אם יש תופעה ציבורית שמעוררת בי דחיה עמוקה – זו תופעת העדריות; מצב שבו המון מתקבץ כעדר, לרוב בעקבות מסעות הפחדה, יצירת היסטריה ציבורית מלאכותית והצגת "סוף העולם". העדריות הזאת קיימת, למרבה הצער, הן בשמאל והן בימין הישראלי.
אם לנסות להגדיר את האדם שמצליח לא להיגרר ולא להיסחף אחרי העדרים הללו, לשמור על מחשבה עצמאית ביקורתית, להטיל ספק, לא להיות אוטומט של "המחנה", של "השבט", לא לקפוץ ללא מחשבה לקול תופי ה"טם טם" – ההגדרה היא: איש רוח.
וכל כך מצער לראות אצלנו דווקא רבים מאנשי הרוח, הסופרים, האמנים – כהתגלמות העדריות. לעתים נדמה לי שרבים מדבוקת אנשי הרוח הפקידו את חתימתם אן-בלוק לכל עצומה עדרית. האם באמת כל 180 אנשי הרוח שחתמו על העצומה נגד חוק הלאום מסכימים עם כל מה שנכתב שם בשמם?
העצומה הזאת כל כך רדודה, דיכוטומית ומבוססת על אדני כזב ועל סתירות, שממש מדאיג לראות איך מי שמתיימרים להיות אליטה תרבותית חתומים עליה. וכל כך מדאיג שאנשים ששליחותם ומקצועם הם מילים, מרשים לעצמם כך להשתמש במילים ברשלנות סלפנית.
תקצר היריעה מלנתח את המסמך כולו, אך אציג דוגמית. "חוק הלאום, לפיו מדינת ישראל היא מדינת הלאום של היהודים בלבד, מתיר באופן מפורש אפליה גזעית ודתית."
שקר וכזב. חוק הלאום אומר כך: "ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית. מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי."
כאשר החותמים על העצומה מדברים על "מדינת הלאום של היהודים בלבד," הם עושים שימוש דמגוגי במילים. לשון החוק מדברת על מימוש זכות ההגדרה העצמית לעם היהודי. הם מתעלמים מכך, ומדברים על "היהודים" ומוסיפים "בלבד", ובכך יוצרים מצג שווא, כאילו מדובר כאן על הזכויות של הפרטים, וכאילו החוק שולל מהפרטים שאינם יהודיים את זכויותיהם, דבר שאין לו שחר. ומן ההצגה המסולפת הזאת של החוק, הם גוזרים את מה שאי אפשר לגזור מלשון החוק – הטענה שהוא "מתיר", ולא סתם מתיר, אלא "מתיר באופן מפורש" – "אפלייה גזעית ודתיתי"
אבל כאשר הם כותבים נגד "מדינת הלאום של היהודים בלבד," האם כוונתם שישראל צריכה להיות מדינת הלאום של שני לאומים? הרי הם עצמם מזהירים אותנו כבר שנים, השכם והערב, מפני האסון של מדינה דו-לאומית. אז מה הם רוצים? שישראל תהיה מדינה דו-לאומית, או שתהיה מדינת לאום של העם היהודי?
בהמשך אותו משפט, הם מציגים את החוק כ"סותר את מגילת העצמאות שעל בסיסה הוקמה המדינה" ומבהירים שזהו דבר "שאין לאף כנסת זכות לעשות."
האם מגילת העצמאות הגדירה את ישראל כמדינה שאינה מדינת הלאום של העם היהודי? הרי לב המגילה היא ההכרזה על הקמת המדינה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."
היכן יש כאן הגדרה של המדינה כמדינת לאום של לאומים נוספים? המגילה מתבססת על "זכותנו הטבעית וההיסטורית," כלומר על זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרה עצמית ועל זכותו ההיסטורית על ארץ ישראל. המגילה מבהירה ש"זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית," כלומר ישראל היא מדינתו הריבונית של העם היהודי, המממשת את זכותו הטבעית להיות ככל עם ועם. היא מגדירה את הקמת המדינה כ"הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל."
האם חוק הלאום סותר את ההצהרה הזאת, או מעגן אותה בחוקה? והאם אנשי הרוח שכתבו את העצומה, היו חותמים על המגילה האומרת את הדברים הללו.
מגילת העצמאות מתחייבת "לקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין." מי תקיים אותו שוויון? המדינה היהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל. והיא אכן עושה זאת, ולא בכדי הערבים היחידים במזרח התיכון שהם באמת ובתמים אזרחים בעלי מלוא הזכויות, הם ערביי ישראל. ואין כל סתירה בין ההתחייבות הזאת לחוק הלאום.
כמה סילוף, כמה שקר, איזו רדידות בפמפלט עדרי של אנשי הרוח. זו עדריות שהמרעה שלה הוא רעות רוח.

[אהוד: אני חותם על כל מילה שלך. אם היו מביאים היום את מגילת העצמאות להצבעה בתור חוק יסוד, בכנסת, היה מתנהל סביבה אותו מחול שדים שמתנהל סביב חוק הלאום, מגישיה היו מואשמים בגזענות, והָעדר של אנשי הרוח, היונקים היטב מעטיני השלטון, היה יוצא בהצהרות ובמוֹדעות נגדה, שחלקן היה אולי ממומן על ידי הקרן לישראל חדשה או ארגון "בצלם". לא רק יהודים – גם ערבים, דרוזים, בדואים, צ'רקסים, אחמדים ובהאים אזרחי ישראליים – היו מוחים בתוקף נגד אישורה של מגילת העצמאות הגזענית שלנו!].

2. צרור הערות 1.8.18

* מאמין בדרוזים – אני מאמין בעדה הדרוזית ובפטריוטיות הכנה של בניה. הניסיון לתקוע טריז בינם לבין המדינה, בינם לבין היהודים, לא יצלח. הם לא ישמשו כלי משחק בידי מי שעושים עליהם סיבוב ממניעים פוליטיים זרים. הדרוזים קשרו את גורלם עם המדינה היהודית, וכשסערת הקמפיין המתוקשר תשכך, הם יראו שאין בחוק הלאום דבר המפלה אותם. אגב, לא רק אותם, אלא גם את הערבים.

* הכרה מאוחרת בגדולתו של שמיר – מאמר שהתפרסם הבוקר ב"הארץ" שימח אותי מאוד. אין מנהיג בהיסטוריה של מדינת ישראל, שקיים פער עצום כל כך בין דמותו ופועלו לבין תדמיתו, כמו יצחק שמיר. שמיר, היה מנהיג אקטיביסט ורב פעלים ביותר, בתחום פתיחת השערים ליהדות בריה"מ, ביטול מעמד הפליט ליהודי בריה"מ בארה"ב, מה שהיפנה מיליון יהודים לישראל, במפעל אדיר של מוכנות מדינת ישראל לקלוט בתוך שנים ספורות מיליון יהודים מחבר העמים כשלכולם קורת גג וכמעט ללא אבטלה, בשחרור מרבית יהדות אתיופיה במבצע ההצלה הפנטסטי – מבצע שלמה, בהקמת עשרות יישובים בא"י, בכינון יחסים דיפלומטיים עם עשרות מדינות ובהן בריה"מ, הודו וסין, במהלך מדיני מבריק שהביא לביטול ברוב גדול של החלטת עצרת האו"ם שהגדירה את הציונות כגזענות ועוד ועוד. ותדמיתו היא של... ראש ממשלה פאסיבי, בטלן, שלא עשה דבר.
ההיסטוריון יחיעם וייץ, החוקר את תולדות הפוליטיקה הישראלית, פירסם מאמר שהעלה על נס את יצחק שמיר. הוא הסביר את הדימוי שלו בכך "ששמיר עצמו לא ניסה להאדיר את מעשיו ולרשום את שמו על דפי ההיסטוריה. מבחינה זאת, שמיר נהג באופן שונה לחלוטין משמעון פרס, עמיתו לרוטציה בראשות הממשלה."
אמת ויציב, אך זו רק חלק מן האמת. חלק אחר הוא העובדה שהוא לא נשכח אלא הושכח באופן אקטיבי. מי שבעיניהם "עשייה מדינית" היא רק ויתורים, ורק נסיגה היא התקדמות, הציגו אותו כפסיבי, כי בתחום הנסיגה הוא לא עשה דבר. לעומת זאת, העשייה שלו בתחומי עלייה, קליטה והתיישבות לא נחשבת בעיניהם כעשייה, אף שעד היום אנו מתברכים בתוצאותיה המבורכות מכל בחינה שהיא: כלכלית, חברתית, דמוגרפית, מדעית, חינוכית, ספורטיבית ועוד, בעוד אנו מתמודדים עד היום עם תוצאותיה הקשות של פעלתנות בתחום הנסיגות.
וייץ, איש שמאל בדעותיו, שיבח את שמיר על ממלכתיותו, על יושרו, על הגינותו, על כך שהציב כערך עליון כמעט את אחדות ישראל, את מניעת קרע בחברה הישראלית, את הלכידות הלאומית; את העדפתו להקים ממשלות אחדות רחבות על פני ממשלות ימין דתיים צרות, אף שהיה יכול להקים אותן בקלות, בשל סירובו להיכנע לתביעות חרדיות קיצוניות (אגב, התחום שבו עמד איתן מול החרדים היה בעיקר בנושא הגיור, כי הבין שמדינה יהודית אינה יכולה להפנות עורף למרבית העם היהודי. בסוף החרדים ירדו מן העץ, כי הבינו ששמיר ילך בנושא הזה עד הסוף. בתחומים אחרים הוא הלך לקראתם בנפש חפצה).
וייץ העלה על נס את צניעותו של שמיר, את העובדה שראה בכסף ציבורי דבר קדוש, ומעולם לא העלה על דעתו לקחת לעצמו אגורה ציבורית. ביום שבו נערך הטקס בו נקרא מקום עבודתי, המכון לחקר הגולן – בשמו החדש: מכון שמיר למחקר, התפרסמו בעיתונות תמונות של שיט תענוגות על יכטה של נתניהו עם טייקון צרפתי מושחת ועבריין. אמרתי אז, שאפילו בפוטו-מונטז' אי אפשר לדמיין את שמיר בתמונה כזאת. וייץ הגדיר זאת "הוא לא הזמין 'חמגשיות' אפילו פעם אחת." ובאמת, ניתן לומר שמבחינות רבות שמיר הוא היפוכו של נתניהו. שמיר הוא התגלמות הדוגמה האישית, מכל בחינה שהיא, יותר מכל ראש ממשלה לפניו או אחריו, ועל נתניהו לא נכביר מילים. וייץ הציב את שמיר כקוטב אחר לנתניהו ובכך הוא צודק.
אך מה הביא את וייץ לכתוב את המאמר? כותרת המאמר היא "מה יצחק שמיר היה חושב על חוק הלאום"? וייץ טוען שהוא היה מתנגד לו. כאן אני חלוק עליו לחלוטין. כל מי שמכיר את עמדותיו של שמיר יודע, שהוא היה תומך בו בהתלהבות, ללא סייג.
איך הגיע וייץ למסקנה הזאת? מכך שממשלת שמיר והליכוד בהנהגתו הם שהובילו את קבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ואת חוק יסוד: חופש העיסוק. בעיניו של וייץ יש סתירה בין החוקים הללו לבין חוק הלאום.
אולם הטענה הזאת חסרת שחר. אין ולו צל של סתירה בין החוקים הללו. להיפך, הם משלימים זה את זה. האחד מעגן את זכויותיו של הפרט במדינת ישראל, וכמובן הזכויות הללו שוות לכל אזרח, ללא קשר להשתייכותו הלאומית והדתית. השני מעגן את זהותה ומהותה של ישראל כמדינה יהודית. ואיזה מנהיג היה מחויב בראש ובראשונה למהות זו כשמיר, שעיקר מעייניו היו עליה יהודית והתיישבות יהודית? יתכן שבזהירותו, מתינותו ותבונתו, הוא היה מצליח ליצור קונצנזוס על החוק, אך בטוח שהוא היה תומך בו.
אף שוויץ העלה את המאמר הזה, כדי לנגח את חוק הלאום, ונקט באקרובטיקה דמגוגית כדי להציג את שמיר כלעומתי לחוק, אני שמח על המאמר. אני מאמין שכפי שהיה עם לוי אשכול, ששנים רבות לעגו לו והיום קיימת הסכמה על כך שהוא אחד מראשי הממשלה המוצלחים שהיו לנו, כך יהיה עם שמיר.

* יש חיה כזאת חזקת החפות? – יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי צודק לחלוטין בקביעתו הנורמטיבית שמקומו של עבריין מין אינו בכנסת. אם אכן התלונה נגד ח"כ ברושי נכונה – הדרישה ממנו להתפטר מוצדקת לגמרי.
אולם ברושי מכחיש את הטענה מכל וכול. לטענתו, כל הסיפור לא היה ולא נברא. כלומר, אין כאן שאלה של התחום האפור מן הסוג של "אי הבנה," "התנהגות שלא פורשה נכון" וכו', אלא שאלה האם האירוע אכן קרה.
כמובן שאין לי צל של מושג האם המתלוננת דוברת אמת – או ברושי. ברור שאחד מהם משקר. אולם יש לזכור שלא זו בלבד שברושי לא הורשע, ולא זו בלבד שלא הוגש נגדו כתב אישום – הוא אפילו עוד לא חשוד. הוא אפילו עוד לא נחקר. האם בתלונות על עבירות מין לא קיימת כבר חזקת חפות?
ח"כ מיכל בירן אמרה שעל ברושי להתפטר, ואם יוכיח את חפותו יוכל לחזור לחיים הפוליטיים. משמעות דבריה היא שאדם הוא בחזקת אשם, כל עוד לא הוכחה חפותו. נדמה לי, שבצורת המשטר שלנו המשוואה הפוכה.

* זה לא גברת זה אדון – "הייתי בחור ביישן / לא מנוסה עם נשים." כך נפתחת הבלדה של שלום חנוך "תפסתי ראש על הבר." השיר מסתיים במילים: "בבוקר ראיתי שלא טעיתי / מה ששם הרגשתי זה נכון / זה לא גברת זה אדון." כבר יותר מארבעים שנה שלום חנוך שר את השיר הזה בכל הופעה והקהל שר איתו, כיוון שהשיר נבנה עם השנים כדיאלוג מוסיקלי ומילולי עם הקהל. ואני בטוח שבין האנשים ששרים איתו, יש לא מעט להט"בים. זאת מוסיקה, זאת אמנות, זה הומור, וכולם זורמים עם זה יותר מארבעה עשורים.
עכשיו יש גל של התנפלות על עומר אדם, כי בשיר חדש שלו, "בחורים טובים" (שאיני מכיר) מופיעה השורה: "וגילינו בתאילנד שהבנות לא בדיוק בנות." והכותרות בעיתונים: "זעם בקהילה הלהט"בית!... פוגעני... טרנספובי."
די כבר עם הזעם זעף הזה, די כבר להזדעזע כל הזמן. זה מתחיל לצמוח לממדים של טרור תרבותי.

* בין פולחן אישיות לחופש הביטוי – בקבוצת חובבי היסטוריה בפייסבוק, עלה פוסט מעריץ על שולמית אלוני. כתבתי על הפוסט את התגובה הבאה: "כתבתי לאחרונה את הביוגרפיה של יהודה הראל, שבקרוב תצא לאור. סיפור מעניין בו נתקלתי (אך הוא לא נכנס לספר). בראשית ההתיישבות בגולן, התקבלו לחברות במרום גולן שתי משפחות של נוצרים שהגיעו לארץ כמתנדבים במלחמת ששת הימים, התאהבו במדינה וברעיון הקיבוצי, החליטו לקשור את חייהם עם ישראל והקיבוץ והתיישבו במרום גולן. כיוון שאינם יהודים, לא קיבלו אזרחות. יהודה, אז מזכיר מרום גולן, פעל, ללא הצלחה, לשינוי ההחלטה. בין השאר הוא פנה לשולמית אלוני שפעלה במסגרות בלתי פורמליות למען זכויות האזרח, וביקש את התערבותה. היא אפילו לא התייחסה. הרי הם מתנחלים." – לא חלפה דקה, ונחסמתי מהקבוצה. כנראה שחופש הביטוי אינו כולל אמירת אמת. יש מעט מאוד תופעות שמעוררות בי סלידה כמו פולחן אישיות.

* יהושע גלוברמן – את פינתי "ביד הלשון" הקודמת הקדשתי ליישוב אדם, וציינתי שהוא קרוי על שמו של אלוף יקותיאל אדם ז"ל שנפל בלבנון, במלחמת "שלום הגליל". הזכרתי שהוא אחד מחמישה אלופים בצה"ל שנפלו במילוי תפקידם. בנוסף אליו הזכרתי את דוד מרקוס, אסף שמחוני, אלברט מנדלר ונחמיה תמרי. – האיר את עיניי חברי, הארכיאולוג ערן מאיר, שבמלחמת השחרור נפל אלוף נוסף, יהושע גלוברמן. גלוברמן היה מראשי "ההגנה", מפקד חי"ש (חיל שדה). הוא נהרג בדצמבר 1947, כלומר עוד טרם הקמת צה"ל. עם הקמת צה"ל, הוא קיבל, לאחר מותו, דרגת אלוף. גלוברמן עלה לירושלים ב-5 בדצמבר, כדי להתרשם מהפיקוד בעיר ולהכין את התוכניות להגנתה. ב-8 בדצמבר הוא יצא לת"א, כדי לקבל את הפיקוד על חטיבת "גבעתי" (שטרם קיבלה את שמה). הוא נהרג מירי סמוך ללטרון.

* אלוף בן ענת – חלל נוסף שלאחר מותו קיבל דרגת אלוף, היה דוד רזיאל, מפקד האצ"ל. רזיאל נהרג בפעולה מטעם הבריטים בחבניה שבעיראק ב-1941. ב-1961 הועלו עצמותיו לישראל, הוא נקבר בהלוויה צבאית, הוכר כחלל צה"ל והוענקה לו דרגת אלוף. שמו המחתרתי של רזיאל באצ"ל היה אלוף בן ענת.
מעניין שלמפקד הלח"י אברהם שטרן (יאיר) שנרצח בידי הבריטים לא הוענקה דרגה בצה"ל. ייתכן שהדבר נובע מההבדל בין האצ"ל, שראה עצמו ארגון צבאי, לבין הלח"י שהיה מחתרת אנרכיסטית.

* ביד הלשון: לנצח את המשחק – אחד הביטויים השגורים בשפת הספורטאים, האוהדים ושדרי הספורט הוא "לנצח את המשחק." ואני תמה – למה צריך לנצח את המשחק? ומה יקרה אם המשחק ינצח אותנו? ובכלל, האם אנו בתחרות מול המשחק?
ואני לתומי חשבתי שהמטרה היא לנצח את היריב – במשחק.
אורי הייטנר