קביעתו של הסוציולוג, (ב.א. במדע המדינה) האלוף יאיר גולן, שהחברה הישראלית עוברת נאציפיקציה, או בלשונו כפי שהתבטא ביום השואה: "אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו-90 שנה ומציאת עדות להם כאן בקרבנו כיום," היא איננה רק יום הניצחון של מכחישי השואה, והכתם הגדול ביותר שנזרק על צה"ל, אלא משקפת בעייה חמורה בהרבה, ומפחידה הרבה יותר.
שימו לב מה מפחיד את האלוף יאיר גולן, ומה לא מפחיד אותו.
ביום השואה לא מפחיד את האלוף גולן תהליך הנאציפיקציה של האויב האיסלמו-נאצי, שבניגוד לגרמנים ששמרו בסוד את תוכניתם להשמדת היהודים, מכריז בריש גלי על מטרתו חיסול מדינת היהודים ורציחת כל היהודים בעולם (אמנת החמאס סעיף ודברי המופתי של אש"פ).
מה שמדאיג אלוף בצה"ל ביום השואה הוא רק החברה הישראלית הדמוקרטית שאין דומה לה בעולם מאז קיומו של המין האנושי. חברה שבה בעיצומה של מלחמה מפגין האוייב שמטרתו חיסול המדינה – עם דגלו בכיכר המרכזית ובחופש מוחלט דבר, שלא היה מתאפשר בשום מדינה אחרת בעולם.
הסוציולוג יאיר גולן יליד 1962 שהוא איש צבא מוערך שכיהן כסגן הרמטכ"ל, מפקד פיקוד העורף ומפקד פיקוד הצפון, משקף תהליך סוציולוגי של צה"ל, שכצבא העם משקף תהליך סוציולוגי של החברה הישראלית. תהליך שניתן להשוותו היסטורית לתהליך שעבר הצבא הצרפתי והחברה הצרפתית בין שתי מלחמות עולם.
מעצב תורת המלחמה הצרפתית במלחמת העולם הראשונה, גנרל פרדינאן פוש, טען שהרצון לנצח הוא תנאי ראשון לניצחון. בלשונו: Victoire, C'est La volonté – ואכן במלחמת העולם הראשונה הצבא הצרפתי, ששיקף את החברה הצרפתית, רצה לנצח. לא כן במלחמת העולם השנייה. חלק גדול מהחברה הצרפתית לא רצה לנצח. חלק גדול מהחברה הצרפתית לא ראה בגרמנים אוייב אלא אפילו בני ברית. האויב של צרפת הם גרסו, הם הקומוניסטים, החזית העממית, וכמובן רוטשילד ויהדות הממון הבינלאומית.
אנשי "הפעולה הצרפתית" (Action Française) ראו את האוייב למשל ב"יהודי" ליאון בלום שייסד את "החזית העממית"Front populaire שאיחדה תחתיה את המפלגה הסוציאליסטית, המפלגה הקומוניסטית, המפלגה הרדיקלית, איגודי העובדים, תנועות סוציאליסטיות נוספות ואישים נוספים, והפך לראש ממשלה ב-1936.
כשהושבעה ממשלת בלום פנה קסאבְיֶיה וָלָה – Xavier Vallat (שעתיד להיות ראש המשרד הכללי לענייני יהודים בממשלת וישי, האחראי לשליחת היהודים למחנות) אל בלום מעל בימת בית הנבחרים: "עלייתך לשלטון, אדוני ראש הממשלה, היא בוודאי מאורע היסטורי. בפעם הראשונה ישלוט בארץ גאלית־רומית עתיקה זו יהודי. אני מעז לומר בקול מה שהארץ כולה חושבת: מוטב שיעמוד בראש הארץ הזאת אדם ששורשיו שייכים לאדמתה ולא תלמודיסט ממולח."
אין תימה שהצבא הצרפתי שיקף את החברה הצרפתית ולא היה לו עוד את הרצון לנצח, כאימרתו של גנרל פוש.
בדומה לחברה הצרפתית גם החברה הישראלית השתנתה. ישנם כעת חלקים בחברה הישראלית-יהודית שאינם רואים עוד באוייב האיסלמו-נאצי אוייב – אלא בנתניהו ובתומכיו. ברור שלדידם אין יותר רצון לנצח את האוייב, אלא לשתף איתו פעולה.
מצב זה לא יכול שלא להקרין על הצבא. לצה"ל אין יותר רצון לנצח. Victoire, C'est La volonté – ואם אין רצון לנצח לא יכול להיות ניצחון.
