"אתה יודע מה ההבדל בין הקיבוץ שלי לקיבוץ שלך?" שאל אותי לפני כעשרים שנה חבר קיבוץ מופרט, והשיב בעצמו: "חמש שנים." כלומר, בעיניו ההבדל אינו במהות, אלא בלוח הזמנים. הפרטת הקיבוץ היא תהליך דטרמיניסטי; מעין זרם המונע בידי כוח עליון ואין לנו יכולת בחירה ואפשרות לשלוט בו, אלא לכל היותר לעכב אותו. או כפי ששואלים אותי לעיתים: "אתם עדיין קיבוץ שיתופי?"
איננו "עדיין" קיבוץ שיתופי. אנחנו קיבוץ שיתופי.
למה?
אני חושב שהסיפור הבא, שאותו כתבתי לפני עשור לספר הסיפורים של אורטל "שלושים שנים וסיפורים", נותן את אחת התשובות לכך. ספוילר: אנחנו קיבוץ שיתופי, אבל לא "הקיבוץ של פעם".

שני ביקורים
לפני שלושים שנה [במקור – עשרים. א.ה.], במסגרת אירועי העשור לאורטל, אירחנו את ותיקי בית השיטה. ביקור זה היה גם אירוע לציון סיום הליווי של אורטל בידי בית השיטה. היינו אז בעיצומו של תהליך השינוי הראשון, שבו בחנו את עצמנו וקידמנו שינויים, כמו הפרטת מוצרי צריכה, הפרדת העסק מן הקהילה ועוד. הייתי אז מזכיר צעיר (בן 25, שנה שנייה בתפקיד). סקרתי בפני האורחים את הנעשה באורטל ואת עיקר הדגש שמתי על תהליך השינוי. האורחים היו מזועזעים. "זה סוף הקיבוץ," הם גזרו את גזר דיננו.
חלפו עשר שנים. אורטל חגגה את שנת העשרים. ושוב אירחנו את ותיקי בית השיטה. ושוב נערכה שיחה. שוב הייתי מזכיר. שוב סקרתי את הנעשה באורטל. ושוב – את עיקר הדגש בדבריי שמתי על התהליך האסטרטגי שהיינו אז בעיצומו.
אולם היה הבדל גדול. בביקור זה, בית השיטה היתה בעיצומו של תהליך הפרטה כואב וקיצוני. בתום דבריי, ביקשה רות אלון, מוותיקות בית השיטה, את רשות הדיבור. היא הביעה התפעלות מהנס, מהעובדה שאורטל נשארה קיבוץ שיתופי, בניגוד לרוח הנושבת בתנועה. "מה הסוד שלכם? למה זה מצליח לכם?" היא שאלה.
בתשובתי, הזכרתי את השיחה שנערכה עשור קודם לכן, ואת האזהרות של אורחינו. "בזכות השינוי שעשינו אז," קבעתי, "אנו היום קיבוץ שיתופי. סוד הצלחת השיתוף, הוא השינוי."

הסיפור הזה מצביע על כמה מן המאפיינים של אורטל עד היום. בעשרים השנים שאחרי השיחה המוזכרת כאן, אורטל לא חדלה להשתנות. אולם השינויים שלנו מעולם לא היו חיקוי של אופנות, מעולם לא היו היסחפות בזרם, מעולם לא היו מתוך מתכונת של "הכול או לא כלום," אלא תמיד היו ביטוי ליצירתיות, מקוריות וחדשנות, חיפוש דרכים כיצד להתאים את הרעיון השיתופי לשינויים בזמן ובסביבה וכיצד לתת מענה אמיתי לצרכים המשתנים של החברים ולאתגרים המשתנים של השותפות.
ואיפיון נוסף – אורטל היא קיבוץ שנמצא תמיד בתהליכים חברתיים ואסטרטגיים של חשיבה, בחינת דרך ועיצוב דרך; באורחות החיים, בצמיחה הדמוגרפית, במבנה הארגוני ועוד. התהליכים הללו הם חלק מן ה-DNA שלנו.
התהליכים הללו הם רק ביטוי אחד לאפיון מרכזי, אולי האפיון המרכזי – של אורטל; הקהילתיות נוכחת בחיינו באופן מוחשי ביותר. התהליכים, האסיפות, הדיונים, הוועדות, הצוותים – הם פן אחד של הקהילתיות. פן אחר הוא הפעילות התרבותית הענפה והאינטנסיבית מאוד (ברמה של מיספר פעילויות בשבוע), רובה בהתגייסות של הכוחות הפנימיים בתוך הקיבוץ, שספק אם יש כמותה ביישוב כלשהו בישראל. יש מי שהקהילתיות הזאת צפופה בעבורו, יש מי שהיא מעייפת אותו – אך זו אורטל. הדבר בא לידי ביטוי בתרבות, בא לידי ביטוי בחינוך – ובראש ובראשונה בחינוך החברתי קהילתי ובמעורבות הכפר כולו בחינוכו של ילד אחד, בצח"י, בצמיחה הדמוגרפית, במשק ועוד ועוד.
דוגמה מוחשית לכך היא הצמיחה הדמוגרפית. במשך שנים רבות, בקושי קלטנו, מתוך בחירה (שתמיד היתה שגויה בעיניי). לפני כעשור, נקלענו למשבר חברתי עמוק, שלווה בעזיבה גדולה יחסית, בין השאר של משפחות מרכזיות באורטל. מתוך השפל הזה, אחזנו את עצמנו בציציות ראשנו ומשינו את עצמנו מן הבוץ, בדרכים שונות וכיוונים שונים, אך החשוב מכולם הוא הצמיחה הדמוגרפית.
תהליך קהילתי רחב ועמוק הביא אותנו לגיבוש תוכנית חומש לצמיחה דמוגרפית. הדבר היפה במימוש התוכנית, היה המעורבות וההירתמות של עשרות חברים למשימה. בתוך חמש שנים קלטנו 25 משפחות צעירות וטובות, שהפיחו רוח חיים, הצעירו את הקיבוץ והם מיטיבים להשתלב במארג הקהילתי הייחודי לאורטל. בעקבות גל הקליטה הזה, החלו לחזור משפחות של בנות ובני הקיבוץ. התהליך הזה הביא את אורטל לפריחה קהילתית חסרת תקדים.
קיבוצים – בעיקר שיתופיים אך גם אחרים, עלו אלינו לרגל ללמוד את סוד ההצלחה. במפגש איתם בנושא הזה, כמו במפגשים עם קיבוצים העולים ללמוד מאיתנו את השינויים באורחות החיים – יותר משאורחינו התפעלו מן התוכן, הם התפעלו מן ההלימה הגבוהה בין התוכנית לביצוע, בין החזון להגשמה; הלימה של כ-100%, הישג נדיר בכל סוגי הארגונים.
עובדה זו מעידה, בין השאר, על – DNA המנהיגותי של אורטל; מנהיגות חזקה, מחויבת מאוד, משימתית, נהנית מאוטוריטה רבה בקרב הציבור, משכילה להניע את הציבור הרחב לפעילות ולעשייה. הדבר נכון הן באשר להנהגה החברתית-קהילתית, והן באשר להנהגה הכלכלית-משקית, שאף היא הביאה וממשיכה להביא את אורטל להישגים גדולים.
במשך כשלושים שנה הנהגת אורטל היתה קבוצה קטנה יחסית, מבין ותיקי הקיבוץ. בעשור האחרון נטל את ההובלה דור חדש, כשההנהגה הוותיקה ממשיכה להיות חלק מן ההובלה, בהשתלבות טבעית. אופן ההנהגה, על כל מאפייניו, אומץ באופן טבעי ואף שוכלל, בידי ההנהגה הצעירה.
בתקופת המאבק על הגולן, היתה אורטל אחד היישובים המובילים והפעילים במאבק. בין השאר, בפעילויות ייחודיות שלנו, כמו סדר פסח קיבוצי-מחאתי ומתוקשר מול משרד ראש הממשלה והכנסת, ערב פסח תשנ"ג (1993) ושנה לאחר מכן – חגיגת ביכורים קיבוצית בגני יהושע בתל-אביב, אף היא מתוקשרת ומחאתית, שאליה נהרו אלפי תל-אביבים.
יהודה וולמן, אז ראש המועצה האזורית גולן, שהוזמן לנאום באירוע, הגדיר את אורטל: "קיבוץ ללא הפסקה."
ההגדרה הזו קולעת ונכונה גם היום. אורטל היא קיבוץ ללא הפסקה בכך שאינה חדלה להיות קיבוץ ובכך שחייה הקהילתיים והקיבוציים הם ללא הפסקה.
היום אנו חוגגים ברוב עם והדר את חג הארבעים לאורטל – האירוע המרכזי בשנה עתירת פעילויות ואירועים.

