לפני כעשרים וחמש שנה, בעת לימודי התואר הראשון שלי, כתבתי עבודה סמינריונית גדולה על אורי אבנרי. הייתה זו עבודה סמינריונית של תואר ראשון, בקורס "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, אך בהיקפה, בעומקה וחדשנותה, היא היתה יותר מעבודת דוקטורט. אף מחקר אחר שעשיתי, גם בלימודי התואר השני שלי, אינו מתקרב לעבודה זו.
היה זה לאחר בחירות 1992. באותן בחירות, הודיע אבנרי על תמיכתו במפלגת העבודה בראשות רבין. כיוון שמיום קום המדינה לחם אבנרי ללא לאות במפא"י, מפלגת העבודה והמערך, בגלגוליהם השונים, והציג עצמו כ"אויב מס' 1 של המשטר", הודעה זו היתה דרמטית למדיי. שאלת המחקר שלי, היתה הניסיון לברר איך זה קרה.
האמת היא, ששאלת המחקר היתה תירוץ, קולב לתלות עליו את עצם המחקר, ולעמוד במתודולוגיה האקדמית. מה שעניין אותי באמת, היה עצם המחקר על אורי אבנרי, הניסיון לפענח את התופעה.
אורי אבנרי ריתק אותי משחר נעוריי. מצד אחד, עמדותיו הפוליטיות רחוקות ת"ק פרסה מעמדותיי (הוא היה הראשון שהגדיר את עצמו פוסט ציוני, בספרו "מלחמת היום השביעי" לאחר מלחמת ששת הימים, שפורסם לראשונה באנגלית בשם("Israel without Zionists") .
מצד שני, נמשכתי מאוד אל כתיבתו, לסגנונו, לכישרונו ויצירתיותו – אין פובליציסט שהשפיע על סגנון כתיבתי, בוודאי המוקדמת, כמו אורי אבנרי. ובנוסף לכך, ראיתי בו הוגה דעות פוליטי מקורי, שגם כאשר איני מסכים איתו, מעניין אותי לקרוא אותו ולהתאתגר באמצעות הוויכוח עם רעיונותיו, החורגים מסיסמאות ה"שמאל" הנדושות, שחדלו מזמן לשמש בעבורי אתגר אינטלקטואלי. מגיל צעיר מאוד, קראתי בשקיקה את מאמריו ב"העולם הזה". כנער, הייתי מגיע לתור שלי אצל האורתודנט שעה ארוכה קודם הזמן, ובולע את גיליונות "העולם הזה". לאחר מכן, כשאבי עבר לעבוד ב"דפוס החדש", שבו הודפס השבועון, הוא הביא לי את הגיליונות. קראתי בשקיקה גם את ספריו של אבנרי.
במסגרת העבודה, קראתי וניתחתי אינספור מאמרים שהוא כתב, קראתי שוב את כל ספריו, קראתי ספרים שנכתבו עליו וריאיינתי כמה משותפיו לדרך במשך השנים. וככל שהעמקתי בעבודה, כך הלכה הערכתי אליו וקטנה, הלכה ודעכה. עם זאת, הוא המשיך וממשיך עד היום לעורר את סקרנותי. גם במסגרת התואר השני שלי, כמעט 20 שנה מאוחר יותר, כתבתי עבודה גדולה על הזיקה של אבנרי לתנועה הכנענית ובפרט על יחסי האהבה-שנאה בין אבנרי למנהיג התנועה הכנענית, המשורר יונתן רטוש.
במהלך הכנת עבודתי, נפגשתי עם אבנרי בביתו, לראיון עומק שנמשך כחצי יום. יצאתי מן הריאיון ברגשות מעורבים. מצד אחד, מדובר באיש שיחה מרתק. אך היה משהו באישיותו, שעורר בי רתיעה מן הרגע הראשון של הריאיון.
הסברתי לו על מה אני כותב, והצגתי זאת כ"ביוגרפיה פוליטית". והוא הגיב מיד: "מה זאת אומרת ביוגרפיה פוליטית? אין לי ביוגרפיה אחרת. אין לי שום דבר זולת הפוליטיקה. כל חיי קודש לפוליטיקה."
כבר משפט הפתיחה עורר בי את התחושה שאחזה בי לאורך כל שעות הריאיון – שאני משוחח עם אדם הבונה את האנדרטה של עצמו, שבוי בנראטיב המאדיר את שמו, והוא עֶבֶד לאובססיה מגלומנית. ובנוסף לכך, לצד היותו איש שיחה מרתק, מצאתי אדם קר, בלתי ידידותי בעליל, חף מאינטליגנציה רגשית (מושג שלא הכרתי באותם ימים), חסר כל עניין בבן שיחו. ובעיקר – אדם חסר הומור, בוודאי הומור עצמי.
על כל אלה לא כתבתי מילה בעבודתי. זה לא היה הנושא. אולם גם מה שעלה מן המחקר עצמו, לא העלה את ערכו של אבנרי בעיניי. כתבתי על אובססיית ה"צבר" שלו, כתבתי על השפעת שיטות התעמולה של המפלגה הנאצית בגרמניה על שיטות התעמולה שלו, של עיתונו ובעיקר של מפלגתו "העולם הזה כוח חדש", כתבתי על הצד המיליטריסטי שבו (ספרו "בשדות פלשת 1948" הוא הספר המיליטריסטי ביותר שקראתי, כולל תיאורי חדוות הלחיצה על ההדק וההרג) ועוד. ברמז, ניתן להבין שאני רואה באבנרי אדם, שהדבקות באמת אינה בדיוק התכונה הדומיננטית ביותר שלו. יתכן שבבוא היום אפרסם את העבודה הזאת.
שלחתי לאבנרי את העבודה, אך הוא לא הגיב. כעבור כשנתיים, פגשתי אותו בכנסת. ניגשתי אליו, הושטתי אליו את ידי, אך היא נשארה תלויה באוויר. מבחינתו, ניצב מולו אוויר.
בספרו האוטוביוגרפי "אופטימי", כל כך הרבה פעמים מופיע המשפט "מאז לא החלפתי איתו מילה", כולל הקרובים אליו ביותר, כך שאני בהחלט בחברה טובה.
2. הצד האבנרי של המתרס
ב-1959 נפגש ראש השב"כ איסר הראל עם ראש האופוזיציה מנחם בגין, וסיפר לו על הכוונה לעצור את אורי אבנרי, באישורו של בן גוריון, במעצר מנהלי, כיוון שהגיע מידע על כך שהוא סוכן סובייטי. ב"ג חשש מתגובת ראש האופוזיציה והתנה זאת בכך שבגין לא יעורר מהומה. בגין השיב מיד, שאם יש הוכחות נגד אבנרי, יש להעמיד אותו למשפט, אך הוא ייאבק בכל כוחו נגד מעצרו המנהלי. בכך נגנזה הכוונה. בגין ביקש מיעקב מרידור לדווח על כך לאבנרי ולהזהיר אותו. הפרשה התפרסמה רק לאחר עלייתו של בגין לשלטון, הן בידי אבנרי והן בידי בגין.
יש בכך כדי להעיד על בגין, אך לא פחות מכך על בן גוריון; לא רק על נטיותיו הלא דמוקרטיות (וכמעריץ גדול של ב"ג, הרואה בו את גדול מנהיגינו, אעשה שקר בנפשי אם אטייח זאת), אלא על הסלידה העמוקה שלו מאורי אבנרי וממה שהוא מייצג. ובאשר למה שאורי אבנרי מייצג – אין ספק ששני היריבים הגדולים, בן גוריון ובגין, היו בצד אחד של המתרס ואורי אבנרי בצדו האחר.
לפני ארבע שנים, פירסם אבנרי את ספרו האוטוביוגרפי עב הכרס (1,138 עמ' בשני כרכים) "אופטימי". הנראטיב המרכזי בספר (נראטיב קצת מגלומני, יש לציין), הוא שבפני הציבור הישראלי עמדה בחירה בין שתי דרכים חלופיות, שאותן ייצגו שני מנהיגים חשובים. האחת היא דרכו של דוד בן גוריון והשנייה היא דרכו של אורי אבנרי. בן גוריון הנהיג את המשטר הציוני, העסקני, המסואב, הלא דמוקרטי, שונא הערבים, הדבק בקולוניאליזם המערבי, המשליט את הדת על המדינה, המדכא את המזרחים, שאינו חותר לשלום, המחפש שעות כושר למלחמה וכו'.
לעומת זאת, אורי אבנרי, המנהיג האלטרנטיבי, הציג דרך של השתלבות במרחב השמי, הקמת אומה עברית נפרדת (אם כי לא מנותקת לחלוטין מן העם היהודי, בניגוד לרעיון הכנעני), רודפת שלום ומשיגה אותו, יוצרת פדרציה עם המדינה הפלשתינאית בא"י וקונפדרציה עם העולם הערבי כולו, השייכת לעולם החדש הבלתי מזדהה עם גוש המערב וגוש המזרח ומסייעת לעמי אפריקה ואסיה להשתחרר מעול הקולוניאליזם, שיש בה הפרדה מוחלטת בין הדת והמדינה ועוד ועוד. האסון ההיסטורי של מדינת ישראל ומקור כל צרותיה, היא הבחירה בבן גוריון ולא באורי אבנרי, אך עדין לא מאוחר לשנות זאת. בנראטיב של אבנרי, הנושא העיקרי שהעסיק את בן גוריון ויורשיו, היה המלחמה האובססיבית באורי אבנרי.
אילו דרכו של אבנרי היתה נבחרת, מדינת ישראל לא היתה קיימת. אך למרבה הצער היא קנתה שבת בציבור הישראלי. הדבר בא לידי ביטוי בהתנגדות הרחבה לחוק הלאום, שבה מפלגתו של ב"ג בחרה בצד האבנרי של המתרס.
פורסם לראשונה ב"ישראל היום"
3. צרור הערות 22.8.18
* במת אבק – אורי אבנרי התהדר כל ימיו, בכך שהוא הציג אלטרנטיבה לאידיאולוגיה הציונית. המסר המרכזי של האוטוביוגרפיה עבת הכרס שכתב (1,138 עמ') – "אופטימי", הוא שבפני ישראל עמדו שתי חלופות: זו של בן גוריון ולעומתה – החלופה שלו. אגב, לדעתי הוא צודק. למרבה הצער, במחלוקת על חוק הלאום, מתברר עד כמה החלופה שלו קנתה שבת בציבור, עד שמפלגתו של בן גוריון התייצבה בצד האבנרי של המתרס.
ב-1946 הקים אבנרי קבוצה אידיאולוגית בשם "ארץ ישראל הצעירה", שדגלה ברעיונות כנעניים (אך בווריאציה שונה משל רטוש. לדעתי, פשוט מהסיבה שאבנרי לא יכול היה להשתייך לקבוצה שהוא אינו מנהיגה הבלתי מעורער). הקבוצה הוציאה בטאון ששמו היה "במאבק", והקבוצה הוכרה בציבוריות היישובית בשם העיתון.
בראיון עומק שערכתי עם אורי אבנרי, למחקר על אודותיו שכתבתי לפני כ-25 שנים, סיפרתי לו שנתקלתי במאמר של משה שמיר משנת 1946, שבו הביע זלזול בקבוצה ובביטאונה, וכינה אותה "במת אבק". זיק של סקרנות ניצת בעיניו של אבנרי, והוא שאל אותי על המאמר, היכן הוא הופיע וכו'. ובהמשך השיחה, מפעם בפעם הוא חזר לזה, ושיחק בהנאה במשחק המילים "במאבק" / "במת אבק".
באותו שבוע הוא פירסם מאמר ב"מעריב", שבו סיפר כיצד תמיד הציג חלופה רעיונית למיינסטרים היישובי והישראלי, וסיפר שכאשר ערך את "במאבק" משה שמיר כינה אותו "במת אבק". מאז הוא שב וכתב על כך פעמים רבות, בגאווה בלתי מוסתרת, שנייה אך ורק לציון העובדה שבן גוריון כינה את השבועון שערך במשך 40 שנה, "העולם הזה" – "השבועון המסוים". גם בספרו "אופטימי" הוא סיפר זאת.
* השער האחורי – המאפיין המרכזי של "העולם הזה", בעריכתו של אורי אבנרי, היה שיטת שני השערים. העיתון שילב בין פוליטיקה ואידיאולוגיה לבין רכילות עסיסית, סקס ועירום נשי בוטה, על סף הפורנוגרפיה. השער הקדמי עסק בפוליטיקה, השער האחורי ברכילות ובעירום.
מה שעניין את אבנרי יותר מכל היה הפוליטיקה, והשבועון נועד בראש ובראשונה להפיץ את רעיונותיו בקרב הציבור הרחב. הרכילות והעירום היו בעיקר כלי שיווקי להגברת התפוצה, ואולי אפילו הכלי שאיפשר מבחינה כלכלית את עצם קיומו. אך היה לפן הזה גם מרכיב אידיאולוגי. אבנרי ראה כך ביטוי לקדמה, לחופש, למהפכנות ואף לשחרור האישה, בניגוד לשמרנות הצבועה של הממסד ושל העיתונות הממסדית.
ביום מותו של אבנרי, ריאיין ירון לונדון את העיתונאית והצלמת ענת סרגוסטי. סרגוסטי, אז הצלמת של "העולם הזה", השתתפה יחד עם אבנרי בפגישה עם רב המרצחים ערפאת בביירות, בעיצומה של מלחמת לבנון (היא נאלצה להסכים לדבריו של לונדון שה"ריאיון" הזה לא היה עיתונות, אלא תעמולה ובמה לערפאת), והיתה מקורבת אליו ביותר עד ימיו האחרונים. לונדון הגדיר את "השער האחורי" כפורנוגרפיה. סרגוסטי, הפעילה הפמיניסטית, לא יכלה לשלול את דבריו, אבל זרקה איזו אמירה שלעומת מה שקורה היום, זה היה תמים.
אין לכך שחר. אין היום עיתון פוליטי שמשלב פורנוגרפיה, בוודאי לא כמו ב"העולם הזה". יתר על כן, "העולם הזה" היה עיתון מיזוגיני, מחפצן נשים סדרתי. למשל, במשך שנים הנהיג העיתון את תחרות מלכת המים – תחרות מלכת יופי בבגדי ים זעירים. באחת השנים פורסמה תמונה של מנחה האירוע, דודו טופז, תופס את אחת המתמודדות בציצי. התמונה לא התפרסמה בביקורתיות אלא כ"מגניבוּת". התמונה פורסמה פעמים רבות.
סרגוסטי צודקת שיש הבדל ברוח התקופה, אך ההבדל הוא בכיוון ההפוך. אני מעריך שאילו אבנרי היה עורך את העיתון גם בעשורים האחרונים, המרכיב הפורנוגרפי היה מצטמצם ואולי אף נעלם. היום דווקא השמאל ובעיקר השמאל הפמיניסטי, במערב ובישראל, אימץ גישה פוריטנית (עמוס עוז הגדיר אותה השבוע בראיון ל"7 לילות" אפילו כוויקטוריאנית) בנושא, ואין זה מן הנמנע שאבנרי היה מתאים את עצמו לרוח זו.
וזה מחזיר אותי לזיכרון אישי. בשנת 2000, הוזמנתי לראיון באחד מערוצי הטלוויזיה, כדובר ועד יישובי הגולן, בימי המאבק נגד הנסיגה. מרואיין אחר באותה תוכנית היה אורי אבנרי, איני זוכר באיזה עניין. לפני התכנית, ישבנו יחד, כל המרואיינים (איני זוכר מי היו האחרים) והסמול-טוק היה על הנושא החם בכותרות – פרשת התקיפה המינית של איציק מרדכי, אז שר התחבורה. אבנרי לא התרגש במיוחד מהפרשה ואמר שמה שמרדכי עשה היה בזמנו הנורמה. הוא ציטט את דבריו של ספירו אגניו, סגנו המושחת של הנשיא ניקסון: "הממזרים שינו את הכללים, ושכחו להודיע לי."
* מי הצית את מערכת "העולם הזה"? – נתן זהבי פרסם ב"מעריב" הספד נרגש על אורי אבנרי. כיוון שהוא תיאר לעצמו שיש כמה קוראים נודניקים (כמוני) שיש להם נטייה לזכור דברים, הוא העריך שיזכירו לו את הצתת מערכת "העולם הזה" ב-1971, ולכן הוא ביוזמתו הזכיר זאת, אך התנער מאחריותו למעשה, וכתב: "המצית ש', איש העולם התחתון שהפך לנרקומן, נרצח בידי נרקומן אחר."
ומהי גירסתו של אורי אבנרי עצמו, אך לפני שנתיים (בכרך ב' של "אופטימי")? "החשד שלי נפל מהרגע הראשון על חסידו של שלום [שלום כהן, שותפו לאורך שנים של אבנרי בעריכת "העולם הזה" ובסיעת "העולם הזה – כוח חדש" בכנסת. השניים הסתכסכו והפכו לאויבים מרים. כהן פרסם ספר השמצות צהוב על אבנרי, ואבנרי הכתים אותו בספרו. א.ה.] – נתן זהבי, אחד מעובדי 'העולם הזה'. כשלקחתי אותו לעבודה היה תושב אילת, שקוע בסמים, פרחח פורץ גדר באופיו, בחור מוכשר בעל סגנון פרוע במיוחד. לימים ניצל כישורים אלה ברדיו. ... שאלו אותי קציני המשטרה במי אני חושד. זהבי הופיע בראש הרשימה שלי. הוא הוזמן לבדיקה בגלאי שקר, ועשה דבר כמעט בלתי אפשרי: הוא הכחיש – ויצא דובר אמת. נראה שבעזרת סמים התגבר על המכונה.
"הרבה שנים לאחר מכן נפגשנו במסיבת המוות של דן בן אמוץ. זה היה אירוע מרגש מאין כמוהו ממש קתרזיס, ובסיומו היו כל הנוכחים במצב של זעזוע נפשי. רחל ואני עמדנו במסדרון כאשר ניגש אלינו נתן זהבי, נסער ונרגש, הודה שהצית את המערכת וביקש סליחה."
בתור פיצוי, כנראה, זהבי גייס את אבנרי רטרואקטיבית לפלמ"ח, בהספדו.
* כשעיתונאית אומרת אמת – גאולה אבן סער ציטטה בשידור ב"כאן" 11 את הסופדים לאורי אבנרי, ובין השאר הזכירה את מנהיג הלייבור קורבין ויו"ר הרש"פ אבו מאזן, וציינה שבדרך שיגרה הם סופדים גם למחבלים. על העובדה הזאת אי אפשר לחלוק, כמובן. אבל מיד החלה מתקפת טוקבקים צדקנית ומקארתיסטית נגד אבן סער, כאילו רמזה שאבנרי היה מחבל ובוגד, עם קריאות להדחתה או לפחות להשעייתה ואף להעמדתה לדין (!). זאת, למרות שהתייחסותה לאבנרי היתה מכובדת ומכבדת מאוד.
רוגל אלפר פירסם פשקוויל נאצה נגד אבן סער. הנה, ספירת מלאי מתוך הפשקוויל: גזענות – 5. פשיזם – 5. תיקו. באבירות ורוחב לב הוא אמר שלא כדאי להדיח אותה ולא להעמיד אותה לדין, כי "לא יעזרו קובלנות ותלונות במשטרה. הבעייה היא בחברה הישראלית עצמה. בסופו של דבר, חברה מקבלת את מגישי הטלוויזיה שהיא ראויה להם. אי אפשר להגיש תלונה במשטרה נגד החברה הישראלית עצמה."
יש לציין שגאולה אבן סער היא שדרית הטלוויזיה הטובה והמקצועית בישראל. אבל אם אלפר ושכמותו יתפסו פעם, חלילה, את ה מנלךלפשלטון [?] – עיתונאים כמו אבן סער ימצאו עצמם במקום שבו עיתונאים נמצאים תחת שלטונו של ארדואן.
* איך סופרים? – כותרות העיתונים מדווחות על מותו של אורי אבנרי בגיל 94. אבל בעוד שלושה שבועות בדיוק (10.9) ימלאו 95 שנים להולדתו. אז בן כמה הוא היה במותו? לי ברור – בן 95.
לפני 24 שנים, בעת שביתת הרעב בגמלא (נגד נסיגה מהגולן) היתה לי שיחה מעניינת עם יהודה הראל, עמיתי לשביתה. ציינתי באוזניו שהוא בן 60, והוא מחה ותיקן אותי שהוא בן 59. "אבל בעוד פחות מחודשיים תהיה בן 60," אמרתי. "נכון," הוא השיב, "ועד לאותו יום אני בן 59."
אמרתי לו שמעולם לא נתקלתי בספירה כזאת. כשאני בן X וחצי + יום, אני קרוב יותר לגיל הבא וכך אני רואה את גילי.
"מעולם לא נתקלתי בספירה כזאת," הוא השיב.
החלטנו לעשות סקר. שאלנו עשרה אנשים איך הם מציינים את גילם. 5 מהם ציינו כמוני וכפי שיהודה לא שמע מעולם, ו-5 ציינו כמו יהודה וכפי שאני לא שמעתי מעולם.
דרך אחרת לציין את הגיל, היא לפי שנת הלידה. וגם לפי ספירה זאת, אורי אבנרי נפטר בגיל 95.
* רוח מקארתיסטית – רוח רעה נושבת בימין הקיצוני, וכמקובל במקומותינו בשנים האחרונות (בשמאל ובימין) מחלחלת לכל "השבט" ומרעילה אותו; רוח של מקארתיזם.
אני קורא את מסע הציד נגד המועמדים לרמטכ"לות ונחרד. הם מתארים איזו קרן שחדרה לצה"ל ומקרננת את קציניו, וכל מי שעבר ברדיוס של כמה ק"מ לידה – מקורנן סופני ומרגע זה הנו גיס חמישי בצה"ל. רוב המועמדים מקורננים. בנוסף לכך – האחד העז לאכוף את החוק הישראלי נגד פראי הגבעות והזוועות, ההוא – אשתו סססמולנית ובהנחה שהוא בא עימה במגע, הנגיף עבר אליו. וכל זה מתחבר לרדיפה של הרמטכ"ל אייזנקוט, מאז שפעל כמתחייב מאחריותו בפרשת אלאור אזריה.
והאמת היא שאותה תופעה חולנית קיימת גם בצידו השני של המתרס הפוליטי. אנו זוכרים לרע את הלינץ' המכוער שנעשה למח"ט גבעתי עופר וינטר ולסכין שננעץ בגבו שעה שנלחם ברחובות עזה להגנה על אזרחי ישראל.
בן דרור ימיני הזכיר לנו את המסע המקארתיסטי נגד מינויו של דן חלוץ לסגן רמטכ"ל ולרמטכ"ל בשל התבטאות בלתי מוצלחת בראיון, כולל עתירה לבג"ץ (!) נגד מינויו, שהגישה שולמית אלוני. וכן, מסע מקארתיסטי נגד סגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר נוה בשל איזו התבטאות, ושוב – כולל עתירה לבג"ץ (!) נגד מינויו לסגן רמטכ"ל.
זו תופעה נפסדת, המסכנת את הדמוקרטיה הישראלית.
רגע, רגע. על מה אני מלין? הרי אני עצמי יצאתי השבוע נגד מינויו של יאיר גולן לרמטכ"ל!
זה ההבדל – המידתיות. המקרה של גולן חריג בחומרתו. כאשר בנאום כתוב, כנציג צה"ל בטקס ממלכתי ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא השווה את ישראל לגרמניה הנאצית (וכדי שהדיון יהיה רציני, מוטב שאף אחד לא יכחיש שזאת ההשוואה) ובמשך שנתיים וחצי לא חזר בו ולא התנצל, הוא חצה את כל הקווים האדומים, ואינו ראוי (די בדברי התמיכה של התועמלן האוטו-אנטישמי הפנאט רוגל אלפר, שבפשקוויל שפירסם אמר שמאז דברי גולן, יש לו ולשכמותו אילן גבוה להיתלות בו, והביע בו תמיכה – כדי להבין את המשמעות שבמינויו לרמטכ"ל). זאת, חרף זכויותיו הגדולות כלוחם וקצין בצה"ל, שאותן אפילו הוא אינו יכול לקחת מעצמו.
ובסופו של דבר, יש שלושה מועמדים מצוינים לתפקיד הרמטכ"ל שלא השוו את ישראל לגרמניה הנאצית, וכל אחד מהם ראוי להיות רמטכ"ל ולבטח יבצע את התפקיד על הצד הטוב ביותר.
* מי כאן הגזען? – בראיון לגל"צ קרא אחמד טיבי לביטול חוק השבות. זה לא חדש – זו עמדתו מאז ומתמיד.
שאל אותו המראיין, יעקב ברדוגו: "תעתרו לבג"ץ נגד חוק השבות, כפי שאתם עותרים נגד חוק הלאום?"
טיבי השיב בשלילה. הוא הסביר, שכל הגזענות שמופיעה בחוק הלאום היתה קיימת תמיד, אבל עכשיו, כשהיא מעוגנת בחוק יסוד, יש לה תוקף קונסטיטוציוני. ונגד זה העתירה.
מבחינה לוגית, ניתן להבין את עמדתו של טיבי. אכן, משמעותו של חוק הלאום היא עיגון מהותה וצביונה של ישראל מיום הקמתה, בחוקה. אכן, יש קו עקבי בין התנגדותו לחוק השבות להתנגדותו לחוק הלאום.
מה שאי אפשר להבין, הוא מדוע המפלגה שעיצבה את דרכה וצביונה של המדינה, מצביעה נגד החוק.
ובחזרה לטיבי. הוא טוען שישראל היא מדינה גזענית. למה? כי לשיטתו, עצם קיומה של מדינה יהודית היא גזענות. אבל מי בעצם הגזען? מי שמאמין בזכותו של כל עם ועם להגדרה עצמית ולמדינה עצמאית, חוץ מן העם היהודי.
טיבי אמר בריאיון, שלא יעלה על הדעת שצרפת תכריז על עצמה כמדינתם של הנוצרים. כלומר, טיבי מכחיש את עצם קיומו של העם היהודי, ומבחינתו זו רק דת.
ולמה הוא מכחיש את קיומו של העם היהודי? כי אם יש עם יהודי, יש לו זכות להגדרה עצמית. נכחיש את קיומו, ולא נצטרך להתעמת עם הגזענות והאנטישמיות שבשלילת זכותו להגדרה עצמית. מ.ש.ל.
* מי יזנב בבנט? – נפתלי בנט עושה לליברמן, מה שליברמן עשה ליעלון. מה היה המניע של ליברמן? השאיפה להיות שר הביטחון. מה המניע של בנט? השאיפה להיות שר הביטחון. ואם בנט יהיה שר הביטחון – מי יזנב בו מימין? ליברמן.
* גילוי של מנהיגות – הודעתו של אבי גבאי, שלקראת הבחירות המקדימות במפלגתו יפרסם את רשימת המומלצים שלו, היא גילוי ראוי ואמיץ של מנהיגות. ראוי – כי חובתו של מנהיג להשפיע על הרכב הנבחרת שאותה הוא מנהיג וכיוון שכפי שהוא אמר, מה שעשו קודמיו במחשכים, הוא יעשה בשקיפות. אמיץ – כי הוא לוקח במודע סיכון גדול. אם התוצאות תהיינה רחוקות מרשימתו, הוא יהפוך לברווז צולע במפלגתו ובציבור, והרשימה שתיבחר תכלול אנשים שמראש יש להם חשבון איתו. הוא יודע זאת, ולוקח סיכון אמיץ, ועל כך הוא ראוי להערכה.
* אנדרסטייטמנט – צפיתי במופע אימים נוסף של אהוד ברק, הפעם בערוץ 13. לידו, איל ברקוביץ' הוא התגלמות האנדרסטייטמנט.
* התקשורת אשמה – איני נוהג להאשים את התקשורת בנושאים השונים, אולם בנושא היסטריית העכברת, התקשורת אשמה. לא מתוך כוונות רעות; לא מתוך רצון לפגוע במזיד בתיירות ובעסקים בגולן ובגליל, אלא מתוך תאוות בצע. פאניקה מוכרת עיתונים, וחוסר האחריות שביצירת ההיסטריה, נובע אך ורק משיקול מסחרי.
* ביד הלשון: החידושים של אורי אבנרי. אורי אבנרי היה קופירייטר מוכשר, והדבר בא לידי ביטוי בעיקר בעריכת "העולם הזה" – בכותרות וגם במילים שהמציא. להלן רשימה (חלקית, על פי זיכרוני), של מילים וביטויים שהוא חידש:
אופנאית – מעצבת אופנה.
בלי מורא, בלי משוא פנים – הסלוגן של "העולם הזה". הקדשתי לו, לא מכבר, את אחת הפינות. נפוץ מאוד בשיח הציבורי, אך בשינוי קל: "ללא מורא, ללא משוא פנים." רק לפני שבועיים נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות אמרה בנאום, שבתי המשפט ימלאו את תפקידם ללא מורא וללא משוא פנים.
בליינים – מרכיב מרכזי בתפיסת "העולם הזה" היה המקום המרכזי והמכובד לרכילות. עמודים שלמים הוקדשו לתיאורי הבילויים של ידוענים, ולאנשים שבילויים – אומנותם הוא המציא את הכינוי בליינים.
דופקים את השחורים – כותרת של סדרת כתבות ב"העולם הזה" בראשית שנות החמישים, בנושא הפער העדתי. ייאמר לזכותו של אבנרי שהוא היה בין הראשונים שהעלו על סדר היום הציבורי את הפער העדתי. לגנותו ייאמר, שהוא היה בין הראשונים שלקחו את הנושא לתאוריות קונספירציה חסרות אחריות על הזדון של "הממסד הציוני".
המרחב השמי – אבנרי שלל את הביטוי "המזרח התיכון", שאותו הציג כביטוי קולוניאליסטי, והקפיד לא להשתמש בו. הוא דיבר על "המרחב השמי" או בקיצור "המרחב". הוא הושפע בעניין זה מתפיסתו של מייסד התנועה הכנענית, יונתן רטוש, שניסה ליצור עם אחד מכל "הגזע השמי". אבנרי חלם על ברית בין העמים השמיים, שהינם עמים אחים.
הנדון – שם מדורו הפובליציסטי השבועי ב"העולם הזה" ולאחר מכן באתר האינטרנט שלו, עד שבוע טרם השבץ המוחי שממנו לא קם. כמעט 70 שנה. כעורך "העולם הזה" אבנרי כתב בעצמו את רוב העיתון, אך לא חתם על הכתבות, זולת "הנדון", שהופיע עם תמונה שלו. כתבי העיתון מעולם לא קיבלו קרדיט על כתבותיהם.
השבועון המסויים – הסלוגן הזה אינו של אבנרי, אלא של בן גוריון, או לפחות מיוחס לבן גוריון. אורי אבנרי נהג להתהדר באנטי ממסדיות שלו ושל עיתונו, והזכיר שוב ושוב שבן גוריון כינה את עיתונו "השבועון המסוים".
(אגב, רפי מן, חוקר תולדות העיתונות הישראלית, אמר לי שהוא לא מצא בשום מקום ציטוט של ב"ג, שאכן תיעב את "העולם הזה", שכינה אותו "השבועון המסוים". אולי זו המצאה של אבנרי, כמו האגדה שהמציא שמעון פרס, כאילו "אפילו אמרו עליי שאימא שלי ערבייה").
חושיסטן – אבא חושי היה ראש העיריה המיתולוגי של חיפה בשנות החמישים, ואחת הדמויות החזקות במפא"י ובשלטון. "העולם הזה" פירסם סדרת תחקירים וכתבות שקטלה את חושי והציגה את שלטונו כדיקטטורי. כותרת הסדרה היתה: חושיסטן. יתכן שזה המקור לביטויים שמשתמשים בהם עד היום: חמאסטן, חיזבללסטן וכו'.
חינמון – עיתון המחולק בחינם. אבנרי הדביק את הכינוי, ככינוי גנאי, לרשת המקומונים של הוצאת שוקן שפרצה לשוק בשנות ה-80: "העיר" התל-אביבי, "קול העיר" הירושלמי ועוד, שפגעו קשות בתפוצת "העולם הזה", והיו בין הגורמים לסגירתו.
ח"כ – ראשי התיבות לחבר כנסת הם חידוש שלו, ב"העולם הזה".
חללית – השם המקובל לחללית היה "ספינת חלל". חידוש יפה של אבנרי.
חמשיר – שיר קצר והיתולי בן חמש שורות, לקוח מן האנגלית. הראשון שפירסם בארץ חמשירים היה אורי סלע, ב"העולם הזה". שני האורי'ם, אבנרי וסלע, טענו לאבהות על המושג.
טיפשעשרה – כינוי לנוער בגיל ה"עשרה"; גיל ההתבגרות. איני אוהב את הביטוי, שיש בו מן ההתנשאות, אך אני מודה שהעובדה שאין כמעט מקרים שבהם אנשים מתחילים לעשן אחרי גיל עשרים, די מאוששת את האבחנה.
יחצן – איש יחסי ציבור.
כתבלב – בעיניי, ההברקה המוצלחת ביותר של אבנרי. ביטוי של בוז לעיתונאים, שבמקום להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, הם פודלים נאמנים של הממסד. היום הביטוי קצת השתנה, ומשתמשים בו סתם ככינוי גנאי לעיתונאים.
מטכ"ל לבן – הצעה שאבנרי חזר עליה פעמים רבות, להקים מטה כללי שתפקידו להביא לשלום. אבנרי אהב מאוד את השימוש במונחים צבאיים בכתיבתו.
מנגנון החושך – כינוי לשב"כ.
נערי בן גוריון – אורי אבנרי היה אנטי בן גוריוניסט מובהק, אך יותר מכל סלד מבני טיפוחיו הצעירים של בן גוריון – פרס, דיין, טדי קולק, איסר הראל, אהוד אבריאל, יצחק נבון וכו'. יותר מכולם הוא סלד משמעון פרס, בעיקר כיוון שלא לחם בתש"ח. הוא כינה את הקבוצה בלעג, "נערי בן גוריון" או "נערי החצר של בן גוריון", כצעירים קונפורמיסטים הנדבקים לעטיני השלטון ואינם יוצרים תפיסה צברית חדשה. מכאן התגלגל הביטוי ל"נערי פרס" (או בשם אחר "הבלייזרים") – הקבוצה שסבבה את פרס כראש הממשלה: ביילין, אורי סביר, אמנון נויבך ועוד. מכאן גם הביטוי "נערי האוצר", לפקידות הבכירה של האוצר.
פוסט ציונות – אבנרי טען שהוא המציא את הביטוי פוסט ציונות והראשון שהגדיר את עצמו פוסט ציוני, בספרו "מלחמת היום השביעי" לאחר מלחמת ששת הימים, שפורסם לראשונה באנגלית בשםIsrael without Zionists" ". יש לציין שבמקור לא היה זה ביטוי לאנטי ציונות, אלא לטענה שהציונות סיימה את תפקידה עם הקמת מדינת ישראל, ומעכשיו ישראל צריכה להיות מדינה "נורמלית". אך אין ספק שהאידיאולוגיה של אבנרי, של הקמת לאום ישראלי חדש של כל אזרחי המדינה, ואינו חלק מלאום אחד עם יהודי התפוצות (אף יש ביניהם קשר מיוחד) מנוגדת במהותה לציונות.
צהרון – עיתון צהריים.
אורי הייטנר
אורי הייטנר
1. יד תלויה באוויר
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר