ליעקב יערי-פולסקין
1922, 1964
פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 25.9.1964
לפני 54 שנים

הופעת המהדורה השלישית והמחודשת של הספר "חולמים ולוחמים" מאת יעקב יערי-פולסקין [1886-1944], מעידה שהציונות אינה "משעממת" כל כך אם הוצאה מסחרית טהורה, שאינה חשודה על תמיכות ממלכתיות ותנועתיות, הוצאה אשר התמחתה בהוצאת רבי-מכר מתורגמים למיניהם – מצאה לנחוץ להגיש את הספר לציבור הקוראים.
ואם מדובר על המהדורה השלישית, ראוי אולי לספר מעט על הראשונה אשר הופיעה, כפי המסופר בהקדמת הספר, בפתח-תקווה בשנת תרפ"ב (1922) בסיועו של האיכר זלמן גיסין, (אשר אחיו, משה גיסין, היה בעליו של מלון גיסין הידוע). על "סיוע" זה שמעתי בזמנו מבני-משפחתי:
"הוצאת הספרים של זלמן גיסין נוסדה, התחילה בפעילותה והתחסלה – עם ספרו של יערי-פולסקין אשר גר לצורך כתיבת הספר והוצאתו כמחצית השנה בביתו של גיסין בפתח-תקווה, ואף אסף שם חומר לכתיבה. ו'הוצאה' זו, שהיתה כנראה היחידה שקמה אי-פעם בפתח-תקווה, כל מטרתה לא היתה אלא לאפשר לסופר את צאת הספר בדפוס מבחינה כלכלית.
אניקדוטה – כמוה רבות אחרות מאותה תקופה, המורה על קשיי הוצאת ספר עברי, אם כי האמת צריכה להיאמר כי מצנאטים כשטיבל ושוקן לא קמו לנו עדיין מבין עשיריה החדשים של ישראל, שליבם כנראה נתון יותר לספרוֹת מאשר לספרוּת.
"חולמים ולוחמים" הינו אוסף של שישים-חסר-אחת מונוגראפיות היסטוריות מחייהם ומפעולותיהם של ראשוני היישוב היהודי בארץ-ישראל, מהברון רוטשילד, קארל נטר, יהושע שטמפפר ויואל משה סלומון – ועד לברנר, אנשי דגניה והעלייה השנייה, א.ד. גורדון, אנשי "השומר", טרומפלדור, רופין, ז'בוטינסקי, אהרנסון, וייצמן, ואברהם שפירא.
חוט של חן נסוך על המונוגראפיות, ונראה כי שיני הזמן לא יכלו להן, ה"אשמה" לדעתי היא בדרך כתיבתו המיוחדת של פולסקין. את רוב האנשים עליהם כתב, הכיר משהותו בארץ ומפגישותיו עימם לפני מלחמת העולם הראשונה, ולאחריה – בחזרו ארצה מגלות שעשה באמריקה. לפיכך העדיף בכל מונוגראפיה את העדות מכלי ראשון, את המקרה האופייני והמעניין – על פני שיחזור יבש, אם גם מדוייק בתכלית, של מסכת-חיים שלימה מבחינה עובדתית.
כך למשל נעשה תרגומם של רבים מקטעי הספר מאידיש (בה נכתבו במקור) לעברית בידי הסופר יוסף לואידור אשר נרצח במאי עשרים ואחת יחד עם ברנר וצבי ש"ץ בשכונת סלמה במבואות יפו.
פרט אופייני לדרך כתיבתו של יערי-פולסקין אנו מוצאים בקטע הפותח את המונוגראפיה על לואידור עצמו.
"התוודעותי עימו חלה על ידי י.ח. ברנר שהביא אותו אליי בהצעה להיות המתרגם העברי של כתביי. רגעים אחדים אחרי שאותו בחור מוזר נפטר מאיתנו, העיר לי ברנר בטון רציני: 'כשתגיע לסיום, יזדמן לך בסוף לכתוב דבר-מה גם על המתרגם עצמו, אם רק יעלה בידך לעמוד קצת על טיבו.' דברי נבואתו הללו על המתרגם," מסיים יערי-פולסקין, "נתקיימו, כשם שנתקיימו פעמים רבות דבריו לגבי עצמו." לואידור נרצח בשנת עשרים ואחת והספר יצא לאור לראשונה בעשרים ושתיים.
וכשאני קורא על ברנר עצמו, יש ובשרי סומר מרוב תדהמה והפתעה. יערי-פולסקין מספר על ההרצאות בספרות עברית שהיה ברנר הולך ומרצה ממושבה למושבה בפני הפועלים העבריים וצעירי הארץ.
"יש אשר בדברו על פרץ סמולנסקין או על יהודה ליב גורדון, הוא מגיע בהרצאתו אל העובדה שבניו של הראשון עזבוהו, או על שאלת הייאוש של השני: 'למי אני עמל?' – ניטל לפתע הדיבור מגרונו: 'קשה עליי הדיבור' –הוא מתפרץ פתאום בקול היסטרי וכובש את ראשו בין זרועותיו וכל יצורי גוו רועדים. כן עוברים רגעים מיספר עד שוב אליו רוחו והוא ממשיך את הרצאתו, אולם יש שלא היה יכול להבליג על בכייתו והיה מוכרח, לתימהונם ולצערם של שומעיו, לעזוב את האולם בלי לכלות את הרצאתו."
אכן, כל תקופה ראוייה לדמעות שלה.
ובמונוגראפיה אחרת – דמותו של ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן*, אשר "כד"ר שטוקמן האיבסני... מצא את מקור המחלות בפתח-תקווה בביצות הרבות המתהוות בחורף בחוצות ושוקי המושבה וועד המושבה אינו נוקט אמצעים לייבשן, בהיותו חושש להוצאת כספים." ומכאן – לפרשה המרתקת של חלוקת בני המושבה ל"צעירים" ול"זקנים" שהגיעה עד לידי הסתערות על ביתו וברד-אבנים וניפוץ-שמשות וסופו שנשלח "אחר כבוד" ליפו ועזב את הארץ מלא-מרירות. אישיות לוחמת, מרתקת, רופאו היחיד של הגליל משך שנים רבות.
ספרו של יערי-פולסקין מעניין בקריאה גם מסיבה נוספת – הדרך בה הוא כותב על דמויות שוליות, כ"קאצאפ", "זלמן גוי", צבי "היחף", המגיד, האיכר מוריס ואחרים – אלה "עמך" שלא עלו לכותרות והיו ה"בשר" שביישוב הארץ, ודמויותיהם מלאות החיים משמשות איזון נאה לצד ה"הירואי" של הספר.
ויש לציין גם את נימת ה"נייטראליות" בה מסר יערי-פולסקין את הערכותיו על אישים ודמויות מכל חלקי היישוב, "שמאל" ו"ימין" על כל פלגיהם – נייטראליות שעשוייה אולי להיראות מובנת מאליה בתקופתנו – אך אינה אופיינית כלל וכלל לשנים בהן נכתב הספר.
ובפרשה זו, בהסתמך על יתר ספריו המוכרים לי – דומני כי זכותו של יעקב יערי-פולסקין היא בהיותו אחד ההיסטוריונים האובייקטיביים הראשונים (אם כי גם חובבני לעיתים) לתולדות היישוב בארץ, ודומני כי לא אטעה אם אומר כי מפעלו הוולונטארי עשוי לעמוד בשיני הזמן טוב יותר מהתעקשויותיהם של אחרים לכתוב את ההיסטוריה האחרונה של הארץ תוך שהם אונסים בה את המציאות בעזרת האידיאולוגיה והדעה הקדומה.
העורכים תיקנו את המהדורה בהוסיפם פרטים ביוגראפיים ותאריכים שהתחדשו משעת צאת הספר לראשונה, ובכך עידכנו את הספר לקורא הישראלי בן-ימינו.

* יעקב יערי-פולסקין: "חולמים ולוחמים" – חייהם ופעולותיהם של מניחי היסוד למדינת ישראל. מהדורה שלישית מחודשת בליווי 85 תמונות. הוצאת מ. מזרחי, ת"א. [כנראה 1964].

* ד"ר יעקב ברנשטיין כהן היה אביה של השחקנית מרים ברנשטיין כהן וסבהּ של השחקנית והמתרגמת אביבה גור, אשתו של השחקן יצחק שילה. מרים ברנשטיין-כהן היתה חברת נעורים של אסתר ראב בפתח-תקווה.