בהוצאת יוסף שרברק, 1989
פרק שישי
סיפורו של סיטשי
חלק ראשון

בלילה נדדה שנתו של יהודה [רַאבּ]. הוא היה עתה כבן תשע-עשרה. האם לשם כך עליתי לארץ הקדושה? – שאל את עצמו במחשבותיו, – להיות כאחד הירושלמים הללו, החיוורים, הנפחדים, השונאים את עבודת-האדמה וחיים כקבצנים על מתנות-חסד?
הוא נזכר בערגה בשנתיים המאושרות שבילה באחוזה בְּצֶ'סְנֵק, בחברת ידידו-ומורו ההונגרי סטיפן סִיטְשִׁי, אשר השפיע על חייו כה הרבה. לאחר מות אימו לא מצא יהודה מקום לעצמו בבית לאזאר אביו, שעבר לגור בעיירה נוֹגי-מַדְיָאר [כיום צֶ'לוֹבוֹ בסלובקיה. – אב"ע], היה מטופל ביתומיו הקטנים ומצבו הכלכלי רע. יהודה נדד מעיירה לעיירה. למד שנתיים בבית-ספר הונגרי בעיירה פַּאלוֹטָה. אחר נדד בדרכים, בעוני, עד שהגיע אל דודו, אחי-אימו, שגר, יהודי כמעט יחיד, בעיירה זִירְץ שנמצאה בהונגריה אך כל תושביה היו גרמנים. הדוד היה אדם עשיר, בעל חנות סיטונאית גדולה לאריגי-צמר, ברחוב הראשי. יהודה התקבל אצלו לעבודה, תחילה בתור שולייה, אחר כך התקדם, ובזכות כתב-ידו הנאה הוטל עליו לכתוב את מכתבי בית-המסחר – תפקיד שאותו למד בהנאה רבה משום שתאם את חוש הסדר והדייקנות שהיה טבוע בו.
ואולם, משפחת הדוד היתה מתבוללת, מושפעת מהשכנים הגרמניים. שתי משרתות דוברות גרמנית חינכו את הילדים ברוח אגדות על קדושים נוצריים. אחת מהן, הצעירה מרתה, היתה מצטלבת בכל הזדמנות – כגון עיטוש של אחד מילדי הבית או בציעת כיכר לחם.
יום אחד נתקל בה במקרה יהודה במסדרון החשוך ובאותה הזדמנות צבט בחוזקה את ירכה. מיד הוציאה קול-בהלה מפיה וקראה בשם ישו, כאילו פגע בה שד משחת! – יהודה לא הסתפק בכך וקומם נגד השתיים את בת-דודו הצעירה קֶטִי, ובתגובה התחילה דודתו לועגת לו ומכנה אותו בפני כולם בשם "היהודי מארץ-ישראל!"
בעקבות הדודה, שהיתה אישה תקיפה ומשלה בכל בני-הבית, החלו ללעוג לו המשרתים והפקידים בחנות הגדולה של דודו, כולם לא-יהודים. פעם אף הפכו, כאילו שלא-בכוונה, קסת מלאה דיו על ערמת מכתבים שהכין למשלוח. ליהודה נמאסו החיים האלה, וכבר התכונן לעזוב ולשוב לנדודיו.
והנה, למזלו, הופיע יום אחד אצל הדוד יהודי עשיר, גבריאל דויטש שמו, בעל אחוזה גדולה בכפר צֶ'סְנֵק, שבאותה סביבה. דויטש חיפש צעיר יהודי שיהיה מחנך לבנו היחיד, ועוזר בניהול המשק הגדול. הדוד, שהיה ידידו-בנפש של דויטש, המליץ בפניו על יהודה, אך גם הזהיר אותו שהנער שובב גדול. לאחר שבחן אותו קצרות, נשא יהודה חן בעיני דויטש, ומיד הודיע כי ייקח אותו עימו לאחוזתו. בטרם יצאו לדרך קנה דויטש ליהודה שתי חליפות בגדים נאות, לבנים, נעליים ועניבות, כדי שיבוא לבית-האחוזה בלבוש הולם.

*
הכפר צ'סנק והאחוזה, שניגלו לעיני יהודה בעת הנסיעה הנוחה בכרכרה המצוחצחת של גבריאל דויטש, נמצאו בלב יערות עצי אלון חסונים וכבדים. הבתים טיפסו על צלע הר שבראשו התנוססה טירה ענקית, עתיקה והרוסה-למחצה. מצידו השני של ההר זרם נחל בגיא עמוק, ונוצרו אגמים קטנים שמימיהם צלולים וקרירים.
בערב הראשון לבש יהודה את בגדיו הטובים וישב לסעוד עם בני-המשפחה. על המפה היו ערוכות צלחות חרסינה לבנה ששוליהן מוזהבים, ומערכות סכו"ם מכסף טהור. השולחן הגדול, הסגלגל, היה עשוי עץ מהגוני חום-כהה, כמעט שחור. הכיסאות היו מאותה מערכת, גבוהי מסעד, ממורקים היטב. אור הנרות הרבים, בנברשת הגדולה ממעל, התנוצץ ברהיטים ונשקף מן המראות, וממסגרות התמונות שעל הקירות הגבוהים סביב. בתמונות נראו דיוקנאות עתיקים של בני משפחת אצולה הונגרית, לא-יהודים: גברים כהי-שיער, בעלי שפמים, לחיים שקועות, עיניים יוקדות, לבושים בחליפות-ציידים; נשים עגלגלות וורודות-פנים. הכול כפי שמתארים בספרים ובציורים את מנהגי העשירים בטירות. אפילו שני משרתים, במדים מיוחדים, ניצבו זקופים כחיילים בפתח אולם-האוכל וקידמו בקידה פני כל אחד מן הבאים.
יהודה, שכבר התרגל במקצת למנהגי האכילה החדשים בביתו העשיר של דודו המתבולל, בזירץ, לא הבין תחילה מדוע משפחת דויטש, שלא נראתה כלל פחות יהודית ממשפחת הדוד, זקוקה לגינוני אצולה הונגריים כגון אלה. עודו מתפלא, ואל האולם נכנס בצעדים נמרצים אדם זקן, בעל פנים שהביעו עוז ואצילות אך גם קדרות רבה. צנום היה והליכתו עצבנית, כאילו הוא חושש מפני אוייב הבא בעקבותיו. המשרת קד והכריז על שמו:
"סִיטְשִׁי סטיפן!"
ההונגרים נוהגים להקדים את שם-המשפחה לשם הפרטי. סטיפן סיטשי התקרב בפסיעות קפדניות ומדודות, כשל איש-צבא, אל מקומו ליד גבריאל דויטש, שישב בראש השולחן. בהמשך, לצד סיטשי, הוקצה מקום ליהודה, וממולם ישבו אשתו של דויטש ובנו בן התשע, לודביג, אשר בפניו הוצג יהודה לא כמורה אלא כעוזרו החדש של האב בעבודות המשק.
אחד המשרתים עזב את משמרתו בפתח ועמד עתה מאחורי סיטשי, כשהוא מוזג לו יין טוֹקַאי אדום ומוּסְקָדֶה זהבהב, הכול לפי מנות הארוחה, שהיו עשויות רובן בפפריקה חריפה, אדומה. מרק, דגים, חביתיות, כופתאות ובשר, אך לא בכמויות מוגזמות. סיטשי, מצידו, דאג להשקות את שכנו-הצעיר-לשולחן ביין מדיארי ישן וטוב שנוצר ביקב האחוזה ונשתמר במרתפיה שנים רבות.
לאחר האורחה פרשו דויטש וסיטשי לחדר הספרייה הענקית, לעשן, לשתות קפה מוקה ולבלות במשחק השח האהוב עליהם. סיטשי, למרות מראהו הקפדן והעצבני, היה איש טוב-לב ושואף להיטיב. הוא הזמין פנימה גם את יהודה, ועד שסידר דויטש את כלי-המשחק על הלוח, הראה לו כרכים מאוצרות ספרייתו שהכילה ספרים בהונגרית, גרמנית, לטינית ואנגלית, במקצועות החקלאות, הכלכלה, המדע הכללי והספרות הקלאסית, והבטיח ליהודה שיוכל לקרוא בהם כאוות-נפשו.

יהודה היה נבוך. למי אפוא שייכת האחוזה? לדויטש היהודי או לסיטשי המדיארי?
