מהי מידת האמת ההיסטורית
בבלדה של יורם טהר-לב?
מהי מידת האמת ההיסטורית שבבלדה של יורם טהר-לב על יואל משה סלומון ורעיו בקיץ 1878?
אני ממליץ לקרוא בעיון את אחרית הדבר שלי למהדורה החדשה של "התלם הראשון" משנת 1988, בייחוד בעמודים 206-207, וכן את גירסתי לסיפור "הירקונים" ונאום הרופא היווני ד"ר מזוריקי, בספרי "פרשים על הירקון", 1989.
ד"ר מזוריקי כלל לא הובא לנחלת טאיאן (שליד הירקון) או לנחלת קאסאר (שסביב לכיכר המייסדים) בקיץ תרל"ח, 1878, אלא כשנה מאוחר יותר, כאשר כבר נקנתה נחלת טאיאן מדרום לירקון וסמוך אליו, ובאו להתיישב עליה "הירקונים".
המייסדים הראשונים, שגרו כבר באזור "הגבעה", כיכר המייסדים, נחלת קאסאר – הביאו כנראה את הרופא היווני כדי להזהיר את "הירקונים", והוא אכן צדק במאה אחוז בתחזיתו הקשה.
אני מביא קטע מעניין מרשימתה של זהבה בן-דב (נינתו של יהושע שטמפפר) "124 שנים לקניית אדמת פתח-תקווה" שנדפסה בעיתון "הצופה" ביום 9.7.2002. והנה דבריה בסוף הרשימה:
הבלדה על הציפורים ושלושת המייסדים שנכתבה [כלומר, מקור הסיפור לשיר של יורם טהר-לב] על ידי טוביה, בנו של סלומון, לא נאמנה לעובדות ההיסטוריות. אגדת הציפורים האמיתית היא זו: אחיו של [יהושע] שטמפפר [הכוונה לאחיו הצעיר, מנחם-יהודה שטמפפר] שאל אותו: "מאין לקחת את העוז לקנות אדמה וליישב בה אנשים, למרות שהרופא היווני אמר שהמקום מלא מחלות ואפילו הציפורים לא באות?"
ענה לו שטמפפר: "כששמעתי את דברי הרופא, נזכרתי באגדה על רבי עקיבא וחכמים שראו את חורבן המקדש ושועלים מהלכים בו. חכמים בכו ורבי עקיבא מצחק. שאלוהו: "למה אתה מצחק?"
אמר להם: "אני מצחק כי כשם שהתגשמה נבואת החורבן כן תתגשם נבואת הגאולה. והנה בהפטרה כתוב: 'ראיתי ואין האדם וכל עוף השמיים נדדו." (ירמיהו ד', ב'). אין כאן ציפורים כי אין אדם. אנחנו נהיה האדם ובעקבותינו יבואו הציפורים."

אהוד בן עזר: מתוך אחרית הדבר למהדורה החדשה
של "התלם הראשון", הספרייה הציונית, 1988
עיוות שנכנס להיסטוריה של היישוב, לתוכניות הלימודים ולשירי-הזמר הוא עניין קנייתה של האדמה הראשונה בפתח-תקווה, נחלת קאסאר, ערבי נוצרי מיפו, בקיץ תרל"ח / 1878.
רמי יזרעאל מביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון, שמהם עולה כי במשלחת הראשונה, שיצאה לבדוק את אדמת הכפר אימלבס שעמדה למכירה, השתתפו רק שלושה אנשים: יואל משה סלומון עצמו, הרד"ג – הלא הוא ר' דוד גוטמן – ואדם ששמו זאכרי, או זכרי אפנדי, סוכנו או פקידו של הסוחר היפואי טייאן, בעל הנחלה הקרוייה על שמו, שאף היא נקנתה לימים בפתח-תקווה.
ביומן אין זכר ליהושע שטמפפר ולזרח ברנט, כגירסת עורכיו של ספר היובל [הראשון, משנת 1929] בעמוד ט"ו.
יואל משה סלומון, אומר יזרעאל, אף לא הזכיר ברמז את ד"ר מזוריקה, שאיים, כביכול, על שלושת הקונים לבל יעזו לרכוש את האדמה. ביומן גם אין שום ידיעה, שיואל משה סלומון נותר במשך כמה ימים לבדו בקרב הפלחים על-מנת לאמת את השמועות בעניין הקדחת, כמסופר בספר היובל [הנ"ל].
לבסוף נרכשה תחילה נחלתו של קאסאר, הלוא היא "הגבעה", "כיכר המייסדים" דהיום. רק בשנת 1879 נקנתה נחלת טייאן, והתיישבו עליה ה"ירקונים".
דברי-אמת ניכרים אפוא דווקא ביומנו המקורי של סלומון, שנשתמר בחלקו בכתב-ידו. בעל ההון היה ["העולה החדש"] דוד [מאיר] גוטמן, ולכן נדמה שסלומון שימש לו גם מתווך, בהיותו בן הארץ ומעורה בקרב תושביה. מכל מקום, הגביר גוטמן נכווה מאוד בניסיונות הרכישה הקודמים, כעדות יחיאל מיכל פינס במכתב משנת תרל"ט [1879] המובא בספר היובל [הנ"ל, וראה עמ' 207 ב"התלם הראשון"].
מניִן צצה אפוא פרשת הרופא היווני, ד"ר מזוריקה, היוצא, כביכול, עם משלחת של קוני הקרקע ומזהיר אותם מפני הקדחת, כפי ש"תיעדו" אותה צאצאיו של יואל משה סלומון בספר היובל [הנ"ל]?
שמו של הרופא היווני, המזהיר את תושבי פתח-תקווה מפני הירקון, מופיע בכתבה של יעקב גולדמן, שנתפרסמה בשנת תרמ"ה / 1885. וכך כותב [רמי] יזרעאל:
"מתוך ההקדמה עולה שגולדמן הולך בתלם שבו הלכו כבר סלומון ופינס, בעיקר בכל הנוגע לתיאור פרשת הפולמוס החברתי. כקודמיו ראה גם גולדמן את תחילת הדרך בפרשת יריחו [ניסיון קניית אדמות שלא הצליח אך נתן למושבה את שמה, "מעמק עכור ל פתח-תקווה"] והאדיר את חלקו של סלומון. מכאן ואילך עומעם חלקו של גוטמן בכל פרשה. תיאורו הוא שהניח כנראה את היסוד למסורת הידועה על אזהרת הרופא היווני לשלושת הקונים, כפי שעוצבה לאחר מכן בידי טוביה סלומון בספר היובל (עמ' י"ז). כאן לראשונה מוזכר ד"ר מזוריקה, המזהיר את היושבים מפני הירקון, אלא שאצל גולדמן מדובר ב"ירקונים" [בשנת 1880] ואצל טוביה בשלושת המייסדים – – –
גם אליאב סוקר את פרשת הסכסוכים בקיץ תר"ם / 1880 בין "אנשי הגבעה", המייסדים, לבין ה"ירקונים", המבקשים להתיישב על גדות הירקון.
המייסדים, ובראשם גוטמן וסלומון, "הביאו ביוזמתם את ר"י ריבלין לפתח-תקוה, וזה ניסה לשכנע את החדשים, בעזרת הרופא ד"ר מזוריקי, לבל יקימו את בתיהם במקום הנגוע בקדחת."
[מתוך "התלם הראשון", מהדורת 1988, מתוך אחרית הדבר מאת אהוד בן עזר, עמ' 206-208. בהוצאת הספרייה הציונית. הערות השוליים והביבליוגראפיה המלאה מצויים בכרך עצמו ולא הובאו כאן].

כמו כדי להוסיף טיפשות על בורות וסכלות – מוצבים מאז יובל ה-135 של המושבה 5 פסלים של "הרוכבים משתתפי הסיור" [שלא היה] – בכיכר המייסדים במרכז העיר. ומיהו הרוכב החמישי?
כנראה לא רצו לשים פסל רוכב של גוי, ד"ר מזוריקי – ומבלי לשאול אותי או בני-משפחה אחרים, שמו שם "פסל" של סבי יהודה ראב בן עזר, שהגיע לראשונה למושבה לא באותו קיץ תרל"ח אלא רק אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, ואמנם חפר בה את הבאר הראשונה, חרש את התלם הראשון והיה שומרה הראשון.
והמורות מביאות לשם את התלמידים ומסבירות את תולדות המושבה, לפי הבלדה של יורם טהר-לב – שזה כל מה שהן יודעות... אפילו אינן יודעות שיהודה ראב לא קשור כלל לאותו טיול הזוי, שמעולם לא התקיים...
ועכשיו, במלאת 140 שנה לפתח-תקווה, צפו לשיטפון של בלופים וצ'יזבאטים על תולדותיה, שיהיו מיוסדים בעיקר על הבלדה היפה, בזאת יש להודות – של יורם טהר-לב על יואל משה סלומון, שאותה הלחין שלום חנוך ושר אריק איינשטיין – אבל בלדה שאין לה שום ערך ובסיס היסטוריים! וכפי שטהר-לב עצמו כתב בה – "אולי זו אגדה?"
אהוד בן עזר