"האתגר הגדול של טראמפ, עשוי להיות סיכול התגרענותה של מדינה יותר פנאטית ויותר מטורפת מצפון קוריאה, בירת האיסלמיזם הג'יהאדיסטי, איראן.
הירושה הקשה ביותר שקיבל טראמפ מקודמו, היא הסכם מינכן 2, הסכם הגרעין האיראני. הסכם זה, ששם קץ למשטר הסנקציות שכמעט מוטט את כלכלת איראן ועשוי היה להביא אותה להפסקת תוכנית הגרעין אף בלי להשתמש בכוח נגדה, הפך את איראן למעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות של העולם.
טראמפ עשוי להיכנס להיסטוריה כמנהיג גדול, על אף תכונותיו השליליות הרבות, אם יצליח לשים קץ לתוכנית הגרעין האיראני, הסכנה הגדולה ביותר הניצבת בפני האנושות במאה ה-21.
לשם כך, בראש ובראשונה, עליו לבטל את הסכם הגרעין. נכון, ההסכם מחייב את ארה"ב, ואין היא יכולה לבטל אותו סתם כך, ללא עילה, באורח חד צדדי (אם כי טראמפ עשה זאת באשר להסכם עם קובה, שהיה דווקא אחד המעשים המוצלחים ביותר של אובמה). אבל במקרה הזה, יש סיבה. האיראנים מפרים את ההסכם, ויש לארה"ב לגיטימציה מלאה להודיע שהוא בטל ומבוטל.
אם כך ינהג טראמפ, ולא רק בביטול ההסכם אלא במהלכים דיפלומטיים וכלכליים נחרצים ואם יהיה בכך צורך גם בצעדים צבאיים לסיכול התגרענותה של איראן, תהיה זו תרומה גדולה לאנושות ולמדינת ישראל."

קטע זה לקוח מתוך מאמרי "איש השנה תשע"ז", לפני שנה בדיוק. איש השנה שבו בחרתי אז היה נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ.

איש השנה תשע"ז הוא גם איש השנה תשע"ח –
נשיא ארה"ב דונאלד ג'ון טראמפ.
"טראמפ עשוי להיכנס להיסטוריה כמנהיג גדול, על אף תכונותיו השליליות הרבות, אם יצליח לשים קץ לתוכנית הגרעין האיראני," כתבתי. לא, טראמפ לא הצליח עדיין לשים קץ לתוכנית הגרעין האיראני. אולם הוא עשה בדיוק את הדרוש; את כל הנחוץ כדי לקדם את המהלך הזה.
טראמפ קיבל החלטה חשובה ביותר – לצאת מהסכם מינכן 2, הסכם הגרעין האיראני. כיוון שאין זה הסכם דו צדדי אלא רב צדדי, אין בידו לבטל אותו, אולם בלי ארה"ב ההסכם הזה הוא כמעט אות מתה.
לא פחות חשובה מהחלטה זו, היא הטלת הסנקציות על איראן, והלחץ על אירופה ועל גורמים פרטיים להחרים את איראן. ייתכן, שאלמלא נכנס טראמפ השכם והערב לעימותים מיותרים עם אירופה, היה לו קל יותר להשיג את שיתוף הפעולה שלה למהלך.
מוקדם עדיין לדעת האם הצעדים שנקט טראמפ יביאו לתוצאה היחידה שהאנושות יכולה להרשות לעצמה – ביטול תוכנית הגרעין האיראנית. אולם בלי הצעדים הללו, התגרענות איראן היתה עובדה מוגמרת, בסמכות וברשות. כעת, המשחק נפתח מחדש. יש לקוות שטראמפ יגלה נחישות ויתמיד בדרך שבה החל ויצליח לרתום את המערב למאמץ הזה.
פעולותיו של טראמפ נגד איראן, הן תרומה חשובה ביותר לשלום העולם ולשלומה של ישראל.
פעולה פרו ישראלית נוספת, צעד היסטורי רב חשיבות, הוא ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל. אמנם, לא ההחלטה של טראמפ הפכה את ירושלים לבירת ישראל, אלא החלטתו של בן גוריון ובעקבותיה החלטות הממשלה והכנסת. ירושלים היא בירת ישראל גם ללא הכרת ארה"ב והעולם. אך ישראל אינה חיה בחלל ריק. היא חלק מן העולם, וחיזוק מעמדה הבינלאומי הוא אינטרס לאומי רב חשיבות.
הסירוב של העולם להכיר בבירת ישראל (ולו בחלק מירושלים) היא חרפה לעולם כולו. אך העובדה שארה"ב, ידידתה הקרובה ובעלת בריתה של ישראל לא הכירה בירושלים כבירת ישראל, היתה קשה במיוחד.
ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל היא הישג מדיני אדיר לישראל. וכיוון שהיא נהנית מקונצנזוס רחב בארה"ב, היא בלתי הפיכה.
לכאורה, מה יש להתרגש מכך שארה"ב עושה באיחור של שבעים שנה את המובן מאליו? אך היא הנותנת. העובדה שהמובן מאליו לא נעשה במשך 70 שנה, מצביע על חשיבותה הרבה של ההחלטה.
אל ההחלטה הזו יש להוסיף החלטה נוספת הקשורה אליה – העברת שגרירות ארה"ב לירושלים. זו החלטה סמלית, המבטאת את רצינותה של ארה"ב בהכרתה בירושלים כבירת ישראל. יש לציין, שבנושא הזה טראמפ זיגזג. הוא התחייב בבחירות להעביר את השגרירות לירושלים. כיוון שבתי הנבחרים האמריקאיים כבר חוקקו עוד בשנות ה-90 חוק המחייב זאת, כל שנדרש מטראמפ הוא לא לחתום על דחיית היישום, והחוק היה מחייב. טראמפ חתם פעמיים על דחיה, והפעם השנייה היתה אחרי שהוא כבר הכיר בירושלים כבירת ישראל. אולם לזכותו ייאמר שהוא התעשת, וקיבל את ההחלטה ההיסטורית.
לא זו בלבד שזו החלטה בלתי הפיכה – בעקבות ארה"ב החלו ללכת מדינות נוספות, ואני מאמין שעוד מדינות תלכנה בעקבותיהן.
המהלך המדיני החשוב ביותר של טראמפ לא קשור למזה"ת, אלא לצפון קוריאה. מלחמת מהלומות מילוליות חריפות ואיומי השמדה הדדיים בין טראמפ וקים יצרו תחושה אפוקליפטית, כאילו מלחמה גרעינית בפתח. אך דווקא התקיפות, אפילו התוקפנות, שביטא טראמפ, חוללה מיפנה, לפחות רטורי, בצפון קוריאה. מתוך אותה מתיחות ומלחמת איומים, צמחה הפסגה ההיסטורית בין שני המנהיגים, וההסכמות על התפרקותה של צפון קוריאה מנשקה הגרעיני. זהו הישג מדיני חשוב של טראמפ. שוב הוכח, שהדרך לשלום עם רודנים אינה פייסנות, אלא תקיפות.
אולם כאשר מדובר בדיקטטורות מן הסוג של צפון קוריאה ואיראן, יש לנהוג תמיד בחשדהו, חשדהו, חשדהו, חשדהו ואחרי עוד כמה וכמה חשדהו, רק אז, בזהירות – כבדהו. ולפחות ברמת ההצהרות, ספק אם טראמפ נוהג כך. הצהרתו ההזויה אחרי הפסגה עם קים, לפיה צפון קוריאה אינה מהווה עוד איום גרעיני, הזכירה לי את הצהרתו ההזויה של שמעון פרס אחרי הסכם אוסלו: "תמו מאה שנות טרור." אותו סוג של אופוריה.
זה סימן מעורר דאגה, גם בהקשר של איראן. האם צעדיו כלפי איראן נועדו להפסיק את תוכנית הגרעין האיראני, או פשוט למחוק את מורשת אובמה? כאשר הוא מציע לאיראן מו"מ על הסכם חדש – האם יהיה זה ההסכם הראוי היחיד, הסכם לפירוקה של איראן מתוכנית הגרעין, או הסכם משודרג, שיוכיח שהוא הצליח קצת יותר מאובמה, אך שוב ייתן חסות בינלאומית לתוכנית הגרעין האיראני? הרי הוא מתהדר היום בהסכם סחר עם מקסיקו, שאינו אלא שדרוג קליל של ההסכם אותו הוא קטל עד כה.
אופיו הבעייתי של טראמפ, והיותו בלתי צפוי, מחייבים אותנו להיות חשדניים גם בנושא הזה.

בחירתו של טראמפ לאיש השנה תשע"ז, אשתקד, לא נבעה ממעשיו כנשיא, כיוון שהיה עדיין חדש בתפקיד, אלא מעצם בחירתו המדהימה – הצבעת מחאה בעד הנגד; בעד מי שסימל את האנטיתזה לממסד השנוא והמסואב של וושינגטון. היתה זו הצבעה נגד הדמוקרטים והרפובליקאים כאחד.
דבריי על טראמפ, במאמרי אשתקד, לא ביטאו הערכה לאיש, בלשון המעטה: "טראמפ לא הציג שום חזון, שום דרך, שום תוכנית. מה שהוא הציע, זה את הנגד. נגד הממסד השנוא, נגד הממשל, נגד האליטות המסואבות. הבחירה בו היתה הצבעה בעד הנגד.
וכיוון שהיתה זו הצבעת מחאה אנטי ממסדית, כל אותן תכונות שבעטיין, במצב אחר, מועמדותו היתה נתפסת כבלתי אפשרית, והוא היה נחשב בלתי כשיר לנשיאות – דווקא אותן תכונות הן שבנו אותו. כאשר הציבור מורד בנורמות, זו עשויה להיות שעתו של הבלתי נורמטיבי.
טראמפ הוא בלתי נורמטיבי. הוא דמגוג, פופוליסט, גזען, מיזוגן, גס רוח, שקרן, מסית, מפיץ שנאה. ודומה שהוא לא נבחר למרות תכונותיו אלה, אלא בזכות אותן תכונות."

אך למרות זאת, כתבתי שבסופו של דבר טראמפ יבחן על פי מעשיו.
התכונות שאותן הזכרתי, למרבה הצער, באות לידי ביטוי גם בנשיאותו. טראמפ הוא שקרן, ביריון רשת, מסית, משתלח בשנאה במי שמעז להתנגד לו, בז ועושה שיימינג לאנשים הרבים שהיו במחיצתו וברחו או גורשו, רודף את התקשורת. הוא מושחת ומסתבך שוב ושוב, החל בפרשיות של תשלום דמי שתיקה לנשים מפוקפקות וכלה בפרשת המעורבות הרוסית בבחירות, שעדין בחקירה. הוא מסמל כל מה שלא ראוי במנהיג. לא בכדי, מעל ראשו מתהפכת חרב ההדחה.
להערכתי, הסיכוי להדחתו קטן מאוד. הדחת נשיא דורשת רוב של 2/3 בסנאט, שהוא קשה מאוד להשגה, בוודאי כאשר אין גיבוי ציבורי לצעד כזה. עם זאת, כאשר טראמפ מאיים ששווקי העולם יקרסו אם הוא יודח, כנראה שהוא בלחץ.
ונשאלת השאלה – האם עלינו להתכבד בהחלטותיו הפרו-ישראליות של אדם כזה? אולי נכונה יותר האמרה: "לא מעוקצך ולא מדובשך"? אולי יש לאמץ את השורות של רחל המשוררת: "אך אני לא אובה בשורת גאולה, אם מפי מצורע היא תבוא"?
תשובתי על השאלה הזאת היא כזאת: אלמלא אבינו בשורת גאולה מפיו של סטלין, שתמך בהקמת מדינת ישראל, אולי לא היתה מדינת ישראל. ולא, איני משווה חלילה את טראמפ לרודן רוצח ההמונים סטלין. ואם לא היינו פיינשמקרים, שלא נוח להם ליהנות מהחלטה פרו ציונית נדירה של סטלין (שלא היתה מאהבת מרדכי), קל וחומר בן בנו של בן בנו של קל וחומר, שכך עלינו לנהוג מול טראמפ.
טראמפ הוא האיש החזק בעולם (וגם אם יש הטוענים שפוטין הוא האיש החזק, גם הם ידרגו את טראמפ כאחד משני האנשים החזקים בעולם). הוא מנהיג מעצמת העל הגדולה והחשובה של העולם, שהיא גם ידידתנו ובעלת בריתנו הגדולה.
האינטרס שלנו הוא לקיים עימו יחסי ידידות הדוקים וטובים, ולהפיק כל דבר חיובי לישראל שיבוא מצדו. ונתניהו ראוי לשבח על כך שהשכיל לפתח עמו יחסי קירבה, ועוד יותר על כך שיחסי הקירבה האלה הם איתו ועם פוטין כאחד. היחסים האלה משרתים היטב את האינטרסים הלאומיים של ישראל.
נכון, הייתי מעדיף שאובמה, בוש או קלינטון יכירו בירושלים כבירת ישראל ויעבירו אליה את שגרירות ארה"ב. אז מה? עובדה שהם לא עשו כן, ואילו טראמפ עשה זאת. והם לא עשו כן, למרות שהתחייבו לעשות כן, ואני מאמין שהתכוונו למה שהתחייבו, אך בכל זאת נהגו אחרת.
איני שמח מכך שדווקא טראמפ הוא שקיבל את ההחלטות, אך הוא האיש שקיבל אותן, ועלינו לברכו על כך ולהתברך בכך, ללא נרגנות וללא חמיצות. יתר על כן, סביר להניח שהוא קיבל את ההחלטות הללו דווקא כיוון שהוא טראמפ; דווקא כיוון שאינו פועל לפי הספר, דווקא כיוון שהוא בועט במוסכמות, דווקא כיוון שהאדמיניסטרציה של וושינגטון אינה מפחידה אותו, והוא מרשה לעצמו לשחוט את פרותיה הקדושות ולקבל החלטות מחוץ לקופסה.
ספק אם נשיא אחר, גם אילו התנגד להסכם הגרעין האיראני בכל מאודו, היה מעז לנהוג כפי שטראמפ נהג. עובדה, אף נשיא אחר לא קיבל החלטה בנושא ירושלים כפי שקיבל טראמפ. וכעת מדובר על צעד נוסף, חשוב מאין כמותו, של הפסקת הסיוע לאונר"א, צעד שעשוי להביא להתמוטטות הארגון. אונר"א הוא הארגון הבינלאומי להנצחת הסכסוך הישראלי-פלשתינאי, ולכן כל שוחר שלום בעולם צריך לברך על החלטה זו. ואם יש נשיא שעשוי להכיר בריבונות ישראל בגולן, למרות שנכון לעכשיו הוא מתנער מהרעיון – זהו טראמפ.
כיוון שהוא בלתי צפוי, עלינו להיות ערוכים גם להפתעות רעות. למשל, עדין לא ראינו את תכנית השלום שלו, ואיננו יודעים מה צפון בה. ספק אם טראמפ יידע להכיל, כפי שהכילו קודמיו, אמירת "לא" או "כן, אבל" מצד ישראל.
חשוב מאוד להמשיך ולהדק את הקשר ואת הידידות עם טראמפ. עם זאת, חשוב לא להיות מזוהים אתו באופן שעלול לפגוע בנכס האסטרטגי שלנו – התמיכה האמריקאית חוצת המפלגות בישראל. עלינו להדק את הקשר עם כל האגפים בפוליטיקה האמריקאית, ולא לסכן את עתיד הקשר, כמי שמזוהים אישית עם טראמפ.
כך או כך – כל עוד טראמפ הוא נשיא ארה"ב, וכל עוד הוא פועל למען ישראל בצורה כל כך מובהקת, יש לנו כל הסיבות להיות מרוצים.
דבר אחד בטוח – משעמם לא יהיה כאן בשנים הקרובות.

2. לקסיקון תשע"ח

אזרחים סוג ב' – אחת מסיסמאות התעמולה נגד חוק הלאום, טענה שהוא הופך את המיעוטים לאזרחים סוג ב'. כמובן שאין לכך שחר.

אין כלום – המשפט המוביל של תשע"ז, המסמל את הזלזול של נתניהו בחשדות נגדו, "לא יהיה כלום כי לא היה כלום," המשיך לככב גם בתשע"ח.

אימפיצ'מנט – תהליך ההדחה. החרב המתהפכת מעל ראשו של הנשיא טראמפ.

אכיפה בררנית – ככל שהמנטרה "לא היה כלום" התבררה כרחוקה מן המציאות, החליפה אותה בהדרגה הטענה החלופית, בדבר "אכיפה בררנית" ואפלייה לרעה של נתניהו ביחס למנהיגים אחרים בעבר.

אסון השיטפון – האירוע הקשה של השנה, שהיכה באבל מדינה שלמה – היסחפותם למוות מיותר, עקב מחדל וחוסר אחריות, של 9 נערות ונער, בשיטפון בנחל צפית. הנערים היו מועמדים למכינה הקדם צבאית "בני ציון".

אתנוקרטיה – הלהיט של הקמפיין השרלטני נגד חוק הלאום, לצד "לאומנות", "אתנוצנטריות", "גזענות", "פשיזם", "מזכיר תהליכים" ובטח שכחתי עוד כמה קלישאות נבובות מן הארסנל השחוק הזה.

בוגדניהו – כרזה מכוערת בהפגנה נגד השחיתות, שבעיקר השחיתה את ההפגנה. כל משחקי המילים סביב "יהו" הם פרויקט מכוער של סילבי קשת, שנהגה לכנות את נתניהו "ביביהו".

בחורילה – ביטוי מיזוגני של הרב קלנר בנאום במכינת עלי נגד גיוס בנות, שנועד להציג נשים חזקות כגורילות. חלק ממלחמת המאסף של המגזר החרד"לי מול ההתנדבות ההולכת וגדלה של בנות דתיות לשרות משמעותי בצה"ל.

(ה)בייס – הגרעין הקשה של הימין, שמעניק גיבוי מלא לנתניהו בכל פרשיות השחיתות, כל עוד הוא מבצע מדיניות ימנית ברורה. הצליח להפחיד את נתניהו ולגרום לו לחזור בו ממתווה המהגרים / מסתננים. גם לשמאל יש "בייס" כזה, הגורם למנהיגי השמאל הציוני להיגרר אחרי עמדות קיצוניות יותר ויותר, כמו ההתנגדות לחוק הלאום.

בן כלב – הגדרתו הזואולוגית של השגריר היהודי של ארה"ב בישראל, על פי חוות דעתו של הד"ר להכחשת שואה אבו מאזן.

בן של זונה – סרטון שצולם בידי חייל עורר סערה, כאשר החייל עודד פגיעה באוייב של חברו הצלף, וכינה את הנפגע "בן של זונה". למה בן של זונה? מה רע ב"בנזונה" הישן והטוב?

גאון ושפוי – הגדרת אישיותו של טראמפ, בציוצי טראמפ.

גיליוטינה – מיצג הסתה בהפגנה נגד השחיתות ברוטשילד. מעיד על הדרך הדמוקרטית בה מציע בעל המיצג להחליף את השלטון.

הגברת הראשונה – הגדרה ששרה נתניהו ובעלה הכתירו אותה וחייבו את המערכת הטקסית לאמץ, בניגוד לכללים.

הדודאים – כינוי ש"ארץ נהדרת" הדביקה לצמד נערי השליחויות של נתניהו, המטילים חיתתם על סיעת הליכוד ודוחפים אותה ל"אידיאולוגיה" של הגנה על החשוד נתניהו מעל הכול: דוד ביטן ודודו אמסלם.

הדתה – מילה שהגיחה לשיח הציבורי בתשע"ז ולמרבה הצער שרדה בתשע"ח. גל עכור שהחל בקומץ דוסופובים שהוציאו את השד ה"הדתי" מהארון, במסע הפחדה שקרי על מערכת החינוך שמנסה להעביר את עוללינו הרכים על דתם ועל דעתם ולהחזיר אותם בתשובה, השם ישמור.

החוק הצרפתי – כינוי לשינוי בחוק יסוד הממשלה, שנועד להעמיד את ראש הממשלה מעל החוק ואת ראשות הממשלה לעיר מקלט. על פי הצעת החוק, לא ייחקר ראש ממשלה מכהן, בדומה לנשיא צרפת. בניגוד לנשיא צרפת, לא תהיה הגבלת קדנציות לראש הממשלה שמעל החוק. הגדרת החוק בידי כותב הלקסיקון – חוק קרנות המזבח. הצעת החוק נבלמה בשל התנגדות "כולנו" ו"הבית היהודי".

הכלה – ההגדרה של מדיניות הממשלה, שאִפשרה למחבלים להצית במשך חודשים באין מפריע את שדות הנגב המערבי ולהפוך אותו לאדמה חרוכה.

המלצות – מילה בולטת בשיח תשע"ח – המלצות המשטרה לפרקליטות להעמיד לדין את נתניהו על שוחד. לאמיתו של דבר, כבר מאז ימיו של אליקים רובינשטיין כיועמ"ש אין המלצות למשטרה, אלא סיכום התשתית הראייתית של החקירה.

הסדרה – הכינוי להסכם הפסקת האש המתגבש (או לא) בין ישראל לחמאס. יש הרואים בו מילה מכובסת, כדי שלא לומר שחתמנו על הסכם עם טרוריסטים.

הפיכה – חקירת חשדות לשחיתות של ראש הממשלה, מוגדרת בפיו ובפי חסידיו כ"הפיכה שלטונית", פוטש.

זיגזוג – במסיבת עיתונאים דרמטית הודיע נתניהו על מתווה חדש לפתרון סוגיית הפליטים, הסותר את הדרך בה דגל עד אז. כעבור חמש שעות, שבהן קרא טוקבקים נגדו ב"בייס" (ע"ע) שלו, קיפל את הזנב בנסיגה לא אלגנטית, ורץ לספר לחבר'ה שהקרן החדשה...

זיכרונות ילדות ב – טרנד שפרץ השנה בפייסבוק והתפשט כאש בשדה קוצים – קבוצות נוסטלגיה לוקלית, תחת הכותרת: זיכרונות ילדות ב + שם העיר או האזור.

זכות השתיקה – זכות המוקנית לעבריינים – לשתוק בחקירה כדי לא להפליל את עצמם. האם לאנשי ציבור יש זכות ציבורית כזאת? יו"ר הקואליציה לשעבר דוד ביטן השתמש בזכות זו בחקירותיו, ובכך הרשיע את עצמו מבחינה ציבורית.

זנדברגייט – חשיפת העובדה שתמר זנדברג, יו"ר מר"צ, נעזרה בשירותי הייעוץ של משה קלוגהופט, מי שאחראי לקמפיינים קיצונים ומסיתים נגד השמאל, בפריימריז במר"צ.

חולה רוח / משוגע – טראמפ וקים ז'ונג איל – איש בפי יריבו, בטרם נפלו איש בזרועות רעהו.

חוק ההמלצות – חוק שנועד למנוע מהמשטרה לכתוב סיכום מקצועי לחקירותיה, בחקירות שיש בהן פרקליט מלווה, כלומר בחקירות של שחיתות שלטונית. זכה לכינוי חוק ההשתקה, כיוון שהוא נועד להשתיק את המשטרה. הגדרת החוק בידי כותב הלקסיקון – החוק לשיבוש חקירות נתניהו.

חוק הלאום – הכינוי של חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. חוק אלמנטרי המצרף לחוקה את יסודות הקונצנזוס הציוני שעליו בסיסו קמה ומתקיימת המדינה, והפך שנוי במחלוקת, בעקבות קמפיין מתוחכם שהציג דימוי שקרי של החוק, שאין בינו ובין נוסח החוק ולא כלום.

חוק המרכולים – חוק האוסר על פתיחת מרכולים בשבת, שהיתה אסורה גם לפני שחוקק.

חורשת האקליפטוס – תיאור ציורי בפיו של נתניהו, בעיצומו של "משבר הגיוס", לטיפוס של שותפיו הקואליציוני על עצים.

חזרתי – הבצורת החזירה אלינו את רננה רז בקמפיין חדש לחיסכון במים.

חמגשיות – קוד ההגחכה של שחיתות נתניהו ומשפחתו, בפי החשוד וחסידיו השוטים.

חמוצים – כינוי גנאי של ראש הממשלה למבקריו. מופת של כבוד לדמוקרטיה...

חצוף – הנשיא ריבלין בפיה של עירית לינור, בשידור בגל"צ, שהביא להשעייתה משידור למשך שבוע. בדבריה הדגימה לינור מה משמעות המושג חוצפה.

חרוסת ומרור – חלוקה דמגוגית של אזרחי ישראל, בנאום של ראש הממשלה בהרמת כוסית לפסח, היא בין אוכלי החרוסת – מעריציו וחסידיו הנלהבים, לבין אוכלי המרור – מי שאינם מאמינים שנתניהו הוא האל הגדול, הגיבור והנורא, אל עליון, כליל השלמות.

חשומה – בושה במרוקאית. המילה שבה היטיב אבי גבאי להגדיר את גל החקיקה לעידוד השחיתות השלטונית ולחילוץ החשוד נתניהו.

טמבל – נשיא ארה"ב על פי חוות דעתו של מזכיר המדינה האמריקאי טילרסון (טרם הדחתו).

יחרבתכּ – יחרב ביתך בערבית. האיחול הדיפלומטי של אבו מאזן לנשיא ארה"ב.

יש – הקריאה החוזרת ונשנית, כביטוי לגאוות אזרחי ישראל בשנת השבעים לעצמאותה, בתשדיר של משרד התרבות לחג העצמאות.

כפרה עליכם – קריאתה של נטע ברזילי בסיום השיר שלה, "טוי", שזיכה אותה ואת ישראל במקום הראשון באירוויזיון.

לא ביבי, לא נוגעים – עוד אחת מסיסמאות ההתבכיינות של נתניהו, המשלהבות את מעריציו.

לא הנשיא שלי – סיסמה מכוערת נגד נשיא המדינה, במסגרת המסע נגד הממלכתיות.

לא שולחים את ילדיהם להילחם – השתלחות של סגנית שרת החוץ ציפי חוטובלי ביהדות ארה"ב, שכמעט עלתה לה במשרתה.

לאומנות – לאומיות יהודית, בפי כל המעגלים שהרעל הפוסט ציוני הגיע אליהם.

ליפסטיק ורוד – קבלת הפנים של הח"כית הוותיקה סבטלנה לחברת סיעתה הטריה ח"כ פדידה, היה קשקוש בשפתון ורוד על שמשת מכוניתה, בה נזפה בה על שחנתה במקום שלה.

ליצנים מפחידים – מיספר נערים משועממים, שהתחפשו לליצנים והבהילו ילדים, עוררו בתחילת השנה היסטריית המונים, בליבוי התקשורת המודעת לכך שפאניקה מוכרת עיתונים.

מבקשי מקלט – ע"ע מהגרי עבודה, ע"ע מסתננים, ע"ע פליטים.

מהגרי עבודה – ע"ע מבקשי מקלט, ע"ע מסתננים, ע"ע פליטים.

מדינת עומק – תאוריית קונספירציה הזויה ומטורפת, על פיה פועלת במדינת ישראל (ובמדינות נוספות) מערכת שלטונית חתרנית, שהיא השלטון האמיתי, שאינו מאפשר לנבחרי העם לממש את רצון העם. המערכת מורכבת מהמשטרה (שתופרת תיקים על ראש הממשלה ונבחרי העם), הפרקליטות, צמרת צה"ל והשב"כ, בתי המשפט, האקדמיה והתקשורת. "סביבת נתניהו" דוחפת בציניות את הקונספירציה הזאת, והמוני חסידים שוטים שותים אותה בשקיקה.

מחאת הצמיגים – אחת משיטות הטרור הפלשתינאי שבוצעו השנה בגבול עזה, היה ניסיון לחנוק בעשן של אלפי צמיגים את תושבי עוטף עזה, ובחסות העשן יוכלו מחבלים לחדור לישראל לביצוע פיגועים. הניסיון לא כל כך צלח, אבל הצלחתו התודעתית היה הכינוי המכובס שניתן לו בתקשורת הישראלית: מחאת הצמיגים. על מה מחו הצמיגים?

מי טו (MeToo) – גם אני. גל גלובלי של יציאה המונית מהארון של נשים, בהן נשות ציבור מוכרות וידועניות, שהעידו ברשתות החברתיות על פגיעות מיניות שחוו.

מלשן – הגדרה בשיח העברייני שמוביל יו"ר הקואליציה, לאזרח שומר חוק שנקרא להעיד במשטרה, ממלא את תפקידו ומוסר עדות אמת. בעיני אמסלם אזרח כזה הוא היצור הנחות ביותר.

מסרונים – המילה העברית התקנית להודעות סמס ווטסאפ, שבמשך שנים לא הצליחה לפרוץ לשפה השוטפת – הצליחה בגדול בזכות "פרשת המסרונים", הכותרת שהתקשורת העניקה לחילופי המסרונים בין השופטת פוזננסקי כץ לחוקר מטעם הרשות לניירות ערך, שבו תיאמו את פרטי הדיון המשפטי בפרשת בזק.

מסתננים – ע"ע מבקשי מקלט, ע"ע מהגרי עבודה, ע"ע פליטים.

מצור – הגדרת שטח שהוגדר כ"כבוש", אחרי שישראל יצאה ממנו, כהצדקה להמשיך התוקפנות נגדה. שם חיבה – המצור. מתכתב יותר טוב עם הכיבוש.

נהנתנות – שם חיבה לשחיתות.

נראית מופתעת – אחד השערוריות של השנה – חלופת מסרונים בין שופטת המעצרים פוזננסקי-כץ לתובע מטעם רשות המסים. השופטת סיפרה שתיראה מופתעת מול קולת בקשת העונש שיציג התובע. ע"ע מסרונים.

סבב – ההגדרה ליום קרב נגד חמאס ברצועת עזה. היו השנה ארבעה סבבים כאלה.

עד מדינה – חשוד בפלילים, היודע שהוא צפוי לענישה קשה, וכדי להקל בעונשו הוא חותם על הסכם שתמורת ההקלה הוא מספר את האמת על החשוד המרכזי. בשיח הפלילי ובמוסר של גנבים, עד המדינה נחות אף יותר משטינקר. וכך, קדושים טהורים כמו פילבר וארי הרו הפכו בלילה אחד, שבו חתמו על הסכם עד מדינה, לססססמולנים, רחמנא לצלן.

עכברת – כינוי למחלת הלפטוספירוזיס. הידבקות מיספר מטיילים במחלה בנחלים בגולן, כנראה עקב אי זרימה בשל מיעוט גשמים, יצרה היסטריית המונים שלובתה בידי תקשורת רודפת סנסציות.

עסקת המאה – תוכנית השלום בין ישראל לפלשתינאים של טראמפ, המוצגת כדיל עסקי. מוכרת גם כ"הדיל".

עפיפון תבערה – נשק חדש של הטרור הפלשתינאי – הצתת שדות חקלאים ישראליים באמצעות עפיפונים בוערים.

פייקבוק – הכינוי שהדביק טראמפ לספר "אש וזעם – בתוך הבית הלבן של טראמפ" שנכתב על אודותיו בידי העיתונאי מייקל וולף, והעובדות שפורסמו בו אינן סיבה לגאווה גדולה.

פיליבסטר – מלחמת התשה פרלמנטרית, של משיכה רבתי של דיון בכנסת על חוק מסוים, כדי להפגין ציבורית את עוצמת ההתנגדות לו ואולי אף להצליח להגניב הצלחה בהצבעה על איזו הסתייגות. בוצע השנה בהצבעה על "חוק ההמלצות".

פליטים – ע"ע מבקשי מקלט, ע"ע מהגרי עבודה, ע"ע מסתננים.

פסי-כו-לו-גית – בעדות מוקלטת, שתיארה כיצד נשמעת התפרצות זעם של "הגברת הראשונה" (ע"ע) מן הסוג עליה דיווחו באימה רבים מעובדי הבית ברחוב בלפור, היא נשמעה צווחת באבדן שליטה על יועץ התקשורת, כיוון שבידיעה על אודותיה במדור רכילויות נידח שכחו לכתוב שהיא פסי-כו-לו-גית BA MA ועוד.

פרויקט קולוניאליסטי – מדינת ישראל ע"פ אבו מאזן.

פתיתים – בלקסיקון ההתבכיינות של שרה נתניהו ומעריציה פתיתים הוא החמגשיות החדש.

צעדת השיבה – חזרת ישראל לגבול הישן ברצועת עזה שביטלה את טענת ה"כיבוש", החזירה לראש תביעתם של הפלשתינאים את ה"שיבה", כלומר את הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. האסטרטגיה שבה הם נקטו השנה, היא מצעדי "שיבה" פרובוקטיביים לעבר ישראל, והתבכיינות על כך שהיא מגינה על גבולה וריבונותה.

קופים – כרזה מתבהמת בהפגנת שמאל בפ"ת, הציגה את ח"כים ביטן ואמסלם כקופים.

קלסרים – גיבורי מסיבת העיתונאים הדרמטית, שבה חשף ראש הממשלה את המבצע המודיעיני המזהיר של המוסד, שלקח שלל את ארכיון הגרעין האיראני, היו הקלסרים שהוצגו בהסרת לוט תיאטרלית.

רדיפה – הכינוי למאבק של המשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט נגד השחיתות השלטונית, בפי נתניהו וחסידיו.

רכילות זולה – הכינוי שנתניהו וחסידיו מדביקים לכל מידע מביך שכבר אי אפשר לתייג אותו כ"אין כלום".

שטינקר – ע"ע מלשן.

שכחו מה זה להיות יהודים – התבטאות לא מוצלחת של אבי גבאי, מִחזרה ביטוי מסית שהשמיע נתניהו באוזני המקובל כדורי, לפני 19 שנה.

שקט שלפני הסערה – הצהרה של נשיא ארה"ב בעת שהצטלם עם הפיקוד הבכיר של צבאו, עורר חרדות ברחבי תבל.

תפירת תיקים – במסע הדה-לגיטימציה נגד חקירות ראש הממשלה, מתארים חסידיו את החשדות נגדו כ"תפירת תיקים".

תשתית טרור תת קרקעית – ההגדרה הצה"לית למנהרת טרור.

[אהוד: ייקוב הדין את ההר – ההתעקשות האובססיבית של אורי הייטנר לראות את ראש הממשלה בנימין נתניהו מורשע כעבריין ויושב מאחורי הסוגר במעשיהו].

3. אורי אבנרי (פרק ג')

ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי. עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".
על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

ג. השקפת עולם
לאחר מלחמת ששת הימים, כתב אורי אבנרי את ספרו "מלחמת היום השביעי". בספר זה הוא סקר מנקודת ראותו את תולדות הציונות, תולדות הסכסוך הישראלי-ערבי ובפרט הסכסוך הישראלי-פלשתינאי והציג את דרכו האלטרנטיבית. ספר זה נכתב באנגלית, יצא בתחילה באנגליה, ארה"ב וקנדה ורק אח"כ תירגם אותו אבנרי לעברית. שמו באנגלית של הספר –
Israel without Zionists" " – "ישראל ללא ציונים".
אורי אבנרי הגדיר עצמו לא אחת כלא-ציוני ואף כאנטי-ציוני. עם זאת, הוא מזכיר שמעולם לא שכח, שהציונות היא שהצילה את חייו ואת חיי משפחתו, שכן אביו עלה ארצה כציוני לאחר עליית היטלר לשלטון.
מצד שני, אורי אבנרי רואה עצמו כפטריוט ישראלי. הוא רואה עצמו כישראלי (או עברי) לאומי. הוא מחשיב את הלאומיות ככוח המרכזי במאה ה-20, והלאומיות העברית היא חלק מן הכוח הזה.
השקפת עולמו של אורי אבנרי הינה ניסיון לעצב אלטרנטיבה לציונות, בצורת לאומיות עברית המשתלבת במרחב השמי.
ביקורתו של אבנרי על הציונות, היא על היותה תנועה שצמחה באירופה וכל תוכנה הוא אירופי. מאז הרצל, רואה הציונות את עצמה כתנועה מערבית, המנוכרת למרחב בו נמצאת ארץ ישראל. הוא מזכיר את העובדה, שבעוד ספרו של הרצל "מדינת היהודים", מכיל בתוכו תוכנית שלמה ומפורטת של המדינה היהודית העתידה לקום, לא מוזכרת בו אפילו ברמז העובדה שא"י מאוכלסת ערבים והמילה "ערבי" כלל אינה מופיעה בו. לעומת זאת מדבר הרצל על הציונות כ"חומה נגד אסיה" וכ"חיל החלוץ של התרבות נגד הברבריות."
גישה זו, היא בעיניו תמצית הטרגדיה של הציונות, שלא ידעה להתאים עצמה לסביבה בתוכה היא עומדת להקים את העם והמדינה. אבנרי טוען, שגישה זו מאפיינת את הציונות ואת מדינת ישראל מאז ועד ימינו, ובן גוריון, אדריכל המדינה, עיצב על ידה את המדינה. טרגדיה זו היא הגורם לסכסוך הישראלי-ערבי. הוא רואה עצמו כמציב אלטרנטיבה לדרך זו.
מאז שנות ה-40, בשורתו של אבנרי היא, שבא"י נולדה אומה עברית חדשה, השייכת למרחב. עליה לעזור לשאר העמים במרחב לסלק את אדוניהם האימפריאליסטיים. התנועה הלאומית העברית, יחד עם התנועה הלאומית הערבית, צריכה ליצור חזית שמית משולבת ומתואמת. מטרתה – איחוד המרחב השמי. מאבקיהם המשותפים של הלאומים השמיים, יצרפו אותם לתנועה גדולה אחת ומשותפת, שמטרותיה: שחרור לאומי, רפורמה סוציאלית וקידמה מרחבית מתוכננת.
המושג המרחב השמי הומצא ע"י אבנרי, ומאז ימי "א"י הצעירה", זהו אחד ממוקדי השקפת עולמו. אבנרי שולל את המושג "המזרח התיכון", ומעולם לא השתמש בו. זהו, בעיניו, ביטוי קולוניאליסטי מובהק, של יושבי המערב כלפי אנשי המזרח. השימוש במושג זה על ידינו, הוא מגוחך ומסוכן, טוען אבנרי, שכן אנו בעצם מסתכלים על עצמנו מבחוץ, וזו תמצית הטרגדיה הציונית. המונח "המרחב השמי", הוא מושג משותף לשני העמים השמיים, שלהם עבר משותף, וקרבת שורשים, שפה, דת ותרבות.
אבנרי של שלהי שנות ה-40 האמין, שהלאומיות העברית והערבית הן שני ענפים של אותו גזע, ולכן עליהן להקים מסגרת לאומית-ארצישראלית-שמית משותפת במולדת המאוחדת והמשותפת. הוא לא האמין שמדינה קטנה יכולה לחיות בזכות עצמה, אלא שהעולם הולך ממדינה לאומית להתארגנויות מרחביות. במסגרת זו, הוא שאף להתארגנות של אחדות המרחב השמי.
אבנרי ראה במלחמת השחרור [אבנרי מקפיד לכנות מלחמה זאת – מלחמת 48', תש"ח או העצמאות. בעיניו אין זו מלחמת שחרור, שכן אימפריאליזם הבריטי עזב את הארץ טרם המלחמה, ומלחמת שחרור, היא מלחמתו של עם נגד כובש, בעוד מלחמת תש"ח היתה מלחמה בין שתי אוכלוסיות במולדתן] – טרגדיה – מלחמה שניתן היה להימנע ממנה. אולם המלחמה גרמה לשינוי בתפיסתו. הוא חש, שבמלחמה נוצרו בארץ שני לאומים שלא יוכלו לחיות במסגרת מדינה אחת. תחת הקריאה להקמת מדינה משותפת במולדת המשותפת, החל אבנרי לקרוא להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית, שתשתחרר מהכיבוש הירדני-האשמי, שהינו מסגרת קולוניאליסטית מערבית, ולהקמת פדרציה בין ישראל לפלשתין – הפדרציה של א"י. ברעיון זה דוגל אבנרי מאז ראשית שנות ה-50. עוד בשנות ה-50, וביתר שאת מאז מלחמת ששת הימים, קורא אבנרי לישראל ליזום את הקמת המדינה הפלשתינאית.
את מקום "האיחוד השמי" תפסה אצל אבנרי תפיסת "השלום השמי". בסיס השלום הזה, הוא הקמת הפדרציה ישראל-פלשתין, כיוון שהסיבה והאמתלה לעמדתן המלחמתית של מדינות ערב כלפי ישראל היא בעיית א"י. השלום השמי הוא שלום בין עברים לאומיים וערבים לאומיים. שתי התנועות הלאומיות הגדולות – תחת לנטרל זו את זו, תוכלנה "להשתלב בתנועה מרחבית גדולה אחת לשחרור ולקידמה." הרעיון השמי, הינו הקמת קונפדרציה שמית גדולה, שתקיף את כל עמי המרחב. הקונפדרציה הזו, מאמין אבנרי, "תסיים את הפרק הציוני בתולדות מדינת ישראל, ותפתח פרק חדש – הפרק של ישראל כמדינה המשולבת במרחב, הממלאת את תפקידה במאבקו של המרחב לקדמה ולאחדות."
הקונספציה הבסיסית של מדינת ישראל היא, לטענת אבנרי, הגורם לכל אסונותיה של המדינה. הוא מותח ביקורת חריפה על המדינה בכל תחומי החיים. אחד הבולטים שבהם הוא האוריינטציה במדיניות החוץ. הוא רואה 4 אלטרנטיבות לאוריינטציה הישראלית:
מערבית, מזרחית-קומוניסטית (היום האלטרנטיבה הזו כבר אינה קיימת), נייטרליסטית (נוסח גולדמן) ואפרו-אסיאנית.
הוא מבקר קשות את ב"ג וכל יורשיו על שפנו לאוריינטציה המערבית. הוא מצדד וצידד מאז קום המדינה באוריינטציה הטבעית של ישראל, כמדינה החיה במרחב – אוריינטציה אפרו-אסיינית. מאז שנות ה-50, אבנרי הציג עולם זה כעולם המחר העולה וקרא להשתלבות בו. במסגרת זו, הוא קרא לישראל לתמוך במאבקי העצמאות של עמי אסיה ואפריקה בכלל ועמי ערב בפרט. הוא תמך במהפכת הקצינים במצרים בשנת 52', תמך במאבק מצרים לפינוי הבריטים במתעלת סואץ, היה בקשרים הדוקים עם הנהגת ה-F.L.N., המחתרת האלג'ירית שלחמה בצרפתים (זאת בשעה שיחסי ישראל צרפת היו בשיא פריחתם). הוא הביע סולידריות עם המהפכה העיראקית ב-1958 וקשר קשרים עם כמה ממנהיגיה. בכל אותה תקופה ובכל אותם מקרים, תקף אבנרי קשות את המדיניות הישראלית, שהזדהתה עם מעצמות המערב בכל אותם סכסוכים. הוא ראה בעמדה זו שגיאה היסטורית.
אפילו בתקופת מלחמת המפרץ הפגין אבנרי סולידריות רבה יותר כלפי סדאם חוסיין והעיראקים מאשר כלפי בוש והמערב. עם נפילת הקומוניזם במזרח אירופה וסיום המלחמה הקרה בין המערב והמזרח, טען אבנרי שנפתחה מלחמה חדשה, מלחמה בלתי נמנעת – המלחמה בין הצפון לדרום. הצפון – מדינות המערב העשירות. הדרום – המדינות העניות. את מלחמת המפרץ ראה אבנרי כקרב במלחמה, בה מדינות המערב והמזרח כאחד מאוחדות נגד הדרום. בהיותו אוייב מס' 1 של הצפון, הפך סדאם באחת גיבורו של הדרום. אבנרי התנגד לכל צעדיו של בוש ולמעורבות האמריקאית במלחמה. הוא טען שזו מלחמה מיותרת, שמטרתה – הבטחת בחירתו מחדש של בוש, כמי שגאל את הכבוד האמריקאי.
אורי אבנרי עסק ועוסק הרבה בבעיית הפליטים. הוא הפוליטיקאי הישראלי היחיד, המצדד כל השנים בהענקת זכות השיבה לערבים. הוא טוען ש"זכות השיבה" היא ערך מקודש בתודעה הפלשתינאית, ואין פלשתינאי שיוותר עליה כזכות מוקנית. הוא רואה בפתרון בעיית הפליטים מרכיב חיוני והכרחי בכל הסדר שלום בין ישראל והפלשתינאים. הפתרון בו הוא מצדד טמון בהחלטת האו"ם, המעניקה לכל הפליטים את הבחירה בין שיבה הביתה ובין קבלת פיצויים נאותים. להערכתו רק כמאה או מאתיים אלפי פליטים ישאפו לחזור לארץ ולהשתקע כאזרחים במדינת ישראל (שבקווי 67').
בנושאי פנים צידד אבנרי בהבטחת חופש הפרט בישראל ע"י חוקה נוקשה, שחרור מוחלט מכל כפייה דתית ע"י הפרדה מוחלטת בין דת למדינה (פועל יוצא מתפיסתו הבסיסית של הפרדה מוחלטת בין דת ולאום), שבירת השעבוד של האזרח למנגנון, חיסול האפלייה העדתית, שיוויון זכויות מלא לערביי ישראל והבטחת חופש העיתונות ללא כל הגבלה.
המשך יבוא בגיליון 1376

