בהוצאת יוסף שרברק, 1989
פרק תשיעי
קוצי-צבר בריר-גמלים

ר' דוד מאיר גוטמן הטיל על יהודה ועל חבר נוסף, מיכל ליב כ"ץ, לנסוע ליום השוק בעיירה רמלה ולקנות בהמות-עבודה למשק המושבה החדשה, בעיקר שוורים.
בטרם נפרדו ויצאו לדרך, הוסיף רֶגְנֶר:
"מיכל, יוּדָה, אנחנו צריכים לעבּד את האדמה על-פי שיטה, ולא במחרשות העלובות של שכנינו הערבים. לכן השתדלו לבחור שוורים חזקים, כי בהם תלויה הצלחת החריש הראשון שלנו!"

מיכל היה מבוגר מיהודה בתריסר שנים, ועלה לארץ-ישראל מהונגריה שנים אחדות לפניו. הוא היה בעל כוח גופני רב ואופי סוער. בנעוריו השתתף לא פעם בקרבות אגרופים עם מדיארים שהעליבו את בני-עמו. כתפיו הרחבות וגופו החסון חייבו אותו בגיוס לצבא ההונגרי. אז החליט שמוטב לו לעלות לארץ-ישראל ולהשתמש בכוחו ובחריצותו למען יישובה.
כאשר ירד מיכל מהאונייה הגדולה אל הסירה בחוף יפו, בשנת 1867, החלו הספנים הערבים, כדרכם בימים ההם, בעת העברת נוסעים מבני-אירופה שאינם מכירים את תעלולי המזרח – לדרוש תשלום נוסף, בקשיש. הם איימו כי אם לא תתמלא דרישתם יחזירו את הנוסעים לאונייה או – ישליכום הימה! – מיכל פעל במהירות. הוא קם וחטף מידי אחד הספנים את המשוט, ובהניפו אותו סביב ראשו הכריז:
"המשיכו לחתור! – או שהמשוט יפתח את ראשיכם..."
הספנים נשתתקו, המשיכו לחתור אל החוף ושם הורידו את הנוסעים מבלי לדרוש מהם תשלום נוסף.

בטרם עלה על אדמת פתח-תקווה התגורר מיכל עם אשתו בירושלים. יום אחד פגש בו יהושע בסימטה שעה שעמד והחליף מכות בידו האחת עם שלושה חיילים תורכיים, שהעליבו בעלת-חנות יהודייה. תחת זרועו השנייה של מיכל היו הטלית והתפילין. יהושע הזדרז להוציאם מתחת ידו של מיכל וכך שיחרר אותה להמשך הקטטה. לבסוף הניס מיכל את שלושת החיילים כשהם מוכים ופצועים. בעקבות הפגישה נתיידדו שניהם, ויהושע גייס את מיכל לחבורת המייסדים.

*
ביום שלישי בערב יצאו יהודה ומיכל, רכובים על סוסיהם, במטרה להגיע מוקדם בבוקר לשוק הבהמות ברמלה, שנערך בכל יום רביעי בשבוע, ולבחור את הבהמות הטובות ביותר. בידי מיכל היה צרור הכסף שנתן לו ר' דוד. בידי יהודה היה רובה דו-קני, טעון אבקת שריפה וברד (גולות-מתכת קטנות).
בדרך, לפני הכפר לוד, פגשו בהם שישה ערבים, חמושים ברובים, וחסמו את דרכם:
"הרכוש או הנפש!" תבעו השודדים.
חושך גמור שרר מסביב. מיכל היסס ולחש ליהודה: "אולי מוטב להשליך להם את הכסף, כדרישתם, כדי להציל את עצמנו?"
"לא!" אמר לו יהודה. "כשאתן לך אות – דרבן את הסוס שלך ונעבור במהירות בין השודדים..."
אז שיגר יהודה בקול רם, לאוויר הלילה החשוך, קללה הונגרית ארוכה וגסה מאוד הקשורה בסוסים ובבני-אדם, שאותה למד מנערי הרועים בכפרו סנט אישטוואן, ואשר מעודו לא העז לחזור עליה בנוכחות בני-משפחתו. מיכל הצטרף אליו ברוב-התלהבות, דפק בכוח את סוסו – הצליח לעבור בקפיצה בין השודדים, ויהודה אחריו.
[כאן אני יכול לפרט את הקללה, אשר בספר המקורי לא נכללה: "לוֹ פָס שֶׁגֶד בֶּה!" שפירושה בהונגרית – זין של סוס בתחת שלך!]
הערבים, שהופתעו בראשונה ממטר הקללות הבלתי-מובן שניתך עליהם, החלו לרדוף אחר השניים. לרוע-מזלו של יהודה נפל עם סוסו לתוך מהמורה. עד מהרה השיגו אותו השודדים וביקשו לתפסו. יהודה ירה כדור ופצע אחד מהם בידו, אך מקול הירייה נבהל הסוס שלו וברח כשהוא רץ אחר סוסו של מיכל. מיכל המשיך לדהור כשהוא בטוח כי השודדים הם היורים אחריהם, ואילו יהודה דוהר סמוך לו.
כאשר הגיע מיכל לכפר לוד, עצר, ומה רבה היתה חרדתו כאשר ראה כי יהודה אינו רוכב על הסוס, שהופיע לבדו והקצף נוזל מפיו. מיד ביקש מיכל שיביאו אותו בפני המושל התורכי התורכי של עיירת-המחוז הסמוכה, רמלה. הוא העיר אותו משנתו ודרש לארגן משלחת חיילים כדי לצאת לחפש אחר יהודה, המוטל כנראה פצוע, או גרוע מכך, הרוג, באחד הפחתים.
כל הלילה הסתובבו החיילים התורכיים בסביבת הכפר לוד – וליהודה אין זכר.

לאחר שפצע יהודה את אחד השודדים, זרק עצמו על משוכה של שיחי צבר, כדי למנוע את הרודפים מלהתקרב אליו. אך הם לא ויתרו, והוא נאלץ לירות לעברם את הכדור האחרון מרובהו. לפי צעקותיהם, שהחלו להתרחק ממנו, הבין שכנראה פגע שוב באחד מהם וגרם להם לסגת, בינתיים.
יהודה לא איבד זמן. מצבו-שלו היה גרוע למדי. עליו להימלט בטרם יחזרו. כאשר הצליח לבסוף להיחלץ מבין קוצי הצבר, בער עליו עורו כאילו נכווה באש, כולו חבּורות ופצעים. בשארית כוחותיו הגיע יהודה למאהל של בידואים. למזלו כבר שמעו הללו על ה"קוֹמְבַּנִיֶּה" (הקוֹמְפָּנִי), זו קבוצת היהודים הפְרַאנְגִ'ים (האירופאיים) ממלאבס, הלובשים בגדי-עבודה פשוטים ואשר אצלם המשק, הסעודות, סוכת המחצלאות, ומי יודע מה עוד – הכול במשותף.
הבידואים קיבלו אותו בידידות, וכאשר הראה וסיפר להם מה קרה לו – ריפאו אותו במהירות בתרופה מקורית מאוד: הם מרחו את כל גופו, פעמים אחדות, בריר-גמלים. הגמלים, כידוע, אוכלים את עלי הצבר על קוציהם מבלי לחשוש – בזכות הריר שלהם, שמסוגל לרכך את הקוצים.

לפנות-בוקר, אור ליום רביעי, יצא יהודה עם שיירה של בידואים, רכובים על גמלים, ומגמת פניהם השוק ברמלה. במבוא העיירה צנח מעל הדבשת, גופו נודף ריח ריר-גמלים יבש – היישר אל זרועותיו של מיכל אשר חזר אותה שעה נואש, בלוויית החיילים, לאחר שחיפש כל הלילה, לשווא, את גופת חברו.
השניים, עייפים כהוגן אך רוב הכסף עדיין בידיהם, לבד ממה שהיה עליהם להפריש למושל התורכי של רמלה – המשיכו אותו בוקר בשליחותו של ר' דוד. הם קנו שוורים, חמורים וגם סוסים נוספים. חזרו בערב עם כל הכבודה לפתח-תקווה – ואיש לא העז להפריע להם בדרך.
בימים הבאים המשיכו במסעותיהם. קנו בכפר גַ'לְג'וּלְיָה חיטה לזריעה, וזרעי שעורה – במאהל של השבט הבידואי אַבּוּ-קִישְׁק, ששכן על גבעה גבוהה, מצפון-מערב למושבה, מעבר לירקון.

*
החיים היו קשים, העבודה נמשכה מבוקר עד ערב. מראה ערביי כפר מלאבס הסמוך, שהחושות, אלה הבקתות הקודרות שלהם, טיפסו על תל בצפון אדמת המושבה – לא עורר שמחה בלב. הם הילכו כצללים מתנוונים ממחלת המאלאריה, וילדיהם העלובים, שבטניהם נפוחות משתיית מי הירקון, הסתובבו יחפים וערומים-למחצה.
בלילות נשמעה רק יללת תנים. החשיכה היתה מעובה. הדרך היחידה אל העולם החיצון, ליפו או ללוד ורמלה, כרוכה ברכיבה שהיתה ממושכת ומסוכנת בגלל השודדים ששרצו בדרכים.
חבורת הגברים התגוררה ליד הבאר, באוהל, ובבניין האחד שגגו חימר בלול בקש. הם אפו לעצמם את לחמם והכינו את ארוחותיהם. היו להם מים טריים וזכים לשתייה, ולא נאלצו לשתות ממי הירקון המביאים מחלות-מעיים קשות. הם שמרו על השוורים, הסוסים והחמורים שבמחפורת האורווה, על מעט הרכוש והציוד החקלאי, ועל אוצר הגרעינים שרכשו לשם זריעת התבואה.

החיים היום קשים – אבל יהודה חש כאילו נולד מחדש. בקעת פתח-תקווה הרחבה השתרעה לכל מלוא העין, מגבעות החול והכורכר של בּאבּ-אל-הַוַּה במערב, דרך אוהלי אַבּוּ-קִישְׁק מעבר לירקון, הביצה, שבט ערב גֶ'רָאמְנֶה, טחנת-הקמח של אַבּוּ-רַבַּאח על מעברות הירקון, והכפר מלאבס, שיצרו קשת רחבה צפונה לאדמת המושבה, והכפרים פֶגֶ'ה במזרח ויָהוּדִיֶּה בדרום. יהודה כמו חזר לימי נעוריו המאושרים בסנט אישטוואן ובצ'סנק (שבהונגריה), בלב השדות. שוב לא נשא עליו זכר לתלבושת הירושלמית השנואה אלא היה לבוש בגדי-עבודה פשוטים.
לעת ערב היה יושב עם חבריו ליד הבאר והמקטרת בפיו. העשן גירש את היתושים המציקים והעוקצים. לפעמים נתן יהודה קולו בשירי-יין הונגריים שאהב מאוד אלא שזמן רב נחנקו בגרונו, בין חומות ירושלים:

"יונתי בת-בקבוק הקלועה בקש,
על ברכַּיי אכרע לפנייך.
את צווארך הקט אחבק,
אשתה את מתקך משפתייך!"

ואם לא נמצא בקבוק יין, די היה ליהודה באִיבְּרִיק (שבטעות מכנים אותו בשם גַ'רָה, והיא כד-חרס ממין אחר, גדול, לאיחסון מזונות), שאותו ליכסן, כדרך הערבים, כלפי מעלה וגמע זרזיף של מים קרירים – היישר לחלל הפה, ומבלי געת בפיית-הכד.

"יודה, איפה שמעת שיר שכזה?" שאלו החברים. רובם ידעו לדבר הונגרית והבינו שהכוונה בשיר אינה לשפתי נערה אלא לבקבוק יין
"כשהייתי באחוזה בְּצֶ'סְנֵק," סיפר יהודה, "התיידדתי עם פועל גוי בשם יָאנוּש. הוא היה בן-איכרים חסר השכלה אבל לא היה שני לו בסיפורי דימיון ובגוזמאות. בימי ראשון, בפונדק, היו איכרי הכפר משקים אותו יין כדי שיפתח את פיו וישעשע אותם בהרפתקאותיו. יאנוש שירת בתור חייל במקסיקו, בצבא של מַקְסִימִילְיַאן לבית הַבְּסְבּוּרְג, אחיו הצעיר וחסר-המזל של הקיסק פראנץ-יוסף. מקסימיליאן נתמנה למלך על מקסיקו ושם נהרג בידי מורדים. ליאנוש היה אוצר עלילות ומעשי-גבורה ומאותה תקופה, והאיכרים, כדי לגרותו, היו מטילים ספק בסיפוריו.
"עכשיו, תארו לעצמכם את יאנוש קופץ ממקומו, עולה על השולחן ומודיע לחבורת השותים:
"'האם אתם מעזים להטיל ספק בדברֵי חייל אשר רגליו מיששו את חלל האפס?'
"קולות צחוק. האיכרים מכים על השולחן באגרופיהם, ולועגים לו בפניו.
"יאנוש, כצפוי, חוזר ומתאר בפעם המאה כיצד הוא וחבריו-לפלוגה נלחמו בהרי מקסיקו, הגבוהים עד לשמיים. הוא מספר: 'שם, בדרך, בהרים, תעיתי ואיבדתי את חבריי. (גיהוק). הלכתי, הלכתי עד עד שהגעתי לבסוף אל הפסגה של ההר הגבוה ביותר. האוויר היה דליל. הייתי עייף נורא. מה יכולתי לעשות? התיישבתי סחוט-לגמרי על קצה ההר. (גיהוק) נו, ישבתי-ישבתי, אתם מבינים – עד שהתחת התחיל לכאוב לי, הרגליים קפאו, הדם חדל לזרום. נו, מה עושים? הבקבוק היה ריק. (גיהוק). לבן-אדם היה קר. התחלתי לנענע את הרגליים שהיו תלויות באוויר... פתאום, מה אני מרגיש – שהרגליים, הרגליים שלי! – נתקלות בחלל האפס... כן, ככה, ממשות את הרִיק... ותרמיל הצבא שלי, העשוי עור-עגל וכבר מסריח מזיעה – הוא, מתחכּך ברקיע! ... (גיהוק) תאמינו לי, ככה... ככה...'"
כדי להמחיש זאת לחבריו קם יהודה בעודו מספר, הרים רגל אחת, גישש בה באוויר וחיקה עמידת שיכור המתנודד על השולחן כעל סיפון אונייה סוערת. גבו של יהודה, הנושא תרמיל דימיוני, כמו התכופף תחת כובד הרקיע.
"האיכרים," המשיך יהודה לספר, "פורצים בתרועות-צחוק מפני שהם כבר מכירים את הסיפור. יאנוש נעלב. אין בכוחו לסבול את הדבר. מוחו כבר מעורפל לגמרי. הוא קופץ-נופל מעל השולחן, חוטף בקבוק ובורח החוצה, שיכור כלוט. שם הוא יושב תחת העץ בגן, בוכה ושר ככה, מעמקי ליבו:

"'יונתי בת-בקבוק הקלועה בקש...'

"יאנוש הופך את הבקבוק אל פיו ומנשק אותו בדמעות ואילו האיכרים בפונדק ממשיכים להתהולל סביב השולחן ולשיר את הפזמון החוזר:

"'נשתה ונשתה עד שיתססו המעיים –
ועד שנחירינו יצמיחו ענבים!
הוי, הוי – רק עוד פעם אחת
אנחנו רוצים לשתות "לחיים"! –
"לחיים" – מדיארים, "לחיים" –
משאול תחתיות הן לא נימלט –
רק שם ינוחו עצמותינו העייפות!'"

כך ישבה החבורה הקטנה של הגברים ליד הבאר וסיפרו כל אחד ממאורעות חייו. הלילות נעשו קרירים, סוף הסתיו, חלפו המחסינים ואולם החורף איחר לבוא. רוחות עזות נשבו ועירבלו את אבק הקיץ על פני השדות היבשים. לעיתים היו השמיים מתכסים עננים. הכול היה מוכן בפתח-תקווה לעונת החריש והזריעה – אך הגשם טרם ירד.

*
דבר אחד העיב על אושרו של יהודה.
הוא התגעגע ללאה, אשתו בת השש-עשרה, שהשאיר בבית הוריה בירושלים יחד עם עציצי הריחן, הנענע והרוטה, שאותם העבירה מדירתם הקטנה שברחוב היהודים. דירה שנתבטלה עם צאתו של יהודה למושבה החדשה.
"אל תהיה עצוב, יודה." אמר לו ר' דוד, שהבחין בצערו. "אם ירצה השם יבואו הנשים ועוד בני-משפחה שלנו ליפו לקראת חנוכה. אשתי, דייכע של יהושע, ולאה שלך – תישארנה לגור ביפו, בדירה שאשכור עבורן, ואנחנו ניסע לבקרן, כל אחד בתורו, מדי שבועיים-שלושה."

*
שנה לפני עלותם של המתיישבים על אדמת מלאבס התחולל קרב קשה בין השבט של שיח' אבו-קִישְׁק, שאדמותיו השתרעו מצפון-מערב למושבה, סביב לגבעה שמעבר לירקון – לבין ערביי חַוַּארָת (יושבי ואדי אל-חווארת, לימים עמק חפר). בדקירות-חרב, ביריות ובמהלומות, נהרגו כמאה לוחמים משני הצדיים. הבידואים של אבו-קישק, בראשות השיח' מוחמד, התכוננו לסיבוב שני במלחמה. השיח' פנה אל מתיישבי פתח-תקווה בבקשת עזרה. לדעתו ראוי ששכניו יילחמו לצידו כנגד אויביו.
ר' דוד מאיר גוטמן התייעץ עם יהושע שטמפפר ואמר: "אסור לנו להסתבך בעזרה גלוייה לשבט אבו-קישק, כדי שלא נקים עלינו לאוייב את ערביי חווארת."
"אבל יחסי השכנות הנהוגים במזרח מחייבים אותנו, כנראה, לבוא לעזרתו של השיח' מוחמד, ולא – אנחנו מזמינים לעצמנו צרות בעתיד." השיב יהושע.
שניהם היו מנהלי המושבה הקטנה, ועליהם להחליט כיצד לנהוג. השלטון התורכי מושחת וחלש. למושלים, לשופטים ולקצינים ניתן כוח לקחת שוחד, לאסור ולענות, אך לא להשליט סדר ולשפר את התנאים. הדרכים רעועות, הפקר לשודדים; פגעי-טבע כמו הארבה והבצורת, מגפות של חולירע, דֶבֶר וכלבת, ומחלות קבועות כגרענת (טְרָאכוֹמָה), וקדחת (מאלאריה) לסוגיה – הן תופעות-קבע; אין ביטחון לחיים ולרכוש; והצרות האלה מציקות לא רק ליהודים אלא לרוב תושבי הארץ.
"מה נעשה?" שאל ר' דוד.
"נעזור לאבו-קישק, אבל בסתר, כדי שלא להיות מעורבים בסכסוך." ענה יהושע.
"ואיך עושים זאת?"
"נשלח את יהודה על הסוס ליפו. ניתן לו כסף לקנות אבקת-שריפה. והוא כבר ידע להעביר בחשאי את המטען לאוהלו אל אבו-קישק."

את המשימה שהטילו עליו מילא יהודה בחשכת הלילה, כדי לשמור על הסודיות. הוא הוליך את המטען צפונה, אל מאהל השבט הבידואי, מעבר לירקון. השיח' מוחמד אבו-קישק נעשה מאז לידיד המושבה למשך שנים רבות, וכך נהגו גם בניו ויורשיו אחריו. על אודות יהודה הופצה מעתה שמועה, בקרב ערביי הסביבה, כי השתתף בקרב עם ערביי חווארת בפועל-ממש, כשפניו מוסתרים היטב בכאפיה. תחילה השתדל יהודה להכחיש את השמועה, אך כאשר נוכח לדעת כי היא מוסיפה כבוד וכוח-הרתעה למושבה, בקרב ערביי הסביבה, חדל להכחיש את הדבר.

החריש הראשון התמהמה. ימי החנוכה קרבו והגשמים טרם ירדו. גם הפלאחים הערבים שבכפרי הסביבה טרם חרשו וזרעו את אדמותיהם, אך זאת לא רק בגלל הבצורת אלא מפחד הארבה הכבד שעלה על הארץ בשנה הקודמת והשחית את רוב יבולה.

רגנר, ר' דוד, לאזאר ובנו יהודה יצאו לסייר בשדות החרבים שהשתרעו צפונה ומזרחה מן הבאר, עד לגדות ואדי אַבּוּ-לִגֶּ'ה.
"האם נוכל לזרוע השנה?" חשש ר' דוד. "הפלאחים טרם יצאו לחרוש."
"בשיטות שלהם, במחרשת-העץ בעלת ה'מסמר' האחד, הם רק מגרדים את פני הקרקע, ומרבית הזריעה שלהם הולכת לאיבוד אם אין יורדים גשמים חזקים מיד אחריה. אבל אנחנו נחרוש את האדמה השחורה והטובה הזו לעומק, כמו שעשינו בהונגרי, ונזרע בה – מיד אחרי הגשם הראשון."

*
להדלקת נר ראשון של חנוכה [דצמבר 1878, כסלו תרל"ט] הגיעו הנשים ועימן בני-משפחה נוספים; הן הביאו תבשילים ומיני-מאפה מירושלים ליפו, והשתכנו בחדרים אחדים, בסימטה אפלה, סמוך לנמל. ר' דוד, יהושע, לאזאר ויהודה נסעו במיוחד ליפו כדי לקבל את פני הבאים ולהכין עבורם את המקום למגורים.

לאה היתה נרגשת. מאז הורדה, בגיל שלוש, מן האונייה בחוף יפו, לא יצאה את סביבות ירושלים. היא ליטפה בעיניה את יהודה, שהשתנה כולו. לבושו האיכרי, פניו השזופים, דרך דיבורו, הרובה שנשא דרך חירות על גבו, ידיו הנאות, בעלות האצבעות העדינות והחזקות, נראו אתה חרוצות ומסוקסות כידי עובד-במעדר או בנאי.
"שמעתי שאתה מרוח בריר-גמלים!"
"לאה, זה לא ריר-גמלים. סתם לכלוך. אני זקוק לרחצה טובה."
"ולא התרחצת בדלי מהבאר שלך, גיבור גדול? הלא כמעט הרגו אותך!"
"לאה..."
"תראה לי, לא נשארו קוצים בידיים שלך, ועל הפנים?" בדקה אותו.
"כבר לא. חוץ מזה, אנחנו מתרחצים בשוקת של הבהמות, אך המים קרים. עכשיו נראה אם אפשר להרתיח כאן מים ולמלא גיגית!"
"בירושלים אומרים שבתיכם יהיו קבריכם! אבא חושש..." לחשה.
"ובפתח-תקווה אומרים ששדות הנותנים לחם חשובים מקברי-אבות ואפילו מכותל מערבי!" השיב בקול רם.

ביפו טרם היה אז יישוב יהודי נפרד, ומעט היהודים שגרו בעיר היו ספרדים ברובם. אותו ערב, כאשר נישאו קולות "מעוז צור ישועתי" ושירי חנוכה אחרים, חלקם מושרים למנגינת ההימנון האוסטרי, וכאשר החנוכייה האירה מאדן-החלון הרחב, בסימטה החשוכה – הסתכלו השכנים המוסלמים והספרדים בפליאה בדירתם של מתיישבי פתח-תקווה. תדהמתם גברה כאשר לאזאר, יהודה, יהושע ור' דוד נתנו קולם בשירי המרד של קושוט, בהונגרית! – ולאחריהם נתן יהודה קולו, לבד, בקטע מתוך האוֹרַאטוֹרְיָה "יהודה המכּבּי" של הנדל, כפי שזכרוֹ משמיעת גבריאל דויטש, המלווה עצמו בגיטרה, בליל החנוכה באחוזתו שבצ'סנק.

יהודה הצטער על כך שמפני הצפיפות לא היתה ללאה ולו מידה של פרטיות כפי שהורגלו לה בחדרם שברחוב היהודים בעיר העתיקה בירושלים. יפו היתה עיר מזרחית צפופת סימטאות, מלוכלכלת, רעשנית ביום, חשוכה ומאיימת לאחר שקיעת החמה. מדי ערב היו הכול נסגרים בבתיהם, אין יוצא ואין בא.
אור הנר הראשון היבהב וכמעט כבה. נשבה רוח מזרחית עזה. מאוחר יותר נתחלפה ברוח מערבית. רעמים עמומים נשמעו ממרחק. ריח ברק, חריף, נתערבב במליחות הים וברסס גלים. יהודה שכב ער ליד לאה וחש כאילו בשכבם יחד נבקעת הבצורת ומתחולל השינוי המיוחל באיתני הטבע. האוויר נעשה אחר. רווי כובד העומד להתפרק, מבשר סערה וגשמים.

למחרת בבוקר זרחה השמש אך שולי השמיים במערב, מעל הים, האפירו-השחירו וקול הרעמים גבר. הגברים התפללו בחטף, מיהרו לאכוף את סוסיהם והעמיסו עליהם מצרכי-מזון לכל השבוע. לאזאר נפרד לשלום מבתו ומבנו הצעיר, משה-שמואל, שעמדו לחזור בקרוב לירושלים; יהודה נפרד מלאה; ויחד עם ר' דוד ויהושע, כשהעננים בגבם, יצאו ברכיבה מהירה מזרחה, אל המושבה החדשה, כדי שיספיקו להגיע בטרם יתחיל הגשם, נחל המוּסרַארה יגאה, והדרך הצפונית למלאבס תיעשה כולה ביצה טובענית.
המשך יבוא

"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 140 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'.
[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]