על ספרה של נאוה מקמל עתיר "יד אחות"
הוצאת ספרים ידיעות אחרונות 2018, 327 עמ'
על רחל המשוררת, קורותיה ויצירתה פורסמו למעלה מעשרים ספרים ואינספור מאמרים, ורק לפני פחות משלוש שנים פירסמה נורית גרץ ספר מרטיט לב על אהבתה של רחל למיכאל ברנשטיין ("ים ביני ובינך", כנרת זמורה-ביתן דביר 2015), ואני מודה כי עד שהגעתי לעמ' 113-112 חששתי שמא נאוה מקמל עתיר לא קראה את הספר הזה – בעמודים אלה מזכירה אחת הגיבורות את הספר של נורית גרץ, ובסוף הספר מזכירה המחברת 13 ספרים בהם היא נעזרה, וביניהם, כמובן גם ספרה של גרץ.
ושוב, למרות שאין פרט בחייה של רחל שלא ניתן היה לקרוא בספרים שקדמו לספרה זה של מקמל עתיר, צריך להודות שהוא מרגש את הקורא, כאילו זאת פגישתו הראשונה עם הדמות האלמותית הזאת. ראובן קריץ הציע הסבר לסוד נפלאות שיריה של רחל: היא היתה בעלת אינטלקט אדיר, אבל הצליחה להעניק לשיריה מעין פשטות שכביכול שווה לכל נפש.
ובכן, אין כמעט פרט ביוגראפי של רחל, המובא בספר זה שלא היה ידוע מספרים קודמים, אבל מקמל עתיר מצליחה לטוות רשת של עלילות נלוות של גיבורים בני ימינו שקורותיהם ארוגים בקורות חייה של רחל, ושחייהם גדושים במסתורין ובחידות. הזכרתי שהגיבורים הם בני ימינו, ובכן מדובר ממש בשנים האחרונות, כי הספרים שאחת הגיבורות, שמה סיגי, קוראת הם "סוס אחד נכנס לבר" של דויד גרוסמן, "גדר חיה" של דורית רביניאן, סיפורי אתגר קרת ועוד.
ובכן להלן קצת מהעלילות הנלוות הארוגות בקורות חייה של רחל: נתחיל באמת בסיגי חלמיש – היא אישה צעירה בת עשרים וחמש שנולדה במושב דתי בנגב, שריב לה עם אלוהים (לא כפירה בו חלילה!), ומחליטה לעבור לעיר הגדולה כדי צאת למרחב, ומשום כך אביה, וכל משפחתה, מחרימים אותה. היא אינה מצליחה למצוא עבודה כסייעת לגננת, ולכן היא מסתפקת בעבודות ניקיון בספרייה ציבורית, ושם היא נפגשת עם ספרות ישראל והעולם. היא מתאהבת התאהבות שקטה ללא רמז לאינטימיות, בבחור בשם שאול, העובד בדוכן של אביו בשוק. הוא איש ספר (קורא ספרים מאחורי הדוכן, ואף כותב שירים), אבל משום המסורת הקווקזית, אליה הוא משתייך, הצו של אביו הוא קדוש גם באשר לעיסוקו (זבן בשוק) וגם כאשר מדובר בנישואין.
לסיגי נודע, למרבה האכזבה, שהוא נשוי ואב לילד. סיגי היא זאת שמודיעה לאופירה, גיבורה נוספת, העוקבת באובססיות אחרי קורותיה של רחל (על כך בהמשך), מה עלה בגורלו של מיכאל ברנשטיין על פי ספרה הנ"ל של נורית גרץ, שסיגי קראה בשקיקה. בנוסף לעבודתה בניקיון, סיגי נשכרה לקרוא ספרים לאישה קשישה בשם עוגניה, אישה ענקית ונרגנת, אשר בעטיה של מחלה התעוותו כפות ידיה, ואינה מסוגלת להעביר דפים בספר. עם מותה היא מורישה לסיגי ספר חרוזים לילדים נדיר שכתבה רחל, ובספר תמונה שהיתה מוכרת לאופירה בחלקה, ועם הימצאה נפתרה לה חידה באשר לחייו של אבי סבה.
