* הפסקה של האש – פעולת צה"ל ברצועת עזה והמכות הקשות שחטף חמאס, חשובה ומוצדקת, ואף נכון לראות אותה הכרחית.
כעת נמסר שחמאס הסכים להפסקת אש. בהפסקת אש כשלעצמה אין כל פסול, ובלבד שזו אכן הפסקת אש במלוא מובן המילה, כלומר גם הפסקת ההצתות. כל עוד אין מחויבות מפורשת של חמאס להפסקה מוחלטת של האש, יש להמשיך ולהגביר את פעולת צה"ל.
פעולת צה"ל נעשתה בעקבות ירי הצלפים, שהביאה לנפילתו של חייל צה"ל. פעולת צה"ל בסופ"ש הקודם נעשתה בעקבות השלכת רימון לעבר חיילי צה"ל ופציעת קצין. לעומת זאת, גם במהלך השבוע שבין הפעולות, נמשך טרור ההצתות במלוא עוצמתו. אסור שהדבר יחזור על עצמו גם בתום הסבב הזה ויתקבעו כללי המשחק שלפיהם מותר להצית את שדותינו. הפעם אין להסתפק בפחות מהפסקה מוחלטת של האש.

* עוד אף אחד לא מת – כשהחל ירי הקסאמים, בשנת 2000, שמעון פרס אמר ש"עוד אף אחד לא מת מכמה קסאמים שמסאמים... כמה חתיכות מתכת." אני נזכר בחכמה הגאונית הזו, כשאני קורא את חסידי נתניהו המצדיקים את הכלת טרור ההצתות, בכך שאין אף הרוג... בסך הכול טיפה נזק לרכוש.

* הילד בן 30 – השמדת חוליית המציתים ברצועת עזה, מבשרת שינוי מבורך של המדיניות הישראלית (בהנחה שאין המדובר בפעולה חד פעמית). חבל שרק אחד המחבלים נהרג. זהות המחבל ההרוג מפריכה את הסיפור על "ילדים בני 8 שמפריחים עפיפונים," שדיקלמו מתרצי מדיניות ההכלה (למשל, צחי הנגבי).
אפילו התועמלנית האנטי ישראלית הפנאטית עמירה הס מודה, שאין המדובר בילדים, אלא ביחידה מובחרת של מחבלי חמאס, יחידת העפיפונאים.
באותו פשקוויל בשוקניה, היא מתפוצצת מגאווה על טרור ההצתות. למה השוקניזם כל כך מתפעל מהצתת שדות יישובינו בנגב המערבי? הרי אין הם "התנחלויות", רחמנא לצלן.
מסבירה הס בפשקווילה, שמדובר ב"הסבת נזקים חומריים לקיבוצים המוריקים, השוכנים על אדמות כפרים פלסטיניים שחרבו ב-1948."

* שאלה – האם כשהמחבלים משגרים בז תבערה, הם מספרים לו קודם שמצפות לו 72 בזות בתולות?

* אופוזיציה אחראית – אני מעריך את המחנ"צ על עמדתו השוללת את מדיניות ההכלה של הצתת הנגב המערבי. אני יודע שזה לא קל, בנורמה של הפוליטיקה המחנאית, ה"בייסית", שבה ה"שמאל" צריך באופן אוטומטי לעמוד "משמאל" לממשלת "ימין", ו"הימין" – מ"ימין" לממשלת "שמאל".
אולם יש חשד שהביקורת הזאת מבטאת אופוזיציה לשמה. ולכן, אם המחנ"צ הוא אופוזיציה אחראית, ממלכתית, פטריוטית, אל לו להסתפק בביקורת, אלא גם להבטיח גיבוי אופוזיציוני מלא לממשלה, אם תשנה את מדיניותה, ותורה לצה"ל לשים קץ למתקפת הטרור.

* לא סכסוך כלכלי – ראשוני תנועת העבודה הציונית, התכחשו לסכסוך הלאומי על ארץ ישראל. הם טענו שהתנגדות ערביי ארץ ישראל לציונות נובעת מאינטרס צר של האפנדים הפיאודלים, ואילו המוני העמלים פשוט אינם מבינים שהציונות, שתביא שגשוג וברכה לכל הארץ, היא רק לטובתם. הם האמינו, שבעזרתנו הפרולטריון ישתחרר מן האפנדים ויהיה בן ברית של הציונות. אפילו במלחמת השחרור ואחריו, היו במפ"ם מי שהאמינו שהמלחמה של הערבים נגדנו והתנגדותם להקמת מדינת ישראל נובעת מאינטרס של המונרכיות הפאודליות שהן סוכנות האימפריאליזם הבריטי, אולם ברגע שעמי ערב ישתחררו, הם ישמחו לקבל את ידינו המושטת אליהם לשלום, ויבינו שהשלום הוא האינטרס שלהם.
הרבה דם נשפך מאז בירדן, והמציאות סתרה, למרבה הצער, את התמימות הרומנטית הזאת. המטריאליזם ההיסטורי של מרקס לא עבד... בכל אופן לא במזה"ת.
אני נזכר בכך לנוכח האמירות שהפתרון לסכסוך בעזה הוא כלכלי. "צוק איתן" פרץ כי לא שולמו משכורות לשוטרי חמאס, טרור ההצתות הוא תוצאה של המחסור והמשבר בעזה, ואם רק נסייע להם, נקבל עובדים בישראל, נבנה נמל וכו', הכול יהיה בסדר.
אנחנו רק שוכחים, שכאשר ישראל נסוגה מרצועת עזה ועקרה את יישוביה – היא היתה כמהה להפוך את רצועת עזה ל"סינגפור של המזה"ת" כפי שפרס נהג לומר, והיתה מוכנה לסיוע רבתי. מה לעשות? זה לא עניין אותם. מאז ועד היום הם בוחרים להשקיע את משאביהם בטרור ולא בפיתוח. המשבר ההומניטרי הוא תוצאה של החלטותיהם, לא של החלטותינו. הטרור אינו תוצאה של הסגר (אין "מצור", זה שקר), אלא הגורם לסגר. לא פעם ולא עשר פעמים המחבלים חיבלו דווקא במסוף כרם שלום, שבו עוברות אליהם מדי יום מאות משאיות אספקה, חרף הטרור שלהם נגדנו. לא פעם ולא פעמיים הם כיוונו את הטילים שלהם דווקא לתחנת הכוח באשקלון, שמספקת להם חשמל.
אני בעד שישראל, לצד מדינות אחרות, תסייע להקלת המצוקה ברצועת עזה. ראשית, מסיבה הומניטרית. שנית, מסיבה מדינית והסברתית – צמצום הביקורת נגדנו. וגם מסיבה ביטחונית – יש מי שעשויים לצאת, למשל כתוצאה ממכניסה למעגל התעסוקה, ממעגל הטרור. אולי יהיה קשה יותר לשלטון חמאס להסית ולגייס אם תהיה פחות מצוקה.
אבל אל נשלה את עצמנו – זה לא יפתור שום בעייה. כל עוד הפלשתינאים מסרבים לקבל את זכות קיומה ואת מציאות קיומה של מדינת ישראל; כל עוד הם כמהים ל"שיבה", כלומר להטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים – הסכסוך לא ייפתר. שום סיוע והקלה לא ישנו זאת, כי הסכסוך אינו כלכלי, אלא לאומי, תרבותי, דתי.

* הגבול הלא מוכר – שוויון מגדרי וזכויות הלהט"בים הם אמת מידה למדינה ליברלית. איך מתמודדת דבוקת שוקן עם עובדות, כמו שירות קרבי לבנות (שרוצות בכך ומתאימות לכך) והומואים? הרי זו עובדה שעלולה לקלקל להם את הדמון, כפי שהם מציירים את מדינת ישראל. מה עושים עם הבעיה הזאת?
אין בעייה. הנה כך כותב רוגל אלפר בפשקוויל הביקורת שלו על הסדרה "יחידה מעורבת": "מגמה עכשווית חזקה בחברה הישראלית שאפשר לכנות 'פמיניזם פשיסטי'."
למה פשיסטי? נו, זה ברור. ישראל היא מדינה פשיסטית. הצבא שלה הוא צבא דיכוי וכיבוש קלגסי פשיסטי, ולכן – זכויות שוות להומואים? לנשים? זה שוויון בזכות להיות קלגס פשיסטי וכו' וכו'. או כפי שחברו לדבוקה גדעון לוי כתב לפני ימים אחדים, השלב הבא יהיה דרישה לשוויון לנשים בארגוני פשע.
אולם אני רוצה להסב את תשומת הלב לנקודה אחרת, המבהירה מדוע לא משנה כמה ניסוג ולאן, בכל מקום שבו נהיה, השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי (כלומר השוקניזם) יתמוך בהמשך המלחמה נגדנו והטרור נגדנו.
אלפר לועג למ"מית שדיברה עם חייליה על הזכות להגן על הגבולות. הוא טוען שזה שקר. "איזה גבולות? ישראל מתמידה בסירובה לקבוע את גבולותיה."
נניח. אבל ככל הזכור לי, כאשר ישראל נסוגה מרצועת עזה, הסיבה לכך שהנסיגה היתה עד לקווי 4.6.67 הבעייתיים, בלשון המעטה, היתה שזה הגבול המוכר והמוסכם ואין בלתו. אם נותקף משם, תהיה לגיטימציה לכל תגובה ישראלית, כי זה כבר לא "כיבוש" אלא הגנה על הגבול. אך כאשר אלפר כותב על כך שאין גבולות, מה הדוגמה שהוא נותן?
נכון. רצועת עזה. והוא מוסיף בציניות מרה: "לפי הנרטיב הכוזב שמציגה המפקדת, לכאורה אין מחלוקת בחברה הישראלית בסוגיית הגבולות. היא הוגה את המלה 'גבולות' כלאחר יד, בשעה שזו המילה הטעונה ביותר בעברית כיום. ומעניין לכמה חיילים תהיה ה'זכות' למות בסבב המיותר הממשמש בעזה, נטול עילה ותכלית."
הבנתם? הנסיגה מרצועת עזה לא היתה לגבול מוכר, שעליו מותר להגן, אלא גם על הגבול הזה אסור להגן וגם ההגנה עליו היא "סבב מיותר". כי הגבול החדש הזה, הוא נקודת המוצא למאבק ה"שיבה", כלומר אחרי שישראל נסוגה, "אקיבוש" התורן הוא הנגב המערבי.

* צבא מגוון – אורי משגב פרסם בשוקניה פשקוויל המסית את החילונים לא להתגייס לצה"ל, בגלל דחליל ה"הדתה-שמדתה".
אני רואה את כל הבנות והבנים של הקיבוץ שלי, ואת החברים שלהם שרובם קיבוצניקים ומושבניקים מהגולן והגליל, ואת האחיינים והאחייניות שלנו שגם הם חילונים ואף אחד מהם לא מרגיש את ה"הדתה" הדימיונית הזאת ולא מרגיש ש"חילונים לא יכולים לשרת בצה"ל" וכל דברי ההבל של המשגבים והאור קשתים למיניהם. לפעמים מישהו נתקל בבדל "הדתה" אבל על כל אחד כזה יש שני חיילים דתיים שנתקלים בבדל "החלנה", כי ככה זה בצבא מגוון של עם מגוון.

* חרפה למדינה היהודית – חברי היקר, הרב המסורתי דובי חיון (שאגב, יש לו גם סמיכה אורתודוכסית), נחקר כיוון שחיתן זוגות יהודיים שרוצים להקים בית בישראל. הזרם המסורתי (קונסרבטיבי) הוא זרם הלכתי (להבדיל מהזרם הרפורמי, למשל) והרב דובי חיון הוא רב הפועל אך ורק על פי ההלכה. הוא רק לא מפרש אותה על פי חומרות אורתודוכסיות.
איני יהודי הלכתי. אבל אני יודע שבענייני הלכה אין בקיא מהרב דובי, ולא ימצא איש שיוכל להפריך את נוהגיו ופסיקותיו ההלכתיות. חקירתו – חרפה למדינה היהודית.

* באו לקלל ויצאו מברכים – הזרם האורתודוכסי ביהדות הוא זרם חשוב ומכובד, חלק מהותי בפסיפס היהודי – קיומו ושגשוגו חיוניים לעתידו של העם היהודי. ולכן, יש לאפשר לו את המשך פעילותו הברוכה, מלבד דבר אחד – הזכות לפגוע בזרמים אחרים ביהדות, שאף הם חשובים ומכובדים, לא פחות, וגם הם חלק מהותי בפסיפס היהודי.
עיכוב הרב דובי חיון לחקירה, עשויה להיות אבן דרך, אם לא נקודת מפנה, בדרך להכרה לאומית בזרמים ביהדות. הזעם הציבורי כמעט מקיר לקיר עקב המעשה הנואל, עשוי לגרום למעשה המחפיר של הרבנות החרדית להיות מעשה בלעם של ימינו – הם באו לקלל ויצאו מברכים.
דובי חיון לא ייחקר והחברה הישראלית תכיר יותר את הזרמים ותפתח אליהם. מעז ייצא מתוק.

* מי אינו רושם ברבנות – המגזר החרדי אינו מכיר ברבנות, אף שהוא שולט בה והיא מפרנסת רבים מבניו. החרדים אינם מכירים בכשרות של הרבנות. משגיחי כשרות חרדים מטעם הרבנות הראשית, לא יאכלו את מה שהם הכשירו לפרנסתם, כי אינם מכירים בכשרות הזאת. ורוב החרדים אינם מתחתנים דרך הרבנות ואינם נרשמים ברבנות. ומעולם לא נחקר על כך רב חרדי, כפי שנלקח לחקירה באופן שערורייתי הרב דובי חיון, על אי רישום ברבנות שאינה מכירה בו.

* האם ההלכה מתירה לשקר? – אני קורא באתר החרדי JDN את הנרטיב הבא:
"עוכב לחקירה קונסרבטיבי (חס וחלילה לא רב קונסרבטיבי) שהשיא ממזרים."
כל הכתוב כאן הוא שקר. בטרם אבהיר את השקר, אקדים ואומר, שעל פי השקפתי – יש להשליך את נושא ה"ממזרות" לפח האשפה של ההיסטוריה היהודית. גזירת אי הקמת משפחה ואי הולדת ילדים על אנשים בשל חטא של הוריהם בטרם נולדו, היא בלתי נסבלת. זו גישתי, אך גישתו של הרב דובי חיון שונה. בניגוד אליי הוא יהודי הלכתי, המקבל על עצמו עול תורה ומצוות. הוא לא היה מחתן ממזרים – כי הדבר מנוגד להלכה, המחייבת אותו.
אולם הפרקטיקה ההלכתית לאורך הדורות, מצאה דרכים להתיר אנשים מסבך הממזרות, בדרכים יצירתיות בתוך ההלכה. לשם כך נדרשים רצון טוב וקורט של יצירתיות. כאשר הגיע אל הרב דובי זוג, שבו האישה נחשדה כספק ממזרה, ולכן נישואיה עוכבו בידי הרבנות עד בדיקה, הוא צלל לסוגיה, ובתוך שבוע מצא את הפתרון ההלכתי, והשיא את בני הזוג, שהיום הם כבר הורים לילד. גם הרבנות האורתודוכסית הגיעה בדיוק לאותו פתרון שהרב דובי הגיע אליו. אלא, שמה שהוא עשה בשבוע, מתוך הבנת הדחיפות והרצון הטוב לסייע ליהודים במצוקה, לקח להם שנה וחצי. הנקמנות שלהם ברב דובי היתה בהגשת תלונה על כך שהוא לא רשם את הנישואין ברבנות שאינה מכירה בו...
נחזור לנרטיב שבאתר החרדי. כל מה שכתוב בו – שקר. אין המדובר בממזרים, אלא רק האישה היתה ספק ממזרה. היא נישאה, כיוון שהבעייה נפתרה בדרכים הלכתיות. היום, גם על פי הרבנות האורתודוכסית היא אינה ממזרה. כותבי הכתבה שיקרו. האם ההלכה מתירה לשקר?

