פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי
שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"
עם תמונות הסופרים
"מראות הארץ"
לר' זאב יעבץ
1943
פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 14.1.1972.
לפני 46 שנים
באסרו חג של פסח תרמ"ז, 1887, יוצא מווארשה לארץ-ישראל הסופר העברי זאב יעבץ, והוא אז בן ארבעים שנה. ביום י"ז באייר הוא יורד עם בני-משפחתו מן האונייה בנמל יפו. לחג השבועות הם עולים לרגל לירושלים. בירושלים הוא מתקבל בכבוד גדול, והרבנים מבקשים ממנו שיקבע בה את מושבו. אבל הוא רצה לשבת בכפר, באחת המושבות החדשות, לעסוק בהוראת ילדי האיכרים ובהדרכה רוחנית להוריהם ברוח התורה.
עוד לפני שהחליט היכן יתיישב, באו אליו מייסדי פתח-תקווה וביקשו ממנו להקים את ביתו בכפר יהוד. יחיאל מיכל פינס (גיסו של יעבץ) ויואל משה סלומון, מייסדי יהוד, הפכו את הכפר למין "קריית ספר", מרכז רוחני בזעיר-אנפין ליישוב העברי החדש. תקופה מסויימת התגוררו ביהוד [כיום באזור סביון] סלומון, פינס, יעבץ, אליהו ספיר, והרב מרדכי גימפל יפה, אשר יסד במקום ישיבה שתלמידיה באו מירושלים.
כשנה ורבע יושב יעבץ ביהוד. בחודש חשוון תרמ"ט, (1888) הוא מתמנה, בפקודת השר מיכאל ארלאנגר, יד-ימינו של הברון רוטשילד בפעולותיו היישוביות, כרב ומורה בזיכרון-יעקב. פקידות הברון מצרה את צעדיו, וכדי להיפטר ממנו ומתוכחותיו, מגרשים אותו מן המושבה.
בתמוז תר"ן, 1890, הוא עולה לירושלים, בה הוא יושב שבע שנים רצופות ומקדיש את כל עיתותיו לעבודה ספרותית. הוא עורך ומוציא לאור כמה מאספים ספרותיים, ועל דפיהם הוא מפרסם את מחזור סיפוריו מחיי המתיישבים החדשים בארץ-ישראל – "ממראות הארץ", ובהם הסיפורים: "שוט בארץ", "חרבות לאתים", "ראש השנה לאילנות" ו"פסח של ארץ-ישראל".
ב"ראש השנה לאילנות" (1892) מסופר על בית משפחתו של האיכר יזרעאלי בכפר יהוד. זמן התרחשות הסיפור מקביל, כנראה, לתקופת השנה הראשונה לשבתו של יעבץ ביהוד. שנים אחדות קודם-לכן ישבה ביהוד, ואחר-כך עברה לפתח-תקווה, משפחת יצחק צבי שפירא. בני המשפחה עלו לארץ ב-1890, יחד עם בנם בן העשר, אברהם. בתקופת התרחש הסיפור אברהם שפירא הוא כבר נער כבן שבע-עשרה, וכבר הספיק לעשות לעצמו שם של בן-חיל, והוא עתיד להופיע כדמות רומאנטית נערצת בכמה וכמה סיפורים ורשימות מחיי ארץ-ישראל.
דומה שהופעתו הראשונה של אברהם שפירא כגיבור בספרות הארץ-ישראלית היא בסיפור של יעבץ. את אברהם הוא מכנה בסיפור בשם נחמן. וכך מתוארת הופעתו בבית משפחת יזרעאלי:
"קול הלמות עקבי סוס נשמע מן החוץ, ואחריו קול מצהלותיו וצליל רסנו בהיאסרו אל שריגי הברזל אשר לחלון. הדלת נפתחה ונער גבר קומה, עוטה אדרת ערבית חדשה וסל חורי [כנראה קלוע. – אב"ע] בידו, בא הביתה וקורא: 'שמחו בחגכם, רבותיי, לשנה טובה תיכתבו!'"
בעלת-הבית מתפלאת על האדרת הערבית הלבנה שהוא עוטה, כמו לכבוד יום-הדין, והוא עונה: "אמנם ביום דין ובדין באה אליי, כי בליל אמש, ברכבי לשמור את שדות פתח-תקווה, תפשתי בדווי אחד מבעלי האגרופים אשר העלה את מקנהו על שדותינו, ותחזק ידי עליו ואקח את נשקו מעליו ואת סוסו הערבי, ואחרי גברי עליו התהלכתי עימו במישור, כי הגשתי את ריבי לפני בעלי בריתו, ויוציאו משפט לשלם לי את אדרתו אשר עליו לזכר פרי נצחוני." (עמ' 44-45).
