על הרומאן "בשבילה גיבורים עפים"
מאת אמיר גוטפרוינד
כנרת זמורה-ביתן, 2008, 669 עמ'
בתחילת הדברים צריך לציין כי הדמיון בין הסדרה הטלוויזיונית "בשבילה גיבורים עפים" (יצר וביים עומרי גבעון, זכה בפרס קאן, אפריל 2018) הוא קלוש ביותר. יש דמיון מה בין הסדרה הטלוויזיונית ובין הרומן רק בסופו – ב-60 העמודים האחרונים של הרומן המכיל 669 עמודים, והדמיון מתמצה בכך שמדובר במיספר חברים המבקשים להציל אחות של אחד מהם שנטמעה בתוך כת סגורה ומסוכנת – זה הכול. השמות בשתי הגרסאות שונים לחלוטין: אביב, דובי, הימלר, בנדה – בסדרה; אריק, בני נסים, גדעון ויורם – ברומן. מקום האירוע שונה לחלוטין: בוגוטה והג'ונגל בקולומביה – בסדרה; פרוור של שיקגו בספר. העילה לדרמה הטלוויזיונית: אביב הלום קרב ומלא נקיפות מצפון שנטש את מפקדו הנערץ הפצוע בהיתקלות עם מחבלים בלבנון, מסלק מעליו, בהתקפה של זעם בלתי נשלט, את יעלי, אחותו של דובי, ואז היא בורחת מהארץ, מצטרפת לכת בג'ונגלים, ושם יולדת לאביב בן. בארץ היא נחשבת להרוגה בתאונת דרכים. לעומת זאת, ברומן – מיכל, אחותם של בני ונסים, מתאלמנת מבעלה, והיא מחפשת את עצמה בהודו, בגרמניה, ובסוף בכת של ישראלי לשעבר בפרוור של שיקגו. בדרמה מסופר גם על רצח של ברון סמים, שאיכשהו הישראלים חשודים בו, והעלילה מסתיימת שם בקרב בין המשטרה ובין הכת, המעורבת בהפקת סם. הימלר, חולה הסרטן נהרג בקרב הזה, והישראלים מצליחים להציל את יעלי. החלק המקביל במקור, ברומן, שונה לחלוטין: שני האחים ושלושת חבריהם מצליחים לחטוף את מיכל מידי אנשי הכת באמצעות תחבולה והרבה מזל, תוך שהם נוהגים בשלומיאליות כובשת לב. החלק הזה של הרומן הוא דווקא פחות מוצלח במכלול כולו (על כך בהמשך).
התקופה, עליה נסבה עלילת הספר היא באורך של כעשרים שנה מגיל 8 של הגיבור הראשי – אריק ברושי (לשעבר בורשטיין), הסוקר את האירועים בגוף ראשון – עד הגיעו לגיל 38, ובחיי המדינה – משנות השישים של המאה שעברה ועד ההפגנה הגדולה בכיכר מלכי ישראל שבה נרצח יצחק רבין. כשפרצה מלחמת ששת הימים הנערים היו כבני 10 (עמ' 93). הגיבורים: תושבי שכונת פועלים בחיפה, עולים מפולין, עיראק, טורקיה, יוון, מרוקו.
אריק הוא בן יחיד של הוריו שעלו מפולין (סבו התנצר לתקופה קצרה). האב ציוני "שרוף", אוסף אלבומי ניצחון, ומאושר על כל הצלחה ישראלית (מלחמת ששת הימים, אנטבה, אירוויזיון, מיס תבל וכד'), לא מצליח לסיים את "חסמב"ה", אבל קורא את ספרו של ד"ר משה קרוי המטיף לאגואיזם. המודל לחיקוי בעיניו הוא נתן אלבז שהתנפל על רימון כדי להציל את חבריו, וכן גיבורים אחרים כמו אריה קצנשטיין ויהודה קן-דרור. לבנו אריק כמעט נקרתה הזדמנות ליפול על רימון בלבנון, וכבר דמיין את גאוותו של אביו אילו נהג בגבורה כמו הגיבורים הנ"ל.
