ב-10 בנובמבר 1975 קיבלה עצרת האו"ם את החלטה 3379, על פיה "ציונות היא צורה של גזענות ואפלייה גזעית." בתגובה, כינס ראש הממשלה יצחק רבין את הממשלה להחלטה על תגובה ציונית הולמת: הקמת ארבעה יישובים יהודיים חדשים בגולן.
היתה זו החלטה טבעית לממשלה של מפלגת העבודה, כיוון שההתיישבות היתה תמיד נשמת אפה של תנועת העבודה. המסר של רבין היה שבעוד הם מגנים את הציונות, אנחנו ממשיכים להגשים את הציונות. איך? בהקמת יישובים יהודיים בא"י.
כשמפלגת העבודה לוחמת בחוק הלאום, וממקדת את התנגדותה דווקא לסעיף המדבר על ההתיישבות היהודית: "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה," ניתן לקבוע שזו פשיטת רגל רעיונית של תנועת העבודה. במפלגת העבודה מציגים את סעיף ההתיישבות היהודית כ"לאומנות" ו"גזענות". למה הדבר דומה? לכך שהמפלגות החרדיות תצאנה נגד לימוד תורה, בטענה שתורת ישראל היא תועבה.
ביולי 1919 החליטה מפלגת פועלי ציון לשלוח משלחת לא"י, שתגבש תכנית לבניינה של א"י כחברה סוציאליסטית. באותה תקופה, פועלי ציון היתה המפלגה הסוציאליסטית הגדולה והחזקה בעולם היהודי. בראש המשלחת עמד המנהיג והוגה הדעות נחמן סירקין, ובין חבריה מנהיגים צעירים כבן גוריון, בן צבי, טבנקין, זלמן שז"ר ואחרים. תוכנית זו היתה המסד לתוכניתה של תנועת העבודה הציונית על גלגוליה השונים, בעשרות השנים שלאחר מכן. לב ליבה של התוכנית, היתה התיישבות יהודית בארץ ישראל, כביטוי להגשמת הציונות והסוציאליזם. מזכיר הוועדה זלמן שז"ר, לימים נשיאה השלישי של ישראל, תיאר את תפקידו של סירקין במשלחת: "סירקין היה אבי התוכנית כולה... בראייה של חוזה חזיונות גדול ובציוד עצום של חוכמת כלכלנים... היה מרצה בפנינו את כל פרטי האוטופיה של התיישבות מיליון יהודים."
לאורך שנים, נקרעה תנועת העבודה בין דרכו של בן גוריון לזו של טבנקין והקיבוץ המאוחד. בן גוריון ראה בהקמת מדינה את תכלית הציונות ותמך בחלוקת הארץ. טבנקין ראה ביישוב הארץ את העיקר, ואת המדינה ככלי שיאפשר את העלייה וההתיישבות ללא הפרעה ולכן הוא התנגד לחלוקה. לאחר קום המדינה, הוויכוח בין השניים היה על הממלכתיות של בן גוריון לעומת החלוציות הוולונטרית של טבנקין. אולם על דבר אחד הם לא היו חלוקים – על עצם ההתיישבות. בן גוריון סבר שהקמת ההתיישבות היהודית היא תפקידה של המדינה ותפקידו של צה"ל. לכן הוא הקים את הנח"ל, ובחוק שירות ביטחון קבע שהשריות הצבאי של כל חייל בצה"ל יתחלק לשנה של פעילות צבאית ושנה של הכשרה התיישבותית. בעיצומה של מלחמת השחרור אמר בן גוריון: "שיחררנו הנגב והגליל; הגליל – כולו, הנגב – רובו. ויש סיכוי שנשחרר עוד. אולם עדיין לא יישבנו אותם – לא הנגב ולא הגליל. לא מספיק לגרש את הפולש הזר – עלינו להכניס את המתיישב העברי. אין כיבוש של קיימא אלא בבניין... זהו מפעל לדורות."
ובנאום בכנסת הראשונה ב-1949: "את כל החינוך בארץ, בבית הספר ומחוצה לו, בספרות ובעיתונות, יש לכוון לכך, שיגדל לנו דור חלוצי, הרואה את ייעודו הגדול בהיסטוריה היהודית והאנושית – לבנות את נשמות הארץ."
