קמפיין ציני מתנהל נגד חוק יסוד: "ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (חוק הלאום)"; קמפיין המסלף את תוכנו של החוק ומציג אותו כמפְלֶה, כביכול, את המיעוטים בישראל. התופעה הנפסדת ביותר בקמפיין, היא השימוש השרלטני במגילת העצמאות, כאילו חוק הלאום סותר אותה.
זוהי מניפולציה המבוססת על הנחה, כנראה נכונה, שהציבור הישראלי אינו מכיר את מגילת העצמאות.
במאמר זה אציג את מגילת העצמאות, מן המילה הראשונה עד האחרונה, אנתח אותה, וישפוט הקורא, האם חוק הלאום סותר אותה, או שהוא ברוחה.

*
שמו של המסמך אינו "מגילת העצמאות", אלא: "הכרזה על הקמת מדינת ישראל." לאחר מעשה, בן גוריון העניק לה את הכינוי "מגילת העצמאות", כדי לשוות לה מעמד של קדושה, כמעין המגילה השישית, בנוסף לחמש המגילות שבתנ"ך.
המגילה מחולקת לשלושה חלקים. החשוב שבהם הוא הקצר שבהם – פיסקה קצרה, הנפתחת במילים "לפיכך נתכנסנו," והיא ההכרזה על הקמת המדינה. החלק הראשון, עד אותה פיסקה, הוא התשתית ההיסטורית והרעיונית המצדיקה את ההכרזה, ועל סמך אותה תשתית = "לפיכך," נתכנסנו להכריז על המדינה. החלק השלישי הוא הצהרת הכוונות של המדינה שהוכרזה זה עתה, בנושאים שונים.

"בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי."
כך, במילים אלה, נפתחת מגילת העצמאות של מדינת ישראל. ארץ ישראל והעם היהודי – הם היסודות של המדינה. זו מדינת העם היהודי, המגשימה את זכותו על ארץ ישראל. לא נאמר שבארץ ישראל קמו מיספר עמים, לא שבארץ ישראל הומצא איזה "עם ישראלי". בארץ ישראל קם העם היהודי. אפשר להתווכח על המשפט הזה – האם הוא קם בא"י? בסיני? במצרים? באור כשדים? אך אני שלם לחלוטין עם ההגדרה הזאת. כאן ורק כאן, בארץ ישראל, התגבש העם היהודי לעם. ובארץ ישראל אכן עוצבה דמותו ובה יצר את נכסי הרוח האדירים. המגילה מעלה על נס את תרומתו הגדולה של העם היהודי לעולם – התנ"ך. התנ"ך נוצר בידי העם היהודי בארץ ישראל. זו, הזכות ההיסטורית, היא ההנמקה הראשונה לזכותו של העם היהודי למדינה יהודית בארץ ישראל.

"לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית."
ההנמקה השנייה לזכות, היא העובדה שלאורך שנות הגלות הארוכות עם ישראל שמר אמונים לארצו, והתקווה לחזור אליה ולחדש את חירותו, היא הגורם לכך שהוא המשיך להתקיים, בניגוד לכל שאר עמי קדם. בפיסקה זו, כמו בהמשך המגילה, מדובר על חידוש החירות המדינית, כלומר את העובדה שהקמת המדינה היא בסך הכול המשך הריבונות היהודית בארץ ישראל שנגדעה, והצדק ההיסטורי מחייב את חידושה, כתיקון של עוול היסטורי.

"מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית."
כל המעשה הציוני, שהביא להקמת המדינה, נובע מתוך הקשר ההיסטורי והמסורתי של העם היהודי לארץ ישראל. מתוך אותו קשר בכל דור ודור חתרו היהודים לחזור למולדתם. בדורות האחרונים הניסיון הזה צלח בעליה המונית, בהתיישבות, בהחייאת העברית – השפה הלאומית של העם היהודי, המקים את מדינתו. ההתיישבות היהודית היא שיצרה את המציאות של מדינה בדרך – יישוב השליט על משקו ותרבותו.
לפתע, התיישבות יהודית מוצגת כ"גזענות", בפי מי שנושאים לשווא את מגילת העצמאות. אולם במגילה, ההתיישבות היהודית היא שהקימה את המדינה. מתנגדי חוק הלאום טוענים שיש סתירה בין התיישבות יהודית לבין פיתוח הארץ לכל תושביה, כפי שנאמר במגילה. והנה, כאן נאמר שההתיישבות היהודית הביאה ברכת קידמה לכל תושבי הארץ.

"בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו."
מדינת ישראל קמה כהגשמה של חזון מדיני שהתקבל בקונגרס הציוני הראשון. מהו החזון? זכות העם היהודי, כן כן, העם היהודי, ולא אף עם אחר, לתקומה לאומית – כן כן, לאומית, זו לא מילה גסה, בארצו – כן כן, ארץ ישראל היא ארצו של העם היהודי. לא של אף עם אחר. הרצל, מי שכינס את הקונגרס, הוא הוגה החזון של המדינה היהודית.

"זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי."
פיסקה זו מוסיפה להנמקת זכותנו למדינה יהודית בארץ ישראל, את ההכרה הבינלאומית. הכרה במה? בקשר ההיסטורי בין העם היהודי לא"י ולזכות העם היהודי להקים בה מחדש – שוב, מחדש, את ביתו הלאומי. לאומי – בלי להתבייש. האם גם מגילת העצמאות "הוציאה את הדרוזים מן הלאום"? מי שטוען זאת על חוק הלאום, אינו יכול שלא לומר זאת על מגילת העצמאות.

"השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים."
סעיף זה מעניין מאוד. שלוש שנים בלבד אחרי השואה, השואה מופיעה רק בסעיף השישי במגילה. זהו מסר חשוב מאוד. לא השואה היא הקושאן שלנו, אלא זכותנו על ארץ ישראל וזכותנו להגדרה עצמית וריבונות לאומית בארצנו. כאילו בן גוריון חזה, שבחלוף כמה דורות יאמרו הערבים שישראל קמה בגלל השואה, על חשבונם, ומה אשמתם? שאירופה תקים להם מדינה באירופה. לא, אומרת מגילת העצמאות. מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה. אולם השואה הוכיחה בעליל, את ההכרח בפתרון הצודק היחיד לבעיית העם היהודי, הפתרון הנכון גם ללא השואה – חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל. קיומה של המדינה תמנע שואה נוספת, כי השואה היא תוצאת הגלות, והמדינה היהודית תפתח את שערי המולדת – מולדת העם היהודי, כמובן, לכל יהודי. המדינה היהודית תעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות זכויות במשפחת העמים. כן, מדינת הלאום של העם היהודי, אינה גורם לעוול, אלא תיקון עוול, והוא מימוש הזכות הקיימת לכל עם. זכות זו קיימת גם לעם היהודי.

"שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם."
המגילה מעלה על נס את ההעפלה – כביטוי לשאיפה של היהודים לעלות לארץ ישראל. למה? כי היא מולדת עמם. לא מולדת עמים. מולדת עמם – העם היהודי.

"במלחמת העולם השניה תרם הישוב העברי בארץ את מלוא-חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להימנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות."
האו"ם נוסד בידי המדינות שניצחו את גרמניה הנאצית. המגילה מעלה את התגייסות היישוב היהודי בא"י למלחמה, אף שלא היתה מדינה, כהצדקה לקבל את ישראל לאו"ם. כלומר, הקמת המדינה לא יצרה עם חדש, אלא עם קיים יצר מדינה חדשה, והעם הזה צבר זכויות בינלאומיות עוד טרם הקמת המדינה.
שימוש שרלטני נוסף במגילת העצמאות, מציג את המקרים שבהם נכתב במגילה "היישוב העברי" או "העם העברי", כביטוי לכך שמדובר ביצירת לאום חדש. הצגת המכלול כולו של המגילה מוכיח עד כמה אלה דברי הבל ורעות רוח. העם היהודי, עם ישראל והעם העברי מופיעים כמילים נרדפות.

"ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל; העצרת תבעה מאת תושבי ארץ-ישראל לאחוז בעצמם בכל הצעדים הנדרשים מצדם הם לביצוע ההחלטה. הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה."
הפיסקה הזאת חוזרת להכרה הבינלאומית, הפעם זו שניתנה בידי עצרת האו"ם. ההכרה הזו היתה בדיוק למה שכתוב בחוק הלאום – מדינה יהודית בארץ ישראל, זכות העם היהודי להקים את מדינתו. ועוד דבר חשוב נאמר כאן. הזכות הזאת אינה ניתנת להפקעה. כלומר, לא ייתכן שקונסטלציה פוליטית זו או אחרת, תוכל לגרום לישראל לא להיות מדינה יהודית, כי הזכות הזאת אינה ניתנת להפקעה. חוק הלאום מעגן זכות זו, באיחור של שבעים שנה, בחוקת המדינה.

"זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית."
פיסקה חשובה ביותר. מהי מדינת ישראל? מימוש של זכות טבעית. זכות של מי? של העם היהודי. זכותו להיות ככל עם ועם, כלומר לכל עם זכות למדינת לאום ריבונית משלו. מי ששולל זאת, שולל מן העם היהודי זכות טבעית אוניברסלית הקיימת לכל העמים.

עד כאן חלקה הראשון של המגילה – המבוא. המבוא הזה, העוסק כל כולו בעם היהודי ואך ורק בעם היהודי; בזכותו הטבעית לריבונות ובזכותו ההיסטורית הבלעדית על ארץ ישראל, הוא ה"לפיכך" של מגילת העצמאות.
מי שמציג את מגילת העצמאות כאיזו מגילת זכויות אוניברסליות, אינו אלא שרלטן. ואם חוק הלאום הוא "לאומני", "גזעני", "אתנוצנטרי" ושאר הממבו-ג'מבו מן הארסנל הפוסט ציוני – קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, שמגילת העצמאות היא כזאת.

כאן מופיע החלק המרכזי והחשוב ביותר – הכרזת העצמאות.
"לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."
איזו מדינה הוכרזה במגילת העצמאות? מדינה יהודית בארץ ישראל. בתוקף מה? בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית. זכותנו – הזכות של היהודים, של העם היהודי. על יסוד החלטת עצרת האו"ם, שבפיסקה קודמת הוגדרה משמעותה כהכרה באותן זכויות.
אנו לא מכריזים על הקמת "מדינת כל אזרחיה", אף שברור שהמדינה היהודית היא גם של כל אזרחיה. לא נאמר "אנו מכריזים על הקמת מדינה יהודית ודמוקרטית" אף שברור שהמדינה היהודית היא דמוקרטית. אך ההכרזה היא על הקמת מדינה יהודית. זה לב מהותה של המדינה. זו משמעותה. זה צביונה. זה ייעודה. זה חלום הדורות שהיא מגשימה. יש בעולם הרבה דמוקרטיות, אך מדינה יהודית אחת. מי שטוען שאי השימוש במילה "דמוקרטית" בחוק הלאום פוגע בדמוקרטיה, לא יוכל להתעלם מכך שהמילה נעדרת גם ממגילת העצמאות.

(המשך יבוא בגיליון הבא)

2. צרור הערות 12.8.18

* הפגנת דגלי אש"ף – הפגנת הרבבות בכיכר רבין נגד חוק הלאום, אורגנה בידי ועדת המעקב הערבית. ההפגנה אינה רק נגד חוק הלאום, אלא בעד החזון החלופי של ועדת המעקב: "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל" – חזון של ביטול המדינה היהודית, מתוך שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. כך מוגדרת מדינת ישראל בחזונם: "ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית אותה יזמו האליטות היהודיות ציוניות באירופה ובמערב, הוקמה בסיוע מדינות קולוניאליסטיות, והתחזקה בצל התעצמות ההגירה היהודית לפלסטין לאור תוצאות מלחמת העולם השנייה והשואה. לאחר תקומתה בשנת 1948 המשיכה ישראל בהנהגת מדיניות הנגזרת מראייתה את עצמה כנציגת המערב במזרח התיכון, והמשיכה להתעמת עם סביבתה באופן מתמיד וברמות שונות. כן המשיכה ליישם מדיניות קולוניאליסטית פנימית נגד אזרחיה הערבים הפלסטינים."
כל מי שצעד בצעדת הזוועה במוצ"ש – צעד בעד החזון הזה, חזון השמדתה של ישראל. לא בכדי, דגלה של ההפגנה היה דגל אש"ף.
אין לי בעייה עם הערבים שהשתתפו בהפגנה. אבל כל יהודי שהשתתף בהפגנה הזאת הוא נמושה – אדם בזוי ונקלה, חף ממינימום של כבוד עצמי. אין במילון מילה שניתן לתאר בה את הבוז העמוק שאני רוחש לכל יהודי שהשתתף באירוע.

* זכותו של הרוב היהודי – "המיעוט הערבי צודק כשהוא תובע שוויון זכויות מלא, אך יש תחום אחד, שבו זכותו של הרוב היהודי להשמיע את עמדתו ולהמליץ למיעוט הערבי להאזין לה בקשב: רוב אזרחי המדינה לא יקבלו תנועות פוליטיות שיקראו לחיסול אופייה היהודי של המדינה. המדינה הזאת קמה כדי להעניק בית לאומי לעם היהודי. העם היהודי הוא ישות אתנית לאומית יחידה במינה, המשלבת דת ולאום, ושום להטוט מינוחי אינו יכול לשנות עובדת חיים זו. לפיכך, כללי המשחק הפוליטיים המתנהלים בישראל נגזרים מן האקסיומה, שזו מדינה יהודית, וכי שום כוח פוליטי אינו יכול לצפות שיותר לו לערער על כך."
מהיכן לקוחה הפיסקה הזאת?
החזיקו טוב. זהו ציטוט מתוך מאמר המערכת של "הארץ" ב-12.2.96. כן, לפני 22 שנה, "הארץ" היה עיתון ציוני. הוא היה עיתון יוני, תומך בנסיגות, אפילו מהגולן, תומך במדינה פלשתינאית, אבל ציוני.
מאמר המערכת ההוא יצא כתגובה למסמך החזון של ועדת המעקב של ערביי ישראל. בערב שבת יצא "הארץ" בפשקוויל מערכת הקורא לציבור היהודי בישראל להצטרף להפגנת שמארגנת ועדת המעקב של ערביי ישראל נגד חוק הלאום ומגנה את ציפי לבני על סירובה להשתתף בה. עמוס שוקן אף נאם בהפגנה.
בעד מה ההפגנה? בעד החזון של ועדת המעקב, נגדו יצא מאמר המערכת של "הארץ" ב-1996. נגד מה ההפגנה? נגד החוק המבטא את הכתוב באותו מאמר מערכת.
אם נרצה להבין מה קרה לשמאל הציוני בעשרים השנים האחרונות, נדמה לי שההבדל בין שני מאמרי המערכת הוא התשובה.

* דרוזים? יוק – בפשקוויל בשוקניה מוחק עודה בשאראת את העדה הדרוזית, מאיין אותה, מאדה אותה, מנסה להטמיע אותה בתוך הערבים. הוא מגדיר אותם, בניגוד לרצונם, "אחינו הערבים הדרוזים," ומדבר על "כלל האוכלוסייה הערבית, אלה שנכפה עליהם השירות הצבאי ואלה שלא."

* חוק היסוד המגן על מעמד הערבית – פרופ' שלמה אבינרי, שלרוב אני מסכים עם רבים ממאמריו, גייס למאבק נגד חוק הלאום את הרצל. לא פחות. אבינרי הוא ביוגרף של הרצל, וללא ספק אחד המומחים הגדולים להרצל, אבל כנראה שהוא מומחה קטן מאוד לחוק הלאום.
"כמסמך ציוני מכונן כדאי להזכיר את ספרו של הרצל 'אלטנוילנד' (1902), שבו הוא משרטט את דמותה של מדינת היהודים לאחר הקמתה. הוא כותב כי במדינה היהודית תהיה זכות אזרחות שווה לתושבי הארץ הערבים – בספרו אחד מהם הוא גם ממנהיגי החברה החדשה – והעלילה הפוליטית של הרומן מתארת מערכת בחירות האמורה להתקיים ב-1923, ובה מופיעה מפלגה גזענית יהודית הדורשת לשלול מתושבי הארץ הלא-יהודים את שוויונם האזרחי. במערכת בחירות סוערת מובסת המפלגה הגזענית היהודית, שמנהיגה הוא דמות-ראי של ראש המפלגה האנטישמית בווינה, שניצחונו בבחירות לראשות העיר היה הטריגר למהפך הציוני של הרצל. שיוויון זכויותיהם של האזרחים הערבים מובטח. בלשון ימינו, מבחינת הרצל מדינת היהודים היא מדינת הלאום היהודי — ומדינת כל אזרחיה. אין סתירה בין השתיים. שוויון לאזרחים הערבים הוא מיסודה של הציונות."
כמו באלטנוילנד, כמו במדינת ישראל עד היום, כך גם במדינת ישראל לאחר חוק הלאום – במדינה היהודית יש זכות אזרחות שווה לתושבי הארץ הערבים. מפלגה גזענית יהודית כזו שהרצל הציג הכניסה פעם אחד נציג לכנסת והוצאה מחוץ לחוק. יורשיה לא הצליחו לעבור את אחוז החסימה. בוודאי שאין קשר בין דרכה של אותה מפלגה לחוק הלאום. אין בחוק הלאום דבר וחצי הדבר המזכיר דרישה לשלול מתושבי הארץ הלא-יהודים את שוויונם האזרחי. כמו בספרו של הרצל, גם בישראל עם חוק הלאום, שיוויון זכויותיהם של האזרחים הערבים מובטח. לא רק מבחינת הרצל, אלא גם בישראל עם חוק הלאום, אין סתירה בין מדינת הלאום היהודי ומדינת כל אזרחיה.
עם זאת כדאי לזכור, שבשיח הפוליטי הנהוג בישראל, המונח "מדינת כל אזרחיה" שטבע עזמי בשארה, אינו כפשוטו המילולי, אלא הפך שם קוד לביטול המדינה היהודית, אידיאולוגיה שנגדה לוחם אבינרי בעקביות.
אבינרי מתייחס לסוגיית השפה הערבית, ומיטיב להציג את מעמדה הנוכחי של השפה: "מופיע כיתוב ערבי על שטרות הכסף ועל בולי המדינה; מסיבה זו היא איפשרה לחברי הכנסת הערבים להשתמש בלשון הערבית בדיוני הכנסת; מסיבה זו אזרחי המדינה הערבים רשאים להזדקק — בזכות ולא בחסד — ללשונם בהופעתם בבתי משפט ובפניותיהם למוסדות המדינה; מסיבה זו מוענקת לאזרחי ישראל הערבים הזכות לחינוך בלשונם ובתרבותם."
ובכן, לא זו בלבד שבכל אלה אין כל פגיעה בחוק הלאום, אלא להיפך – בחוק הלאום כתוב בפירוש, שחור על גבי לבן, בסעיף 4 ג, שכל אלה יישמרו לאחר תחולת החוק. במילים אחרות, אם תהיה פגיעה כלשהי במעמדה של השפה הערבית, תהיה זו הפרה מפורשת של חוק הלאום, ואף ניתן יהיה לעתור נגדה בבג"ץ בהסתמך על חוק יסוד!
מי שהיטיב להבין זאת, הוא חיים רמון, שהפתיע במאמר תמיכה נלהב בחוק הלאום ב"ידיעות אחרונות". בין השאר רמון התייחס לסוגיית השפה: "מעמדה בפועל של השפה הערבית בישראל מוגן על ידי חוק יסוד ולא ניתן לשנותו בגחמה של רשות כזו או אחרת. לא מספיק טוב – בהחלט; יותר טוב מהמצב הקיים – ודאי." כי זו האמת – חוק הלאום שידרג את מעמדה של השפה הערבית ולא שינמך אותה.
כפי שרמון מציין בצדק, מעולם לא היה בחוק הישראלי מעמד רשמי לערבית. היום יש, ועוד בחוק יסוד. חוק היסוד הוא... חוק הלאום.
אז מה גרם לסערה? אולי העובדה שבאיחור של שבעים שנה נקבע ששפתה של מדינת ישראל היא עברית. כן, ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ושפתה היא שפתו הלאומית שם העם היהודי.