אופירה היא אישה בת ארבעים וחמש, רווקה, שלה בעלות על חנות יד שנייה. הייה לה אהבה לצעיר בשם אביגדור, שלא הצליח להגשים את חלומו להיות איש תיאטרון. אשתו של אביגדור נוטשת אותו, כי בגלל חלומותיו הוא איננו מפרנס את המשפחה בכבוד. אופירה נושאת עימה קללה-ברכה, שאמורה להיות סוד כמוס (כך ציוותה עליה דודתה המטורפת קלרה). היא נינתו של אליהו בן-נעים, שקנה חנות מאישה בשם רשל, שהתאבדה, כי לאחר שחשבה עצמה אלמנה, נישאה בשנית, ואז חזר בעלה מן המתים. בעקבות כך החנות של בן נעים זכתה למוניטין ונקראה: "חנותו של השב מן המתים". מסורת נשארה במשפחה עד דור רביעי שאסור למכור את החנות הזאת.
אתי, חברתה של אופירה, משכנעת אותה להצטרף לסיור בתל-אביב שעניינו אישים שמתו טרם זמנם. מרגע זה אופירה נתפסת לאובססיה באשר לקורותיה של רחל, והיא כאילו שולחת אליה "יד אחות" (עמ' 16). אופירה מתבודדת בדיוטא השנייה של החנות עם ספרים ומחקרים על רחל, וגם יוצאת למסע לחלק מהנדודים הרבים של רחל, כי הרי רחל נדדה בארץ, בטולוז שבצרפת, שם למדה אגרונומיה, ברוסיה, לשם נאלצה להגר בזמן מלחמת העולם הראשונה, ושוב לארץ בדגניה, בבית חולים בצפת, בדירות שונות תל-אביב, בירושלים, בסנטוריום בגדרה, ועד למותה בבית חולים הדסה בתל-אביב.
מסתבר שסבתא רבתא שלה, זו שנישאה לאליהו בן-נעים, נאלצה לרדת לזנות בנעוריה כדי להביא אוכל למשפחתה מזת הרעב. היא יולדת בת מאחד הקליינטים שלה, ובעצתה של רחל, שהיתה מורתה בבית הספר של רחל ינאית, היא מעבירה את בתה לזוג חשוך ילדים – צירל ויעקב מצפת.
לאה עצמה משתקמת, עובדת כמבשלת, ואליהו מתאהב בה. היא יולדת בן בשם חנוך (סבא של אופירה), ומתאכזבת מרה שרחל (החולה מאוד באותה עת, ומוסעת לסנטוריום בגדרה) לא באה לסעוד אותה בלידה. מרוב כעס היא חותכת את ראשה של רחל בתמונה שבה היא הצטלמה עימה ועם התינוקת. את התמונה הזאת נשאה אופירה בארנקה, ולא ידעה מי היא האישה חסרת הראש, עד שסיגי מביאה לה את ספר הילדים הנדיר של רחל "בבית ובחוץ" (1931), ובתוכו התמונה בשלמותה, כשלצד לאה והתינוקת נמצאת רחל.
מסתבר שלאה, סבתא רבתא של אופירה, התחרטה מרות על כך שמסרה את בתה גאולה לאימוץ. היא מתכוונת להחזיר אותה אליה, אך נודע לה שגאולה הקטנה מתה, אימה המאמצת, צירל, משתגעת, ולאה השבורה שמה קץ לחייה בדיוטא העליונה של החנות, באותו מקום של קללה וברכה שאופירה מבלה בהתייחדותה עם רחל המשוררת.