2. מתנגדי חוק הלאום: קווים לדמותם

חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, המכונה "חוק הלאום", מעורר התנגדות רבה וסוערת. כאשר ההתנגדות אליו מקיפה מגוון משונה של קולות, מבני בגין עד ארדואן, להבדיל אלף אלפי הבדלות, ראוי לבחון את ההתנגדות, כדי לא להיסחף חלילה לתמונה מעוותת, כאילו יש דמיון וקשר בין ההתנגדות של בני בגין ושל ארדואן (והשוקניסטים). ואכן, כאשר אני נותן בהם סימנים, אני מוצא מגוון רחב של סיבות להתנגדות. ברשימה זו אנסה להבחין בין הסוגים השונים להתנגדות לחוק הלאום, ואביע את דעתי כלפי כל סוג התנגדות.

א. המתנגדים האידיאולוגיים – קבוצה זו כוללת את מי שמתנגדים עקרונית לרעיון שאותו משרת החוק. החוק נועד לעגן בחוקה המתגבשת של מדינת ישראל, את מהותה וזהותה של ישראל כמדינה יהודית, כמדינת הלאום של העם היהודי. יש המתנגדים לחוק, כיוון שהם מתנגדים למהותה וזהותה של ישראל כמדינה יהודית. הם רואים סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. הם סבורים שלעם היהודי אין זכות טבעית להגדרה עצמית, אף שזכות זו מוקנית לכל שאר העמים. חלקם מכחישים את עצם קיומו של עם יהודי, רואים בו "עם מומצא", טוענים שיש רק דת יהודית – תפיסה שכנראה נועדה להשקיט את מצפונם שעה שהם שוללים את זכות העם היהודי להגדרה עצמית. יש בהם ששוללים את זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל ואת זיקתו אליה. יש בהם הרואים את הציונות כגזענות.
אני סולד מיהודי אנטי ציוני. אבל אני מבין את התנגדותו לחוק הלאום. לשיטתו – ההתנגדות הזאת מוצדקת, מובנת מאליה. לזכותם של המתנגדים האידיאולוגיים אומר, שעמדתם נובעת מאידיאולוגיה, גם אם רדיקלית וקיצונית, והיא לגופו של חוק.

ב. המתנגדים הטקטיים – קבוצה זו כוללת את אלה שהתוכן של חוק הלאום מבטא את השקפת עולמם, אולם הם חושבים שהחוק מיותר; שאין זה נכון לחוקק זאת בחוק בכלל ובחוק יסוד בפרט. הם טוענים שהסתדרנו היטב 70 שנה בלי החוק הזה, וישראל היא מדינה יהודית. אז בשביל מה צריך את זה? לשם מה לעורר דובים מרבצם? למה לחוקק חוק שעלול להתפרש כפרובוקציה, שעלול להעליב את המיעוטים בישראל ובעיקר את המיעוטים הנאמנים למדינה כמו הדרוזים והצ'רקסים? החוק הזה, הם טוענים, עלול לפגוע במעמדה הבינלאומי של ישראל. ולכן, מוטב שלא היה בא לעולם. ובכלל, למה לעורר מחלוקות מיותרות? חסרות לנו מחלוקות?
יש היגיון בעמדה הזאת, אך איני מסכים איתה. על כל חוק חדש ניתן לומר שהסתדרנו בלעדיו עד שחוקק. הסתדרנו 45 שנים בלי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו – אז החוק אינו חשוב? עד חקיקתו לא היינו דמוקרטיה? הסתדרנו 50 שנה בלי חוק נגד הטרדות מיניות. אז מה? החוק אינו חשוב?
אני סבור שהחוק נחקק באיחור של 70 שנה. אילו נקבעה חוקה בידי האסיפה המכוננת, כפי שהובטח במגילת העצמאות, ברור שהפתיח לחוקה היה כולל את הסעיפים של חוק הלאום, כפי שרובה המוחלט של מגילת העצמאות היא התוכן של חוק הלאום. אילו הדבר נעשה אז, החוק היה מתקבל בתמיכה מקיר לקיר (חוץ מהקומוניסטים).
ההתנגדות לחוק רק מוכיחה את נחיצותו, כי אם עיקרי העיקרים של הציונות פתאום שנויים במחלוקת, אולי בעוד עשר או עשרים שנה אי אפשר יהיה להגדיר בחוקה את ישראל כמדינה יהודית. לא החוק פלגני, אלא ההתנגדות לו. החוק מבטא את הקונצנזוס הציוני הבסיסי ביותר, שאמור להיות הגשר בין בעלי הפלוגתא במחלוקות על הגבולות, השטחים, ההתנחלויות, השלום, הביטחון, "הכיבוש" וכן הלאה.
אני מצפה מהמתנגדים הטקטיים, גם אם הם חושבים שהחוק מיותר, לתמוך בו, ולו כדי שלא יתפרש שיש בישראל התנגדות רחבה לתוכנו. או לפחות להימנע. ובכל מקרה, גם אם הם מתנגדים, לפחות שלא ייטלו חלק בקמפיין המציג אותו כ"לאומני" ו"גזעני". אדרבא, שיאמרו שהם נגדו כי הוא מיותר, אבל יבהירו שהם בעד תוכנו ויצאו נגד הטענות השקריות כלפיו ונגד האידיאולוגיה השוללת אותו בשל תוכנו.

ג. המתנגדים האופורטוניסטים – קבוצה זו כוללת את האנשים שבוודאי אינם מתנגדים לתוכן החוק, אבל סבורים שההתנגדות לו תשרת אותם או את מפלגתם, או מטרה פוליטית זו או אחרת שלהם, כמו הפלת הממשלה, למשל.
הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא ציפי לבני, הראשונה שחתמה על החוק בגרסתו מרחיקת הלכת, בהיותה ראש האופוזיציה ומנהיגת "קדימה", עד שהבינה להיכן נושבת הרוח ב"בייס" שלה, ולמחרת הפכה למתנגדת המתלהמת ביותר לחוק.
אינטרסים פוליטיים ואפילו אישיים הם חלק בלתי נפרד מהחיים הפוליטיים, ואף שאיני אוהב זאת, איני מיתמם ולבטח לא אטען שמדובר בתופעה ייחודית למקרה זה. ואף על פי כן, אני סבור שלא הכול כשר, ולא ראוי לערבב שיקולי עסקנות בסוגיות המהותיות ביותר של חיינו. גם מאותם אנשים אני מצפה ליותר אחריות לאומית, ולכך שלא יתנו יד לקמפיין המציג את הציונות כגזענות ופוגע במדינת ישראל, שובר את ההסכמה הלאומית ומשחק לידי גורמים רדיקליים פוסט ציונים ואנטי ציונים.
המתנגדים האופורטוניסטים מעוררים בי סלידה עמוקה.

ד. המתנגדים לדימוי של החוק – להערכתי, הקבוצה הזו היא קבוצת המתנגדים הגדולה ביותר לחוק. מדובר באנשים שדוגלים ברעיון המדינה היהודית, מאמינים בעקרונות הציונות והחוק מבטא את השקפת עולמם. הם מצדדים גם בשוויון אזרחי, בשוויון בין יהודים וערבים, בפיתוח הארץ לטובת כל תושביה, מתנגדים לאפלייה. וההתנגדות שלהם לחוק נובעת מכך שהם רואים בו חוק מפלה, הפוגע בשיוויון, ההופך את האזרחים הלא יהודיים לאזרחים סוג ב', המדיר את השפה הערבית ומשנמך את מעמדה וכו'.
הבעייה היא, שההתנגדות שלהם אינה לחוק, אלא לדימוי של החוק כפי שהוא מוצג בתקשורת ובידי מתנגדי החוק. והאמת היא שהוא מוצג כך גם בידי חלק מתומכי החוק, האידיוטים השימושיים של המתנגדים; אלה שמנמקים את החוק באמירות כמו ש"גם לרוב יש זכויות," שהחוק נועד להעמיד את בג"ץ במקום, שישראל דמוקרטית מדי והחוק ירסן אותה וכל אותן שטויות, שאין להן כל קשר לחוק.
אילו אותם אנשים רק קראו את החוק באופן אובייקטיבי, לא דרך המסננת התקשורתית, הם היו נוכחים שאין כל סיבה להתנגדותם.

ה. המתנגדים לחוק בשל מה שאין בו – חלק מן המתנגדים לחוק, אומרים שאין להם כל בעייה עם מה שיש בו, הם מודעים לכך שהוא אינו מפלה ושאין אמת בטענות המוטחות בו. אולם הם מתנגדים לו, כיוון שחסרה בו המילה דמוקרטיה, או הצהרה בדבר שוויון הזכויות האזרחי וכד'.
הדמוקרטיה ושוויון הזכויות הם ערכים נעלים, הם מיסודותיה של מדינת ישראל, מיסודותיה של החוקה הישראלית וקיימים בחוקי היסוד האחרים. הם אינם קשורים לחוק הלאום.
חוק הלאום אינו כל החוקה, אלא נדבך אחד בה. חוק הלאום אינו עוסק בזכויות הפרט, אלא בהגדרה הקולקטיבית של המדינה, בהמנון שלה, בדגל שלה, בערכים שלה. לכן, אין בחוק מקום לאזכור אותם ערכים, עם כל חשיבותם.
למרות זאת, כבר לפני ארבע שנים, כאשר החלה ההתנגדות לחוק, הצעתי להוסיף לו משפט בדבר שוויון הזכויות לכל אזרחי ישראל ללא הבדל השתייכות לאומית ודתית, כדי למתן התנגדויות ולנסות לגבש סביבו הסכמה רחבה. צר לי שהדבר לא נעשה. עם זאת, אני בספק אם תוספת זו אכן היתה משכנעת את מתנגדי החוק לתמוך בו.
ואף על פי כן, אני מציע גם היום להוסיף לחוק את המשפט הזה. אדרבא, שהתוספת הזאת תעמיד את מתנגדי החוק למבחן. אם הם יתמכו בחוק במתכונתו זו, והחוק יתקבל בקונצנזוס רחב – מה טוב. אם הם יתנגדו, לפחות תוסרנה המסֵכות.

3. צרור הערות 29.7.18

* משימה דחופה – אילו בחוק יסוד ישראל מדינת הלאום של העם היהודי (זה שמו של "חוק הלאום") הייתה אפלייה של הדרוזים והפיכתם לאזרחים סוג ב', הייתי מתייצב עימם למאבק נגדו. אגב, לא רק אילו היתה פגיעה כזאת בבעלי בריתנו הדרוזים, אלא גם אילו היתה פגיעה כזאת בערביי ישראל.
הבעייה היא שהם אינם נאבקים נגד חוק הלאום, אלא נגד הדימוי של חוק הלאום, כפי שהוא מוצג בתקשורת הישראלית. אלא שבין הדימוי ובין החוק אין קשר.
על ראש הממשלה ושרי הממשלה להירתם באופן אישי למפגשים דחופים עם הנהגת העדה הדרוזית, כדי להבהיר להם את מהות החוק, ולחזק את הברית האיתנה – לא רק ברית דמים אלא ברית חיים, בין העדה הדרוזית לבין המדינה היהודית שעימה הם קשרו את גורלם. על ראש הממשלה להציב את ההידברות הזאת כמשימה דחופה, בטרם השקר ייצור תבערה.

* טענות מוצדקות וטענה חסרת שחר – לאזרחי ישראל הדרוזים יש טענות רבות מוצדקות וטענה אחת חסרת שחר. הטענות המוצדקות, הן בתחום הכלכלי, בתחום הפיתוח, בכך שאינם נהנים מהעדפה מתקנת בתור מיעוט המשרת בצה"ל ונאמן למדינה. הטענה חסרת השחר, היא שחוק הלאום מפלה אותם במשהו. הם קשרו את גורלם עם המדינה היהודית, וחוק הלאום הוא החוק המעגן בחוקה את היותה של ישראל מדינה יהודית.
הממשלה צריכה לגבש תוכנית לאומית לחיזוק המגזר הדרוזי, ובמקביל לערוך מסע הסברה וחינוך מול הפגיעה הקשה בעדה הדרוזית, שנגרמה בשל ההסתה וההצגה המעוותת והשקרית של חוק הלאום.

* אוי אוי אוי, אני מקופח – אחד הטיעונים ההזויים ביותר נגד חוק הלאום, מופיע במאמר של דניאל בן סימון ב"הארץ". הוא מגנה את הליכודניקים המזרחיים שתמכו בו ומאשים אותם ב"שנאה עצמית", כי הם הנמיכו את שפת אימם, הערבית.
ראשית, הטענה שמעמד הערבית נפגע כתוצאה מן החוק, משוללת יסוד. בחוק נאמר בפירוש שמעמד השפה הערבית יישאר לאחר תחולתו כפי שהיה טרם תחולתו. כלומר, זו שפה שניתן לנאום בה בכנסת, ניתן להשתמש בה בבתי המשפט וכד'.
יתר על כן, מעמדה המיוחד של השפה הערבית שודרג כתוצאה מן החוק, כיוון שלראשונה הוא בא לידי ביטוי בחוקת המדינה. הדבר החשוב שעשה החוק, הוא הגדרה חוקתית, באיחור אופנתי של שבעים שנה, של העברית כשפת המדינה. וכי אין זה מובן מאליו, שעברית היא שפתה של המדינה היהודית?
שנית, הטענה שעמדתו של "מזרחי" אמורה להיות שונה בנושא הזה, או בכל נושא אחר, מעמדתו של "אשכנזי", היא גישה גלותית ואבסורדית. הורינו לא עלו לארץ ישראל כדי לשמר כאן את הגלות, אלא כדי לקבץ את הגלויות. כל ניסיונותיהם של עסקני העדתיות להנציח אותה הם מלחמת המאסף של הגלות, כיוון שבדור הבא לא יהיה כמעט ילד שיידע להשיב על השאלה האידיוטית "מאיזו 'עדה' הוא".
שלישית, הטענה שה"מזרחים" נפגעים כתוצאה מכך שהערבית אינה שפתה של מדינת ישראל והם מופלים בכך לרעה, אבסורדית, כי משמעותה היא שהעברית היא שפה "אשכנזית" ושפתם של המזרחים היא ערבית.
שפת אימו של אבי היתה גרמנית. שפת אימה של אימי היתה יידיש. האם אני אמור לדרוש מעמד רשמי לשפות האלה? הנה, היידיש, שהיא שפה יהודית, חסרת כל מעמד במדינת ישראל, הרבה פחות מהשפה הערבית. נו, אז? אני צריך להרגיש מקופח בשל כך?
תחיית השפה העברית היא אחד ההישגים הגדולים של הציונות. נקודת המפנה בתחיית השפה העברית היתה במלחמת השפות, שבה נקבע ששפת הלימוד בטכניון תהיה עברית ולא גרמנית. נו, אז? אני צריך לחוש מובס, כי שפת אימו של אבי הובסה בידי העברית? ההיפך הוא הנכון. אני מאושר וגאה על כך. השפה בקונגרסים הציוניים הראשונים היתה גרמנית. דחיקתה והפיכת העברית לשפת הציונות, היא ניצחון ציוני גדול.
והגדרת העברית כשפתה של מדינת ישראל, היא המובן מאליו.

* הערה אישית בעקבות מאמרו של בן סימון - איני "אשכנזי". אני יהודי, ישראלי, ציוני. ה"אשכנזיות" היא חסרת כל משמעות בזהותי. יש לי עניין אישי בהיסטוריה המשפחתית שלי – אני יהודי ישראלי צבר ובן לאם יהודייה ישראלית שעלתה מרובנו שבגלות פולין, ולאב יהודי ישראלי שעלה מרדאוץ שבגלות בוקובינה. שניהם לא באו מ"אשכנז" (שהיא בכלל גרמניה), ולבטח איני חש שייך לעדה הכוללת יהודי ממוסקבה ויהודי מלונדון – שני מקומות שהוריי לא באו מהם. לונדון, צנעא, מוסקבה ופס הן ארבע גלויות שהוריי לא באו מהן. מעבר לזיקה משפחתית למקום ספציפי שממנו באו הוריי – בעבורי יש מולדת וגולה. הוריי עלו מהגולה למולדת. אני זכיתי, בזכותם, להיוולד במולדתי.
בשנות גלותו הארוכות יצר העם היהודי יצירה תרבותית יפהפייה. לא יצירה "אשכנזית", או "מזרחית", אלא יצירה יהודית. כיהודי, זו היצירה שלי, בין אם היא נכתבה בתימן, בפולין, בספרד, בניו יורק, באתיופיה, במרוקו או בגרמניה.