האיש שהוביל להגשמת החזון הזה היה לוי אשכול. בכל תולדות הציונות, לא היה כאשכול – המיישב הגדול של הארץ; האיש שהקים מאות יישובים יהודיים, לפני קום המדינה ובעיקר אחריה. כראש הממשלה, הוא הוביל לאחר מלחמת ששת הימים להתיישבות מעבר הקו הירוק.
על אזורי ההתיישבות התגלעה מחלוקת, בתנועת העבודה ובציבור הישראלי, אך לא על עצם הרעיון ההתיישבותי. כאשר החלו פעולות "גוש אמונים" להתיישבות ביהודה ושומרון, הפגינו נגדם צעירי "השומר הצעיר" בסיסמה – לכו להתיישב בגליל ובנגב.
ולפתע, ההתיישבות היהודית באשר היא היתה למילה גסה במפלגת העבודה.
זהו שבר ערכי ואידיאולוגי של מפלגה זו.
[המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"].
2. צרור הערות 5.8.18
* גם אני נגד – גם אני מתנגד לחוק הלאום.
לא, לא לחוק שהכנסת חוקקה. אני דווקא בעד החוק הזה.
אני נגד חוק הלאום השני, זה של התקשורת. זה של התעמולה.
אני נגד חוק שמפלה לרעה את המיעוטים. אני נגד חוק שפוגע בזכויותיהם של הערבים. אני נגד חוק שהופך את המיעוטים לאזרחים סוג ב'. אני נגד החוק שהופך את הדרוזים לשכירי חרב. אני נגד החוק שמדיר את השפה הערבית. אני נגד החוק שקובע שהיהודים הם גזע עליון והמיעוטים הם גזע נחות ומכאן שנסללה הדרך לניסויים רפואיים בערבים (נשבע לכם, קראתי גם "טיעון" כזה). אני נגד החוק הלאומני, הגזעני, הפשיסטי, הנאצי, המזכיר תהליכים, האתנוצנטרי, האתנוקרטי, של מדינת האפרטהייד. בקיצור, אני נגד החוק שנגדו הפגינו אתמול בכיכר.
אז למה הדרתי את רגליי מן ההפגנה הזאת? כי החוק שהם הפגינו נגדו אינו קיים. זהו פייק חוק. זו שטיפת מוח והונאה רבתי. ואני מסרב להיות חלק מעדר שנוהה אחרי תעמולת כזב, בלי להפעיל חוש ביקורת; בלי לחשוב באופן עצמוני.
אני בעד החוק המגדיר את זהותה, מהותה וייעודה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי; את ההמנון הלאומי, את הדגל הלאומי, את השפה הלאומית, את ההתיישבות היהודית. זהו חוק המקנה תוקף חוקתי לציונות.
אין החוק עוסק כלל בשאלות של זכויות הפרט. הזכויות הללו מעוגנות בחוקי יסוד אחרים. כיוון שאין סתירה כלשהי בין מדינת לאום יהודית לבין שוויון אזרחי לפרט, אין כל סתירה בין החוק לבין הזכויות הללו.
המלצתי למתנגדי החוק, היא פשוט לקרוא אותו. ולנסות לקרוא אותו ללא דעה קדומה, להשתחרר מן האינדוקטרינציה של מסע שטיפת המוח ולקרוא אותו בראש פתוח.
* תומכים בו בטעות – כיוון שכתבתי שרוב מתנגדי חוק הלאום כלל לא קראו אותו, נשאלתי אם אני חושב שרוב התומכים בחוק קראו אותו.
יכול להיות שגם רוב התומכים לא קראו את החוק. אבל מי שמתנגד לחוק לא בגלל מה שכתוב בו, אלא בגלל דימוי שהודבק בו – לא קרא את החוק. למשל, מי שטוען שהחוק שינמך את מעמד השפה הערבית, לא קרא את החוק, כיוון כתוב בו שחור על גבי לבן בדיוק ההיפך הגמור.
אגב, יכול להיות שיש כאלה שתומכים בחוק, כיוון שהם חושבים שיש בו מה שמתנגדיו מעלילים עליו. יכול להיות שיש כאלה שתומכים בו דווקא כי הם חושבים שהוא הופך את הערבים לאזרחים סוג ב', שהוא פוגע בזכויותיהם, שהם מדיר אותם, שמעכשיו אסור יהיה לדבר ערבית, שהחוק יחליש את בית המשפט וכו'. אם הם יקראו את החוק, הם יתאכזבו לא למצוא בו את מה ששמעו בתקשורת.