מאוחר יותר באותו ערב, לאחר שסיים את משחק השח, פרש סיטשי לחדרו לישון. דויטש נשאר עם יהודה לדבר על עבודת יום המחר, ובינתיים החל לספר לו על פרשת היחסים המיוחדת שנתרקמה במשך השנים בין משפחתו לבין סטיפן סיטשי.
בשנת 1848, כאשר פרץ המרד של לאיוֹש קושוט, הגיבור ההונגרי שלחם לשחרור ארצו משלטון הכיבוש של האוסטרים – גייס סיטשי את כל אנשי אחוזתו ואימן אותם ביחידת רוכבים שנלחמה, לצד קושוט, נגד הצבא האוסטרי. לאחר שנכשל המרד, ומנהיגיו, וקושוט בכללם, הוכרחו להימלט ממולדתם, ברח גם סיטשי וחי שנים רבות בארצות-הברית כחוואי. ומפני שהיה לוחם-לחופש מטבעו, השתתף שם במלחמת האזרחים שהביאה לשחרור העבדים השחורים במדינות הדרום.
בארץ החדשה נשא סיטשי אישה הונגרייה, שהיתה ממוצא פשוט, לא בת-אצילים, ונולדו להם שני בנים. הוא התרגל לחיי חוואי אמריקאי, אך לימים, כאשר קיבלו המורדים של שנת 1848 רשות לחזור למולדתם, הופיע לפתע עם אשתו ובניו.
בני משפחתו האצילה, משפחת סיטשי, שנשארו בהונגריה, טענו שאינם יכולים לשאת את הדיעות החופשיות שהביא עימו סטיפן מאמריקה. הם גם סירבו להכיר באשתו, בטענה שהיא ממוצא לא אצילי. אך ייתכן שבעיקר הפריע להם, לאחר שיבתו של בן-משפחתם הגולה, החשש שיתבע מידיהם את רכושו הרב. לפיכך מיהרו ונישלו אותו מכל אחוזותיו, וגם הצליחו לשלול ממנו את תואר האצולה שלו. לסיטשי נותרה רק האחוזה בצ'סנק, שהיתה ירושה מצד אימו. האחוזה היתה מסורה כל אותן שנים לחכירה בידיו הנאמנות של גבריאל דויטש. גבריאל סיכן נפשו ועזר לסיטשי לברוח, לאחר כישלון המרד, אל מחוץ לגבולות הונגריה.
סיטשי ביקש מדויטש שימשיך לנהל את האחוזה, ואילו הוא-עצמו בנה לו בית ביער, על גבעה מרוחקת, והמשיך בחיי חוואי פשוט, יחד עם אשתו ובניו, כפי שלמד באמריקה. יום אחד, כשהיה בשדה, פרצה אש בבית, לכדה את כל בני-משפחתו ושרפה אותם.
מאותו יום הפך סיטשי לאדם אחר. עצבות קשה ירדה עליו. הוא נעשה קפדן ועצבני ומחשבה אחת לא הרפתה ממנו – שקרוביו חששו פן יבוא לדרוש מידיהם את רכושו הרב ולכן שרפו את ביתו ואת בני-משפחתו. הוא הסתגר ונמנע ממגע עם בני-האדם, לא נתן אמון באיש וחשש לאכול על שולחן של זרים פן יורעל. רק בגבריאל דויטש המשיך לתת אמון, ועד מהרה מסר לו במתנה את האחוזה בתנאי שהוא, סיטשי, יישאר לגור בה עד סוף ימיו, יקבל משכורת מסויימת ויאכל על שולחנו של דויטש. דויטש כיבד את רצונו ואת מעמדו של האציל ההונגרי. זה פשר הסעודה החגיגית, הנהוגה מדי ערב.

*
עולם חדש נגלה מעתה בפני יהודה. הוא אהב לטייל אל האגמים, לפסוע ביער הגדול על מרבדי עלים שנשרו. לשבת בחום היום בצל העצים שכיסו על פני המים, להתבונן, לחלום בהקיץ, לשמוע את קולות הציפורים שרוחשות בין הענפים, ולא לפגוש בשום אדם.
