פרק רביעי
"גלות" וחרם על העי"ש
חלק ראשון של הפרק

הקבוצה הקטנה, שבמרכזה עמדו ר' דוד מאיר גוטמן, יהושע שטמפפר, לאזאר ראב, בנו יהודה ועוד כמה מקורבים – עסקה עתה במרץ בהתארגנות ובחיפוש קרקע לשם הקמת המושבה. הפגישות, שהיו חשאיות, נתקיימו פעם בביתו של ר' דוד ופעם אצל לאזאר עצמו, ואליהן היה בא גם העי"ש, רבי עקיבא-יוסף שלזינגר, שעלה מהונגריה שנים אחדות לפני כן, התיישב בבית בודד ליד הכותל, בשכונת המוגרבים, ועסק בלימוד תורת הסוד, הקבלה. העי"ש דרש מבני-ביתו לדבר, לפחות בשבתות – עברית בלבד, שפה ששימשה באותה תקופה רק לתפילות; חיי היום-יום התנהלו בעיקר ביידיש.
העי"ש פירסם בירושלים, ב-1873, חוברת ובה תוכנית מפורטת ליישוב הארץ – שכללה הקמת צבא עברי שגדודיו ייקראו "שומריאל", וגדודי הגנה על הגבולות, בשם "נוטריאל". הוא תבע שיעלו לארץ לא רק יהודים זקנים הרוצים למות ולהיקבר באדמתה אלא גם צעירים שיוכלו לעבוד בה וליצור, וכן יהודים עשירים שיוכלו להשקיע בפיתוח החקלאות והתעשייה, והציע שלא לסמוך רק על איסוף התרומות בגולה לצורך החלוקה – אלא לגייס סכומים גדולים אצל היהודים בחוץ-לארץ על-ידי הוצאת כרטיסי הגרלה ומניות של מפעלי ההתיישבות היהודית.
בירושלים חיתה עדיין אימו הזקנה של לאזאר. הוריו, שלמה ואסתר ראב, עלו לארץ-ישראל כתריסר שנים לפניו, כדי לזכות ולהיקבר בהר הזיתים. לאזאר לא הספיק לפגוש באביו, אשר נפטר כשנה לפני בואו, אך לירושלים הגיעו, לפני לאזאר, גם אחותו וגיסו, הוריו של יהושע שטמפפר, שהצליח להשפיע אף עליהם ללכת בעקבותיו. בירושלים הכיר לאזאר את ר' דוד מאיר גוטמן, בן-ארצו ובן-גילו, השניים מצאו שפה משותפת והתיידדו מאוד.

לאזאר היה אדם מעשי ונועז כאחד. נועז בהחלטתו להביא את משפחתו ארצה. נועז בוויתורו על "לחם החסד" – קצבת החלוקה שהיה זכאי לה מטעם "כולל אונגארן", המוסד שנחשב ל"בור שומן", מבצר כספי התרומות שעליהן התפרנסו רוב יוצאי הונגריה האחרים. נועז היה בהמשיכו לפעול להגשמת תוכניתו החקלאית.
ואילו מעשיותו התבטאה בכך שהבין עד מהרה כי תוכנית ההתיישבות אולי לא תתממש בקרוב ועליו לדאוג שהסכום המועט שהביא עימו מהונגריה לא יאזל בטרם יצליח לקנות בו חלקת אדמה במושבה החדשה העתידה לקום.
כדרכו נועץ בבנו הבכור, יהודה. השניים החליטו להקים מחלבה לייצור גבינה אירופית. את סוד הכנת הגבינה למד בשעתו לאזאר משכניו האיכרים בכפר סנט אישטוואן. האב ובנו שיתפו בעסק יהודי ירושלמי, יעקב גרינברג, שידע ערבית והכיר את הכפריים, בעלי העדרים, בסביבות ירושלים.
בפני יהודה נפתחו מעתה חיים כאשר אהב. מדי בוקר היה יוצא עם השותף יעקב, רכובים על גבי סוסים, לקנות חלב אצל הפלאחים הערביים בכפרים הסמוכים, ובשעת החליבה אף היו משגיחים על הכשרות, כדי שיהודי ירושלים לא יהססו לקנות את תוצרתם. לאזאר היה מעבד את החלב לגבינה, וסובב עם תוצרתו על פני בתי המלון האירופיים, והחנויות המקומיות, כדי למכור אותה, ובינתיים עושה תעמולה לרעיון של יצירת יישוב יהודי חקלאי בארץ-ישראל.
עגלות ודרכים להן טרם היו באזור ההררי. לשותפים התברר כי הובלת החלב לירושלים על גבי סוסים וחמורים היא עניין קשה ולא בטוח. הימים חמים והחלב עלול להחמיץ בדרך. לכן החליטו שגרינברג ויהודה יחפשו דרך לעבד את הגבינה בְּמקום קניית החלב. עד מהרה יסדו השניים מעין מחלבה קטנה בכפר בית-נוּבָּה, הנמצא במרחק של כשבע שעות הליכה צפונית-מערבית לירושלים. הם שכרו מיבנה, סידרו דוודים לחלב על גבי איצטבאות, התקינו שקיות להפרדת הגבינה, סלים קלועים לתבניותיה, קנו הרבה מלח, והעבודה התקדמה יפה.
בלילות שבהם לנו השניים בבית-נובה היתה ליהודה הזדמנות להרהר בחייהם של הפלאחים הערביים, שהיו כה שונים מחיי האיכרים ומעבודת האדמה שהכיר, בייחוד בשנתיים שחי בנעוריו באחוזת דוֹיטְשׁ, בכפר צֶ'סְנֶק, בלב היערות הגדולים של הרי בַּאקוּנִי שבהונגריה. באחוזה העשירה נמצאו מיטב החידושים החקלאיים – כלי עבודה, מכשירים ושיטות עיבוד, בייחוד לגידול תבואה, שהביאו לאחוזותיהם שבאיזור הנסיכים ההונגריים ממשפחת אֶסְטֶרְהָאזִי המפורסמת.
ואילו הפלאחים חרשו את אדמתם הדלה במחרשת "מסמר" עשוייה עץ. הם לא ידעו דבר על מחזור זריעה, השבחת קרקע, מחרשות-ברזל מודרניות, זנים רבי תנובה של תבואה ופרי, גזעים משובחים של בהמות לחלב ולעבודת-חריש. בורות-המים היו מתרוקנים בשלהי הקיץ, ולמימיהם טעם מבאיש ומסוכן לבריאות. הפלאחיות היו נושאות על ראשיהן כדים מן המעיין, כמו בסיפורי המקרא. אבל שום יופי לא היה בכך, כי הכפריים היו עניים, מוכי מחלות שונות ובייחוד מחלות עיניים. בשר, ביצים, דגים ופירות טריים לא באו כלל אל פיהם. בתיהם דלים. ההרים סביב חשופים, אין זכר ליערות הירוקים שכיסו את הארץ בימי קדם – זו הארץ אשר את דמותה ראה יהודה בילדותו ביערות הונגריה. האוויר היה ספוג ריח עשן עוגות-הזבל היבשות והקוצים הבוערים, ששימשו את הכפריים לאפיית לחמם הדל.
ליהודה היה ברור כי המושבה החדשה שיקימו אביו וחבריו לא תהא דומה כלל לכפר ערבי. היא תיראה כמו המושבה המודרנית רפאים, שנוסדה לפי שנתיים בערך בירושלים על-ידי בני כת הטמפלרים, חבורה חרוצה של איכרים גרמניים מוִירְטֶמְבֶּרג שעלו לארץ מטעמים דתיים ואשר הקימו מושבות נוספות בחיפה, לרגל הכרמל, ושלוש בסביבות יפו: המושבה הגרמנית, וַאלְהַאלֶה ושָׂרוֹנָה.

השהות בירושלים באותה תקופה, חורף ואביב תרל"ו, 1876, נראתה תחילה מבטיחה הן מצד מקור הפרנסה שנמצא למשפחת ראב והן בהתפשטות הרעיון של יישוב הארץ. ר' דוד מאיר גוטמן יסד, יחד עם לאזאר ועוד שלושה חברים, אגודה בשם "עבודת האדמה וגאולת הארץ". בחודש ניסן פירסמו כרוז נרגש, בחתימת חמשתם, בו כתבו, בין השאר:
"אם אין ארץ – אין ישראל בעולם! ואיך לא יקרע כל איש סגור-ליבו להשתדל עבורה בכל כוח, להיות נאחז בסנסני ארצנו הקדושה, אם בכוח ואם בפועל!"

כעבור שבועות לא רבים נתאספו כשלושים מבני האגודה בביתו של ר' דוד. לאותה פגישה הביא עימו לאזאר, חבוי בבגדו, את פנקסו העבה, בעל הכריכה הירוקה, שאותו כינה בשם "ספר החשבונות והזכרון". בפנקס היו רשומים עדיין שמותיהם של בני האגודה הראשונה להתיישבות בארץ-ישראל, שאותם ניסה לארגן בעת שבתו בכפר ההונגרי סנט אישטוואן [בשנת 1867], ואשר איש מהם, חוץ ממנו, לא הגיע ארצה.

[הפנקס שתחילתו נכתבה בשנת 1867 עבר מאבי-סבי לסבי וממנו לאבי ונמצא כיום בארכיון המשפחה שברשותי. והוא נמצא מפוענח ברובו באחרית הדבר שכתבתי למהדורה החדשה של ספר זיכרונות סבי, "התלם הראשון", שכתבוֹ אבי בנימין מפיו, ויצא במהרה שנייה בהוצאת הספרייה הציונית, 1988. העתק מצולם של הפנקס מסרתי לארכיון הציוני בירושלים. במשך השנים איש לא התעניין בו כי הוא מפר את המוסכמה השקרית לפיה החלה העלייה הראשונה בשנת 1882– ולא עם ייסוד פתח-תקווה בשנת 1878. – אהוד בן עזר].

עתה פתח לאזאר בפנקס רשימה חדשה, ורשם בה, בעט-ציפורן, שמות כל חברי "עבודת האדמה וגאולת הארץ" שנכנסו ובאו בזה אחר זה לפגישה, כשהוא מסַפֵּג את הדיו ומקצה שני דפים לכל חבר. לאזאר ציין גם את ארצות-המוצא, ונתברר שרובם עלו מ"מדינת רוּסְלַאנְד", היא רוסיה. בראש הרשימה שם את ר' דוד מאיר גוטמן, ובהמשכה כלל גם את עצמו ובנו יהודה. עוד באותו יום גם נרשמו בפנקס סכומי כסף שנמסרו לשם רכישת אדמה.
כשהגיעה שעת התפילה עמדו חברי האגודה והתפללו יחד ואף הרימו כוסית ובירכו זה את זה בשקט ומבלי להגזים, מחשש עין-הרע. לא זמן רב עבר מאז נכשל ניסיונו של ר' דוד וחבריו לקנות חלקת אדמה גדולה ביריחו כדי לייסד עליה מושבה בשם "פתח-תקווה". השם נלקח מן הפסוק בספר הושע, "מעמק עכור לפתח תקווה," ואת עמק עכור זיהו עם אדמת יריחו. עתה, כך קיוו – תימצא הקרקע. אולי בסביבות חברון.

בוקר אחד יצאה משלחת ובה יהושע שטמפפר, העי"ש – ר' עקיבא יוסף שלזינגר, תלמידו מנחם מאניש שיינברגר, וכן יהודה ראב, לסביבת הר חברון, לשם בדיקת קרקע שעמדה למכירה. בצאתם מהעיר מעט דרומה, ראו לימינם את "רפאים", המושבה החדשה שבונים המתיישבים החרוצים מכת הטמפלרים. בתי-אבן בעלי גגות רעפים בצבע חום-אדמדם, שכמותם טרם נראו בארץ. חצרות רחבות. רפתות ואסמים. חלקות-אדמה שסוקלו בעמל רב. והכול מרווח ומלא אוויר ואור ונטיעות חדשות.
בני-החבורה דיברו ביניהם ואמרו: "אם הגרמנים הצליחו להתיישב, אין כל סיבה שהדבר לא יעלה גם בידינו. אלא שבמקום כנסייה במרכז המושבה, ובית-בירה, כנהוג אצל הגויים, אצלנו יעמוד בית-כנסת, והאיכרים שלנו – חצי יום יעבדו בשדה עבודה בריאה ונותנת לחם, ובחצי השני – יעסקו בתורה."
שליחותם נעשתה על דעת ר' דוד, שבידו היה הכסף לקנייה. הממשלה התורכית העמידה למכירה שטח אדמה רחב-ידיים בסביבת הכפר הערבי סַנְבְּרוֹ, במורד המערבי של הר חברון, סמוך לנחל בית גוברין.
החברים חזרו לעיר במצב-רוח טוב. בילו יום באוויר הפתוח. ראו שדות. בעוברם ליד גיא בן-הינום, בדרכם להיכנס העירה, עצרה אותם חבורה של יהודים שארבו להם בצד הדרך. מאוחר יותר נודע שהללו נשכרו בידי אנשי "כולל אונגארן". הביריונים האלה אפילו לא ביקשו להתווכח או להתרות בבני-החבורה. מיד התנפלו על הבאים וניסו להכותם מכות נאמנות במטרה להפחידם. גם הודיעו להם שכך ייעשה להם בעתיד אם יעזו לבזבז את כספו של ר' דוד על קניית אדמות!
יהודה ראב היה הצעיר בחבורה. להכות יהודים לא רצה. לכן שלף כנגד הביריונים את האקדח שנתן לו בשעתו ידידו ההונגרי סיטשי, טפח בידו הפנוייה על ירכו מאחור, ומשום שטרם ידע יידיש כהלכה, אמר להם בגרמנית צחה:
"מי שרוצה לנשק לי – יכול להתקרב אליי!"
הרמז הספיק. המתנפלים נסו על נפשם, אך בחלומותיו הרעים לא תיאר לעצמו יהודה כי הראשונים שנגדם יהא עליו לשלוף את אקדחו בארץ-ישראל – יהיו יהודים! – והוא נזכר בדברי הפרידה של ידידו ההונגרי סִיטְשִׁי, שהשתתף במלחמה לשיחרור העבדים השחורים באמריקה: "למען החופש, נחוצה לעיתים גם מלחמת אזרחים!"
אהוד בן עזר

המשך יבוא