* מדינת לאום או מדינת כת – על אף תמיכתי הנלהבת בחוק הלאום, אילו הייתי ח"כ לא הייתי מצביע בעדו (הייתי נמנע), כפי שכבר כתבתי פעמים אחדות, בשל מה שאין בו: הכרה של מדינת העם היהודי – בעם היהודי על כל זרמיו.
במדינה היהודית רב נחקר על כך שערך חופות. זה קרה במדינה היהודית, לא במדינה אירופית תחת שלטון אנטישמי בשנות השלושים. למה? כי הרב שייך לזרם המסורתי, ולא לכת החרדית שהשתלטה על הרבנות. זה קורה כיוון שקואליציית המחנה הלאומי, תלויה בחרדים האנטי ציוניים.
יותר משהחרפה נוגדת את מהותה של ישראל כמדינה דמוקרטית, היא נוגדת את מהותה כמדינה יהודית. במדינה יהודית לא יחקרו רבנים יהודים על כך שהם משיאים זוגות המקימים בית בישראל.
על זה ראוי להפיל ממשלה.

* אין שום פגיעה בזכויות המיעוטים – האידיאולוגיה העומדת מאחורי ההתנגדות לחוק הלאום, היא התפיסה על פיה יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. ולכן, ככל שהמדינה יהודית יותר היא פחות דמוקרטית ולהיפך. זהו חלחול של הרעל הפוסט ציוני. הֶגיון הציונות הוא שיהדותה של המדינה והדמוקרטיות שלה, הן כלים שלובים.
אין שום פגיעה, ולו זעירה, בצביונה הדמוקרטי של המדינה בחוק הזה. אין גם שום פגיעה ולו קלה ביותר, בזכויותיהם ובמעמדם של ערביי ישראל.
גם הטענה כאילו מעמד השפה הערבית נפגע חסרת שחר. ההיפך הוא הנכון, החוק אומר בפירוש, שמעמדה כפי שהיה עד תחולתו, יישאר כמות שהוא גם אחרי תחולתו. נכון, החוק קבע לראשונה ובצדק, ששפתה של מדינת ישראל היא העברית. אולם החוק גם קבע לראשונה את מעמדה הייחודי של השפה הערבית, ועיגן אותו בחוק יסוד.
החוק הזה אינו מציין את זכויות המיעוטים. נכון, כי אין זה הנושא שלו. החוק הזה אינו החוקה כולה, אלא רק אחד מנדבכיה. במכלול החוקה, מעוגנות זכויות הפרט של כל אזרחי ישראל, ללא הבדל דת ולאום; בחוקים כמו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ובחוקים אחרים שנחקקו ולבטח עוד ייחקקו. החוק הזה עוסק בהגדרת מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
איני שמח עם קבלת החוק החשוב הזה, כי הוא היה צריך להתקבל כביטוי לקונצנזוס רחב של כל המפלגות הציונות, ולבטא את הקונצנזוס הציוני הרחב, המגשר על המחלוקות בנושאי חוץ וביטחון וגבולותיה העתידיים של המדינה. אין בי שמחה על כך שהחוק החשוב הזה התקבל בהתנגדות של קרוב למחצית חברי הכנסת. החוק שונה ועוקר מתוך ניסיון להגיע לקונצנזוס רחב, אבל למרבה הצער מתנגדיו לא רצו לתמוך בשום נוסח. התנגדות המחנ"צ ו"יש עתיד" לחוק היא ליקוי מאורות. מפלגת העבודה מקעקעת את יסודותיה. שתנועת העבודה, שהתיישבות יהודית היתה נשמת אפה, תציג את ההתיישבות היהודית כ"גזענות"?!
זו פשוט בושה.