האחוזה הכילה כרי-מרעה, כרמי ענבים, גני תפוחים, אגסים ושזיפים, שדות תבואה, חלקת יער גדולה, עדר פרות, שוורים לעבודת החריש, סוסים ואפילו חמורים אחדים. בהונגריה היתה החקלאות מקצוע שעוסקים בו יהודים רבים; חוכרים אחוזות של אצילים הונגריים ומעבדים אותן בעזרת פועלים מבני-הארץ. אחוזת דויטש היתה מודרנית ביותר. בעבודתו החל יהודה ללמוד שיטות-עיבוד חדשות ושימוש בכלי-עבודה משוכללים בכל מקצועות החקלאות – החל בחריש ובקציר, בטיפול בסוסים, בפרות ובעצי הפרי, וגמור בתעשיית היין וביערנות.

*
יהודה מצא חן בעיני סיטשי. אולי עורר בו הנער היהודי המוצק, שאוהב לעבוד בשדה – את זכר אחד מבניו?
לא עברו ימים רבים והמדיארי הזקן פרש עליו את חסותו והפך להיות מורו, ובמידה רבה גם אביו הרוחני. יהודה הגיע לאחוזה בחורף, ימים שהשמש שוקעת מוקדם, הערבים מתארכים והלילות קרים ומשעממים. למרות מוזרותו היה סיטשי אדם טוב-לב, ודאג להעסיק את יהודה. מדי ערב ישב עימו בספרייתו הגדולה, לימד אותו לשחק בשח, ויחד קראו השניים בספרים.
תחילה קרא סיטשי בפני יהודה את הרומאן "דון קישוט". הוא תיאר בפניו כיצד יצא האביר הספרדי, מתוך אמונה עזה ובכוחות דלים, להגן על אנשים נדכאים ועלמות שפגעו בכבודן; וכיצד, גם כאשר נסחף אחר דימיונותיו, ולעיתים גרם בלבול ונזק – תמיד היו כוונותיו טובות ומוסריות.
סיטשי ניצב באמצע החדר, הספר בידו, וקולו רועם כאילו הוא דוהר אל מול אוייב נעלם, האורב בפינת האולם המרוחקת והחשוכה. יהודה ראה מעתה את דון קישוט בדמות סטיפן סיטשי הצנום שרוכב על רוֹסִינַנְטֵי. הוא-עצמו, יהודה – סַנְשׁוֹ פַּנְסָה על החמור מאחוריו. דוּלְצִינֵיָה בת טוֹבּוֹסוֹ – קטי בת-דודו הנחמדה מזירץ. ושלושתם נלחמים למען העניין הצודק – שיחרורה המלא של הונגריה מעול הקיסר האוסטרי פראנץ-יוסף. סיטשי כה התלהב בשעת הקריאה – דמעות זלגו מעיניו, ובעקבותיו בכה גם יהודה. הזקן הקפדן פשט את הארשת הזעופה שלו והתגלה בשעות אלה כאיש-שיחה מלבב ומחנך. עיניו נצצו. פניו, שהיו מוארים מול נברשת הנרות, נראו כפני נביא קדמון. צילו התנודד על הקיר, כהד לקריאתו בספר.
לאחר שסיימו את "דון קישוט", החל סיטשי לקרוא בפני יהודה את "אוהל הדוד תום", המספר על חיי הכושים באמריקה. בשעת הקריאה סיפר לחברו הצעיר על הרפתקאותיו במלחמה לשחרור העבדים ועל עקרונות החירות והדמוקרטיה שנהוגים בעולם החדש. הוא הסביר שבני העם ההונגרי משועבדים וסובלים לא רק בגלל האוסטרים אלא גם תחת שלטון האצילים המושחתים מבני-עמם. סיטשי האמין בשיוויון כל בני-האדם, ונאומיו עשו רושם עז על יהודה.
"אבי," גילה יהודה לידידו המבוגר, "חולם כבר שנים אחדות לעלות עם אחי ואחיותיי למולדת העתיקה של עמנו, לפלשתינה. הוא אומר שיום אחד יכירו כל מדינות אירופה בזכות שלנו, כמו שהכירו האוסטרים בזכות של ההונגרים לקיים בחירות לפרלמנט בבודפשט."