הצבא הישראלי בראשות אייזנקוט עסוק בהעלאת הצעות איך למנוע מלחמה. הצעות לשיפור המצב הכלכלי בעזה, בניית נמל, וכדומה. והכול רק כדי שלא להילחם.
ייאמר ברורות. מניעת מלחמה והימנעות מאבידות היא חשובה ביותר, אבל זה התפקיד של הדרג המדיני (ודומה שנתניהו עושה זאת בחוכמה) – לא של הצבא. הצבא אמור לעסוק רק בניצחון במלחמה, ולא במניעת מלחמות. (כמובן שניצחון במינימום אבידות).
אם המצב יימשך בכיוון הזה, במלחמה הבאה צה"ל יובס. בדיוק כפי שהובס הצבא הצרפתי.
ודוק: כדאי לזכור שתבוסת הצבא הצרפתי במלחמה לא הביאה לחורבן צרפת. בסה"כ הצרפתים (לא היהודים) חיו לא רע תחת הכיבוש הגרמני. (אני ממליץ לקרא את הרומן הנפלא "סוויטה צרפתית" של המשומדת שהושמדה באושוויץ, אירן נמירובסקי, המתאר את הכיבוש הגרמני).
ז'אן פול סארטר, ובת זוגו סימון דה בבואר, המשיכו ללכת בשיגרה לבתי קפה, לשתות יין, ולנהל חיים פוליאמוריים ביחד ולחוד. פרנסואה מיטראן, הנשיא לעתיד, עבד עבור ממשלת וישי ואפילו זכה ב-1943 במדליה לעובד מצטיין על שירות נאמן. במעמד קבלת המדליה אמר מיטראן:
"אני מקדיש עצמי למרשל פטן... ומתחייב... להישאר נאמן אליו ולמטרה."
כיבוש ערבי-מוסלמי של ישראל יהיה שונה לחלוטין. הרי הגרמנים הנאצים מעולם לא התחייבו לחסל את צרפת ולרצוח את כל הצרפתים כפי שמחויבים לכך הערבים-המוסלמים.
סימני "הנאציפיקציה" של החברה הישראלית
בכיכר רבין במרכז תל אביב (נסו לחשוב על הפגנה דומה בכיכר טרפלגר בלונדון, או בטיימס סקוור בניו יורק, ו/או בכיכר האדומה במוסקבה) – מפגינים בעיצומה של מלחמה תומכי האוייב עם דגל האוייב ודורשים את חיסול מדינת העם היהודי.
בהפגנה, חברי "האחים המוסלמים" (המיוצגים ע"י אחמד טיבי) מתפללים לכיוון ערב מולדתם ומחרפים את היהודים. (כמו שהם עושים חמש פעמים ביום) – גברים בלבד. (משום מה לא שמענו שום ביקורת על הדתה מוסלמית, או על הדרת נשים...)
אכן סימנים מובהקים של ה"נאציפיקציה" ו"הפשיזציה" של מדינת היהודים.
החמאס ישראל לא מפחידה את הילדים בעזה
להודעה לפיה ישראל נערכה בחודשים האחרונים להתנקש בבכירים בחמאס, לפני מבצע נרחב בעזה. הגיב בכיר החמאס חוסאן בדראן."השיח והאיום לחזור למדיניות ההתנקשויות נגד ראשי החמאס מגוחך, ומצביע על ההתלבטות והמבוכה בה שרוי הכיבוש."
בדראן, חבר הלשכה המדינית של חמאס, הוסיף כי "תמה התקופה שבה ישראל עושה ככל העולה על רוחה לפלסטינים כי דמם הפקר. איומי ישראל לא מפחידים אפילו את הילדים הפלסטינים – אז מה הם מצפים, שיפחידו את ההנהגה?"
http://rotter.net/forum/scoops1/494283.shtml
הוא צודק, הרתעת ישראל אינה קיימת עוד. הם לא מפחדים.
תיקון חשוב – המטרה מדינה ערבית-מוסלמית
בין המבקרים את המתנגדים לחוק הלאום יש שמציינים בצדק שהערבים דורשים לחסל את מדינת היהודים, אבל אומרים בטעות שמטרתם היא להקים במקומה את מדינת "כל לאומיה או אזרחיה."
לא נכון.