* למה אני תומך בחוק מיותר – אין בחוק הלאום דבר וחצי דבר המצדיק חקיקה כלשהי הנוגעת למעמד העדה הדרוזית, כיוון שהחוק כלל אינו נוגע בנושא וכמובן שאין בו כל פגיעה במעמדם. גם לא במעמד הערבים.
גם בלי קשר לחוק, איני מבין לשם מה יש צורך בחוק שיעגן את מעמד העדה הדרוזית (לעומת זאת אני בעד העדפה מתקנת למיעוטים המשרתים בצה"ל).
למרות זאת, אני תומך בהצעת החקיקה בנושא מעמד הדרוזים, כדי לשים קץ למשבר עם הדרוזים, פרי הקמפיין הציני והמסית נגד חוק הלאום, ששבר את כל שיאי תרבות השקר, הרדידות והעדריות.
* הסתה שלוחת רסן – ההתקפה על ח"כ דיכטר חייבת להדליק נורה אדומה. ההסתה שלוחת הרסן נגד חוק הלאום, המבוססת כולה על שקר, חייבת להיפסק. אם לא יהיה סוף להסתה, זה ייגמר באסון.
* הידרדרות אידיאולוגית – מתוך הטור של בן דרור ימיני: "בסוף שנת 2008, כשהיא כבר יו"ר קדימה ושרת החוץ, אמרה ציפי לבני שערביי ישראל 'צריכים להבין שישראל היא הבית הלאומי ללאום היהודי. הפתרון הלאומי שלהם נמצא במקום אחר.' התגובות היו זועמות. 'תתפטרי או תתנצלי,' נאמר בהפגנה שנערכה נגדה, וח"כ טאלב א-סאנע אמר ש'הדברים של לבני מתאימים לליברמן.' הסטודנט עמד אל-פתאח סירב להעניק ללבני שירות בבית מרקחת שבו עבד, במחאה על דבריה. כך שלבני, דווקא היא, היתה צריכה להיזהר קצת יותר. מה שעשו לה פעם, בגין התמיכה שלה במדינת לאום יהודית, היא לא הייתה צריכה לעשות עכשיו."
בן דרור ימיני כתב את הדברים בתגובה לכך שלבני טענה שהממשלה שהובילה את חוק הלאום היא "גזענית".
שנה לאחר אותו ציטוט, ב-2009, כשהיא יו"ר האופוזיציה, היתה לבני על האבניים של יצירת חוק הלאום, במתכונתו המקורית, מרחיקת הלכת יותר. היא זו שאמורה היתה להגיש אותו לכנסת. היא תמכה בו בהתלהבות. לא הייתה זו ציפי לבני הליכודניקית, אלא ציפי לבני היריבה המרה של הליכוד.
אבל נראה לי שהמרחק האידיאולוגי שעברה מהיותה ליכודיניקית להיותה יו"ר "קדימה" והיריבה הגדולה של נתניהו, קטן יותר מהמרחק האידיאולוגי שעברה מאז ועד היום. אם זו אכן אידיאולוגיה, ולא רק חשבון.
* כפירה בעיקר – כאשר אני שומע את הח"כרב גפני מדבר נגד חוק הלאום, איני מתפלא. החרדים התנגדו מאז ומתמיד לציונות ולכל גילוי של לאומיות יהודית, כיוון שמבחינתם כל גילוי יהודי שאינו הדת, הוא כפירה בעיקר.
מה שאיני יכול להבין, הוא את ההתנגדות של המחנ"צ ו"יש עתיד". ההתנגדות שלהם היא כפירה בעיקרי הציונות.
* אילו חוק השבות היה עולה היום להצבעה – אילו חוק השבות היה עולה היום להצבעה, הוא היה נתקל בדיוק באותה מחלוקת ואותה סערה כחוק הלאום, ומקבל אותם כינויי גנאי (אתנוקרטי, שמתנוקרטי, לאומני ושאר קלישאות).
* לשנן את מגילת העצמאות – אילו הייתי שר החינוך, הייתי מנחה את כל מערכת החינוך ללמד בשבוע הראשון של שנת הלימודים הבאה את כל הילדים, מכיתה א' ועד כיתה י"ב, את מגילת העצמאות. זאת, כחיסון מפני השרלטנות של מי שמסלפים את מגילת העצמאות, ומשתמשים בה כדי לנגח את חוק הלאום שנכתב ברוחה.
* לאום שבדה מליבו – בפשקוויל הזוי במיוחד שפרסם בשוקניה, אברהם בורג מכחיש את קיומו של לאום יהודי, אותו הוא מגדיר כלאום "מומצא", ודורש להגדיר אותו כבן ל"לאום" שבדה מליבו, איזה "לאום" ישראלי. ומהו אותו "לאום" שבדה? ניסיון לסרס את היהודים והערבים מלאומיותם, ולכפות אותם בחליפת משוגעים זרה ומוזרה, ולכנות אותה "לאום". הדבר המגעיל ביותר ברעיון ההזוי הזה, הוא השימוש במותג "ישראלי" כדי לרשת את המדינה שהוגדרה: "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." לפחות שלא ישתמש במותג "ישראלי". שיבדה שם אחר ל"לאום" שבדה: למשל הלאום הקודבוגרי או השניטרוילי. או אולי עדיף, בעצם: הלאום הניהיליסטי.
* פושעי אוסלו – "פושעי אוסלו". כך מכנה גדעון לוי בפשקוויל חדש את רבין ופרס. הפשע שלהם הוא החמצת השלום, שנובעת מההתנשאות והאדנות שלהם. לוי לועג להם על הרתיעה שלהם מהמפגש עם המחבלים ובראשם עם רב המרצחים ערפאת. "רבין מגירוש רמלה וטבח לוד, רבין משבירת העצמות, נרתע כל כך מלטמא את ידיו הטהורות עם ידי הדם של ערפאת. וגם טרח להפגין זאת. ככה לא עושים שלום. אם מישהו היה צריך להירתע, היה זה ערפאת, שנאלץ ללחוץ את ידי כובשו ומנשלו."
מרכיב מרכזי בתועבה האנטישמית של לוי ודומיו, הוא הכחשת השואה וגימודה. הם עושים זאת באמצעות הצגת הישראלים כנאצים. בדרך כלל, כאשר לוי משווה את ישראל לנאצים, טענתו היא שישראל גרועה מהנאצים. הוא כותב: "ד"ר יאיר הירשפלד [מאדריכלי אוסלו א.ה.] מטיף מוסר באדנות טיפוסית ומאיים על אבו עלא על כך שהעז להזכיר את הכיבוש הנאצי בנורווגיה ולהשוותו לכיבוש הישראלי, שנמשך פי עשרה יותר וגבה הרבה יותר קורבנות."
בשבוע שעבר התפרסם מאמר חשוב במוסף "ספרים" של "הארץ", של ההיסטוריון אדם רז, שקטל ספר תעמולה אנטי ישראלי של הפוסט-היסטוריון והתועמלן האנטי ישראלי אילן פפה. הוא הוכיח שספרו הוא ערימה של שקרים ובורות. בדקתי, האם המאמר הזה תורגם למהדורה האנגלית של העיתון, כמו פשקווילי ההסתה הארסיים של גדעון האו האו לוי. נחשו מה התשובה?
* ניצול הצלחה – איך מוגדר הגולן במהדורה האנגלית של "הארץ"? Israeli-occupied Golan Heights. כנראה שהם מייחלים לניצול הצלחה של הארכי רוצח אסד, שימשיך בתנופתו גם לכיבוש הגולן הישראלי.
* האינטרס הישראלי הברור – בתקופת המאבק על הגולן, בשנות ה-90, היינו מתוסכלים ומאוכזבים מאוד מעמדתה של תנועתנו, התק"ם (עוד טרם האיחוד עם הקיבוץ הארצי והקמת התק"צ) בנושא. אמנם התנועה לא תמכה בנסיגה, אבל אנו ציפינו ממנה להתייצב לצידנו ועימנו במאבק, כמי שמגשימים בעצם ישיבתנו בגולן את דרכה וערכיה.
על רק העובדה ההיסטורית הזאת, אני שמח להציג קטע מברכתו של מזכיר התק"צ ניר מאיר לאורטל, בחג הארבעים. "...אנחנו יודעים להעריך את היוזמה, הנחישות והדבקות שנדרשו כדי להקים את הבית הזה במו ידיכם (תרתי משמע), להגן עליו מפני רוחות חולפות שאיימו על קיומו, להמשיך לפתח, לגדל ילדים, לצמוח ולהשתפר.
"בימים האלה, כאשר הסירנות שבות ומייללות ברחבי הגולן, אנחנו מתברכים בעובדה כי מדינת ישראל היא הריבון בשטח הזה, המשקיף אל שטחיה באזורים ה'וותיקים' בבקעת כנרות, בעמק הירדן ובעמק החולה.
"אין ספק, זו תוצאה ישירה מן המחויבות העצומה של מתיישבי הגולן ושלכם בכללם, כאשר הובלתם את המאבק הציבורי שמאפשר לממש את האינטרס הישראלי הברור הזה."
* לא בזכות ולא למרות – בבחירות לראשות המועצה האזורית גולן אני תומך במיכל רייקין, ואני אף פעיל במסע הבחירות שלה. תמיכתי בה איני בזכות היותה אישה ולא למרות היותה אישה, אלא כיוון שהיא המועמדת המתאימה מכולם. אילו מועמד גבר היה מתאים ממנה, הייתי תומך בו.
איני חושב שיש יתרון כלשהו לנשים על גברים או להיפך. גם איני מאמין שיש "מנהיגות נשית" השונה מ"מנהיגות גברית". כיוון שכך, המצב הראוי הוא שכמחצית מכוחות ההנהגה והניהול יהיו של נשים. העובדה שאנו רחוקים כל כך ממצב זה, היא בעיקר החמצה ענקית של כוחות הנהגה שלא התממשו.
* שנה של נתינה – בני אסף סיים אמש שנת שירות לפני צבא בעוטף עזה, בקיבוץ עין השלושה. היתה זאת, לאסף ולחבריו לקומונה, תקופה של נתינה, של עשיה, של משימתיות – בעבודה, בקהילה, בתרבות, בחינוך, בעבודה עם נוער, עם קשישים, עם עולים חדשים.
החודשים הראשונים עברו על מי מנוחות, מבחינה ביטחונית. החודשים האחרונים היו חודשים קשים של מתיחות, של ירי, של "צבע אדום" (גם לי, כי הורדתי את היישומון והוזעקתי בכל אזעקה שלהם) ובעיקר של הצתות.
היתה זו תקופה של נתינה, אך הנתינה טומנת בחובה גם קבלה רבה. היתה זו שנה משמעותית מאוד לאסף ולחבריו, שיתגייסו לצה"ל הרבה יותר בוגרים ובשלים.
השתתפנו אתמול במפגש הסיום של שנת השירות. היה עצוב לראות הכול מסביב שחור ושרוף, ביטוי לברבריות של הפלשתינאים, שמציתים את הנגב המערבי במשך חודשים, כמעט ללא הפרעה. במהלך האירוע נשמעו לא פעם פיצוצים.
אני גאה באסף על השנה הזאת!
* למען הדיוק – מנחם רהט ציטט מראיון שקיימתי עם ח"כ איתן ברושי לפני כשנה וחצי, והגדיר אותו כראיון לבלוג שלי. למען הדיוק והקרדיט אציין שהריאיון היה לעיתון "ידיעות הקיבוץ" ופרסמתי אותו גם בבלוג שלי.
* ביד הלשון: בין לאומיות ללאומנות – אחד הביטויים הנפוצים בקמפיין נגד חוק הלאום, הוא "לאומנות", והדבר מבטא, למרבה הצער, בלבול (מכוון?) בין לאומיות ולאומנות.
לאומיות היא ערך חיובי, של יחס חיובי ואוהב של אדם כלפי עמו, ארצו, תרבותו, מדינתו; וברמה הפוליטית – הלאומיות היא רעיון של מימוש זכות ההגדרה העצמית של עם במדינת לאום עצמאית וריבונית במולדתו.
לאומנות היא ערך שלילי, של יחס לעומתי ועוין כלפי עמים אחרים וכלפי אנשים שאינם חלק מן הלאום.
חוק הלאום הוא חוק לאומי, והוא חף לחלוטין ולו משמץ של לאומנות. כל מה שנדרש כדי להיווכח בכך, הוא פשוט לקרוא אותו.
ההבדל בין לאומיות ללאומנות דומה להבדל בין פמיניזם חיובי של חתירה לשוויון מגדרי, לבין רגש שלילי ולעומתי של שנאת גברים שוביניסטית, בשם הפמיניזם.
אורי הייטנר