* מחוץ לארסנל המאבק – במשך 9 שנים ניסו ממשלות ישראליות, בזה אחר זה, להחריב את מפעל החיים של חבריי ושלי – מפעל ההתיישבות בגולן. הם ניסו לגרש אותי מביתי, לנשל אותי מאדמתי, לעקור אותי ממקומי, להפוך אותי ואת ילדיי לפליטים בארצנו, במדינתנו. לפעול נגד כל מה שאני מאמין; אמונה שבחרתי להגשים אותה בגופי. והיה לי ברור (מה שברור היום לכל בר דעת) שאילו הזוועה הזאת תיעשה, היא תגרום לאסון לאומי.
הייתי אז מראשי המאבק נגד הנסיגה. ולאורך כל התקופה, אפילו בצחוק, לא על עלה על בדל שפתו של מישהו מאתנו רעיון רדיקלי מטורף כמו לא ללכת למילואים.
הייתי אז מילואימניק פעיל, לוחם בצנחנים, ושירתי ימי מילואים רבים מאוד מדי שנה. גם בימים הקשים ביותר של המאבק, לא החסרתי ולו יום מילואים אחד. ועשיתי זאת בלב שלם. אף פעם לא חשתי שאני משרת ממשלה שמנסה לעולל לי את כל הרע שבעולם, אלא שאני מגן על מדינתי ועל מולדתי. המדינה אינה שייכת לממשלה ולא לראש הממשלה – היא שלי לא פחות מאשר היא שלהם.
לכן, כאשר אני קורא על "מחאת המילואימניקים ההומואים" אני מלא סלידה ובוז כלפי צעדם הנואל, העלוב. אף שאני שותף לעמדתם בנושא חוק הפונדקאות ומקווה שהוא ישתנה, אין בתמיכתי זו ולו גרם של אמפתיה למרד הרדיקלי הזה. זה מאבק מפונק, מאבק של עריקים. מי שנוקט בדרך זו, אינו ראוי לתמיכה אלא להוקעה.
אני בטוח שרוב המילואימניקים ההומואים לא ינהגו כך. אחריותם הלאומית והיותם אזרחים שומרי חוק במדינה דמוקרטית שמספקת להם כלים רבים להיאבק, חזקה יותר מהשפעתו של קומץ פעילים רדיקלים וחסרי אחריות.

* היסטריה מלאכותית – אני מתנגד לאפליה בחוק הפונדאות ותומך בתיקון לחוק שנדחה (ויעלה מחדש) התובע להכיל את החוק על גברים יחידאים. אני תומך בכך באופן ערכי, עקרוני. וגילוי נאות – אני תומך בכך גם כיוון שאחי ובן זוגו מגדלים זוג תאומים מקסימים, מפונדקאות שאותה נאלצו לעשות בארה"ב.
אבל חרף עמדתי זו, אני מסרב להיות חלק מן ההיסטריה הציבורית ואובדן הפרופורציות (והעשתונות), הזמנת גינויים לישראל מארגונים בינלאומיים והצגתה כמדינה מפלה וכו' וכו'. חוק המאפשר פונדקאות לגברים יחידאים לא קיים ולו במדינה אחת באירופה, כולל סקנדינביה, שמדינותיה נחשבות לליברליות ביותר ביחסן ללהט"בים. חוק כזה קיים רק בארה"ב ובקנדה. כיוון שהצגת התיקון עומדת להעלות מחדש לדיון ולהצבעה, יתכן שישראל תהיה השלישית בעולם.
ההיסטריה הציבורית מציירת תמונה כאילו הכנסת קיבלה חוק שהרע את מצב הלהט"בים בישראל. ולא היא – החוק היטיב את מצבם, כיוון שמעתה החוק מאפשר פונדקאות ללסביות, מה שלא היה קיים עד עתה (למעשה, החוק הקיים אינו מפלה הומואים, אלא הוא מפלה גברים לעומת נשים).
תהליכים חברתיים נמשכים מאות ואלפי שנים. ניסיונות לחולל שינויים חברתיים במהפכות של זבנג וגמרנו, תוך דילוג על תהליכי העומק התרבותיים, מסתיימים באסון. אולם איני מכיר שום תהליך חברתי מהיר יותר מהשינוי המהפכני במעמד הלהט"בים בישראל.
לפני שלושים שנה, כאשר מתנגדיו של דן שומרון בצמרת צה"ל ניסו למנוע את מינויו לרמטכ"ל, הם טפלו עליו טענה שהוא הומו. שר הביטחון יצחק רבין הורה לשב"כ לחקור את הטענה. דן שומרון נחקר בפוליגרף, ורק משהוכח שאינו הומו, מונה לתפקיד. היום, כל פרט בסיפור הזה לא יכול לעלות על הדעת.
לפני עשרים שנה, כאשר שוטרים פינו בכוח הפגנה של להט"בים בתל אביב, הם כיסו את כפות ידיהם בכפפות ניילון, כדי לא להידבק. כן, לפני עשרים שנה בלבד.
ואיפה אנחנו היום? ישראל היא אחת המדינות הליברליות בעולם ביחסה ללהט"בים. הדבר ידוע בקרב להט"בים בכל העולם, שישראל היא מוקד משיכה תיירותי בעבורם.
זאת האמת. אז למה במאבק צודק נגד סעיף בחוק מסוים, צריך להטיל דופי במדינה, להשמיץ אותה ובעיקר – ליצור היסטריה ציבורית מלאכותית? איזה אינטרס משרתת ההיסטריה הזאת?
וכל כך חבל שאנשים נסחפים בהיסטריה הזו, בלי להטיל ספק ולשאול שאלות.

* גיס חמישי – כוח מג"ב הותקף ביצהר. לוחמת נפצעה בידי קין. יהודי שפועל נגד צה"ל וכוחות הביטחון הוא בוגד וגיס חמישי. מי שמסייע לגיס החמישי (כולל סיוע פאסיבי, כלומר יודע ולא מדווח) – משת"פ. על מדינת ישראל להפסיק לנהוג בגיס החמישי בכפפות של משי.

* יותר מביך ממביך – חזרתו של הנשיא טראמפ מדבריו המוזרים בנושא המעורבות הרוסית בבחירות בארה"ב מביכים, מביכים מאוד. התירוץ האינפנטילי שלו מביך אף יותר. אך אלמלא חזר בו – זה היה הכי מביך.

* עם מי אפשר לחיות בשלום – במלאת מאה שנים להיווסדו של קיבוץ כפר גלעדי, הקיבוץ של חברי "השומר", שעלה לקרקע באצבע הגליל ב-1916 (ועד היום נטוש ויכוח מר בינו לבין איילת השחר מיהו חלוץ ההתיישבות בגליל העליון), יצא אשתקד כרך כפול של כתב העת "אופקים בגיאוגרפיה", שהוקדש למחקרים על כפר גלעדי. ראוי כפר גלעדי למחווה הזאת, כיוון שיותר מכל קיבוץ אחר בתנועה הקיבוצית, הוא מופת של משימתיות ציונית בביטחון, התיישבות, העפלה, קליטת עלייה ועשייה חברתית, לצד יצירתיות ומקוריות תרבותית וחינוכית ייחודית משלו.
דבר מעניין שמצאתי במחקר על חוות סג'רה, ששם התארגנה הקבוצה המייסדת של כפר גלעדי. מתוך מכתב של מנהל החווה אליהו קראוזה להנהלת יק"אJ.C.A.) ראשי תיבות של Jewish Colonisation Association – "החברה היהודית להתיישבות" – בעלת החווה), בתקופה של אירועים ביטחוניים קשים עם ערביי הגליל התחתון: "עם השכנים הערבים המוסלמים אפשר לחיות בשלום, הרבה יותר קשה להגיע להבנה עם הערבים הנוצרים, שהם אנטישמיים גלויים והם אלה שהפעילו את כל התנועה נגדנו."

* ביד הלשון: תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה – במוסף תרבות וספרות של "הארץ", בשבוע שעבר, הופיע מאמר מעניין על אודות גיוס יהודים לצבאו של הקיסר יוזף השני, קיסר "האימפריה הרומית הקדושה" במרכז אירופה בשלהי המאה ה-18. במאמר מצוטטת ידיעה משנת 1788 מן העיתון "המאסף", כתב העת העברי הראשון שיצא לאור בגרמניה. מתוך הידיעה: "בית ישראל הרים קול תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה."
הביטוי תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה אקטואלי מאוד היום, כיוון שאחד משני מופעיו בתנ"ך הוא במגילת איכה שאותה אנו קוראים בתשעה באב. הפסוק במגילת איכה הוא: "הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב, בִּלַּע יִשְׂרָאֵל, בִּלַּע כָּל אַרְמְנוֹתֶיהָ, שִׁחֵת מִבְצָרָיו, וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה". הביטוי מופיע גם בישעיהו.
פירושו – קול זעקה, יללות צער.
אורי הייטנר