במשפחת אבאדי, שעלתה בחירוף נפש מעיראק, יש בחיפה שלושה אחים (מי שנותר מהפרהוד): אברהם הבכור, ספר במקצועו שכל המשפחה שומעת בקולו. הוא דואג לכולם ומחייב אותם לעבוד קשה ולהיטמע במחברה הישראלית. האח האחר – משה נשוי לתקווה, ולה אחות תאומה בשם גאולה, רווקה. למשה ותקווה שלושה ילדים: נסים בעל התפיסה האיטית, בני, שלימים יהיה עורך-דין מצליח, ומיכל, נערה מפולפלת מאוד, שאוהבת לקנטר את אריק המאוהב בה. האח הקטן של אברהם ומשה הוא ששון, קטוע כף רגל ובעל צלקת בצוואר, "מזכרת" מהפרהוד כאשר הפורעים קטעו את כף רגלו כדי להקל עליהם לשדוד את אצעדת הזהב שעל קרסולו, וגם ניסו בהזדמנות זאת לרצחו. בארץ הוא עורך דין מצליח ועשיר. דוד נוסף לנסים, בני ומיכל הוא הדוד נאג'י, שירד ב 1967 לניו-ג'רזי, מתעשר שם ממסחר בצעצועים.
בחבורת הילדים בשכונה מצוי גם יורם, שכנראה חוטף מכות מאביו, אימו בורחת לאמריקה, מעשה החוזר על עצמו גם לגבי "אימו השנייה", קתרין. יורם הוא פרא אדם, מעורב בקטטות, וכבר מילדות מעורב בעסקאות מפוקפקות. הוא גדול משאר חבריו בשנתיים, כי נשאר פעמיים כיתה. הוא המנהיג הבלתי מעורער של חבורת הילדים.
ציון הוא בנם של סמואל ופורטונה נחמיאס, משפחה ספרדית (יוונים וטורקים), הוא ילד מעט מסתורי, במקום ללמוד הוא עורך סיורים בכל הארץ, כולל בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, יודע לפתוח מנעולים של בתים ומכוניות. הוא מתגייס לסיירת מטכ"ל, ונהרג בלבנון. אביו, שהתאלמן מפורטונה ושכל את בנו – מתאבד על קברו.
גדעון הוא החבר הכי מוזר בחבורה. הוא בנם המטופח של משפחה אמידה מאוד המעניקה לו פינוקים, ואפילו מכונית לאחר שקיבל רישיון נהיגה. הוריו הם ד"ר יוסף שפי, רופא, שמקדיש זמן וכסף על חבריו של גדעון, עוזר להם בהכנת שיעורים, והולך איתם למגרשי כדורגל. אשתו, ד"ר חנה שפי, אשת חינוך, אישה יפיפייה (דומה לקתרין דנב), מושא תשוקתם של גברים רבים, וגם של חבורת הנערים. מסתבר שד"ר יוסף שפי בוגד באשתו, וכאשר נתפס "על חם" (עמ' 234), השניים מתגרשים. לגדעון יש אוספים שונים, הוא שומר חוק, ופועל "על פי הספר". בהשפעת חברתו רחלי הוא נעשה טבעוני, אבל דווקא כשהוא מתכוון בטבעונותו להגן על בעלי חיים, יוצא לו לדרוס במכונית, כלבים, חתולים, חיות בר, וגם את כלבו שלו צ'אמצ'י.
הסיפור מתאר את קורותיהם של הנערים מבית הספר היסודי, בית הספר התיכון, הצבא, לימודים באוניברסיטה, נישואין וכו' – כל זה דרך עיניו של אריק, הגיבור הראשי, המדבר בגוף ראשון, והשוקל את כל אשר הוא רואה ומתנסה בו – בנימה אירונית, ולפעמים אפילו בציניות.
צריך לציין כי המשפחות יוצאות עדות שונות חיות ביניהן בשלום, ואפילו בהרמוניה: אברהם אבאדי העיד באחיו שעליהם לקבל עליהם את ההווי הישראלי. אבא של אריק מעריץ את יוצאי עיראק כאנשי עבודה ישרים ומוכשרים. משה אבאדי הוא החבר הכי טוב שלו. משה אבאדי עצמו מעיד כי העדה שלו נקלטה, ואין לה טענות (עמ' 228). מסתבר שדווקא בתוך עדה אחת יש מריבות: במשפחת נחמיאס (סמואל ופורטונה הוריו של ציון) – הפלג הטורקי שבמשפחה רב עם הפלג היווני – הגם ששניהם שייכים לעדה הספרדית. מסתבר שדווקא הדור השני, שממש אין לו על מה להתלונן, מוצא לנכון לדבר על קיפוח – האחד הוא בני שהפך לעורך דין עשיר וחי בדירת פאר (אריק לועג: אבא שלי שעובד במשמרות במפעל שוקולד, בין משמרת למשמרת הוא עוסק בקיפוח עדות המזרח, ראו עמ' 445-439) , והשנייה היא מיכל, אחותו, המתלוננת שבבית הספר מלמדים על ועידת קטוביץ, ולא על הפרהוד בעיראק.
הגיבור המרכזי הוא, כאמור, אריק ברושי, דמות מורכבת מאוד, ממש הצלחה בעיצוב ספרותי: הוא עצלן בלימודים, אבל קורא ספרים בכמויות, יש לו תשוקה חזקה לכתוב את ספר חייו, אבל מתייאש מהניסיונות הזעירים שהוא מתנסה בכתיבה, וגם מיכל, שמקנטרת אותו מנערות ועד בגרות, אינה מסייעת לו בעניין זה. הוא יודע שיורם עלול להוביל אותו לעברי פי פחת עם העסקים השחורים שלו, אבל הוא כל פעם נכנע לו, ומפסיד בגללו כספים. בנעוריו הוא שימש מעין עוקב ומרחרח בשכר אצל מועמדים פוטנציאליים לשידוך אצל השדכן יענקלה ברייד. בעבודתו זאת הוא מתוודע אל סודות היחסים בין המינים. הוא נרשם ללימודי הנדסת חשמל בטכניון, אבל אינו נוכח בהרצאות, מעתיק עבודות, ואחרי זמן קצר פורש. נרשם ללימודי משפטים באוניברסיטת תל-אביב, ונושר, נרשם לאדריכלות בטכניון, כנ"ל. הוא עובד ככתב במקומונים, מתקן תריסים, בעל פאב וכד'. הוא איש המחפש תכלית, אך איננו מתאמץ להשיג אותה. למרות שהוא חילוני גמור, וגם ציניקן, הוא תורם ספרי תורה לזכרם של יענקה ברייד ומאיר שרשמו אותו בצוואותיהם וכך גם לדוד פרץ שהיה דתי בסתר.
בנושא אחד אריק ממש מצטיין – בקשרים עם נשים. בנעוריו הוא נדר נדרים לאלוהים שיעשה אותו גבוה ויפה כמו מייק ברנט, ומשאלתו מתגשמת בגיל 14 (עמ' 63). את החניכה המינית הוא מקבל משלוש זונות בחיפה התחתית, לשם הוא הולך בחשש שמא יפגוש מכרים. נערות ונשים נכבשות בקסמו: דפנה מזמינה אותו לסרט, שם היא מנשקת אותו ומזמינה אותו לביתה (הוריה נסעו לכנס באיטליה) שישכב עימה. בצבא הוא כובש שתי קצינות ומזכירה של מפקד המחנה. תמרה, בתו של דוד נאג'י, המיועדת לבני, בנו של משה אבאדי, מוצצת לו, ומודיעה לו שעשתה כן עם עוד 16 גברים – כל זה מתוך כוונה שייוודע לבני, והשידוך הכפוי עימו לא ייצא לפועל. אריק שוכב עם קלאודיה מארגנטינה, עם דליה נהוראי הליכודניקית השרופה, שמניחה פרחים על קברו של מייק ברנט לפי מצוות אימה (אבל נמנעת מסקס בימים עצובים כמו י"א באדר, נפילת הל"ה, טבח שיירת הדסה, אלטלנה...), הוא נעשה בן זוג של ד"ר מרגלית כנר, מרצה בחוג לקולנוע, בולסת גברים בת שישים, שוכב עם מלצריות בבתי קפה. רחלי דורשת מאריק מין כדי להשתחרר מגדעון, מיכל מציעה לאריק כפיצוי על כך שהיא נישאת לרואה חשבון לוי לוי – את רינת מאשדוד (מיכל: רינת אוהבת ריקנים, ואתה בדיוק מתאים – עמ' 436), ואריק מתמרן בינה ובין דליה. גם אירית, המזכירה של עו"ד סגלסון, המטפל בירושות שאריק זוכה בהן (על כך בהמשך) ועוד נשים, ביניהן גם פרחות מוגזמות איפור (אספתי את כל המקומות הפיקנטיים האלה למען הקורא המעוניין: עמ' 233 , 236, 272, 284, 362, 384, 397, 457, 470, 485 500-495, 505, 541). רק שני כישלונות היו לאריק בתחום הזה – עם איילה, חיילת בבסיס, שמחליפה חברים כמו גרביים, אך נמנעת ממנו. זה מטריף אותו עד כדי כך שהוא מחבל בתריס החדר של קצין עימו היא מתעלסת, בורח ונפקד מהבסיס. הכישלון השני שלו הוא בחיזוריו אחרי מיכל שמקנטרת אותו, למרות שהיא אוהבת אותו, היא נישאת לרואה החשבון לוי לוי, כי היא חשה שהתנהלותו של אריק לא תוביל אותו לשום מקום. בסוף הרומן יש רמז עבה שמיכל, הנחטפת מהכת בפרוור שיקגו, עשויה להיות אשתו.
מיכל היא דמות משובבת נפש, חכמה מאוד, מלאת פלפל, מקנטרת את אריק, למרות שיש רמזים, ההולכים ומתגברים בהמשך הרומן, שהיא אוהבת אותו. היא קוראת את הרמן הסה, ניטשה, ויטגנשטיין. למרות הציניות בדבריה, ולמרות הלעג כלפי אריק ורדיפת הנשים שלו – יש לה נשמה רגישה, ואבחנה בוגרת כבר בנעוריה. היא מדיפה מיניות ובוחנת כליות ולב אצל כל סובביה, ובעיקר אצל אריק. היא יודעת שאריק חושק בה ואוהב אותה, אבל היא מצהירה שזיון לא ייצא לו ממנה. היא מודיעה לו שתהפנט אותו לחלום עליה כשהיא ערומה, ויתעורר עם גברת סגל הזקנה והחירשת...
גם שאר הדמויות ברומן זה מעוצבות בצורה משכנעת, כשנימה של הומור משוחה עליהן. נתחיל קודם בחבריו של אריק: יורם – מילדות הוא פושע בפוטנציה, ילד בעל כריזמה מצד אחד, ובעל חלומות מסחריים חסרי יסוד מצד שני. הוא סוחף את השומעים בהצעות שלו להתעשרות מהירה, תמיד עסקאות מפקפקות על סף הפשע ממש. כל פרויקט מסחרי שלו מסתיים בפיאסקו מהדהד, כשחבריו הטובים, בעיקר אריק, מפסידים בגללו את כספם. הוא קונה בזו אחר זו את הדירות בשיכון, וגם בחו"ל, אבל הוא נאלץ למכור הכול ולברוח לחו"ל מאימת הנושים ושליחיהם הבריונים.
נסים הוא הבן הלא אפוי של משפחת אבאדי, מחליט שניחן ביכולת ניבוי – הוא מנבא מוות לחתני פרס נובל (מרטין לותר קינג, עגנון, נלי זק"ש, בגין וסאדאת) ופרסי ישראל (לאה גולדברג, אלתרמן, נחום גוטמן), ומאחר ש"נבואותיו" מתקיימות, הוא זוכה ליראת כבוד בשיכון, ומתייעצים עמו על נושאים שאין לו בהם מושג. הוא גויס לתותחנים במלחמת יום הכיפורים, ונפצע. בעקבות כך הוא מועבר ליחידת הדברה, וגם באזרחות הוא מתפרנס כמדביר, נוהג בטנדר שלו ללא רישיון, וכיוון שאין לו מושג מהם חוקי התנועה, הוא איננו נשמע להם, וברור שאיננו נותן קבלות ללקוחות, ומס הכנסה לא שמע עליו.