אירועים דרמטיים קורים בבית שבו גרה סיגי: סווטלנה בוריסובה, נוצרייה אוקראינית, שהובאה לארץ עם בתה סאשה כדי לשמש נערת ליווי, מגיעה לתופרת זקנה בשם רגינה, שגרה באותו קומפלקס, ודורשת ממנה להכין בדחיפות שמלה לבתה כמו של שלגיה, כביכול כדי להגיע בשמלה זאת לחתונה של אחיה.
מסתבר שרגינה נפלה בפח, כי סווטלנה, בורחת מסרגיי, איש מאפיה, הסרסור שלה, המאיים עליה שאם לא תשוב אליו, הוא ינקום בבתה סאשה. רגינה שומעת את אנשי המאפיה השוברים את דלתה של סווטלנה שנעלמה, והם אינם יודעים שהילדה נמצאת בדירה שלה. רגינה מחביאה את הילדה ומטפלת בה, וכשזו חולה, היא נאלצת לקרוא לשכנה סיגי שתעזור לה (חששה לפנות לרופא, שבוודאי היה מודיע לשלטונות על ילדה זנוחה שאין לה זכות שהייה בארץ). רגינה נתקלת באחד הצעצועים שסיגי קונה לסאשה, נופלת ומתה, וסיגי לוקחת על עצמה להחביא את הילדה ולטפל בה. שאול, האוהב את סיגי, מטיח בפניה ששיקרה לו, ויש לה בת, ואז היא מספרת לו את האמת. שאול פונה לאחיה שבמושב הדתי, ומצליח לשכנע אותו לעזור לאחותו שמחביאה ומגדלת ילדה נוצרייה, שאם ייוודע לרשויות, היא תוחזר לאוקראינה – ישר לזרועות המאפיה. יש רמז שבין שאול הגרוש ואב לבן ובין סיגי יירקמו יחסים בעתיד.
הספר מזכיר את כל אהוביה של רחל: נקדימון אלטשולר (רחל התעקשה לראות אותו לפני הגיעה לבית חולים הדסה, שם תמות), נח נפתולסקי, שהיו לה איתו רגעים אינטימיים על שפת הכנרת, ואשר לא פתח בפניה את דלתו בחוליה, זלמן רובשוב, שרחל כתבה לו מיספר שירי אהבה (ביניהם "שי", שיהודה שרת הלחין, ו"אשתו", שהרי הוא נשא לאישה רחל אחרת – רחל כצנלסון), מיכאל ברנשטיין, אותו פגשה בטולוז, ועמו ניהלה פרשת אהבים סוערת, אלא שהוא לא היה מוכן לעלות לארץ ישראל, ודרכיהם נפרדו (אופירה משווה בין מיכאל לאהובה האובד אביגדור). זלמן שז"ר שמר 25 מכתבי אהבה של מיכאל, ורחל כתבה על אהבתה אליו מיספר שירים, שהמפורסם מביניהם "התשמע קולי?"
הספר חושף יריעה רחבה של אישים מרכזיים ביישוב בתחילת המאה העשרים, והם מעוצבים בצורה משכנעת ביותר: חנה מייזל ובעלה אליעזר שוחט, משה ברסקי שנרצח בדרך ליבנאל, ומשה דיין נקרא על שמו, שמואל ודבורה דיין – הוריו של משה, א"ד גורדון, ברל כצנלסון שרה שמוקלר אהובתו שמתה מקדחת, הסופר מנחם פוזננסקי, רחל ינאית, מניה שוחט, משה בילינסון, ח"נ ביאליק, משה הלוי, חנה רובינא, זלמן שז"ר, אורי צבי גרינברג, רחל כצנלסון, גולדה מאיר, דוד רמז, יהודה שרת ואחותו עדה גולומב, הלורד בלפור, חיים וייצמן, הרב קוק, וכן ביאליק (בחנוכת האוניברסיטה העברית).