האידיאולוגיה הערבית הגזענית אינה מכירה בקיומו של העם היהודי ובזכותו למדינה. מטרת הערבים להקים במקום מדינת היהודים מדינה ערבית-מוסלמית. בתחילה יבוטל חוק השבות, לאחר יינתן חוק השיבה לצאצאי הפליטים, ולאחר מכן עם רוב ערבי-מוסלמי יהיה איחוד עם המדינה הערבית-פלישתינאית הטהורה מיהודים כך שתקום מדינה ערבית-מוסלמית אחת.
הדגישו תמיד – מטרת הערבים היא הקמת מדינה ערבית-מוסלמית ולא מדינת "כל לאומיה" או "אזרחיה".
סולידריות? הומניזם?
אורי היטנר מתנאה כחבר קיבוץ אורטל, על קליטת מסתננים אריתריאים בקיבוצו. מדובר, הוא אומר, בסיוע הומניטארי מתוך סולידריות עם תושבי דרום תל אביב.
הידד כפיים, מי לא יריע. אבל.
האם יתקבלו המסתננים האריתראים לחברות בקיבוץ לאחר שנת מועמדות, או לנצח יישארו עובדים שכירים?
האם ילדי המסתננים האריתריאים המתחנכים בקיבוץ יתקבלו לחברות בו בהגיעם לשמונה עשרה?
האם הקיבוץ ייתן לילדי המסתננים האריתריאים חינוך מוסלמי שישמר את דתם תרבותם?
האם הקיבוץ יתיר לקהילת המסתננים שתקום בקיבוץ להקים מסגד בקיבוץ?
הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. חברי קיבוץ אורטל רוצים להתנאות בשיתוף ובשיוויון אבל תוצאת מעשיהם תביא להרס הקיבוץ, לקץ השיתוף והשיוויון בו, ובעיקר תביא להם דימוי של גזענים חשוכים, והם, המסתננים האריתריאים יחזרו לדרום תל אביב...
אם כבר ברצונם של חברי הקיבוץ להצטייר כהומניסטים, על הקיבוץ ללכת לפי המוסר היהודי ולתרום למסתננים מעשר מרכושם כך שיוכלו לחזור ולחיות ברווחה בארצם. ובא לציון (ולקיבוץ) גואל.
אברהם גבאי מטרפד את כניסת גנץ למפלגתו
אברהם גבאי, יו"ר מפלגת העבודה, דואג לטרפד את כניסתו של הרמטכ"ל לשעבר, בנימין גנץ, למפלגתו.
בריאיון איתו ברדיו הוא מתבטא כך:
גבאי: לא סומך על מי שניהלו את הקבינט בצוק איתן, הפוליטיקה של השלושה האלה היא חלק מהחולשה שלנו מול החמאס.
אראל סגל: ציפי לבני שותפתך היתה גם היא חברת קבינט בצוק איתן... והיה שם עוד מישהו שניהל את צוק איתן
גבאי: מי?
סגל: בני גנץ.
גבאי: מי שהוביל את הדברים בקבינט זו השלישייה שהזכרתי. אין ספק שגנץ היה הרמטכ"ל וצוק איתן איך שאני תופס אותו היה לא מוצלח.
סגל: אז גם בני גנץ אחראי, מבקר המדינה קבע שהוא הסתיר מידע ולא עידכן את הקבינט.
גבאי: מי שנמצאים שם היום הם ביבי ליברמן ובנט והם עסוקים כמו אז בפוליטיקה הפנימית
סגל: אם אתה מגדיר את צוק איתן ככישלון אז גנץ הוא חלק מהכישלון הזה?
גבאי: אני לא נכנס למי יש יותר ולמי פחות אחריות, אני מסתכל קדימה...
http://rotter.net/forum/scoops1/495986.shtml
אברהם גבאי מסתכל קדימה הוא חושש מתחרות.
אחרי מות קדושים אמור
עם לכתו לעולמו של הלמוט אוסטרמן-אורי אבנרי (להלן אבנרי), נזכיר לו ראשית חסד נעורים.
השעות הרבות שכילד בלעתי את עיתון "העולם הזה". העיתון שהיו בו ידיעות מרתקות על העולם החיצון. על הנעשה בארץ ובעולם הגדול. מידע רב שלא היה ניתן למצאו ב"על המשמר" או ב"למרחב", ואני לא מתכוון רק לשער האחורי.
תרומתו לעיתונות העברית במאבקיו נגד השחיתות ונגד מה שהוא קרא: "מנגנון החושך של הש.ב." (השוו עם "מנגנון החושך" של השב"כ בימינו) אי אפשר שלא להפריז בחשיבותם.
אבנרי מעיתונות לפוליטיקה
כבר מתחילת הקריירה שלו כעיתונאי, עוד בתקופת שירותו כחייל במלחמת השחרור, הביע אבנרי, התנגדות עזה לבן גוריון ולמשטרו. במהלך מלחמת השחרור כתב אבנרי מכתב למשה סנה (עדיין במפ"ם) "תזכיר בדבר פעולות מפ"ם בקרב הצבא" ובו הוא הציע לו לעשות הפיכה צבאית של החיילים הקרביים במפ"ם נגד בן גוריון. סנה לא ענה. (אורי אבנרי, אופטימי, עמ' 301).
אבנרי הסביר זאת: "פסלנו את כל הדגם של המדינה הבן גוריונית, והצבנו במקומו דגם שונה לחלוטין: מדינה חילונית, דמוקרטית, שבה שורר שוויון בין כל האזרחים בלי הבדל של לאום, עדה, מעמד חברתי, ומגדר."
אבנרי ביקר גם את יצחק שדה ויגאל אלון כחסרי אומץ לב מוסרי על שלא תמכו בו. (שם עמ' 376).
המחשבה של אוסטרמן-אבנרי שבעזרת הפיכה צבאית ניתן להשיג דמוקרטיה (יותר מתוקנת מאשר הדמוקרטיה של בן גוריון) היא כל כך אבסורדית, שלמזלנו סנה, שדה, ואלון לא נענו לרעיונו המסוכן. (רעיון נואל דומה, הביע ספי רכלבסקי כאשר תבע מהצבא לא להיענות לדרג המדיני).
כל הפיכה צבאית היא אנטי-דמוקרטיה.
הזייה נוספת היא התורה המדינית שאבנרי פרסם ב"העולם הזה" ב-1957 ומאז היא לדבריו נר לרגליו: התורה נוסחה ע"י אבנרי בצירוף נתן ילין מור איש הלח"י לשעבר, שלמה בן שלמה איש הלח"י (שכני לשעבר) ובועז עברון הכנעני. הנוסחה המדינית לפתרון הסכסוך היהודי-ערבי היא כזו:
ארץ ישראל היא יחידה אחת – ארץ ישראל היא מולדתם של כל עמיה. לא יקום איחוד הארץ אלא בדרך של שותפות השותף הראשון הוא מדינת ישראל – השותף השני פלסטין המשוחררת. איחוד הארץ יקום ע"י פדרציה של מדינת ישראל ומדינת פלסטין שתישא את השם "איחוד הירדן" ובערבית איתיחד אל-אורדון (עמ' 521). ממשלת ישראל תכריז על נכונותה לקלוט את כל הפליטים" (עמ' 522). אבנרי מעיד על עצמו שגם היום בשנת 2014 הוא מוכן לחתום על המסמך.
אבנרי חשב שעל ישראל לפעול לחיסול הממלכה ההאשמית, ולהקים פדרציה עם פלסטין שתכלול את ישראל של הקו הירוק, יו"ש, עבר הירדן, ורצועת עזה, ואז לאחר חזרת הפליטים לישראל של הקו הירוק יבוא השלום.
אבנרי כאיש וויימר לא יכול היה עד סוף ימיו להשתחרר מקיבעון המחשבה של תקופת וויימר. לדידו של אבנרי לא קיים בכלל איסלם, ולא אידיאולוגיה איסלמו-נאצית.
מוטב להודות, בן גוריון הרחיק ראות הרבה יותר מאוסטרמן-אבנרי.
מעיתונאות לתעמולה – הפרזנטור של ערפאת
נקודת המיפנה של עיתון "העולם הזה" שהביאה בסוף לשקיעתו ולסופו היא הפיכתו של אבנרי מעיתונאי לתעמלן פוליטי.
המפנה אירע עם פגישתו של אבנרי עם מוחמד יאסר עבד א-רחמן עבד א-ראוף ערפאת אל-קודווה אל-חוסייני (להלן ערפאת).
לאחר הפגישה אבנרי מחק למעשה את המוטו של "העולם הזה" "ללא מורא וללא משוא פנים", ונתן שבועת בַּיעה לערפאת, והבטיח לו שלעולם לא יכתוב עליו דברים רעים. באותו רגע הפך אבנרי מעיתונאי לתעמלן פוליטי. אבנרי הפך לפרזנטור של ערפאת.
נאמנותו של אבנרי לערפאת הביאה לכך שאימו, הילדה וולך אוסטרמן, הדירה את אבנרי מצוואתה, וכתבה שאינה מורישה לו אפילו לא אגורה שחוקה אחת מאחר ולא טיפל בה, והלך לבקר את הרוצח יאסר ערפאת.
אבנרי מעולם לא הקשה על ערפאת, למשל הוא מעולם לא שאל אותו האם הוא, המהגר מגרמניה, זכאי להישאר בפלסטין או להיות מגורש ממנה ע"פ "האמנה הפלישתינאית" שלו?
המיתוג החדש של המונח "שמאל"
כעיתונאי וכתעמלן פוליטי, שהושפע לדבריו רבות מהתעמולה הנאצית, הכניס אבנרי לפוליטיקה מושג חדש: "שמאל".
עד אבנרי למושג "שמאל" היתה משמעות אחרת.
מקור המושגים "שמאל"-"ימין" הוא במהפכה הצרפתית. מקסימיליאן רובספייר, מנהיג היעקובינים במהפכה הצרפתית, ישב באולם הפרלמנט המהפכני, ה"קונבנציון", בצד שמאל של האולם.
רובספייר ייצג את הבורגנות הזעירה והשכבות היותר עממיות לכן מאוחר יותר, למרות שרובספייר עצמו היה בורגני ורחוק מכל מחשבה סוציאליסטית, אימצו פעילי התנועות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות את המונח "שמאל" לעומת המושג "ימין" שציין את בעלי ההון והבורגנות.
הבחנה דקה עשה יעקב חזן ממנהיגי מפ"ם שאמר פעם באחד הוויכוחים במפ"ם: מהו ההבדל בין שמאלי לשמאלני? שמאלני הוא אדם האומר שמאל אני...
אבנרי מהבחינה הזו הוא שמאלני, כי הוא הגדיר "שמאל זה אני."
אבנרי כמובן התנגד לסוציאליזם, להסתדרות ולכל ארגוני הפועלים. מבחינה זו הוא השתייך לימין הבורגני-קפיטליסטי בארץ שיצא בסיסמה "תנו לחיות בארץ הזו!"
על פי חוקת "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל", שנוסדה ב-1920, נקבע שהיא "מאגדת את כל הפועלים החיים על יגיעם מבלי לנצל עבודת זולתם. לשם סידור כל העניינים היישוביים. הכלכליים והתרבותיים של המעמד העובד בארץ לבניין חברת העבודה העברית בארץ-ישראל."
אבנרי היה בעל עיתון וחי מניצול פועליו (כתבים, פועלי דפוס וכו').
מרובספייר לערפאת – שינוי המותג "שמאל" שעשה אבנרי
השינוי במושג "שמאל" שעשה אבנרי בארץ הוא ייחודי לישראל. המונח "שמאל"-"ימין" שהיה מקובל בכל העולם כביטוי למעמד חברתי כלכלי שינה בעקבותיו בסוף שנות השישים של המאה העשרים את משמעותו. ממושג כלכלי-מעמדי הפך למושג פוליטי המבטא את היחס לערפאת.
מעתה המונח "שמאל" אין משמעותו סוציאליזם, אלא תמיכה בערפאת ובמה שהוא מייצג.
אבנרי, שהתנאה בעיתונו "העולם הזה" במוטו: "ללא מורא ללא משוא פנים" הצהיר כי הוא נשבע לעראפת שמעולם לא יציג אותו בצורה שלילית, לא יציג אותו בעיתונו כאיסלמו-נאצי אלא כאיש "שמאל". ערפאת הקלריקל המוסלמי והפשיסט האיסלמו-נאצי הפך לאיש "שמאל", וכל חסידיו אנשי "שמאל" המה.
קרל הלוי-מארקס היה ודאי מכנה את אבנרי, בכינוי הגנאי שחילק לכל מתנגדיו: "פיליסטיני (בגרמנית פיליסטר) – זעיר בורגני." ואכן אבנרי היה "פיליסטיני זעיר בורגני." פיליסטיני לא ע"פ המובן המקורי של בור חסר השכלה, אלא כנביא הפיליסטיניות הערפאתית.
אבנרי התעלם לחלוטין משני מושגי מפתח שבלעדיהם אין להבין את המציאות. ערבים ואיסלם. לדידו הפלסטינים הם תמיד רק פלסטינים ולא ערבים. בהתנשאות רבה, ובניגוד להגדרתם את עצמם הוא ניתק אותם מערביותם, ועוד יותר מאיסלמיותם.
אבנרי היה עיוור לחלוטין למרכיב האיסלם בפוליטיקה.
הפיליסטיניזם שלו הגיע עד כדי כך שהוא כינה גם את השיח' ראאד סלאח "שמאל", והוא גילה אליו גם סימפטיה כאיש שמאל.
אבנרי נזכר בנוסטלגיה ביחסיו הקרובים עם השיח' ראאד סלאח. ב-1992, כשיצחק רבין היגלה 415 אנשי חמאס ללבנון, אירגנו הערבים אוהל מחאה למען מגורשי החמאס. "הבולט בכל המנהיגים האיסלמיים," תיאר אבנרי, שהצטרף למוחים, "היה השיח' ראאד סלאח." הוא "הוביל בדרך הדוגמה האישית" ואפילו ניקה לבדו את השטח. "אני מודה הוקסמתי מהאיש," מדגיש אבנרי. "רחל אשתי ממש התאהבה בו. התווכחנו על יהדות ואיסלם. למדתי הרבה, ואולי גם הנחלתי לו מעט ידע ביהדות." (אורי אבנרי, "השיח' ואני", "הארץ" 27.11.15).
לא ברור מה בדיוק למד השיח' מאבנרי, אבל הוא, אבנרי, לא למד דבר מהשיח' ומתורתו. אבנרי התרפק עליו ואמר "הלוואי שיהיו לנו מנהיגים בשיעור קומתו של השיח' ראאד גרסת 1992."
הנה כאן ההוכחה למונח "פיליסטיניזם". אבנרי לא למד דבר ולא ידע דבר. כשמצע החמאס דרש ע"פ דברי מוחמד את חיסול ישראל והשמדת היהודים – אבנרי המשיך להיות תעמלן פרו-איסלמי כאשר התנגד להוצאת התנועה האיסלאמית מהחוק ותבע הכרה בה כתנועה לגיטימית למרות תביעתה לחיסול מדינת ישראל, הקמת חליפות איסלמית במקומה, והשמדת היהודים בעולם כולו.
לפי אותו ההיגיון של אבנרי אסור היה גם להוציא אל מחוץ לחוק את המפלגה הנאצית בתקופת רפובליקת וויימר, ומי כאבנרי יודע מה קרה כתוצאה מכך.
וכמובן בדומה לנאצים ולערבים המוסלמים, אבנרי היה הראשון שיזם את פעולות החרם נגד היהודים בהתנחלויות.
פתטיות עד הסוף
במאמר אחרון שפרסם אבנרי ופורסם לאחר מותו: "הגיע הזמן שנחליט מי אנחנו", ("הארץ", 21.8.18) מספר אבנרי שבעבר התנגד לתנועת "הכנענים" שהכריזו כי הם אומה חדשה, האומה העברית, הכוללת גם את הערבים מכיוון שלא קיימת אומה ערבית משום שהערבים אינם אלא עברים שכפו עליהם את דת האיסלם, ובגלל קיצוניות זו הוא כותב, לא הצטרפתי אליהם. ובהמשך הוא קובע (לאחר 77 שנים) שיש אומה ישראלית שאינה האומה היהודית.
בדומה לכתוב באמנה הפלישתינאית גורס אבנרי שיש רק דת יהודית. מעבר לעובדה ההיסטורית שהעם היהודי הוא-הוא עם ישראל, בלי קשר לאזרחות (עם יכול להתקיים גם ללא מדינה) אז זו רק התנשאות פתטית להכניס את הערבים המוסלמים בסד האומה הישראלית בשעה שהם אינם קוראים לעצמם ישראלים אלא ערבים-פלישתים. (ערפאת הגדיר עצמו פעם יבוסי, וסאאב עריקאת תמיד מתגאה שהוא כנעני מיריחו צאצא רחב הזונה).
לעזאזל המציאות, העיקר התיאוריה.
הכישלון הגדול של אוסטרמן-אבנרי
הכישלון הגדול של אוסטרמן-אבנרי הוא שלא עלה בידו להניא את ערפאת ויורשיו מהגזענות האיסלמו-נאצית, ולהכיר בקיומו של העם היהודי (הוא עם ישראל) ובזכותו למדינה ואפילו רק בגבולות הרביעי ביוני 67'.
נעמן כהן
התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.
(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).
נעמן כהן
האם מתקיים תהליך צרפתיזציה של צה"ל?
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר