ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי. עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".
על מנת להקל על שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

ב. ציוני דרך ביוגרפיים
אורי אבנרי נולד בגרמניה, בספטמבר 1923, בשם הלמוט אוסטרמן. ילדותו בגרמניה עמדה בצל סוף הרפובליקה הווימארית ועליית הנאצים לשלטון. בנובמבר 1933, עשרה חודשים לאחר עליית היטלר לשלטון, עלתה משפחתו של אבנרי לארץ. משפחתו של אבנרי היתה משפחה אמידה. אביו היה איש עסקים בגרמניה. כרבים מאנשי העלייה הגרמנית בשנות ה-30 ירד אביו מנכסיו בתוך שנה מעלייתו. מצבה הכלכלי של משפחתו הידרדר לעוני קשה. הם חיו בשכונת פלורנטין בת"א. הוריו פתחו מכבסה. אבנרי סיים את לימודיו בכיתה ז' ובגיל 14 החל לעבוד לפרנסתו.
בגיל זה, בשנת 1938, לאחר שהבריטים הוציאו להורג את שלמה בן יוסף, איש אצ"ל שנתפס לאחר ניסיון התנקשות באוטובוס ערבי, הצטרף אבנרי לאצ"ל, והשתייך לארגון זה עד שנת 1941. ב-1941, כשנה לאחר הפילוג הגדול באצ"ל והקמת לח"י, ומיד לאחר "הפילוג הקטן" – פילוג על רקע של מאבקי כוח באצ"ל בת"א, הוא פרש מן הארגון.
את התקופה שבין 1941-1945 מגדיר אבנרי כתקופת "אובססיה של חיפוש השקפת עולם," אחרי הזעזוע של הפרישה מהאצ"ל. בתקופה זו, "פלירטט" אבנרי עם קבוצות המקורבות להשקפת עולם כנענית ועל פי כתבים שלו מתקופה זו, נראה שנקט בעמדות פוליטיות ימניות רדיקליות.
ב-1946 ייסד אבנרי קבוצה קטנה, שחרף גודלה עוררה רעש רב. שם הקבוצה – "ארץ ישראל הצעירה", אך היא נודעה יותר בשם "במאבק" על שם ביטאונה. כתב העט "במאבק" [כיוון שלעיתון לא היה רישיון מטעם השלטון הבריטי ומאחר שלהוצאת עיתון חד-פעמי אין צורך ברישיון, הופיע העיתון בכל פעם בשם אחר – וריאציות שונות ל"במאבק", אך בתודעת הציבור נחרט שם הגיליון הראשון – "במאבק"] הופיע ארבע פעמים בשנים 47'-46'. תהודת העיתון היתה רבה, ונכתבו עליו למעלה מ-100 מאמרים [למשל, משה שמיר כינה את העיתון "במת אבק"]. הגיליון האחרון של "במאבק" התפרסם יומיים לאחר החלטת עצרת האו"ם על החלוקה. החוברת יצאה נגד תוכנית החלוקה, והזהירה שזו עלולה להביא למלחמה גדולה ולשפיכות דמים בהתנגשות היסטורית בין האומה העברית לאומה הערבית. חודשיים קודם לכן, הוציא אבנרי חוברת בשם "מלחמה ושלום במרחב השמי", בה סיכם את רעיונותיו ורעיונות קבוצת "במאבק". כמה מהרעיונות המופיעים בחוברת מלווים אותו עד היום. הוא דיבר בה על א"י כמולדת משותפת לעברים ולערבים ועל אחדות המרחב השמי.
עם פרוץ המלחמה, התגייס אבנרי ושובץ בחטיבת "גבעתי". אף שחבריו והוא ראו במלחמה טעות טראגית, הם טענו שבשעה שקיום היישוב מוטל בספק – אסור לראות את הדברים מבחוץ, אלא לקחת בהם חלק. הוא שירת ביחידת הסיור של החטיבה, שכונתה "שועלי שמשון", ואח"כ כמ"כ בחטיבה. הוא השתתף בהרבה מאוד קרבות במשך כל תקופת המלחמה, ולקראת סופה, בדצמבר 1948, נפצע.
לאחר פציעתו החל אבנרי לעבוד באופן מסודר בעיתון "הארץ", לו שלח רפורטז'ות מהחזית כבר בתקופת המלחמה [רשימות אלו, שפורסמו בעיקר בעיתון הערב של "הארץ" "יום ליום", קובצו בספר "בשדות פלשת"]. הוא כתב ב"הארץ" מאמרים ראשיים.
באפריל 1950 קנה אבנרי, יחד עם שלום כהן, את העיתון "העולם הזה", שעד אז נערך ע"י אורי קיסרי. "העולם הזה" היה במהרה לכלי ביטוי לרעיונותיו של אבנרי. הוא הפיץ בהם את רעיונות "המרחב השמי", אך בעיקר, שימש במה לביקורת חריפה ביותר נגד המשטר והמדינה. אבנרי הציג את עצמו ואת עיתונו כמבטאי רוח החיילים הקרביים שחזרו מהמלחמה. ככזה, הוא הביע אכזבה עמוקה מהמדינה, השונה מזו שעליה נלחמו ואותה הקימו הוא וחבריו. העיתון ניסה להציג במשך כל השנים אלטרנטיבה כוללת למדינה ולמדיניותה. כן עסק העיתון בחשיפת פרשיות שחיתות של השלטון.
באמצע שנות ה-50 שיתף אבנרי פעולה עם שמואל תמיר בפרשת קסטנר. במשך שנים, הפכו תמיר ואבנרי את המשפט לכלי אופוזיציוני חריף, יש המכנים זאת הסתה פרועה, נגד מפא"י. תמיר היה עורך דינו של מלכיאל גרינוולד במשפט, ואבנרי העניק לו במה רחבה במשפט זה, כמו גם במשפטים פוליטיים אחרים, כמשפט "שורת המתנדבים" ועוד. בתקופה זו החריפו יחסי אבנרי והמשטר. לטענתו, ראה בו המשטר את אויבו הראשי והפעיל נגדו ונגד עיתונו טרור פיסי, החרים אותו ואף הקים עיתון מתחרה – "רימון", שנועד לשבור אותו כלכלית.
אבנרי התנגד למלחמת סיני. הוא ראה בה מלחמה קולוניאליסטית מובהקת נגד תנועת השחרור הערבית. באותה התקופה תמך אבנרי, בניגוד לקונצנזוס הלאומי בארץ, בתנועות השחרור השונות בעולם השלישי בכלל, ובפרט במזה"ת. הוא תמך במהפכות במצרים (של נאצר) ובעיראק ובמלחמת ה-F.L.N. נגד השלטון הצרפתי באלג'יריה. בשנת 1957 פרסם בעיתונו תוכנית שלום שנקראה "תוכנית איחוד הירדן". בתוכנית זו קרא לראשונה להקמת מדינה פלשתינאית במקום ירדן ולהקמת פדרציה ישראלית-פלשתינאית.
הוא הקים יחד עם נתן ילין מור וקבוצת אינטלקטואלים את תנועת "הפעולה השמית". לאחר כשנה של עבודה שיטתית הוציאה הקבוצה את "המנשר העברי", מניפסט בן 164 סעיפים, המסכם את תפישת עולמם. ביטאון הקבוצה היה "אתגר", בעריכתו של ילין מור.
בשנת 65', ערב הבחירות לכנסת השישית, הקים אבנרי מפלגה חדשה – "העולם הזה – כוח חדש". ההחלטה להקים את המפלגה התקבלה בעקבות חקיקת "חוק לשון הרע" בכנסת, אותה הציג אבנרי כחוק אנטי דמוקרטי דרקוני, שנועד, לטענתו, לרצוח את העיתון "העולם הזה". עם זאת, הוא מציין שכבר ב-1949 שקל הקמת מפלגה, אך החליט שבשל חוסר במשאבים עדיף להקים עיתון. התלבטות זו חזרה ונשנתה בכל מערכת בחירות. בבחירות לכנסת החמישית כמעט והחליט להקים מפלגה שתתבסס על "הפעולה השמית", אך לא עשה זאת, כיוון ששמואל תמיר הקים קבוצה מתחרה, שרעיונותיה דומים, שנקראה "המשטר החדש" (שלבסוף לא התמודדה).
תנועת "העולם הזה – כוח חדש", התבססה על דורות של קוראי "העולם הזה", שעיצבו את השקפת עולמם על עולם המושגים של אבנרי. בין פעילי המפלגה בלטה קבוצה של חברי "מצפן". הללו פרשו מהמפלגה לאחר הבחירות לכנסת, עקב חילוקי דעות עם אבנרי, וכיוון שאבנרי חשש שישמשו כמפלגה בתוך מפלגה.
בבחירות נכנס אבנרי לכנסת ומפלגתו "גרדה" את המנדט השני. היתה זו "מהפכה זוטא" בפוליטיקה הישראלית. היתה זו הפעם הראשונה שהתמודדה בבחירות רשימה חדשה לחלוטין, שאינה חלק מהמפלגות המסורתיות. כניסתו של אבנרי לכנסת נחשבה להישג גדול ולהפתעה כבירה. ארבע שנים אח"כ נבחר אבנרי שנית, ובכנסת השביעית זכה גם במנדט נוסף ושלום כהן, שותפו משנים לעריכת העיתון, נבחר גם הוא.
כעבור פחות משנתיים התפלגה הסיעה, עקב סכסוך בין השניים. אבנרי האשים את כהן שהוא מסרב למלא הסכם רוטציה בינו לבין עו"ד אמנון זכרוני – מס' 3 ברשימה. כהן האשים את אבנרי בניהול דיקטטורי של התנועה. הפילוג היה לסכסוך אישי קשה, ובעקבותיו כתב ופירסם כהן את ספרו "העולם הזה" – ספר שלם נגד אבנרי, ובו האשמות קשות והשמצות [בספר זה הציג כהן את אבנרי באור מכוער מאוד – כשקרן פתולוגי, כדיקטטור, כפוליטיקאי ציני שכל מטרתו – כוח לשם השתלטות על המדינה, כסוטה מין, כשתיין ומסומם ועוד. הוא מתאר את חיי משפחתו כהרוסים ואותו – כאדם חולה. אני מפקפק מאוד באמינות הדברים שנכתבו בספר, ולו בשל העובדה, שכהן הכיר היטב את אבנרי והיה שותפו הקרוב במשך עשרות שנים. האם כל הדברים שנכתבו בספר נודעו לכהן ביום אחד, לאחר הפיצוץ ביניהם? מסיבה זאת, המעטתי מאוד בהסתמכות על הספר בעבודתי, למעט ציטוטים ועובדות כמו תאריכים וכד'].
אבנרי בלט מאוד כח"כ. הוא נאם יותר נאומים מכל חבר כנסת אחר באותה תקופה, ועסק בכל נושא שעמד על סדר יומה של הכנסת. הוא הסעיר את הכנסת לא אחת בסערות, הרחקות והפרעות. במשך 8 שנות כהונתו – נאם אבנרי למעלה מאלף נאומים. במקביל, המשיך לערוך את עיתונו "העולם הזה".
בעת כהונתו בכנסת השישית, פרצה מלחמת ששת הימים. אבנרי תמך במלחמה, בה ראה מלחמת מגן, והצביע בעדה בכנסת. ביום החמישי למלחמה, כתב בעיתון "דף", עיתון יומי שהוציא במהלך המלחמה, מכתב גלוי לרוה"מ לוי אשכול, ובו פירט תוכנית שלום. בתוכנית הוא קרא לערוך בתוך 3 חודשים משאל עם בין תושבי רצועת עזה והגדה המערבית, בו הם יוזמנו להכריע על עתידם. הם יוזמנו להשיב ב"כן" או "לא" לגבי העיקרון של הקמת מדינה פלשתינאית חופשית ועצמאית. הוא הציע להקים מדינה כזו, ולייסד פדרציה בינה לבין מדינת ישראל. לתוכנית זו הטיף אבנרי מאז המלחמה ועד היום.
בשנות השבעים היה אבנרי הראשון שקיים מגעים עם אנשי אש"ף. תחילה נפגש עם פעילים מרכזיים כסעיד חממי, נציג אש"ף בלונדון לאחר מלחמת יום הכיפורים, ועם עיצאם סירטאווי, מראשי הארגון. שני אנשי אש"ף אלה נרצחו ע"י ארגונים פלשתינאיים קיצוניים. בשנת 1982, במהלך מלחמת לבנון, נפגש אבנרי לראשונה עם ערפאת עצמו בביירות הנצורה ולאחר מכן נפגשו פעמים נוספות בתוניס.
בשנת 73' רץ אבנרי לכנסת בפעם השלישית. הפעם רשימתו נקרא מר"י (מחנה רדיקלי ישראלי), וכללה קבוצות שמאל כמו חלק משי"ח, יוצאי מק"י ועוד. הרשימה לא עברה את אחוז החסימה. בתקופה שלא היה ח"כ, המשיך בפעילות פוליטית, במקביל לעריכת העיתון, במסגרות שונות של השמאל הרדיקלי. אחת מהן היא "המועצה הישראלית למען שלום ישראל-פלשתין", שקראה למו"מ עם אש"ף ולהקמת מדינה פלשתינאית לצד ישראל. המועצה קמה בשנת 1975 וראשיה הם שניהלו את השיחות עם אנשי אש"ף.
בשנת 77' רץ לכנסת במסגרת של"י. הוא הוצב במקום השלישי, אך הרשימה הצליחה להכניס שני מנדטים בלבד. במסגרת הסכם רוטציה פנימי, כיהן אבנרי בכנסת התשיעית במשך שנתיים. של"י התפלגה ב-81'. בשנת 82', מיד בפרוץ מלחמת של"ג, הקים אבנרי יחד עם חבריו לתנועות השמאל הרדיקלי, את "הוועד נגד המלחמה בלבנון", שנאבק נגד המלחמה. כבר בתום השבוע הראשון למלחמה, כינס הוועד הפגנה גדולה בכיכר מלכי ישראל.
הפלג הרדיקלי של של"י, בראשותם של מתי פלד ואורי אבנרי, הקים את "אלטרנטיבה". "אלטרנטיבה" הקימה יחד עם מפלגה רדיקלית ערבית, "התנועה המתקדמת", רשימה יהודית ערבית משותפת – "הרשימה המתקדמת לשלום ולשוויון". בראש הרשימה בבחירות לכנסת ה-11 בשנת 84', עמד מוחמד מיערי. אורי אבנרי הוצב במקום ה-120. הרשימה הכניסה שני מנדטים. גם מפלגה זו לא האריכה ימים, ולבסוף הפלג היהודי פרש ממנה.
בשנת 84' נקלע "העולם הזה" למשבר כלכלי. במשך 6 שנים ניסה אבנרי להציל את העיתון, אך בשנת 90' עמד העיתון על סף פשיטת רגל. אבנרי ניסה למכור אותו לגורמי שמאל בארץ ובחו"ל, אך לא מצא קונה, ולבסוף נאלץ למכור את העיתון, לאחר 40 שנה ושלושה חודשים שהיה בעליו ועורכו, דווקא לאיש הימין, מקורבו של שרון, אריה גנגר.
מאז, כותב אבנרי ב"מעריב". בבחירות לכנסת ה-13 תמך אבנרי ברבין. אחרי הקמת ממשלת רבין, התאכזב אבנרי מדרכו, ובעיקר מהחלטותיו על הגירוש וההסגר, מקצב וצורת ניהול המו"מ עם הפלשתינאים וסוריה וממבצע "דין וחשבון". הוא הרבה לתקוף אותו בעיתונות ובהפגנות. בימים אלה הוא עומד בראש התארגנות חדשה של תנועה ציבורית הנקראת "גוש שלום".
לאחר החתימה על הסדר העקרונות עם אש"ף, הביע אבנרי תמיכה מלאה ונלהבת בהסדר, כשלב בדרך להגשמת רעיונותיו. לאחר החתימה קרא לשחרור כל המחבלים הכלואים בישראל.

אבנרי כתב 8 ספרים: "מלחמה ושלום במרחב השמי" (1947), "בשדות פלשת 1948" (1949), "הצד השני של המטבע" (1950), "צלב הקרס" (1961), "מלחמת היום השביעי" (1969), "אויבי, אחי" (1989), "לנין לא גר פה יותר" (1992), ו"אנחנו לובשים את כתונת נסוס" (בגרמנית – 1993).

2. צרור הערות 29.8.18

* אח"כ הם מתבכיינים – ב-29 בנובמבר 1947 החליטה עצרת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. היה זה הרגע היפה ביותר בתולדות האו"ם, שמימש את מהותו ומשמעותו ואת הצדקת קיומו, בכך שאפשר לעם היהודי לממש את זכותו הטבעית להגדרה עצמית ככל עם ועם, ואת זכותו ההיסטורית על ארץ ישראל.
ב-10 בנובמבר 1975 קיבלה עצרת האו"ם החלטה הפוכה, על פיה הציונות היא גזענות. היה זה רגע השפל בתולדות האו"ם. שגריר ישראל באו"ם, לימים נשיא המדינה, חיים הרצוג, היטיב להגדיר את ההחלטה – אנטישמיות. הוא הזכיר שההחלטה התקבלה בדיוק ביום השנה לליל הבדולח, ואמר לנוכחים שהיטלר היה מרגיש כאן בבית. מדוע ההחלטה הזאת אנטישמית? כי רוב גדול של מדינות לאום החליט שתנועה לאומית של עם אחד בלבד, העם היהודי – בעצם היותה תנועתו הלאומית, היא גזענית. היתה זו אי הכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי.
ב-16 בדצמבר 1991, במהלך מדיני מבריק שהובילו ראש הממשלה יצחק שמיר, שר החוץ דוד לוי ושגריר ישראל באו"ם יורם ארידור, בשיתוף פעולה הדוק עם ממשל בוש האב, ביטלה עצרת האו"ם, בצעד נדיר, את החלטת הגינוי לציונות. האו"ם הסיר מעל עצמו את הקלון הזה.
וכעת, האו"ם עומד לחזור לסורו, אם תתקבל יוזמת הגינוי לישראל בשל חוק הלאום, והצגתו כאפרטהייד. זה אותו האו"ם הישן והרע, האו"ם האנטישמי, שגינה את הציונות ב-1975. זהו או"ם המגנה את ישראל על כך שצירפה לחוקתה את המהות של החלטת 1947 – היותה מדינה יהודית. את המהלך הזה יזמו במשותף האוייב – אש"ף עם הח"כים הערבים. בניגוד להתנגדות המחנ"צ ו"יש עתיד" לחוק, שהיתה צעד טקטי, ציני, שנובע מחשבון פוליטי (שגוי), ההתנגדות של הרשימה המשותפת היא כנה, אידיאולוגית. הם אכן שוללים את קיומה של מדינה יהודית, כלומר את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. עצם חברותם בכנסת, חרף התנגדותם העקרונית למדינה ופעולתם החופשית בה, היא עדות לכך שישראל היא דמוקרטיה ליברלית פתוחה וסובלנית, אולי יותר מכל דמוקרטיה ליברלית אחרת בעולם.
אך יש הבדל בין התנגדות למדינה בכלים הפרלמנטריים של הדמוקרטיה, לבין חתרנות מדינית נגדה. אח"כ הם מתבכיינים כשמגדירים אותם גיס חמישי.
אגב, התגובה הישראלית, של ממשלת רבין, על החלטת עצרת האו"ם לגנות את הציונות, היתה הקמת ארבעה יישובים יהודיים בגולן. בכך יישם רבין את סעיף 7 בחוק הלאום, המושמץ כל כך בפי המתיימרים לשאת את מורשתו.

* מלחמה אינה משחק שחמט – אפרופו סוגיית אונר"א שעלתה לאחרונה לכותרות, להלן קטע ממאמר של חתן פרס ישראל עזריה אלון ב"למרחב" (בטאון תנועת אחדות העבודה – פועלי ציון), גיליון ערב יום העצמאות תשכ"ז 14.5.67, שלושה שבועות לפני מלחמת ששת הימים:
"מי שחי בעולם המציאות, ולא בעולם הדמיון, יודע, כי מלחמה אינה משחק שחמט, שעם סיומו אפשר להעמיד את הכלים מחדש על הלוח לפי הסדר הישן. תוך שנות המלחמה, לפניה ואחריה, נוצרה מערכת חדשה של עובדות, שאי אפשר לשנותן, על כל פנים אי אפשר לעשות זאת בכוחן של מחשבות טובות בלבד. נציין כאן רק אחדים מן השינויים המהותיים:
"המדינה היהודית לא קמה, כפי שחזו אותה בעלי רצון טוב יהודים ולא-יהודים. היא קמה תוך מלחמה אכזרית נגד אלה, שראו רק סיום אחד אפשרי לה – הטלת כל היהודים לים. מראשית קיומה אין לה אף יום אחד של מנוחה ושל ביטחון בעתידה. אלא אם כן תעמוד בכוחה ובכוח אוכלוסֵיהַ נגד כל ניסיון להכרית אותה – רצון, המוצהר כל יום מחדש.
"'המצב שלפני קום המדינה' איננו קיים בשום מקום בעולם – לא באירופה, לא בארצות ערב ולא בארץ ישראל, וממילא אי אפשר לחזור אליו, אפילו הוא נראה למישהו כמצב רצוי.
"קיומו של העם היהודי וקיומם של היהודים בישראל תלויים בקיומה של המדינה. זכותו של אדם להיאבק על קיומו – אין עליה עוררין.
"בעולם הערבי טופחה ומטופחת אידיאולוגיה אנטי יהודית, שכמותה לא היתה, בהיקף ובעומק, לפני כן, והיא מוקנית יום יום לכל בוגר וילד בכל אמצעי התקשורת וההשפעה.
"קיומן של מדינות ערב ככוח פוליטי וכלכלי הולך ועולה, ואין להן כל קושי עקרוני לפתור את בעייתם של כמה מאות אלפים מבני עמם, כפי שעשו עמים אחרים עם קרוביהם הפליטים.
"... הכנסת חלק רציני מאוכלוסייה זו לתוך מדינת ישראל, פירושה הכנסת יסוד של חומר נפץ, שיש בו סכנה לקיומה. מכאן גם חוסר השחר בכל הדיבורים על 'מיספר מוסכם של פליטים' או על 'מחווה של רצון טוב.' כמה זה 'מיספר מוסכם'? מאה, מאה אלף, מיליון? אם המדובר במיספר כזה, שלא יהווה בעייה במדינת ישראל – הרי במסגרת איחוד המשפחות כבר הוחזרו פליטים במִכְסָה, אשר לדעת אחדים היא מעבר למותר לנו... פתרון, ואפילו חלקי, של בעיית הפליטים ע"י החזרה למדינת ישראל ניתן רק בשני תנאים: או שיבואו ימות המשיח, וכל העמים יחיו בשלום ובשלווה, גם רוב ומיעוט בארץ אחד (יהודים וערבים בכלל זה) – או שנחליט לאבד את עצמנו לדעת. שני הדברים אינם ריאליים."

* השופטים התבלבלו – החלטת בית המשפט העליון לחייב את המדינה לאפשר מעבר חמש חולות סרטן מרצועת עזה, בנות משפחה של פעילי חמאס, לטיפול בישראל, היא החלטה שגויה, מזיקה וחמורה. זאת, ללא כל קשר לשאלה, אם החלטת הקבינט למנוע את המעבר צודקת או לא.
אני סבור שהחלטת הקבינט שגויה. מטרתה ראויה – מנוף ללחץ על חמאס לשחרור אזרחי ישראל הכלואים בידיו והחזרת גופות חללי צה"ל לקבר ישראל. אולם אני משוכנע שהצעד לא יקדם את המטרה. אדרבא, חמאס ימנפו זאת כדי לגרום לנזק תדמיתי ממושך ככל האפשר לישראל, גם במחיר מוות של החולות. ההחלטה הזו עלולה לגרום לנזק תדמיתי לישראל, לחשוף אותנו ללחצים. ומעל הכול, מסיבות הומניטריות אני בעד סיוע לחולים מעזה. והרי זו דרכנו – עם כל זעקות השבר על ה"מצור" המדומה, בתי חולים בישראל מטפלים בילדים עזתים חולים ולא רק בילדים.
אז למה אני שולל את החלטת בית המשפט? כי משמעות ההחלטה, היא שאנו נושאים באחריות לבריאותן של אותן חולות. ואיפה זה ייגמר? ישראל אחראית על בריאותם של תושבי עזה? ישראל נסוגה לחלוטין מרצועת עזה לפני 13 שנים. הנסיגה היתה כרוכה בצעדים קשים וכואבים של חורבן חבל התיישבות ישראלי, גירוש אלפי ישראלים מביתם ונישולם מאדמתם. הנסיגה הייתה עד גרגר החול האחרון. במקום שקט ושלום קיבלנו טרור ומתקפות בלתי פוסקות. וכל זאת כדי להשיג מטרה אחת – התנתקות. אז לפחות שנתנתק. מה פירוש התנתקות? כשמה כן היא.
האחריות שלנו לבריאותו של עזתי, אינו שונה מאחריותנו לבריאותו של אזרח בגואטמלה, באלבניה או באתיופיה. אנו יכולים לסייע לתושבי עזה, כמחווה הומניטרית, כפי שאנו מסייעים לפצועים מסוריה וכפי שמשלחות ישראליות יוצאות לאתרי אסון בעולם. אבל זוהי מחווה אנושית, וולונטרית, שאינה נובעת בשום אופן מאחריות משפטית של ישראל למי שאינם אזרחיה ואינה נתונים לשליטתה. שופטי בית המשפט התבלבלו.

* בושה – איני מאוהדי ראש הממשלה, כידוע. אבל כאשר נתקלתי ברשומה (פוסט) התוקפת את נתניהו על כך שלא גינה את הלינץ' הגזעני של הפוגרומצ'יקים בחוף קריית חיים, זמן קצר לאחר הפרסום, הגבתי: "יש לך ספק שהוא יגנה ויוקיע את המעשה?" לא היה לי ספק שהוא יגנה, וראיתי באותה רשומה זריזה – בלתי הוגנת. אף חשבתי שהנ"ל מאוד הזדרז להוציא אותה, כדי להספיק רגע לפני הגינוי המובן מאליו.
חלף יום. חלפו יומיים. שלושה ימים חלפו. ולמרבה הבושה – נתניהו שותק. מי שממהר להוציא ציוצים על כלום, וגינויים על סרק, כדי לקרוץ לבייס – בחר לשתוק. בושה.
אני מקווה שזה לא הלקח שלו מפרשת אזריה. אז הוא הציג, לצד יעלון ואיזנקוט, עמדה מנהיגותית ראויה, אך גילוי המנהיגות המפתיע החזיק מעמד 48 והוא נסחף כדג מת בזרם העכור.
יש לקוות, שלמרות האיחור המביש, ההוקעה תבוא.

* למה אנו מאושרים – מדינת ישראל, עם כל בעיותיה ועם כל הסכנות הביטחוניות שבה, היא מדינה טובה, שטוב לחיות בה. ולכן, שנה אחרי שנה, היא נמצאת במקומות גבוהים ביותר במדד האושר העולמי, ומותירה הרבה מאחוריה מדינות שאינן מתמודדות עם בעיות שהיא מתמודדת עימן. וזה מטריף את קהילת הטרוניה, אותם עורבים המקרקרים מהשכם עד הערב רק-רע רק-רע רק-רע.
והנה, כתב אחד העורבים הללו פשקוויל, שבו הוא הסביר למה הישראלים מאושרים. כי הישראלים אוהבים מלחמה. וכיוון שנתניהו מספק להם מלחמת נצח הם בצמרת טבלת האושר.
נו, אז מי כתב את הפשקוויל? לא קשה לנחש. אנטישם פרטי – רוגל. אנטישם משפחה – אלפר.

* השוקניה נגד הקרן – מתקפה חריפה על הקרן החדשה. נחשו איפה? בשוקניה. למה? כי מנכ"ל הקרן מיכאל גיצין מתח ביקורת על התבטאויותיו האנטישמיות של ג'רמי קורבין. ועל כך נזעק יצחק לאור, מן הבולטים בדבוקת שוקן:
"בורותו וגסותו של פטרון עמותות השמאל לא מעניינות, אבל אולי הגיע הזמן לברר מי בבריסל משתתפים במערכה נגד קורבין, וגם לומר לבכירי עמותות השמאל: לא נבחרתם, התמניתם, כמו מנהלי תאגידים. זה שהימין משמיץ אתכם לא מצדיק דברור של השמאל הישראלי בעזרת זדון כזה והתערבות בפוליטיקה הבריטית 'בשם העם היהודי'."
ככה זה. לקיצוניות אין גבול. ככל שתהיה קיצוני יותר, תמיד יצוץ קיצוני ממך.

* פייק דחליל – אור קשתי פירסם ב"הארץ" "תחקיר", המוכיח את דחליל ה"הדתה" בצה"ל. הוא סיפר שבמסגרת מדיניות חדשה, ארגוני יהדות פלורליסטית לא מורשים להופיע בפני חיילים, אלא רק בפני קצינים. לעומת זאת, ארגונים אורתודוכסיים מופיעים גם בפני חיילים. אכן, אפלייה. והוא הדגים זאת בכך שחיילים מבקרים בעיר דוד, ונחשפים לאנשי עמותת אלע"ד. לעומת זאת, מכון "שיטים" – מכון החגים הקיבוצי, יכול להופיע רק בפני קצינים.
אני קשור למכון "שיטים" ומפעם בפעם אף מרצה בשמו או בפני הצוות שלו ואנו עורכים פעילויות משותפות. הרמתי טלפון לערן ירקוני, מנהל המכון, ללמוד מה הסיפור. ובכן, כך.
אכן, צה"ל שינה את מתכונת העבודה של גופים חיצוניים בפעילות החינוכית לחייליו. צה"ל עמד בפני מתקפה חזיתית, מצד אחד מצד גורמים חרד"ליים כמו העיתון "בשבע", ומצד שני מצד גורמים חילונים מיליטנטים כמו הפורום החילוני ו"הארץ" (בעיקר אור קשתי ואורי משגב), שכל הזמן זינבו בו, על שהצד השני השתלט על צה"ל, שוטף את מוחות החיילים, עם כל מינֵי פייק-ציטוטים שהם הביאו, וכל הרצאה, שיעור, סמינר, יום עיון עורר מחאות מצד זה או מן הצד האחר.
הרמטכ"ל הבין שצה"ל נקלע, שלא בטובתו, למלחמה על גבו ועל גב חייליו, והחליט לעצור הכול לבחינה מחודשת. והמסקנה אליה הגיע היא מסקנה, שבעיניי היא נכונה. לעצור את הפרטת החינוך בצה"ל ולהחזירו לידי המפקדים וחיל החינוך. הגופים החיצוניים בתחומים השונים ייפגשו רק עם קצינים, להעשרה ולחשיפה של מגוון הקולות בחברה. ואכן, מכון "שיטים" מופיע היום רק בפני קצינים (אם כי, אמר לי ערן, גם קודם הוא הופיע, מבחירה, בעיקר בפני קצינים).
לעומת זאת, החיילים ממשיכים לבקר במוזיאונים ואתרי מורשת, אף שהם מנוהלים בידי ארגונים פרטיים ואף פוליטיים. כך גם הביקור בעיר דוד. האם החיילים מבקרים גם באתרים שמנוהלים בידי גורמים חילונים? בהחלט. למשל, מוזיאון ההגנה, בית הפלמ"ח, מרכז רבין, מכון בן גוריון, בית לוחמי הגטאות ועוד.
הנה, זאת תרבות השקר וההפחדה, זה דחליל ה"הדתה". ואנשים מאמינים לפייק הזה.
והאמת היא, שמה שמאיים באמת על הגורמים הדוסופובים כמו הפורום החילוני ואור קשתי, זה מה שמכון "שיטים" מייצג, כיוון שהדבר מערער את הטהרנות החילוניסטית.

* קלקול – עוד ארבעה אמריקאים תמימים נרצחו בידי הקלקול השני לחוקה.

* מחזור חדש למדרשת השילוב – זכיתי אתמול לכמה שעות של התרוממות רוח, עם הגעת חניכי מחזור ז' של מדרשת השילוב בנטור שבגולן, לשנת הלימודים החדשה. 57 חניכים חדשים, לצד 36 חניכי מחזור ו' שנשארו לשנה שנייה.
מדרשת השילוב הינה מכינה קדם צבאית, הפועלת במתכונת של ישיבה – עיקר עניינה לימוד תורה, באופן המשלב הרבה מאוד לימוד אישי, לימוד בחברותות, בקבוצות קטנות ובמגמות על פי עניין. הייחוד שלה, הוא שהיא בית מדרש משולב לדתיים וחילונים, בנות ובנים הלומדים יחד, כאשר כל אחד מביא את עצמו ואת עולמו, מכבד את העולמות האחרים ופתוח ללמוד מהם ולהכיר אותם.
אך השילוב אינו רק במגוון המגזרי והמגדרי של התלמידים והמורים, אלא גם בארון הספרים של בית המדרש הזה. לימוד התורה אינו רק התורה, המשנה, התלמוד, הרמב"ם וכתבי הרב קוק, אלא גם הרצל, ביאליק, בן גוריון, טבנקין, ברל, ז'בוטינסקי, אלתרמן, רחל, לאה גולדברג, זלדה, אריסטו, אפלטון, ניטשה ומרקס. ולצד הלימוד – גם עשיה התנדבותית בקהילה. ולצד אלה, הכוונה לשירות משמעותי בצה"ל של כל החניכות והחניכים, דתיות ודתיים, חילוניות וחילונים כאחד.
אני קשור למכינה עוד משלבי החשיבה הראשוניים, שנים טרם הקמתה, אך זה המחזור הראשון מאז נבחרתי ליו"ר הוועד המנהל של העמותה. בשיחת הפתיחה אמרתי לחניכים, שאין זה בית מדרש רק של דתיים וחילונים, אלא גם של מי שאינם דתיים ואינם חילונים, ושל מי שהם גם דתיים וגם חילונים, ומי שאינו מוצא את עצמו בהגדרות הללו וגם מי שיחולו במהלך השנתיים תמורות לכאן או לכאן בהגדרותיו. זהו בית מדרש מגוון, חופשי ופתוח, שכל דבר יהודי אינו זר לו.
בעצם, בית המדרש הזה מתאים לכל מי שאינו מפחד מ"הדתה" או "החלנה" ואין לו עניין לקדם "הדתה" או "החלנה".
מחרתיים אדריך טיול של מחזור ז' בעקבות ההתיישבות בגולן.

* סגירת מעגל – לטקס הפתיחה של מחזור ז' הגיעו הורי החניכים. אבא של אחד החניכים היה חניך שלי, לפני 32 שנים, כשהייתי המדריך החברתי של היאחזות נמרוד.

* ביד הלשון: הטעמה ספרדית – בבלוג עונ"ש (עונג שבת) של פרופ' דוד אסף, התפרסם מאמר של אליהו הכהן (שגרסה מקוצרת שלו התפרסמה ב"חדשות בן עזר" לפני כשנתיים): "עברית נזמרה: שירי זמר לעידוד הדיבור בעברית".
המאמר נפתח בשיר עברי – "עברית שפתנו" שכתב בשנת 1897 שלמה נפתלי הרץ יונס, אביהן של האחיות דבורה וחמדה, נשותיו של אליעזר בן יהודה. מה שהפתיע אותי במיוחד, הוא שהשיר הוא בהטעמה ספרדית, כלומר מלרעית, כבר באותה תקופה.
הכהן מתייחס לכך במאמרו, ובין השאר הוא מצטט מתוך מאמר משנת 1898 בעיתון "המליץ" שכתב אדם שכינה את עצמו "מורה חדש בארץ ישראל", שיצא נגד ההטעמה הספרדית: "תשעים ותשעה חלקים מאחינו (כן ירבו!), כותבים ומדברים על פי המבטא האשכנזי ויודעים את שפתנו וספרותנו הקדושה לא פחות מהספרדים, ומדוע לנו לחקות כקופים את המבטא הספרדי?"
ההברה הספרדית, המילרעית, גברה, והיא טבעית לנו, שנולדנו לתוכה. יש המצֵרים על כך. יורם טהרלב, למשל, כתב פעם שההברה המילעילית, האשכנזית, רכה ונעימה יותר.
למה ניצחה ההברה הספרדית? לדעתי, הסיבה לכך היא פשוט שזאת ההטעמה הנכונה, המקורית, של העברית. זאת, על סמך ההטעמה של טעמי המקרא, שהיא מילרעית.
אורי הייטנר