קטע מתוך הספר "ג'דע – סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", 1993.

הימים חולפים ובא ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות. בבית ביהוד יושבים יצחק-צבי עם בני-משפחתו ואורחים. מיחם-מתכת כרסתני, שגחלים לוחשות בקרביו, ניצב על השולחן בחדר הגדול ולהבת המנורה משתקפת בו. על מפה לבנה כוסות זכוכית, תחתיות, חרוט סוכר וצבת קטנה לצידו, וכן קעריות ריבה ביתית, שקדים, דבלות תאנים ותמרים יבשים, וקערת תפוחי-זהב. קר. גשם בחוץ. טיפות נוקשות על גג הרעפים. ליד יצחק-צבי יושבים שכנים ואורחים, וביניהם זאב יעבץ. יעבץ הוא רב וסופר עברי שנודע עוד לפני עלייתו לארץ. לבקשת המתיישבים הוא מתכונן לעקור עם משפחתו מירושלים ליהוד, כדי להיות מורה לבניהם.

"חלום חיי לכתוב את ההיסטוריה של עמנו," מספר יעבץ. הוא שובר בצבת מכיתת-סוכר, נותנה בפיו, יוצק תה לוהט מן הכוס לתחתית, נושף לצננו מעט ולוגם משולי התחתית, שמחממת את קצות אצבעותיו. "בינתיים יש דברים חשובים לא פחות. לבנות כאן בית, לטעת כרם בחלקה שאני מבקש לקנות בראשון-לציון, ולבסס את חינוך הדור הצעיר במושבות החדשות, כי לא די בביסוס כלכלי של האיכרים."

יצחק-צבי שובר אף הוא מכיתת-סוכר מהחרוט הלבן, יוצק תה לתחתית, מרימה אל פיו, לוגם משוליה כשהסוכר בפיו, ובינתיים מסביר לאורח דברים מעשיים: "הערבים מפג'ה, שליד פתח-תקוה, עזבו את כפרם ועברו לזמן-מה ליהודיה, הכפר השכן שלנו. הם עשו זאת בגלל האוויר הרע של הביצות והירקון, שמביא קדחת. האדמה ביהוד מעטה ואינה מתאימה לגידול תבואה. אנחנו כאן משפחות אחדות, ביאליסטוקים מכנים אותנו, כי הרוב בא מביאליסטוק. לכולנו נחלות בפתח-תקוה, שאותן אנחנו מעבדים במשותף, כחלקה אחת, בהדרכת הצעיר יודה ראב, מהמתיישבים הראשונים, שיודע את עבודת האדמה מנעוריו בהונגריה."

הדלת נפתחת ואברהם נכנס. עטוף עבאייה ערבית גדולה, בהירה, נוטפת מים. בידו נבוט רטוב. לחייו השקועות משוות לפניו הצרים ארשת סגפנית. עיניו הקטנות, השקועות אף הן, נוצצות במבט תקיף של פלדה שאיננו אופייני כלל לנער בן-גילו.

"קשרתי את הסוס באורווה," הוא אומר. "חושך. בקושי רואים."

"אברמ'ל, אברמ'ל... תחליף מיד בגדים. איך אתה מרשה לו לצאת לבד לשמור בלילה, בגשם ובחושך שכאלה?" טוענת ביילה באוזני בעלה. "בגילו הוא היה צריך ללמוד בישיבה ולא להתרוצץ על סוסים!"

"מיכאל בני הגדול נשאר בפתח-תקוה, ואברמ'ל שומר קצת כאן," מתנצל יצחק-צבי בפני האורח. "אתמול הבריח בידואי שניסה לגנוב אווזים מאחד השכנים שלנו."

"מה יצא לו מזה? הלא אברמ'ל שלי כבר בקיא בערבית יותר מאשר בחומש. הילד גדל כמו איזה ערבי."

יעבץ מתבונן בנער הפושט את העבאייה – שערו הבהיר, עיניו הכחולות, עורו השזוף גם בחורף, חתימת השפם הדקה המזדקרת על שפתו העליונה, ועמידתו הזקופה והבוטחת. "בוודאי!" הוא אומר לאם, מלטף את זקנו הנאה. "הנערים אשר גדלו מילדותם במושבות ארץ-ישראל הם לא כנערים בני הגולה. הנער הזה, הבן שלך, שב אל דרכי אבותינו בארץ הזאת, אשר בעיניהם היתה 'תפארת בחורים כוחם' – ואילו רפיון העצבים וחיוורון הפנים, שאנחנו מוצאים בנערים בני הגולה – אצלנו, בארץ-ישראל, אלה לא יהיו עוד סימנים של ייחוס, של גדולה וכבוד."

על פני ביילה עולה חיוך ספקני, והיא עושה תנועת-ביטול בידה.

"לא, מרת שפירא, לא בחורי-ישיבה אלא נערים כמו הבן שלך, שמתענה איתכם בכל הקשיים כאן, שלומד מהערבים להרגיל את גופו לחום ולקור, ליובש ולמטר, לשמש ולחושך – הוא דוגמה לנער העברי החדש, ששב לדרכי אבותינו בארץ הזאת, ולמה לנו לעצור בו ובשכמותו? הם הדור של העתיד שצומח במושבות של ארץ-ישראל. בוא הנה!" קורא יעבץ לאברהם, וממשש את שרירי-ידיו.

אברהם מחייך, ואחר מתיישב ומוזג אף הוא לעצמו כוס תה כדי להתחמם, אך יעבץ נסחף בהתלהבותו:

"נערי ארצנו צריכים להיות חזקים, בעלי זרוע, כמו אברמ'ל. עליהם להיות דוגמה לכל אחיהם שבגולה, שנאמר עליהם: מי הם הכפופים – אלה ישראל שגלו... שמיום שגלו מירושלים לא זקפו את קומתם. על כן אני חושב את גידול בנינו לאמיצי-לב וחזקי-יד – לתנאי ראשון במעלה כדי לקיים יישוב עברי קבוע!"

"נו, נו, אל תגזים," אומר יצחק-צבי. "הלוואי שבינתיים נצליח בדברים פשוטים יותר."

"למשל?" שואל יעבץ ושיניו נוקשות מעט מקור ומהתרגשות.

"למשל – שהאדמה לא תכזיב אותנו, שתהיה לנו בכלל אפשרות להתפרנס כאן מהחקלאות ושלא נצטרך, חס ושלום, לחזור בבושת-פנים לגולה."

אהוד: כאשר כתבתי את ספרי "ג'דע" (1993) על אברהם שפירא, החזרתי את הדמות של נחמן יזרעאלי מן הספרות אל הביוגראפיה – וזאת בשיחזור המשוער של הרושם שהותיר אברהם שפירא בבחרותו ביהוד על זאב יעבץ, כפי שתיאר אותו בסיפורו "ראש השנה לאילנות" (1892). ספרי נכתב רק 100 שנים אחרי סיפורו של יעבץ.