בהוצאת יוסף שרברק, 1989
פרק שישי
סיפורו של סיטשי
חלק שני

לודביג, בנו בן התשע של גבריאל דויטש, היה ילד מפונק. הוא שנא מורים. כאשר היו מביאים לאחוזה מורה חדש כדי ללמדו – היה נעשה חולה, מאבד את התיאבון וסובל מנדודי-שינה. לפיכך הוחלט, למן הערב הראשון, שיהודה לא ייקרא בשם "מורה" אלא יוצג כעוזר לאב בעבודות ניהול המשק.
יהודה גר בחדר אחד עם לודביג, התיידד עם הילד והיה לוקח אותו עימו מדי יום בכרכרה אל השדות והיערות של האחוזה, בשליחויות שונות של האב: רישום עצי היער הכרותים והשגחה על העובדים. מהיותו בן-כפר, הסתגל יהודה עד מהרה לתפקיד ונעשה יד-ימינו של דויטש. כמעט לכל מקום היה לודביג נלווה אליו, ויהודה משתדל ללמדו בעקיפין, בעבודה ובטיולים בחיק הטבע; זו היתה השיטה בה לימד אותו, בכפר-מולדתו סנט אישטוואן, בן-דודתו יהושע שטמפפר.
בשנה השנייה להימצאו של יהודה באחוזה מסר דויטש לידיו כמעט את כל הנהלתה. יהודה היה אחראי לעבודתם של שלושים פועלים קבועים, ובעונת הקציר היה גדל מספרם למאה. אף שהיה צעיר מכל העובדים, קיבלו את מרותו לאחר שנוכחו לדעת שהוא בקיא בעבודות הקציר, החריש, הזמירה וההליבה, יודע לדבר בשפתם ומכיר את חייהם מקרוב. הם היו מזמינים אותו, הצעיר, לחגיגותיהם המשפחתיות, ומשתפים אותו בדאגותיהם. דויטש שילם לפועליו ביד רחבה ורק תנאי אחד היתנה עם כל פועל חדש – מי שיימצא שיכור בזמן עבודתו, יפוטר. משראה דויטש את הצלחתו של יהודה, החליט לפרוש בהדרגה מטיפול באחוזה ולהתמסר לתחביבים שלו: נגינה בגיטרה, קריאה, וטיפול בכוורות-הדבורים שטיפח שנים רבות.
יהודה נשם את מרחבי השדות הירוקים, ברוכי-היבול, של צ'סנק, את ריח יערות בַּאקוּנִי העבותים, המשתרעים על מדרונות ההרים; נפשו התפתחה חופשית, באין מפריע, כמוה כאהבתו את הדהירה על גבי סוס. האחריות שהוטלה עליו ביגרה אותו וחישלה את רוחו. הוא הזדהה עם המשפחה ועם האחוזה; זכה להערכה ושאף להצליח. היה נדמה לו כי כבר קשר לעולמים את גורל חייו עם בית האחוזה של דויטש וסיטשי, שממוזגים בו אצילות, תחושה של גאוות-מולדת מדיארית ותרבות גרמנית ששלטה ברחבי הקיסרות ההאבסבורגית – יחד עם אורח-חיים יהודי נאור. כל אלה היו שונים בתכלית מן העיירה העצובה נוגי-מדיאר, שבה התגורר עתה האב לאזאר עם האחיות חנה וטובה ועם האח הקטן משה-שמואל.
ואז, כמו לאחר מות אימו – בא אסון ושינה את מהלך המאורעות. לודביג, בנו היחיד של גבריאל, נדבק במגפת השָׁנית, דיפטריה, שפקדה את האזור. במשך ימים אחדים קדח הילד. גרונו נסתם. כל בני הבית, והמשרתים, הילכו בזהירות ובפנים מלאי דאגה. רופאים הוזעקו מרחוק, אך מאומה לא עזר. לודביג מת.
יהודה עבר, מתחילת מחלתו של הילד, לגור בחדר אחר. הוא נותר, כל אותם ימים, היחיד שעסק בעבודת ניהול האחוזה. דויטש ביקש אותו להישאר, אך האם היתה פורצת בבכי קורע-לב כל פעם שהיתה פוגשת את יהודה. יהודה חש שאינו יכול לחיות עוד בחברת שלושת האנשים הטובים והשכּוּלים הללו, שרואים בו את דמות בניהם המתים, וביקש לעזוב. דויטש כיבד את רצונו ואף נתן לו מאתיים גולדן, שהיו סכום עצום, תשלום בעד עבודתו, וכן מקטרת יקרה, דמויית ראש-אדם, שקנה זמן קצר לפני מות בנו, וטרם הצית בה אש. את רוב הכסף נתן יהודה לאביו, קודש להוצאות העלייה של המשפחה לארץ-ישראל.
גם סטיפן סיטשי העניק ליהודה מתנת-פרידה – אקדח. "אם יעזור לך האל ותיקח חלק בשיחרור המלא של הונגריה או במסע לפלשתינה, דע תמיד לשמור על עצמך וזכור את הכללים שלימדתי אותך, מתי יש להשתמש בנשק: כדי לחיות חופשי, כדי לקיים את השיוויון בין בני-האדם וכדי להגן על האחווה, שתשרור ביניהם!"
אחר עמד זקוף ושר את ההימנון של חבריו-לנשק, שנאלצו לברוח לאחר כישלון המרד של לאיוש קושוט:

"שתי ידיי אושיט ברטט –
ואחבקך, הוי אדמתי,
לארץ רחוקה אדוד לי –
הרחק מני גבולות מולדת,
תחת גל-עפר גם שמה – מדיארי אֶשָׁאר לנצח!"

חיבק את יהודה, היכה בכוח על שכמו ונפרד ממנו בדמעות.

כך עבר על יהודה, בהרהורים ובגעגועים לחופש, הלילה הראשון לשביתתו, לאחר שגנבו קרוביו את בגדיו האירופים. אך למחרת – נשתנו-לכאורה חייו, והוא הסכים סוף-סוף לִלְבּוֹש את בגדי הירושלמים – הַקּאפֶּלוּשׁ, הַקַּפְטן וְהַז'וֹבֶּע – מגבעת הקטיפה השחורה, חלוק הפסים הארוך ועליו המעיל הקצר מבד אטלס.
מה גרם לו לשנות את דעתו? נודע לו שעומדים להשיאו אישה. היא אמנם מבוגרת ממנו במקצת, אלמנה, ולה בת תינוקת – ואולם בנישואיו אלה, כך קיווה, יינתן לו סיכוי לצאת למרחב – טחנת-קמח בחכירה, וסוסים, יש להדסה הרשלר זו, הגרה בקצה השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות, משכנות שאננים. את בעלה, שהיה קרוב-משפחה ליהודה, רצחו שודדים ערביים שעה שרדף אחריהם, בלילה, לאחר שניסו להתנכל לטחנה.
מעתה, אמר לעצמו יהודה, יוכל לדהור על הסוסים כאוות-נפשו, כמו בצ'סנק, וגם אישה תהיה לו...

המשך יבוא