על ספרה של אורה עשהאל "בית נעוריי –

יומן נעורים 1956-1951"

187 עמ'

רוב הנערים והנערות מתנסים בכתיבת יומנים, וכמובן, גם אני חוויתי התנסות כזאת, אלא כאשר קראתי את השטויות שגיל הטיפש-עשרה כפה עליי לכתוב – קרעתי את הדפים וזרקתי לפח. אורה עשהאל – שמה הספרותי של ד"ר אורה נחמה זילברשטיין, מדענית, מחנכת, משוררת וסופרת – מצאה את יומן נעוריה שבין השנים 1956-1951, כלומר בין החופש הגדול שאחרי כיתה ז' ועד בחינות הבגרות בכיתה י"ב, והחליטה לפרסם, וטוב עשתה, כי היומן הזה פותח צוהר לעולמו של הנוער בימיה הראשונים של המדינה, ובאמת שאין לה שום סיבה להתחרט.

קורות ילדותה ונעוריה של אורה יכלו לנתב את הכתיבה שלה כנערה אל הטחת האשמות על עולם ומלואו: אימה נפטרה כשהיא היתה רק בת חודש, ועד גיל תשע היא נודדת בין קרובי משפחה ושני קיבוצים (כילדת חוץ בגבעת השלושה ובקריית ענבים). אביה האלמן נושא לאישה את חנה, שעבורה היא אם חורגת בכל דבר ועניין; ובכן, הקורא היה מצפה לתלונות אינסופיות על הגורל שהמר את חייה, והנה, היומן מציג בפני הקורא נערה אינטליגנטית, מקובלת חברתית, מפוכחת מאוד בכל הקשור לתשוקה המינית שפוקדת אותה בגיל הזה, נערה שקוראת ספרים רבי השראה, נהנית ממוסיקה קלאסית, מבלה עם חברים, ועיקר העיקרים – זוכה לחיים מאושרים אצל סבא עשהאל וסבתא עידה בראשון לציון, שם היא מתגוררת עד לנישואיה לעמי זילברשטיין, האיש עמו היא חולקת את חייה עד היום הזה.

ההתרחשויות ביומן אינן מרעישות: כמו כל נערה, גם לאורה חשוב המראה החיצוני (בטן שטוחה!), מתגנדרת בבגדים שדודה סנה שולחת מאמריקה. היא מצטיינת בלימודים, ובעקבות כך היא מקבלת סטיפנדיה המאפשרת לה ללמוד בגימנסיה, שבאותם ימים הלימודים בה היו כרוכים בתשלום לא מבוטל, וכן מקבלת פרסים על חיבור ועל הצטיינות בתנ"ך. היא חברה בתנועת הנוער מכב"י, ולימים עוברת לתנועת הצופים. היא עוברת קורס מדריכות, ומקבלת להדרכה את קבוצת הבנות "תמר", שם היא עורכת פעולות על ג'ורג' ושינגטון, סימון בוליבר, הרצל, טרומפלדור וז'בוטינסקי. מוזר שבפעולות שלה אין אזכור של שום מנהיג בתנועת העבודה, וכמסתבר, היא די מסתייגת ממפלגת מפא"י, שניכסה לעצמה את כל הזכויות לשחרור הארץ מהערבים והאנגלים (עמ' 16). זאת בעצם ההערה הפוליטית היחידה בכל היומן. רובו עוסק במחשבות שמטרידות אותה לגבי המשיכה ל"מין השני" (עמ' 79).

היומן מזכיר רשימה די ארוכה של בנים שיש לה אליהם איזה שהוא רגש: עודד (שמאכזב אותה), קוטי, גדעון, אמנון, דני, אהרן, מוטלה, שמוליק, יצחק. אל איתמר המדריך היא כמהה, ומתכתבת עימו ארוכות, אבל הוא מתייחס אליה כאל חניכה (כך צריך! ראו עמ' 91), והיא די מיוסרת על כך. פרשת חברות ארוכה (בניסוח של הימים ההם – "ללכת", "הולכים"), היא מנהלת עם אמוץ (שמו ושמות גיבורים נוספים המוזכרים ביומן – בדויים), הגדול ממנה בשנתיים. הוא מציע חברות "מוסרית", שהיא מתרגמת ל"אפלטונית", אשר לאט לאט, כצפוי, גולשת לחיבוקים ונשיקות (בגן העצמאות בתל-אביב ובנסיעה עימו לסדום, שם הוא מלמד מוסיקה). היא כמהה למגע עם נער, אך פוחדת ונזהרת (עמ' 53). היא אינה אוהבת את אמוץ, אבל מעריכה את הידע המוסיקלי ואת היופי הגברי שלו, רק חבל שהוא לא יותר גבוה. בשלב מסוים היא ממש לא מסוגלת לחיות בלעדיו, ודווקא אז הוא ממעט לבקרה. לבסוף הקשר עימו ניתק, ואהבה גדולה אחרת ממלאה את ליבה כלפי הספרן עמי בהיותה במחנה עבודה בקיבוץ תל-קציר.

מדכאה אותה העובדה שהיא מידרדרת בלימודים, ובשלושה מקצועות יש לה ציונים שליליים. מי שמסייע בידה במתמטיקה ובפיזיקה הוא יצחק, הנער היפה, שאין לה כלפיו חיבה כלשהי. ביחסיה עם הבנים היא נוקטת בעמדה הנובעת מאמרה שלחשה לה חברה: "המלכודת איננה רצה אחרי העכבר" (עמ' 27), ואת זה היא למדה על בשרה כאשר ביקשה מעודד ללוות אותה הביתה, והוא סירב.

לאורה יש יחסים מצוינים עם סבא וסבתא, עם דודה טובה (אחות של אבא) והדוד שוסי, אבל יחסים די עכורים עם אביה ועם אשתו חנה, אימה החורגת.

הורים של היום שיקראו את היומן הזה יכולים רק לקנא כשמשווים את דלות המחשבה וההבעה של הנוער היום (מעריצים "כוכבים" ו"ידוענים", משתמשים באימוג'י במקום במילים!) אל שפע התרבות שהנערה הזאת, אורה מגיל 13 עד גיל 18, ספגה: אורה מזכירה עשרות ספרים מהמעלה הראשונה שהיא קראה, וגם הביעה את דעתה עליהם, וגם את מה שהיא למדה מהם.

אפרט ספרים בודדים מתוך למעלה משלושים (!) המוזכרים ביומן: "קוו ואדיס" של הנריק סינקביץ' (היא מתפעלת מאוד, אך לא שמה לב לגישה האנטישמית של הספר), "נפילת פריס" של איליה אהרנבורג, "הגיבן מנוטרדם" של ויקטור הוגו, "אהבה וגאווה" של ג'יין אוסטין, "דמיאן" של הרמן הסה (ספר שהשפיע עליה לשאוף לאישיות מאותגרת), "יומנה של אנה פראנק" (באנגלית; מספר זה היא לומדת כיצד להתייחס ליומן), "שנהאת המצרי" של מיקה ולטרי, "הנפש הקסומה" של רומאן רולאן (כנראה לא משך אותה די, כי הפסיקה את הקריאה), המחזה "הצעת נישואין" של אנטון צ'כוב, "נאות השמיים" של ג'ון סטיינבק, "נער הכרך" ו"המרד על הקיין" של הרמן ווק, "חלף עם הרוח" של מרגרט מיטשל (התפעלה מהספר מאוד), היא קוראת את ארתור קסטלר וסומרסט מוהם, ועוד רבים, באמת הבאתי כאן רשימה חלקית.

היא יודעת לברור סרטים טובים והצגות טובות כמו "למי צלצלו הפעמונים" בכיכובה של אינגריד ברגמן, "אורות הבמה" המשוחק, המבוים והמופק על ידי צ'רלי צ'פלין, "החטא ועונשו" על פי פ' דוסטוייבסקי. היא יודעת להצביע על סרטי קיטש, וגם על סרטי "סמרטוט" ו"זיפת".

מאלפת העובדה שבכל הרשימה הגדולה של הסופרים שקראה – לא מוזכר אף סופר עברי. היא אמנם מקבלת כפרס את "דברי עם עולם" של ש' דובנוב, ואת "בימי בית שני" של י' קלוזנר, אבל אין רמז שקראה אותם. לעומת זה, במכתבים שבסוף הספר (שאת חלקם לא שלחה לתעודתם) כן מוזכרים סופרים עבריים: מרדכי טביב, משה שמיר עם הספר "מלך בשר ודם" שהשאיר עליה רושם כביר, וביקור בהצגה "חדווה ואני" על פי ספרו של אהרן מגד (עמ' 178-177).

הנערה אורה מאזינה למוסיקה מעולה: רסיטל של הפסנתרן עמירם ריגאי, הקונצרט "סונטת ליל ירח" של בטהובן, וכן הסימפוניה הבלתי גמורה של שוברט, וקונצרט לכינור של מנדלסון.

הנערה המוכשרת הזאת, בהיותה פרפקציוניסטית, היא אינה מרוצה מעצמה, ומונה אחת לאחת את מגרעותיה  (עמ' 165-164).

ביומן משובצים מעל שלושים שירים, וקצת קטעי פרוזה, שרובם ככולם הם בבחינת פרי בוסר, אבל ללא ספק רמתם הרבה מעל למה שאפשר לצפות מנערה בגיל הזה, וחלק גדול מהם בולטת בגרותה הנפשית. כדרכם של משוררים בוגרים, גם אורה הנערה כותבת שירים ארס-פואטיים ("מתלבש בשיר", עמ' 89; "מלאת בעתה", עמ' 161). בקטעי הפרוזה נקל להתרשם מהעברית היפה שלה, הרי דוגמה:

"נדמה השירה, נמוגה. נשימת הבהמות כמו רפתה, והכפר צלל לשנת יגעים. הצרצרים צרצרו, והגחליליות הבליחו באפילה. מרחוק, מעבר להרים, רמזו אורות הכרך," ("אידיליה לעת ערב", עמ' 49).

יש קטעי יומן שכתובים בשפה ובבגרות שממש קשה לצפות לבת-עשרה:

"המחשבות המטרידות אותי ביותר הן לאן אפנה, ובאיזה מקצוע אבחר. גם לדעת יותר מדי זה לא תמיד טוב, שכן ככל שאני לומדת יותר, אני מוצאת את החיים קשים, מרים, תובעניים. מובן שיש לדעת להיות מאושרים, אולם המקרים, המזל, הגורל, או כיצד שנקרא להם – קובעים במידה רבה איך ייראו חיינו..." (עמ' 77).

ודוגמה אחרת:

"לשבת בבית ולחכות. לא לצאת לשום מקום, שמא יבוא, מה טיפשי ומכאיב הדבר. ואת מחכה ומחכה לשמוע את הדפיקה בדלת, 'הורגת' שעה ברקמה ושעתיים עם ספר. את הולכת לטייל עם חברה, אבל רוחך תועה אי שם. עושה שיעורים, ועוזבת, בוכה ובוכה ובוכה. האם אני כל-כך אוהבת אותך, אמוץ? או שהשתכנה בי אהבת מלודרמטיות ללא תקנה?" (עמ' 154).

והרי קטע ממכתב שכנראה לא נשלח לתעודתו:

"...יודע אתה מהו שבוע? חיים שלמים! אהבות נולדות ומתות בזמן כזה. מה זה מכתב בשבוע, ועוד כשלא נתראה שבועיים לפחות? אין מילים בפי, אמוץ, או שאינך מבין את החיים ואת היחסים בין בני האדם, או שקרה משהו..." (עמ' 180).

נצבט הלב לחשוב איזו נחת יכלה להיות ליונה האם, אילולא נגדעו חייה כשאורה היתה רק בת חודש, וכמה חבל שהאב לא רווה די נחת בהיותו מרוחק ממנה בעטייה של אשתו השנייה.

משה גרנות