הערצת המספר נתונה לעלם האמיץ, המהלך עם קנה-הרובים בידו. בצאת העלם אומר עליו יזרעאלי, בן-דמותו של יעבץ בסיפור:
"כי לא כנערי בני הגולה הנערים אשר גדלו בילדותם באחוזות ארץ-ישראל. הנער הזה בא הנה כבן שש או כבן שמונה עם אביו אשר התנחל בפתח-תקווה, ויתענה בכל אשר התענו כל המתנחלים הראשונים, וילמד גם הוא גם כל הנערים מן הערבים להרגיל את גופם לחורב וקרח, לזרם ולמטר, וישובו אל דרכי אבותינו בארץ הזאת אשר בעיניהם היתה 'תפארת בחורים כוחם' וריפיון עצבים וחיוורת פנים לא היו להם עוד סימני יחש, גדולה וכבוד. ועתה למה לנו לעצור בבני הנעורים? יחזקו נערי אבותינו זרועותם ויהיו נא למופת לאחיהם שנאמר בם: מי הם הכפופים? אלה ישראל שגלו... שמיום שגלו מירושלים לא זקפו קומתם, ועל כן אני חושב תמיד את גידול בנינו לאמיצי לב וחזקי יד לראש תנאי יישוב קיים וקבוע." (עמ' 46).
בארץ-ישראל נוצר טיפוס חדש של נער עברי, אקטיבי, הדומה באורחות-חייו לערבים, הדומים באורחות-חייהם לאבותינו בתקופת המקרא. ייחוסו של הנער העברי החדש לא יהא עוד בריפיון העצבים ובחיוורון הפנים של האברך היהודי הגלותי, אלא בכוח השרירים. תפארת בחורים אינה בשכל וברוחניות אלא בכוח. ומעניין שיעבץ, שסופר דתי היה, נתפס גם הוא להערצה התמימה של הכוח, ורואה, ולא לגנאי, את הפרימאט של השרירים על פני הרוח בדור העברי הצעיר הגדל בארץ-ישראל. ובמקרה או שלא במקרה, בא הכוח העברי החדש לביטוי מגובש ובולט דווקא באמצעות המאבק בערבי.
חיי האנשים בכפר יהוד מתוארים בסיפור כחיי אידיליה. תיאורי הטבע והנוף הרומאנטיים של יעבץ מושפעים ודאי מ"אהבת ציון" (1853) למאפו, אלא שמאפו כתב בסגנון רומאנטי רומאן היסטורי על תקופת התנ"ך, ומבלי שהיה מעודו בארץ, ואילו יעבץ החי בארץ וכותב על תקופתו, מוסיף לראות את כל נופיה מבעד לצעיף הרומאנטי-תנ"כי, ולא כפשוטם.
באותו סגנון ובאותה רוח כתוב הסיפור "פסח של ארץ-ישראל", אף הוא מאותה תקופה, וגם בימת התרחשותו היא יהוד. ביום השני, לאחר החג, יוצאים כל בני החבורה, שעשו את הפסח ביהוד, לטייל בעגלה אל המושבה פתח-תקווה הסמוכה.
בבואם אל המושבה הם נתקלים ב"מחול רוכבים כמשפט הערבים," שבו מראים בחורי המושבה נפלאות בדהרותיהם. אך פתאום בא איש בקוצר-רוח ואומר: "הנה עלו הבדווים בגמליהם על חלקת השעורים אשר ליעקב היחלאלי ומבערים את השדה." (עמ' 63). "הבחורים הרעישו סוסיהם, וכל אנשי המקום מנער ועד זקן נזדעקו וירוצו זה במקלו וזה ברצועתו, זה במערוך וזה במירדה," ו"מקץ רביע שעה" הם חוזרים עטורי ניצחון גדול, שלל סוסים וגמלים ו"שני בדווים מתגרדים בראשיהם ומחננים קולם הולכים אחריהם." (שם).
גם כאן עומדים תיאורי הנוף בסימן רומאנטי ואידילי, וגבורת היהודים נעלה על כל ספק, ממש ניסים ונפלאות. ההתנגשויות עם הערבים נגמרות כולן בניצחון, אולי בנוסח סיפורי פנימור קופר, והן באות כאילו להוסיף נופך של הרפתקה לחיים האידיאליים הנמשכים והולכים בחיק הטבע הארץ-ישראלי, הפורה והמעשיר את עובדיו.
אין כל קשר בין התיאורים הללו לבין המציאות הקשה בארץ באותה תקופה. אין כמעט זכר למחלות, לכישלונות, לשממה, לתנאי האקלים הקשים, לאכזבות המרות בחקלאות, לסכסוכי שכנים שהסתיימו לא פעם במפלה ליהודים, למשפטים ארוכים וממושכים שבאו בעקבות סכסוכי-קרקע, להתנפלויות ולהתנכלויות של השלטון התורכי. אין זכר לשררה שנוהגים פקידי הבארון. והלוא יעבץ חש היטב על גופו את טעמה המר של המציאות. אבל הוא לא היה מוכן להוציא את דיבת הארץ רעה. ועל-כן התעקש לראות בה את הרצוי ולא את המצוי.
מתוך כך גם מובן שיחסו לשאלה הערבית ולנוכחות הערבים בארץ לא היה יכול להיות יחס ריאלי, ובכל מקום שבו פגש בהווייה הערבית בסיפוריו, בחר לשגות בדימיונות של גבורה ולהתנשא על כנפי החלום.
"כל המספרים שעמדו לארץ-ישראל מימות ר' זאב יעבץ ועד למשה סמילנסקי, יותר ממה שראו את הארץ ראו לנפשם מה שביקשו מן הארץ שהיא תראה להם," אמר עגנון (בהספדו על י.ח. ברנר).
והיטיבה להגדיר את התופעה הזאת גליה ירדני במבוא לספרה "סל ענבים" (ספריית דורות, מוסד ביאליק. 1967. אגב, בקובץ זה גם מצוי סיפורו של יעבץ "חרבות לאתים", שהתפרסם בשנים 1891-1895) –
"בין ארץ-ישראל של האגדה לבין זו שבמציאות, השוממה והפראית, שפלחים ערביים חרשו בה את חלקותיהם הצחיחות, בדואים רעו את עדריהם הדלים על גבעותיה החשופות, ושייכים עריצים חילקו ביניהם את שלטונה בחסות מישטר פרוע לשמצה, לא היה כל דימיון. ארץ-ישראל של האגדה היתה ארץ הפלאות, מחוז החלומות והכיסופים, מוקד געגועיו של עם דווה וגזול-מולדת על עברו המפואר, וגיא-חיזיון להתגשמות תקוותיו וחזונו לעתיד. אך ארץ-ישראל זו, עטופה מסתורין וקדושה, דמותה היתה קבועה בלב היהודי עד כדי כך, שאפילו תושביה, ביניהם ילידי הארץ, שהכירו אותה בחורבנה ובעלבונה, היו גולשים, בבואם לתארה, לנוסח של אגדה ומערבבים דימיון במציאות." (שם. עמ' 7. הוצאת מוסד ביאליק, 1967).
"בשנות התשעים כבר נוצר ז'אנר ארץ-ישראלי מיוחד, אידילי ורב-תום, מייצגו העיקרי היה זאב יעבץ, שהיתה לו השפעה ניכרת על כל סוגי הכתיבה בארץ-ישראל." (שם. עמ' 12).
בשנת תרנ"ז, 1897, הוכרח יעבץ מטעמים אישיים ומשפחתיים לעזוב את ארץ-ישראל, לאחר שישב בה עשר שנים, ולא זכה עוד לראותה בחייו. הוא נדד על פני וילנה, ברלין, אנטוורפן ולונדון, ובלונדון נפטר בשנת 1924.
על מראהו בשנותיו האחרונות בלונדון, שם חי בבדידות, מסופר: "בזקנו הלבן, אפו הגדול ומצחו הרחב, שאת מחציתו כיסתה הירמולקה, היו סימנים של פאטריארכליות, איזו ירושה מן האריסטוקרטיה הרוחנית שלנו עם גדולתה ופקחותה. אבל פניו, ובייחוד עיניו הכחולות, עשו רושם של ילדותיות זיקנתית חריפה ונעימה."
עד לשנותיו האחרונות עסק יעבץ בהשלמת חיבורו ההיסטורי הגדול "תולדת ישראל".
* זאב יעבץ: "לקט כתבים". ערוך בידי בנימין קלאר. הוצאת מוסד הרב קוק. ירושלים. תש"ג, 1943. 143 עמ'.
*
ברשימתי "מראות הארץ" לר' זאב יעבץ ("תרבות וספרות", 14.1.1972) הסתמכתי על הקדמתו של בנימין קלאר ללקט כתביו של יעבץ, המספרת כי "באחרית ימיו חי בלונדון בבדידות גמורה, ואף-על-פי שבניו ובנותיו נהגו בו כבוד גמור ופירנסו אותו ברווח ויכול היה לשבת על התורה ועל העבודה הספרותית, סבל ייסורי נפש קשים." (לקט כתבים. מוסד הרב קוק. תש"ג. 1943. עמ' 15).
והנה כותבת אליי נכדתו, אסתר יעבץ, היושבת באפקה, ואומרת: "הוא גר אצל אימי, בתו (בלונדון), בשנים האחרונות לחייו. והיה מסובב בנים, בנות, נכדים, ידידים ומעריצים לאין ספור. מרבית הזמן בילה בחדר-עבודתו מלא הספרים וכתב. אנשי-רוח, וביניהם צעירים רבים, היו מבלים במחיצתו ומאזינים לדבריו. הוא חי חיים מלאים עד יומו האחרון, בו מת בשנתו מות נשיקה."
("הארץ", 18.2.1972).