* לצד המחלוקת על הגבולות – בתרבות השבטית והמחנאית שהשתלטה על החברה הישראלית, נדרש אומץ רב כדי לצאת בגלוי נגד הזרם של השבט, בעיקר כאשר הוא שוצף וקוצף. ולכן, אני מעריך מאוד את חיים רמון, שפרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר נלהב בעד חוק הלאום ויצא נגד הצביעות של מתנגדיו. הוא הזכיר שהחוק יצא מספסלי "קדימה", המפלגה שהוא היה חבר בה (איני זוכר אם הוא היה בין החותמים על הצעת החוק).
במאמרו הוא עלה על סוגייה מעניינת – יש בחוק הפרדה בין ארץ-ישראל למדינת ישראל. בעוד מדובר בחוק על זכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל, מדובר על כך שזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי תמומש במדינת ישראל.
הוא צודק, והדבר אינו מקרי. החוק הזה נועד ללכד את הציונים התומכים בשלמות הארץ, הציונים התומכים בפשרה טריטוריאלית והציונים התומכים בנסיגה מלאה, סביב מכנה משותף של מדינת הלאום היהודית. יש מחלוקת על הגבולות, אך מן הראוי להתלכד על מהותה של המדינה. רמון טוען שתומכי חלוקת הארץ היו צריכים לקפוץ על החוק כמוצאי שלל רב. הוא צודק, אך הדבר נכון גם לגבי תומכי שלמות הארץ. זה היופי בחוק, ולכן כל כך תמוהה ההתנגדות לו.

* משחק לידי הפרובוקציה – ח"כ יונס מהרשימה המשותפת התפטר מהכנסת, במסגרת הסדר רוטציה בסיעתו. את מכתב ההתפטרות ליו"ר הכנסת הוא שלח בערבית.
ברור שזו פרובוקציה. הרי אלמלא חוק הלאום הוא היה שולח את המכתב בעברית, כפי שאפילו הקיצונים ביותר ברשימתו נואמים בכנסת בעברית, אף שהתקנון מאפשר להם לנאום בערבית. זהו צעד של מחאה. בעיניי, מחאה לגיטימית.
על פי התקנון, כדי שמכתב התפטרות יכנס לתוקף, על יו"ר הכנסת לחתום עליו. מה הייתי עושה במקומו של יו"ר הכנסת אדלשטיין? חותם על המכתב מהר ובשקט ומשתדל להצניע את הפרובוקציה ככל האפשר, ולהוציא את האוויר ממפרשיה.
ומה עשה אדלשטיין (שבדרך כלל הוא אדם חכם)? הודיע שאינו חותם, כי המכתב הוא בשפה שאינו מבין. בכך הוא העצים בכמה חזקות את הפרובוקציה.
מה יהיה עכשיו? סאגה בלתי נגמרת של כיפופי ידיים, דיונים בוועדות הכנסת, תקשורת, תקשורת בינלאומית, עתירות לבג"ץ, גל של פרובוקציות מצד הח"כים הערבים (ואולי לא רק הם)? התמשכות תקשורתית ארוכת טווח של תהליך התפטרות זניח? על מה? על שטות.
אדלשטיין משחק לידיו של יונס ופוגע במעמד הכנסת, השפה העברית (שבאיחור של שבעים שנה הוכרה כשפת המדינה) וחוק הלאום.

* שִׂיחָדָשׁ – כותרת מאמר ב"הארץ": "איך להיאבק בימין כשהליברליזם במשבר." על החתום דב חנין. כשהוא מדבר על ליברליזם, כוונתו היא: "אנחנו." דב חנין הוא קומוניסט מלידה, דור שני לקומוניסטים אדוקים, מעריצי סטלין ושוחרי המשטר הסובייטי. הוא חבר המפלגה הקומוניסטית, שהינה פלג ברשימה המשותפת, בה הוא מוחזק כיהודי מחמד. אבל בשִׂיחָדָשׁ האורוויליאני, סטליניזם הוא ליברליות.

* לשקם את ההרתעה – מבצע "צוק איתן" יצר הרתעה, שהביאה ליותר משלוש שנים וחצי של שקט בגבול עזה; הגבול, שבמשך 14 שנים ללא הפסקה היה גבול של טרור וירי תלול מסלול לעבר יישובי ישראל. תקופה זו הביאה לצמיחה דמוגרפית, פריחה ושגשוג, להתיישבות היהודית בנגב המערבי.
ההרתעה הזו נשחקה במהירות והידרדרה בארבעה וחצי החודשים האחרונים. הגורם לכך היה ההבלגה הישראלית כלפי טרור ההצתות. במשך חודשים המחבלים הציתו באין מפריע את שדות הנגב המערבי. הפלשתינאים לא מטומטמים, ולא קנו את התירוצים של הכישלון הזה, שיותר משהוא כישלון מבצעי, הוא כישלון מוסרי. הפלשתינאים הבינו שישראל נרתעת. שההרתעה עובדת, אך בכיוון ההפוך. שישראל מבליגה, כי היא מפחדת לפעול, מפחדת להסלים.
הכישלון הישראלי היה לניצחון של חמאס. החולשה הישראלית העצימה את החוצפה והתעוזה של המחבלים. הם הבינו שנוצרה משוואה חדשה בשטח. משוואה שמבוססת על הפחד הישראלי מהסלמה ועל הצלחת ההרתעה הפלשתינאית. ובמשוואה הזאת – הצתת הנגב המערבי היא לגיטימית, אין עליה תגובה. ואם יש תגובה ישראלית כלשהי, זו הפרת כללי המשחק, והיא נענית בפשע המלחמה של ירי רקטות על אוכלוסייה אזרחית ישראלית.
כך, בתוך שלושה חודשים נגררנו לארבעה "סבבים" קצרים, שהפלשתינאים קבעו את תחילתם ואת סופם, על פי שיקוליהם והאינטרסים שלהם. איני מזלזל במכות שחמאס קיבל, אך הן לא היו חזקות דיין כדי לשקם את ההרתעה הישראלית.
כעת, יש רק שתי אפשרויות סבירות מבחינת ישראל. האחת היא הסדרה לטווח רחוק, אם תהיה בתנאים טובים לישראל, שתאפשר שקט בגבול עזה והמשך פיתוח ההתיישבות.
האפשרות השנייה, אם הראשונה לא תצא לפועל, היא מכה קשה וכואבת, חזקה הרבה יותר מאשר ב"סבבים", שתגרום למחבלים ללקק את פצעיהם לשנים, כפי שהיה בעקבות המכה של צה"ל על רובע דאחיה בביירות במלחמת לבנון השנייה. מכה שתשקם את ההרתעה ותביא לשקט בגבול ולשגשוג ביישובים.
המשך טרור ההצתות וה"סבבים", יביא לקריסה של ההרתעה, לא רק כלפי חמאס, אלא גם כלפי חיזבאללה.
[אהוד: האם ביקשתם כבר סליחה מהרמט"ל של אותה מלחמה, דן חלוץ?]

* זכותה וחובתה – ה"סבב" האחרון ברצועת עזה נפתח בתקרית שבה בשל אי הבנה צה"ל הרג שני מחבלים.
הצגה כזאת היא גישה של ראש קטן. בתקרית הנקודתית אכן היתה אי הבנה. אבל באותו יום היו עשרה פיגועי הצתות בגבול עזה. וכך ביום שקדם, וביומיים, ובשבועות ובחודשים, תוך הפרת כל הפסקות האש.
פיגועי ההצתה הם פיגועים לכל דבר, כמו ירי צלפים וירי רקטות. זכותה של ישראל וחובתה לפעול נגד חמאס, המשגר את המפגעים.
השמדת עמדת חמאס והריגת שני מחבלים, זו תגובה מוצדקת, גם אם מצומצמת, רפה וחלשה מדי, לפיגועים הללו.

* יומן הפסקת האש – היום שלמחרת הפסקת האש שלאחר ה"סבב":
לפחות שישה פיגועי הצתה.
ניסיונות חדירה של מחבלים ("מפגינים") לישראל.
יידוי רימון לעבר חיילי צה"ל.

בתגובה ליידוי הרימון, טנק של צה"ל ירה לעבר מוצב של חמאס.
המסר – על יידוי רימון נגיב באש. על פיגועי ההצתה איננו מגיבים. מותר לכם להצית.

כך ישראל מאבדת את ההרתעה.
הפחד ממלחמה יוביל למלחמה.
צ'רצ'יל: "היה על בריטניה וצרפת לבחור בין מלחמה לחרפה. הן בחרו בחרפה. עכשיו תקבלנה מלחמה."

* אינטרס ישראלי – מוקדם לדעת האם תהיה הסדרה בגבול עזה ומה יהיה טיבה. את עמדתי על הסכם כזה אוכל לגבש על פי פרטיו. אולם עמדה עקרונית אני יכול לומר גם בלי להכיר את ההסכם.
הסדרה בגבול עזה לשנים הקרובות היא אינטרס ישראלי. הפרטנר להסדרה כזאת הוא חמאס. נכון שחמאס הוא ארגון טרור, אולם הוא גם יישות שלטונית. חמאס הוא השליט ברצועת עזה. התעלמות מכך היא אי הכרה במציאות. ולכן, חמאס הוא הכתובת. בדיוק כפי שאש"ף, שאף הוא ארגון טרור, הוא הישות השלטונית ברש"פ, ולכן הוא הכתובת. כישות שלטונית – מחמאס אנו תובעים אחריות, ממנו אנו דורשים דרישות, אותו אנו מכים כאשר מופעל נגדנו טרור, איתו אנו מחליפים שבויים. ולכן, איתו נכון להגיע להסדרה.
בתקופה עליה יוחלט, על ישראל לדרוש הפסקת אש מוחלטת. הדבר כולל כמובן את טרור ההצתות, שיש להתייחס אליו בדיוק כמו לכל פיגוע טרור אחר. כן, יש לעמוד על השבת גופות חללי צה"ל ושחרור האזרחים הישראליים.
תמורת אלה, על ישראל לגלות נדיבות ופתיחות רבה בנושאים כלכליים ובנושאי פיתוח הרצועה ובכל מה שיכול להקל על האוכלוסייה. ואם נכונות ההדלפות על הסכמה לנמל תעופה ונמל ימי בסיני – זה דבר מצוין ותקדים מצוין, לכך שהפתרון לטווח ארוך חייב להיות מחוץ לקופסה, ולכלול את מצרים ואת ירדן; פתרון שיחלץ אותנו מן הקופסה של פתרון שתי המדינות בקווי 1967, שהוא מתכון להמשך שפיכות דמים אינסופית.
שנות שקט בגבול הרצועה הן הזדמנות לפיתוח משמעותי וחיזוק של ההתיישבות היהודית (אני מתנצל בפני משטרת הפוליטיקלי קורקט על המילה הגסה) בנגב המערבי.
עקרונית, אני בעד הסדרה. אך לאחר אובדן ההרתעה, אני בספק אם היא אפשרית לפני מכה קשה לחמאס.

* קו אדום – ככל שמתקדם המו"מ על הסדרה עם חמאס, מתפרסמות הדלפות סותרות על תוכן ההסדרה. מן הראוי להבהיר, שיש לשלול כל עסקה של שיחרור מחבלים חיים תמורת גופות חללי צה"ל. על ישראל להודיע, שתמורת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול, היא מוכנה למסור לחמאס מיד את כל גופות המחבלים שבידינו. בנוסף לכך, ראוי לעשות מאמץ, להגיע להסכמה הומניטרית הדדית, על הפסקת הנוהג הנפסד של החזקת גופות אוייב, שאין בה כל תוחלת זולת התעללות במשפחות.

* אתנחתא קומית – בראיון לטלוויזיה תיאר דובר צה"ל תא"ל מנליס את הישגי ישראל בסבבים האחרונים. בין השאר הוא סיפר שישראל השמידה את המנהרות ולא נותר מהן זכר... מעל פני האדמה. אופס.

* שלום נוסח קורבין – ג'רמי קורבין, המנהיג האנטישמי של הלייבור, השתתף באירוע זיכרון למחבלים הרוצחים שביצעו את הטבח במינכן. על פי הניסוח שלו, הוא היה בכנס למען השלום.
לשיטתו האנטישמית, הוא צודק. בעיני האנטישמים כמותו, אם לא יהיו יהודים בעולם ואם לא תהיה מדינה יהודית בעולם – זה השלום. ולכן, רוצחי יהודים מקדמים את השלום. זה לא ברור? ולכן, המחבלים, שרצחו 11 ספורטאים ישראלים באולימפיאדה, בסך הכול קידמו את השלום העולמי, שהוא הערך העליון של האולימפיאדות, ולכן הם ראויים להוקרה.
ג'רמי קורבין, כידוע, אינו רק לוחם שלום ידוע, אלא גם לוחם זכויות האדם. ולדעתי, בהשתתפותו בטקס הוא נאמן לערכיו. הוא נאבק למען זכותם הטבעית של מחבלים לרצוח יהודים, ובעד זכותם של יהודים להירצח.

* תופרים תודעה כוזבת – האם העובדה שתיק החקירה נגד גל הירש נסגר, פירושה ש"תפרו לו תיק"? האם כל תיק שנסגר – פירושו שהיה תיק תפור? האם תיק שהביא לכתב אישום אך הנאשם זוכה – פירושו שהתיק היה תפור?
מי שטוען זאת, כאילו אמר שהמצב הנורמלי הוא 100% הרשעה. זה אבסורד. כאשר יש חשדות, יש לבדוק אותם.
תמכתי מאוד במועמדותו של גל הירש למפכ"ל, אולם החשדות שעלו נגדו לא איפשרו את המינוי.
הטוענים שתיק נתפר כדי לסכל את מינויו של הירש – הירש מעניין אותם כשלג דאשתקד. כל רצונם ליצור בדעת הקהל תודעה כוזבת, הקושרת בין חקירות המשטרה לבין תפירת תיקים, כדי להחדיר את הנראטיב השקרי כאילו תופרים תיקים לנתניהו. במקרה זה, גם אם יוגש כתב אישום ונתניהו יורשע, הם יטענו שהתיק תפור והמשפט מוטה. לא הצדק מעניין אותם, לא טוהר המידות, אלא רק דבר אחד – לחלץ את אלילם מן הדין.
הקשר היחיד בין פרשת הירש לפרשיות נתניהו, הוא שבכך שהירש אינו מפכ"ל המשטרה, נחסך ממנו מסע השיימינג וההסתה שהם מנת חלקו של אלשייך. הרי הירש הוא אדם ישר ומקצועי, ובטוח שכמו אלשייך נאמנותו היתה לתפקידו, לציבור ולחוק ולא למי שמינה אותו. החקירה היתה נערכת, וחסידי נתניהו היו משתלחים בו, מעלילים עליו וסונטים בו.
עם זאת, אין זה מן הנמנע שהירש נפגע מעינוי דין ממושך, והדבר ראוי לבדיקה. זאת, דווקא כיוון שבניגוד לחשודים אחרים (אין כלום למיניהם), הוא ניסה בכל מאודו להיחקר במהירות ולשתף פעולה ככל הנדרש, כדי להוכיח את צדקתו.

* השינוי המתרחש בצה"ל – כשהייתי בקורס צניחה – זה לא שלא היתה לי מדריכת צניחה. לא יכלה להיות לי מדריכת צניחה. לא היה דבר כזה מדריכת צניחה. היו מקפלות מצנחים. אבל מד"צית? לא היו לנו גם מדריכות חי"ר, מדריכות ירי, מד"סניקיות. הבנות שפגשנו בצבא היו פקידות.
רק במילואים נפגשנו לראשונה עם מדריכות חי"ר וירי. והתגובה היתה הטרדה מינית מצד רבים מן המילואימניקים; שריקות, הערות סקסיסטיות, עלבונות, והכל בגלוי ובאופן בוטה, גס ומשפיל במיוחד.
צה"ל היום כל כך רחוק מהמקום הזה – מרחק שנות אור.
הפניית הגב של הבייני"שים בקורס צניחה היא מעשה מכוער וחצוף והפרת משמעת בוטה. אולם הוא אינו ביטוי לתהליכים בצה"ל, אלא ריאקציה להם, מצד מי שמתקשים להסתגל לשינוי.
האירוע שקרה השבוע ומבטא את השינוי בצה"ל, הוא מינויה של רס"ן ט' למפקדת טייסת תעופה בחיל האוויר.

* שם רע לוולגריות – יצא לי, פה ושם, לראות כמה דקות של תופעת תום יער. היא מוציאה שם רע לוולגריות ומרחיבה את גבולות האינפנטיליות. שיקול הדעת של מי שנתן לה תוכנית יחיד – תמוה.

* הילדים של היום – לפני שבועיים נערך באורטל המופע הגדול של שנת הארבעים לייסוד הקיבוץ. המופע נערך במגרש הכדורגל. במה גדולה הוקמה על המגרש, ובמשך השבוע שלפני המופע, כל אחה"צ והערב נערכו חזרות.
שער אחד במגרש נשאר במקומו. השער השני הוזז לפינה צדדית של המגרש, עם הפנים לכיוון הפינה הנגדית. ובשני השערים, כל העת ילדים שיחקו כדורגל. ביומיים הראשונים, ניסינו לבקש מהילדים לעצור את המשחק, כי זה מפריע לחזרות. מהר מאוד הרמנו ידיים. הבנו שבמקום שבו יש ילדים, כדור ושערים, ישחקו כדורגל נונסטופ. נכון שלחברת הילדים באורטל יש פעילות אינטנסיבית מידי יום עד 16:00, אבל זה לא קשור. אחרי הצהרים, תמיד ילדים ישחקו כדורגל. זו דרך הטבע.
בערב שבת האזנתי לתוכניתם של נתן דטנר ואודיה קורן בגל"צ. הם דיברו על הילדים של היום, שלא יוצאים מהבית ומהמסכים, ושאינם משחקים כדורגל, אלא אם הם רשומים לחוג כדורגל, ואיזו ילדות יפה היתה לנו ואיך הילדים של היום מחמיצים את הילדות וכו' וכו'.
כן, אני יודע שיש הבדל בתחושת הביטחון בין קיבוץ לעיר, וכמובן שאני מודע לכך שלילדים של היום יש גירויים נוספים שלא היו לנו (זה רע?!), אבל איני קונה את הטרוניה, שנראית לי חלק מאופנת הטרוניה של כמה חרא היום וכמה טוב היה פעם. אני מזהה צליל של זיוף.
ילדים הם ילדים, ויש להם צורך להוציא מרץ, להשתולל ולהשתובב ובטח לשחק כדורגל.
אני מאמין, שאם ילדים בעיר אינם יוצאים מהבית ולא הולכים לשחק כדורגל, זה רק כיוון שההורים שלהם חשים חוסר ביטחון, כאילו ג'ונגל שם בחוץ.

* ביד הלשון: הפרד ומשול – ח"כ מיכל רזין, שנאמה כיהודיית-מחמד בהפגנת דגלי אש"ף בת"א, האשימה את הממשלה במדיניות "הפרד ומשול".
הביטוי לקוח מן הלטינית: divide et impera"" ומשמעותו: שמירת כוחו של השליט באמצעות פיצול העוצמה שבידי קבוצות מתנגדות.
אורי הייטנר