"לא לגיבורים המלחמה"
[1971, לפני 47 שנים, מתרחש בירושלים בשנות ה-60]

"אני רוצה אותך. עפרה."
היא שתקה.
"אפשר לנסות. לשכוח כל מה שהיה. להתחיל מחדש."
"אני חושבת על כך ואינני יודעת מה לומר." התנצלה.
"תראי שיהיה לנו טוב. צריך רק להשתדל."
היא הרהרה כיצד תגלה לו, כיצד תגלה לעצמה, שזוהי פגישתם האחרונה.
"כל מה שסיפרתי לך זה לא רציני," הודה לפתע. "ולא צריך להפריע לנו. אם רק תגידי, הינה – אני זורק את כל העיתונים... אם רק תבואי איתי, ישתנה הכול, אני מרגיש בתוכי כוח לכבוש את העולם..."
"זה נפלא, להרגיש כך."
הוא הדליק את מנורת השולחן.
"את רוצה עוד קוניאק?" שאל. ואף שלא ענתה מזג לה, ושוב שתו.
היא הדליקה סיגריה, והתמתחה. תווי שדיה הזדקרו מבעד לחולצתה, ענוגים, וכמו נושמים. "עוד מעט אני צריכה ללכת." קמה ואמרה. "אוּף, נעשיתי כמעט שיכורה. אסור היה לי לשתות אצלך."
"אל תלכי." הפציר בה. הוא פחד פן רגע עמידתה מולו יחלוף והזדמנות אחרת לא תבוא. כאשר עשה את הצעד האחד לקראה כמעט שלא חש את הרצפה שעליה מהלכות רגליו. גופו ריחף כפוסע בעננים. הוא חש חמימות נעימה, ועימה אותה סהרוריות שהיתה תוקפת אותו בשעות של כעס רב, של עלבון, או בהימצאו לבד בחדר עם עפרה. היא נרתעה ממנו וישבה, והוא כרע על ברכיו ונשק לשדיה מבעד לאריג הדק והצח שהדיף ריח עמילן טרי. ירכיה המפרכסות העירו בו תקווה נפלאה.
"באמת עזוב, רפי... לא צריך. לא עכשיו. אתה מקמט... אני לא יכולה להגיד לך שום דבר... שאתה רוצה... זה חסר טעם."
רצה לומר לה שאינה צודקת אלא שלא היה יכול לדבר.
"לא. לא כך..." התנשמה שעה שמשך אותה אליו, והקימה מן הכיסא. פניה התרחבו, נחיריה ריטטו באור המנורה הסמוכה, וכל גופה המה לקראתו. שיהיה זה מעשה חסד אחרון, לפני הנסיעה, אמרה לעצמה, שעה שהרים אותה ונשאה למיטתו.
"תחשבי שזה קורה בסרט," שמעה את קולו העמום, המתפנק אצלה. "עפרל'ה שלי..."
"לא, לא..." נאנחה וכרכה עצמה סביב לאצבעותיו המגששות בסתר חמוקיה. היא נאבקה עימו, כאילו למען השתחרר מן הגירוי המציק שמיסמר אותה אל מקומה.
"אני לא יודעת מה קרה לי."
משקפיו ניגפו בפניה והוא הסירם. נדמה היה לה שהוא רועד. הוא הפשיט אותה. הקולות שהשמיע היו מגוחכים כצווחת קופים, וזרים לה. אצבעותיו היטיבו עימה. היא רצתה לברוח. היא לא אהבה אותו. ריחו לא נעם לה. לולא שתתה לא היתה נותנת לזה לקרות. הוא הירפה ממנה לרגע. היה נדמה לה שהוא מפשפש במיפתח מכנסיו. "לא! לא!" נרתעה בבהלה, "מה אתה עושה?" אך הוא היה שקוע בבולמוס בשרים, מתפתל ונושם מולה, ובעוד רגע השתטח עליה בכל כובדו, ולאחר החטאות וטילטולים נרגשים מצא את דרכו אל תוכה. "לא! לא!" דחתה אותו בשתי ידיה, "מוּטִי! [אימא!] לא!" אך זרועותיו חזקו ממנה והכריעו אותה לרצונו. "אני לא יכול להפסיק," נחר כאילו שוחטים אותו, "לא יכול, לא יכול..." ואז, בכוחותיה האחרונים בעטה ברגליו ומשכה עצמה מתחתיו למראשותי המיטה, כמעט נפלה לרצפה. ובעודה נחלצת, הרעיף עליה את תנובתו החמה שהיתה מלחלחת את ירכיה. נאנח והזיע עד שהיה נדמה לה שהינה יאחז בו השבץ. וריחו היה לה אז קשה ללא נשוא, כערמונים שנבאשו, כמין ריח סמיך, ריח פריחה חמה מאוד, ומבחילה.
היא רבצה לצידו. פרועה. חצאיתה מופשלת. תחתוניה על הרצפה. מעודו לא ראה אותה כה פגועה ומושפלת. כמו בהמה, הרהר בצער. וכדי להראות לה שאינו כועס עליה ואינו מנצל לרע את חולשתה – משך כלפי מטה את שולי החצאית וכיסה על ירכיה הערומות.
"די!" נמלטה ועמדה מולו.
"עפרל'ה," חינן קולו.
"אתה השתגעת או מה? אתה רוצה להכניס אותי להריון ולהשאיר אותי כאן לבד עם ילד!"
דבריה פגעו בו ופיכחו אותו משעת אהבתו הקצרה. אמנם, רעיון לא רע, להכניס אותה להריון ולזכות בה. אך כלום היה עולה על דעתו לעזוב אותה "לבד עם ילד"? וכי מי הוא? פגע-וברח? הלא בשמחה היה נושא אותה לאישה.
"ככה זה. בפעם הראשונה." השיב. "כשמתרגשים."
"אז יכולת להיזהר. יש גברים שיודעים איך צריך להתנהג."
דבריה הממו אותו. ככה? יש לך ניסיון? חצופה אחת, ואת לא מתביישת להגיד לי את זה עכשיו? ודמעות כמעט וחנקו אותו. אך הוא ניסה להסתיר את אשר מתחולל בקירבו, ולהתל בה: "בפעם הבאה איזהר."
"לא תהיה פעם אחרת." אמרה בפסקנות. כמין קור מרושע נשב מדבריה.
"מדוע את אומרת כך?"
"תפסיק לקשקש כבר. יש לך משהו להתנגב? אפשר להתרחץ כאן?"
"יש לך מזל שבעלת הבית איננה."
"לך יש מזל. אני לא אוהבת הלצות כאלה. יש לך מגבת נקייה?"
הוא ליווה אותה לחדר האמבטיה. היא סגרה את הדלת מול פניו, כמעט והיכתה אותו. "פוי! אפשר להקיא מן הריח!" אמרה.
הוא חזר לשבת על מיטתו. מכנסיו נרטבו אף הם והוא החליפם. מה היא רוצה מהריח? אומרים שהריח דווקא משכר אותן. שהן אוהבות את זה. והוא בוש בפניה על שלא נהג בה כגבר שמנוסה בנשים. נכון, הייתי צריך להוציא בזמן, אמר לעצמו, – אבל איך יכולתי, כבר בפעם הראשונה, שהטקס של שנינו לא יתרחש בשלימות. הפעם הראשונה היא קדושה. יש משהו של בתולים בכל פעם שמתרחשת לראשונה בין שני אנשים, ולא חשוב מה קרה בעבר. ציער אותו שאינה בתולה. היא לא תמימה. גם לא חיכתה לו. נכונים הסיפורים על אודותיה. עכשיו היא שוטפת את ערוותה, אמר לעצמו. עכשיו אנחנו כמו בעל ואישה לכל דבר, באינטימיות. הלא נפלא הדבר!
אהוד בן עזר
בפנייה אלינו ניתן לקבל את הרומאן בקובץ מחשב.