"אל תחשוב לרגע," השיב לו סיטשי, "שמישהו יעניק לך במתנה חופש, שיוויון ומולדת – רק בזכות עיניך היפות או חוכמתך או כספך! אם לא תדע להילחם, להגן על עצמך ביושר מפני כל אוייב – אין ערך לשום זכות שיעניקו לך ולעמך, כי לאמיתו-של-דבר תישאר תמיד עבד ולא אדם חופשי!"

למחרת היום החל סיטשי ללמד את יהודה לרכוב על סוס. ולא סתם, אלא כדרך האצילים הפרשים, אשר השימוש בנשק ובתכסיסי-צבא מעל גבי האוכף, הם אצלם תורה מורכבת מכללים ומטקסים, שכל המצטיין בהם זוכה להערכה רבה. הוא לימד את יהודה להשתמש בחרב, לטפל ברובה ובאקדח. וכשהתקדם – ערך לו מטווח של קליעה-למטרה, וכל אלה על חשבונו, ומכלי-הנשק שהיו ברשותו. אולי חש שההשקעה בנער היהודי, תאב-הדעת, השובב במקצת, בעל הכוח ותבונת הכפיים – עתידה לשאת פירות בעתיד, מי יודע היכן? – כאן במולדת, הזקוקה לצעירים מסורים כמוהו, או שיצטרף לבני-עמו וינהיג אותם לארץ החדשה-ישנה, פלשתינה; ארץ שתהא חופשית, שלא תתקיים בה עבדות ולא יאבד בה האדם צלם אנוש, אף אם תהא נחוצה מלחמת אזרחים לשם כך, כמו באמריקה!

לילה אחד הביא סיטשי לספרייה את תיבת הסיוּף שלו, והמסכות, הוציא סיף אחד לו ואחד ליהודה, והתחיל מסביר לצעיר היהודי את תורת הדו-קרב בסיוף, על-פי הכללים הצבאיים של אנשי-האצולה, שהיו פותרים, בדרך זו, מריבות ביניהם.
בגובה שווה היו יהודה, שקומתו ממוצעת, והזקן ההונגרי שהצרות כפפוהו אך לא איבד את גמישותו ועירנותו. שפמו המלבין של סיטשי היה רוטט כאשר התלהב. בשימו על פניו את מסכת-הסיוף היו נעלמים תווי פניו הקודרים, חרושי הקמטים, שערות-הפרא האפורות שהזדקרו מגבּותיו, אפו, אוזניו, וכמובן שפמו. הוא היה נראה כבחור צעיר, מורה לריקוד המקפץ כשגבו אל ארונות הספרים העמוסים. פיו פוקד, בהונגרית, הוראות סיוף לתלמידו. ורק הד קולו וצליל המתכות, המתחככות סיף בסיף, נשמע בחלל הספרייה.
כאשר עייפו מן הסיוף, פתח סיטשי בקריאת "שלושת המוסקטרים". יהודה נכבש בקסמו של הספר הנפלא. הוא ראה עצמו בדמות דְ'אַרְטִינְיַאן, ממוצע-הקומה. מעתה, בהעפיל יהודה אל הטירה ענקית, ההרוסה-למחצה, שבראש ההר מעל צ'סנק, בשוטטו על מרבדי העלים הרקובים ביער, בשבתו בצל, בין שיחים, על שפת הנחל הצלול שבגיא העמוק – היה חולם-בהקיץ שהנה-הנה יופיעו מולו שלושה חברים אבירים גבוהי-קומה רכובים על סוסיהם ועימם אישה מסתורית אחת ויחד יֵצאו למסעות מסוכנים אל ארצות שמעבר-לים. ים שאותו טרם ראה מעודו.
גם את ספר האוֹדִיסֵיאָה של הומרוס ויצירות אחרות מן הקלאסיקה של יוון ורומי, וממיטב הספרות הגרמנית, קראו השניים. לא רק לבדם נהגו לבלות. גבריאל דויטש אהב לנגן בגיטרה, ולעיתים היו מתאספים בערב, לאחד הסעודה, כל בני-הבית, שותים יין, מנעימים זמנם בהאזנה לנגינתו של דויטש ומצטרפים אליו בשירים של הונגרים, צוענים וגם יהודים. אווירה נעימה של שלווה ותרבות שררה בבית האחוזה.

המשך יבוא