הספרות היא, כידוע, סוג של רכילות מעודנת, וגם בספר שלנו יש רמזים עבים על הריונה של חנה רובינא לאולג ליאונידוב, אשר נאלצת להפיל את העובר כי משה הלוי, בעלה בנפרד, מסרב להכיר באבהות עליו (עמ' 230-229). בוועידת איחוד מפלגות הפועלים, וייסוד מפא"י, מבחינה רחל בקירבה שבין גולדה מאיר לזלמן שז"ר (האהוב שלה הנשוי לרחל כצנלסון), ולדוד רמז (עמ' 245).
אנו רגילים לקרוא בספרות הפמיניסטית שיח אלים כלפי הגברים, שבעטיים כל האסונות ירדו לעולם (סקירה על השיח האלים הזה ניתן לקרוא בספרי "האי – נובלה דיסטופית", מעיין 2015). שמחתי להבחין באיזון מרגיע בתחום הזה: יש אמנם גברים מעוררי רתיעה: סרגיי הסרסור ואיש המאפיה האוקראינית, אביו של שאול הדספוט בגופייה המזוהמת, אחיה החורג של עוגניה, ובנה הגנב, שעיניהם לנדל"ן שיירשו אחרי מותה.
אבל באמת סקאלת החיוב של שאר הגיבורים נעה בין טובים למעולים: שאול ואביגדור הם גברים חולמים, בעלי נפש משתוקקת, ובסוף הספר גם מתגמלים את הנשים שאוהבות אותם. איסר לייב בלובשטיין, אמנם איננו מופיע בקדמת הבמה, אך הקורא מתוודע אל אבהותו המכמירה: הוא איש אמיד, אבא לשנים עשר ילדים משתי נשותיו שנפטרו, ובגיל שבעים הוא נישא בשלישית למאשה נאומובנה. הוא מממן את עליית שלוש בנותיו, רחל, שושנה ובת-שבע לארץ ישראל, ודואג להן לחיי שפע ברחובות. הוא מממן לרחל נסיעה במחלקה ראשונה לצרפת, וכן את לימודי האגרונומיה בטולוז. הוא מממן את לימודי המוסיקה של שושנה בברלין. בצוואתו הוא אמנם מצווה את חמש דירותיו לבניו, אבל מקצה קצבה חודשית לבנות, וזכות להתגורר בבתיהם של הבנים. פעמיים נבצר ממנו להעניק לילדיו: כאשר פרצה המלחמה, ולא היה אפשר לתקשר בין ארץ ישראל העותומאנית לבין צרפת ורוסיה, וכאשר הוא שוקע בסוף ימיו בדמנציה, ומאשה אשתו מנהלת את תקציב המשפחה, כשידה קמוצה כלפי הילדים שאינם שלה.
דמות מעוררת אמפתיה נוספת היא דמותו של ד"ר קריגר, הרופא בבית החולים בצפת, איש אוהב ספר, שנפשה של רחל נקשרה בנפשו, וכמובן, זלמן שז"ר וברל כצנלסון שמבקרים את רחל בחוליה, מזמינים אצלה שירים עבור "דבר", מנקדים אותם ומתקנים את שגיאות הכתיב שלה. אהדה גדולה יש לרחל לא"ד גורדון שעודד אותה לנסוע ללמוד חקלאות בטולוז.
בין דמויות הנשים סיגי היא הכי מכמירת לב: היא מורדת במסגרת החונקת של הדת, אבל ממשיכה להאמין באלוהים ולקיים מצוות. היא מסורה בלב ונפש לסאשה, הילדה נוצרית הזנוחה, ואהבתה המהוסה לשאול מעוררת אמפתיה אדירה. רגינה היא אמנם אישה קשוחה ונרגנת, אבל כשהיא מבינה שסאשה נמצאת בסכנה הן מהמאפיה האוקראינית והן מרשויות החוק הישראליות, היא מחביאה אותה ומטפלת במסירות בילדה האומללה.