בני הוא אחיו של ציון, וקטן ממנו בשבע שנים. הוא מתקומם כנגד הכפייה המשפחתית שיתחתן עם תמרה, בתו של דוד נאג'י מאמריקה, אותה מביאים אל החתן המיועד כל שנה החל משנתה ה-12 של תמרה. הוא מתחמק ממנה, וכאשר הוא בשירות צבאי, הוא אפילו נמנע להגיע הביתה לחופשות, אבל דוד נאג'י מביא את הכלה המיועדת לשער הבסיס שלו. היה מיועד להיות רואה חשבון מתחיל בפירמה משפחתית, אבל מישהו אחר (לוי לוי, שיהיה בעתיד בעלה של אחותו מיכל) תופס את מקומו. הוא לומד משפטים, והופך לעורך-דין מצליח ועשיר (ולמרות זאת "מקופח" – עמ' 562-557). בסופו של דבר הוא מתחתן עם תמרה ונולדים לו ממנה שלושה ילדים.
תמרה היא הדמות הכי מתפתחת בספר – הופעתה הראשונה היא של ילדה יפיפייה מפורכסת, אנטיפתית שכל מעשיה נועדו לגרום לבני להירתע ממנה. היא עושה גם את המעשה המגונה המוזכר לעיל בתקווה שמעשיה יגיעו לאוזניו של בני. לאחר נישואים כושלים בארצות הברית, היא מגיעה לארץ ומשכנעת את בני לשאתה לאישה, והיא הופכת לאדם אחר לגמרי, היא עובדת קשה, ואפילו מוכרת את שערה המפואר כדי שבני יוכל להתפנות ללימודים בלבד.
גדעון הוא דמות משתנה אבל בעצם דורכת במקום עד לסוף הספר המפתיע. בנעוריו הוא נער ישר מבית טוב, הנאמן לחברתו רחלי ולכללי התנהגות "הנכונים", אבל בהמשך, האישיות שלו חסרת יציבות: הוא מתגייס לצנחנים, מודח לשמירות, משם לקורס חובשים, מודח גם משם, נקלט בחיל הקשר, שוב מודח, בפרוטקציה של יורם (שידו בכול) הוא עובר לחיל תחזוקה, ובתפקיד זה הוא משתתף במלחמת שלום הגליל בלבנון, שם צלף יורה לכיוונו, ומחמיץ אותו בסנטימטרים. אולי זאת הסיבה שהוא חדל להיות מאוזן: נפרד מרחלי ומתחבר אליה חליפות, מתנסה במעין חתונות עם דינה, עם גוון, עם אולגה (ד"ר אולגה מרקוביץ, פסיכיאטרית, עמה נפגש כאשר הסכים להתאשפז בבית חולים לחולי רוח), חוזר בתשובה, ומצטרף למחתרת היהודית, בכלא הוא חוזר בשאלה, מחליף מקצועות כמו גרביים, נעשה ברסלבי ומורח גרפיטי בירושלים ("נח נח נח נחמן מאומן"), נעשה שמאלני, אבל סבור שליהודים יש זכות להתיישב בכל ארץ ישראל. אחר כך הוא דווקא מפגין נגד אוסלו. הוא מביע שנאה עזה לאביו, ונמנע מלקבל סיוע מאימו המבינה שהוא זקוק לטיפול פסיכולוגי. הוא מושפע ממאמריו של בני על הקיפוח העדתי, גונב מאימו בקבוקי משקה והופך אותם לבקבוקי מולוטוב, אותם הוא זורק על בית מבקר המדינה ומשרד האוצר. הוא מאמין שהמזרחים צריכים לפעול באלימות נגד האשכנזים (הוא עצמו ממשפחת אשכנזים אמידה למדי).
תיאוריהן של דמויות המשנה ספוגים בהומור טוב המושתת בעיקר על גודש (אם להשתמש במונח בתיאוריה על הצחוק של הנרי ברגסון): בין אבא של אריק לאימו יש ויכוח כל שנה אם הטפטוף הראשון בסתיו הוא המלקוש או לא. הכול לועגים לו על הסוסיתא המקרטעת שקנה, ושהוציא עליה הון בתיקונים, והוא מתמיד לחזור על המנטרה – "אבל יש לה מנוע פורד." מר טיראן מתפטר כל שנה מוועד הבית, וכל שנה הוא "נכנע" לדרישת הדיירים שימשיך בתפקידו. מר מוגרבי מצטער שהחזירו את סיני למצרים, כי עתה הוא קצת יותר רחוק ממרוקו, לשם הוא מקווה להגיע באחד הימים. "אהרן הגוסס" מאריך ימים, וכדי לזכות באינספור בדיקות רפואיות, הוא עובד בקופת חולים ומזייף את הכרטיסים האישיים. יענקלה ברייד, שדכן, ניצול שואה יחיד מכל משפחתו, מכר ותיק של משפחת בורשטיין-ברושי, איש ענק, החי בעוני ובעליבות, אבל אחרי מותו הוא מוריש לאריק הון עתק. מאיר הספרן מספריית אבא חושי בחיפה, הוא מעין מנטור של אריק, הוא מפנה אותו לספרי קריאה (עגנון, גנסין), אוהב להקשיב לנאומי בחירות, ויודע לדקלם את נאום אלעזר בן יאיר, סטלין, צ'רצ'יל, עגנון. הוא איש בודד וחולה, ובמותו הוא גם כן מוריש את דירתו לאריק (שתי הירושות באמצעות עו"ד סגלסון). אריק מייסר את עצמו כי חשד בו שהוא הרוצח האחראי לרציחות והיעלמויות מסתוריות (רחל הלר, הדס קדמי, נאוה אלימלך וכו'). הדוד פרץ, בעלה של מניה, אחות אימו של אריק, הוא חבר קיבוץ שעוסק בשליחויות. הוא נלחם במלחמת השחרור ובמבצע קדש, אבל במלחמת ששת הימים הוא השתמט בטענה שהוא חולה כבד. בשליחויות הרבות שלו הוא עד לפיגועים שבהם נהרגים ונפצעים המונים. הוא מחליט שהאל מעניש אותו להביא מזל רע משום שהשתמט, כפי שצוין לעיל. הוא נודר נדר שאם האל ימנע ממנו להיות "גורם" לפיגועים – הוא יחזור בתשובה, ואמנם הוא מגדל זקן, ומקיים מצוות בסתר כדי שאשתו וגם חברי הקיבוץ לא יחושו בתמורה שחלה בו. הוא לוחש באוזנו של אריק שפעם הצביע בגין, ופעם אחרת ש"ס – שתי הצבעות שהן חטא חמור בקיבוץ השמאלני.
בסוף הספר (מעמ' 605 ואילך) מתחיל קטע שיש לו דמיון קלוש לסדרת הטלוויזיה "בשבילה גיבורים עפים" (אגב השם הזה מופיע רק פעם אחת בספר: אריק מעיר למאיר שבישראל אין הרבה גיבורים עפים כמו סופרמן – עמ' 50).
בני, שבמשך חמש שנים לא דיבר עם אריק, כי חשד שבהיעדרו במלחמת המפרץ אריק שכב עם תמרה, מתנצל על טעותו ומבקש ממנו להצטרף למבצע הצלתה של מיכל מהכת של יאיר אקשטיין, ישראלי לשעבר, שברח במועד מחבורתו של דייויד כורש לפני שהוא וחסידיו חוסלו. הכת של יאיר אקשטיין מוברגת חזק במשטרת שיקגו (תורם לאלמנות השוטרים) בממשל ובבתי המשפט, לכן אין טעם להתלונן ברשויות. את הכת, המצויה בפרוור של שיקגו, שומרת חברת אבטחה "מנומסת", אבל תקיפה ואכזרית. בני מגייס למשימה, חוץ מאריק (שמוכן להקריב את חייו למען מיכל) גם את נסים אחיו הגדול, את גדעון ויורם שברח מנושיו לארה"ב. להבדיל מהסדרה הרצינית מאוד, והמתארת את הישראלים היוצאים למבצע כ"גיבורים עפים", הרי שבספר שלנו מדובר בשלומיאלים (בעיקר נסים) שעושים את כל השגיאות האפשריות: נסים שנוהג מניו-יורק לשיקגו, עובר על המהירות המותרת, ונתפס על ידי המשטרה, אבל מתמרן ומצליח להימלט ממנה. החברים עורכים פטרולים ברחובות הפרוור, וכשנסים מבחין במיכל בין אנשי הכת, בליווי "המנומסים", הוא קורא לה בשמה, ומבטל בכך את גורם ההפתעה. בסופו של דבר, למרות שבאמת לא מדובר ב"גיבורים עפים", הם מצליחים לחטוף את מיכל, ולהטיס אותה לישראל, כאשר אריק, היושב על ידה במטוס, כשהיא משעינה עליו את ראשה, נודר לשאתה לאישה על פי הנוהג והמסורת של יהודי עיראק.
הספר מתבסס על תחקירים אדירים – כל אירוע שקרה בין נעוריהם של החברים ועד חטיפת מיכל בשיקגו, מוזכר לפרטיו, והקורא יודע בדיוק על איזו תקופה בחיי הנערים והמדינה מדובר. למחבר יש ידע אדיר בכל הנוגע למאכלים של העדה העיראקית, ולשירים בשפת הלדינו. ההומור והקלילות שבה מתוארים האירועים הפוקדים את הדמויות והעיצוב המושקע – גורמים לחוויית קריאה מענגת.
אבל דווקא בסוף הסיפור, אותו הקטע המקביל לאירועי הסדרה הטלוויזיונית – דווקא שם יש חריגות מהריאליזם הנקוט ברוב הספר: מיליארדר בשם סמואל ששון מעניק להם את הטירה שלו (25 חדרים, 2 בריכות, טלפונים אלחוטיים, סוכנת בית הדואגת לארוחות ולכל מחסורם – כל זה משום שהוא מכבד את דוד אברהם...), זה לא נשמע סביר משום בחינה.
חמשת החברים מחליטים להקים פיצרייה (לאורך כל היצירה מיכל מתוארת כמשוגעת על פיצה) , וכך למשוך את אנשי הכת, ואת מיכל לקנות שם. ובכן, זה רעיון באמת חסר שחר – מעשה כזה במציאות נמשך חודשים, אם לא שנים (רישיונות, חוזים עם הבעלים הקודמים, שיפוצים ועיצוב העסק, רכישת חומרים לאפיית פיצה, ושאר המאכלים האיטלקיים, השגת פרסונל (שף, טבחים, מלצרים). בסיפור כל המפעל האדיר הזה קורה במיספר ימים, ולא רק זאת, הם מצליחים להביא לפיצרייה הזאת את מגי, מלצרית נוצרייה אוהדת ישראל, מהפיצרייה שבה עבדה קודם, ולהפוך אותה למשתפת פעולה.
דווקא החטיפה עצמה מתוארת בצורה ריאלית: עם כניסת חברי הכת והמאבטחים לפיצרייה החדשה – מגי גורמת להפסקת חשמל, בני מנצל זאת וחוטף את אחותו אל תוך מכונית. יורם ואריק מנסים לברוח אבל אנשי האבטחה "המנומסים" תופסים אותם וחובטים בהם, ונסים, שבכל המבצע היה שלומיאל גמור, מגיע ברגע הנכון, מפיל קרש על ראשו של המאבטח, ומציל את אריק.
למרות ההסתייגות הקלה לגבי הקטע האחרון בספר, אני מעיד על עצמי שהקריאה גרמה לי נחת גדולה: אהבתי את עיצוב הדמויות, העיגון באירועים ההיסטוריים, ההומור. ממליץ בחום.
משה גרנות