* ניתוח לשינוי השקפת עולם – במשך שנים חמי שלו היה המשנה לעורך "ישראל היום" ופובליציסט מוביל בעיתון. הוא לא היה סתם כתב שמסקר, אלא פרשן, כלומר מי שרואה את העולם ומפרש אותו לקוראים כדי לעצב את השקפתם על המציאות. הפרשנות שלו התאימה ככפפה-ליד להשקפות של העיתון שבו הוא עבד.
בבוקר בהיר אחד, חמי שלו החליף את מקום עבודתו ועבר ל"הארץ". גם ב"הארץ" הוא פרשן. כלומר גם שם הוא רואה את העולם ומפרש אותו לקוראים כדי לעצב את השקפתם על המציאות. וראה זה פלא – הפרשנות שלו השתנתה מן הקצה אל הקצה, ביום שבו המיר את מי שמשלם את שכרו.
לא, חמי שלו אינו נמצא, עדיין באזור חיוג רוגלויהסשוקן ושות', אנשי "הדבוקה". אבל הוא כבר יכול להיות מועמד להתקבל אליה. הוא כבר מדקלם את כל הממבו-ג'מבו האנטי ציוני הרווח בה. השבוע, למשל, הוא קרא למחנ"צ לשנות את השם מ"המחנה הציוני" ל"מחנה הישראלי". "עדיף לזרוק את שמה לפח האשפה של ההיסטוריה," הוא כותב.
מן הסתם, פח האשפה של ההיסטוריה אינו המקום הראוי רק לשמה של המפלגה, אלא לציונות.
הדבר המגעיל במסר שלו, הוא ביזוי הישראליות, בהצגתו אותה כניגודה של הציונות. מהי מדינת ישראל? מדינה יהודית. ככזו היא הוכרזה, ככזו היא הוכרה בידי העולם. ישראל היא הגשמת חזון הדורות של העם היהודי. פירוש המושג "מדינת ישראל" הוא מדינתו של עם ישראל. עם ישראל הוא העם היהודי. השימוש במותג ישראל, כשם קוד לביטול המדינה היהודית והמצאת לאום פיקטיבי המערבב את תושבי הארץ בני הלאומים השונים, הוא גניבת דעת, חילול הישראליות והמרתה בשוקניזם.
מדינת ישראל קמה בידי התנועה הציונית, ככלי להגשמת הציונות. זה ייעודה, זה חזונה, זה תפקידה. אין לה זכות קיום אחרת. יש לדחות את השוקניזם המציע לגולם לקום על יוצרו.

* שועליו של שמשון – אל רשימת המעריצים המתפייטים של טרור ההצתות, בעמודי הדעות של השוקניה, הצטרף אורי אבנרי. "עכשיו הם משתמשים בעפיפונים בעלי זנבות בוערים, כמו שועליו של שמשון בשעתו."
מכירים את השיר "שועליו של שמשון", המנון הסיירת של חטיבת גבעתי בתש"ח? כתב אותה לוחם הסיירת אורי אבנרי. רוצה לומר – ההזדהות שלי איתם, עם האוייב, מוחלטת, כמו ההזדהות שלי עם מלחמתנו בתש"ח, כשהייתי פטריוט ישראלי.

* הסכם עם הפלשתינאים – בליל שבת שעברה, ישראל והפלשתינאים הגיעו להסכם על הפסקת אש. מאז, נמשך טרור ההצתות. אמנם הוא הצטמצם מיותר מעשרים הצתות ביום להצתות בודדות, אולם לא היה יום ללא הצתה. וחמישה ימים לאחר ההסכם, צלף ירה לחזהו של קצין צה"ל. מבחינת הפלשתינאים, כך נראית הפסקת אש, ולכן כאשר ישראל מגיבה, מבחינתם... היא (!) הפרה את הפסקת האש.
במהלך מבצע "צוק איתן" ישראל והפלשתינאים הגיעו ל-12 הסכמי הפסקת אש. כולם הופרו בידי הפלשתינאים בתוך דקות, או לכל היותר – שעות.
במהלך מתקפת הטרור המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השנייה" הגיעו ישראל והפלשתינאים לאינספור הסכמי הפסקת אש, תהאדיות, הודנות – כולם הופרו בטרם יבש עליהם הדיו.
ואֵם כל ההפרות – בהסכם אוסלו ישראל ויתרה על שטחים, הכירה באש"ף, אִיפשרה ליאסר ערפאת ולאלפי מחבלים נוספים להגיע ליש"ע ושחררה אלפי מחבלים. הפלשתינאים, מצידם, התחייבו לדבר אחד בלבד – לשים קץ למאבק המזויין ולטרור. כידוע, הפסקת המאבק המזויין התבטאה ברצח 1,500 ישראלים, בגלי הטרור הקשים ביותר מאז הקמת המדינה.
מדובר בדפוס פעולה קבוע של שור מוּעד. עלינו לזכור זאת בכל מו"מ עתידי על הסדר עם הפלשתינאים. בכל מו"מ כזה, הנחת העבודה שלנו, על בסיס ניסיון מוכח של 100%, שההסכם יופר. ולכן, ישראל חייבת לעמוד על דרישות הביטחון שלה בשלום, על פי הנחת עבודה של מלחמה.

* את מי נתניהו שכח? – נתניהו שיחרר מחבלת טורקיה, עוד בטרם עמדה לדין, לבקשת טראמפ, במסגרת עסקה סיבובית בין ארה"ב לטורקיה. המחבלת שוחררה. נכון לעכשיו, ארדואן הפר את ההסכם וטרם שחרר את הכומר האמריקאי.
עסקאות סיבוביות ממין זה מקובלות בעולם. אולם נדמה לי שנתניהו שכח משהו. טורקיה היא הפטרון ונותנת החסות לארגון הטרור חמאס, המחזיק בגופותיהם של חללי צה"ל. ככה, ישראל משחרר מחבלת טורקיה, כי טראמפ ביקש טובה, בלי לדרוש בתמורה את החזרת גופות החללים?

* הפרדה בין התפקידים – בית המשפט העליון דחה עתירה של התנועה לאיכות השלטון שדרשה לאסור על קיום פגישות בארבע עיניים בין היועץ המשפטי לממשלה לבין ראש הממשלה, כל עוד הוא חשוד בפלילים.
צודקים העותרים בעתירתם וצודק בית המשפט בדחיית העתירה. צודקים העותרים בטענתם שלא ייתכן שהתובע הראשי ייפגש לשיחות בארבע עיניים עם החשוד. צודק בית המשפט בקביעתו, שלא יתכן שראש הממשלה והיועץ המשפטי לממשלה, לא יוכלו להיפגש בארבע עניים בנושאי פעולתה של הממשלה.
מה הפתרון לסוגייה? להפריד בין תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לתפקיד התובע הכללי, כיוון שיש סתירה מובנית בין התפקידים.

* ביד הלשון: אדם – למרבה הצער, יישובים בארץ ישראל מגיעים לתודעת הציבור הרחב בעקבות פיגועים ואסונות. כך גם היישוב אדם, או בשמו השני – גבע בנימין, שבוצע בו פיגוע קטלני ביום חמישי.
אדם הוא יישוב עירוני קהילתי סמוך לירושלים, במועצה האזורית מטה בנימין, שהוקם תחילה בידי גרעין של בני שכונות עוני בירושלים, ובמהלך השנים התיישבו בו מאות משפחות, מכל מגוון הקשת על הרצף שבין חילונים לחרדים.
השם גבע בנימין נקרא בשם עיר הכוהנים המקראית גבע, שבנחלת שבט בנימין. שמה של גבע השתמר בשם הכפר הערבי ג'בע, שבקרבת מקום.
השם אדם מנציח את שמו של אלוף יקותיאל (קותי) אדם, מי שהיה סגן הרמטכ"ל, וזמן קצר טרם כניסתו לתפקיד ראש המוסד, נפל במלחמת שלום הגליל. בנו, אודי, המשיך בדרכו והיה אף הוא אלוף בצה"ל, מפקד פיקוד צפון.
יקותיאל אדם הוא אחד מחמישה אלופים בצה"ל שנפלו במלחמות ישראל ובמילוי תפקידם. דוד מרכוס נפל במלחמת השחרור, אסף שמחוני במלחמת סיני, אלברט מנדלר במלחמת יום הכיפורים, כאמור – יקותיאל אדם במלחמת שלום הגליל ונחמיה תמרי בהתרסקות מסוק.
אורי הייטנר