גם כלפי אופירה יש לקורא רחשי לב חמים, אשר בעטיה של קללה-ברכה עתיקה היא כמעט בזבזה את שנותיה טובות ביותר. כשחוזרים אחורה לימי חייה של רחל, נחשפות נשים בעלות סטנדרט רוחני ומוסרי גבוה במיוחד, הלא הן חנה מייזל, ברכה חבס, רחל ינאית ומניה שוחט.
לעומת זאת, המעבידות של סיגי נוגשות אותה בצורה אכזרית: אילת אצבעוני, המנהלת האדמיניסטרטיבית של הספרייה, מעמידה בפניה תנאים של עבדות, ועל כל סטייה היא מחסרת מהשכר. עוגניה לא מרשה לסיגי לשאול שאלות, וגם לא מרשה לה להיות חולה – זה לא כתוב בהסכם. מאשה נאומובנה, אשתו השלישית של איסר לייב בלובשטיין היא אישה אדנותית, חסרת תרבות – זורקת את ספריהן של קודמותיה, ומתנכרת לילדיהן. לוטה, אשתו של יעקב, אחיה של רחל, מכריזה בגלוי שלמרות הכתוב בצוואה, היא לא תרשה לרחל לגור בדירתה, אבל כשהיא רואה איזה אישים חשובים באים לבקר את רחל, היא יוצאת מכליה כדי להיראות מלאת נתינה.
שני סמלים בולטים במיוחד בספר: רחל רואה כיצד הדרורים מסולקים על ידי הציפורים המיובאות, הדררות הירוקות, ורק ממש לקראת סוף הספר הדרורים חוזרים לקנן – מעין מעוות שיכול לתקון. וכן, לסאשה המוחבאת על ידי רגינה ועל ידי סיגי יש ארנבת צעצוע, שהיא קוראת לה סינילגה. משמעות השם הוא "בת שלגים" (כידוע, בשם זה קרא אלכסנדר פן לבתו). מסתבר שסאשה משוחחת עם סינילגה, וזו מזהירה אותה מפני מעשים חפוזים, מעין אלטר-אגו של הילדה המפוחדת הזאת.
הספר מלא וגדוש בידע וביופי, ומובן מאליו שמשובצים בו קטעי שירים ושירים שלמים של רחל, מכתבים ופתקים שכתבה ושכתבו לה. מסתבר שכנראה לא ניתן למצות אפילו בעשרים ספרים את הנושא ששמו "חיי רחל ויצירתה".
משה גרנות
אהוד: אני לא נוגע בספרים שהם ספק רומאן ספק ביוגראפיה. זהו ז'אנר נלוז שאין לו שום ערך היסטורי, דוקומנטארי ומחקרי, ולרוב גם אינו מוצלח בתור ספרות בידיונית כי הוא מתיימר לכלול "עובדות" כדי לאשש את אמינותו המפוקפקת בתור "ביוגראפיה".
אני בעד או-או – או ביוגראפיה רצינית שיש לה ערך מדעי, כמו כרכי ספרו של גרשם שלום על שבתי צבי או כרכי ספרה של אניטה שפירא על ברל או סיפור חייה של אסתר ראב שאני כתבתי, ביוגראפיות אמינות פרי מחקר רציני, שאפשר להסתמך עליהן ולצטט מהן –
או רומאן בידיוני שמשתמש בחופשית גם בעובדות אבל אין להן בהופעתן בו ערך היסטורי מחקרי מדוייק, דבר שאני עושה רבות ברומאנים הבידיוניים שלי, דוגמת "אנשי סדום" ו"המושבה שלי", אבל ללא אחריות לדיוק של המחקר ההיסטורי, אם כי היריעה ההיסטורית יוצרת מציאות חדשה שבה הבידיון משקף מציאות של תקופה, כמו ב"שמות" של א. ראובני, ב"מכאן ומכאן" של ברנר וב"הארץ תרעד" שלי.