4. צרור הערות 2.9.18

* צעד בדרך לשלום – כל שוחר שלום וכל מי שמסרב להתייאש מהסיכוי לשלום, יברך על החלטת ארה"ב להפסיק את המימון לאונר"א, בתקווה שהצעד יביא להפסקת קיומו של הארגון.
אונר"א – משמעותה היא טענת "זכות" השיבה. טענת "זכות" השיבה היא לב החזון הפלשתינאי להטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים, כדי לשים קץ לקיומה. קיומה של טענת "זכות" השיבה מטופחת באמצעות הנצחת בעיית ה"פליטים" המבעבעת מתחת לרגלינו, ומנציחה את הסכסוך הישראלי כסכסוך בלתי פתיר. באונר"א משקיע העולם מיליארדי דולרים אינסופיים, להנצחת בעיית ה"פליטים". קיומו של אונר"א כארגון נפרד מסוכנות הפליטים של האו"ם, נועד להנציח הגדרה נקודתית, פוליטית ייחודית ל"פליטים" הפלשתינאים, בשונה מכל הפליטים בעולם. בעוד סוכנות הפליטים של האו"ם אמונה על מתן פתרון לבעיות פליטים, אונר"א קיים כדי למנוע פתרון לבעייה. אונר"א מנציח את המצב; את המשך כליאתם של מיליוני פלשתינאים במחנות "פליטים" ללא כל נכונות למתן פתרון ולשינוי מצבם, כדי לשמר באמצעותם את החלום של ה"שיבה" לאדמות ולבתים שאותם נאלצו לנטוש כתוצאה מהתוקפנות הערבית שניסתה למנוע את הקמת מדינת ישראל; חלום שנועד לרשת את מדינת ישראל ולהקים במקומה מדינה פלשתינאית מן הים ועד הנהר. העובדה שגם ה"פליטים" ביהודה ושומרון, בעזה ובירושלים דבקים ב"פליטותם", מעידה שאין להם עניין לפתרון במסגרת מדינה פלשתינאית לצד ישראל, אלא לא יסתפקו בפחות מחזרה לאדמה ולבית עליהם הם חולמים ומטפחים את החלום.
כל עוד אונר"א קיים, קיימת טענת "זכות" השיבה. כל עוד קיימת טענת "זכות" השיבה, אין כל סיכוי לשלום. לא בטוח שחיסול אונר"א יביא לשלום, אך אין ספק שללא חיסול אונר"א אין ולא יהיה שמץ של סיכוי לשלום.
לכן, החלטת ארה"ב להפסיק את מימון אונר"א היא צעד גדול, חיוני והכרחי בדרך לשלום.
עם זאת, מן הראוי שארה"ב תשלים את הצעד החשוב הזה, בהצגת תוכנית לשיקומם של ה"פליטים" במדינות ערב, ולהקצות למטרה הזאת יותר מהסכום שהקצתה לאונר"א, ותנסה לגייס למשימה החשובה הזאת את העולם ואת מדינות ערב העשירות.

* ציפי לבני נגד בקעת הירדן – ראש האופוזיציה ציפי לבני נשאלה בראיון טלוויזיוני על תגובתה להחלטת בית המשפט להסדיר את היישוב מצפה כרמים. היא השיבה שהיא מכבדת כל החלטה של בית המשפט, אבל העניין אינו משפטי אלא מדיני. קודם כל – היא ראויה לשתי נקודות על ההתחלה הטובה. אכן, השאלה היא מדינית, לא משפטית, וחבל שגורמים מסוימים שוב ושוב גוררים את הנושאים הללו לבית המשפט.
ובעניין המדיני היא דיברה נגד מצפה כרמים, בהיותו התנחלות מבודדת מחוץ לגושים, שלא יאפשרו את קיומה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.
האם ציפי לבני יודעת היכן נמצא מצפה כרמים? האם הוא באמת בתוך אזור עתיר אוכלוסייה פלשתינאית, שעלול לסכן את הרוב היהודי?
מצפה כרמים נמצא בתוך שטח המתאר של כוכב השחר, ממזרח לכביש אלון, בתוך שטח בקעת הירדן על פי תוכנית אלון. האזור הוא חלק מאזור ההתיישבות הישראלי על פי תוכניות ממשלות המערך. על הקמת כוכב השחר החליטה ממשלת רבין ב-1975. על הקמת רימונים הסמוכה החליטה אותה ממשלה ב-1976. כאשר יצחק רבין הציג את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע, בנאומו המדיני האחרון בכנסת ערב הרצח, שהוא מורשתו המדינית, הוא הגדיר כחלק מן הקו האדום את "בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג" כשטח ישראלי. ההגדרה הזאת נועדה להבהיר שאין הוא מדבר על בקעת הירדן במובן הצר של מכביש 90 מזרחה, אלא לפחות מכביש אלון מזרחה.
אילו חשבתי שציפי לבני פשוט אינה מכירה את המפה... ניחא. הבעייה היא שציפי לבני ומפלגתה נטשה את דרך הפשרה הטריטוריאלית של תנועת העבודה, ואימצה את דרך הנסיגה המלאה (עם "חילופי שטחים" סמליים) ברוח תכניות אהוד א' ואהוד ב', כלומר הפקרת בקעת הירדן.
וחוץ מזה, ייתכן מאוד שהיא גם בורה ואינה מכירה את המפה.
אהוד ברק הוא האיש שהסיט את מפלגת העבודה מדרכה, והמיר את דרכם של אלון ורבין בדרכו של אורי אבנרי. אך עוד לפני המהפך הדרמטי שחולל בוועידת קמפ-דיוויד, הוא זה שחתם על "הסכם המאחזים" (1999), שבו פונה מאחז מצפה כרמים למיקומו הנוכחי. צודק בית המשפט בפסיקתו, שכיוון שהמתיישבים התיישבו במקום שהוקצה להם בידי הממשלה – גם אם תתברר כנכונה טענת הבעלות על הקרקע, יש להכיר בכך שהמתיישבים עלו למקום בתום לב, ואת בעל הקרקע, אם אכן יימצא, יש לפצות.
זאת, אף שעקרונית אני שולל כל התיישבות על שטח פרטי.

* לעלות עם D-9 – יש לסמוטריץ' ולאורי יוגב מתחרים בהתקפות פרועות על בית המשפט העליון. גדעון לוי, רוגל אלפר ופשקווילי המערכת של השוקניה, משתלחים שוב ושוב ללא רסן בבית המשפט העליון, המוגדר בפיהם כ"מכשיר אקיבוש". שוב ושוב הם נוזפים בבית המשפט העליון, כאשר הוא מעז לסטות מן הקו שלהם. וכך אלפר בפשקוויל חדש:
"מטעה השמאל (המעט שנשאר ממנו) בהציגו את בג"ץ כמגן שלטון החוק והערכים הנאורים. זה המרכיב האשלייתי הקבוע בנרטיב השמאל, המתרפק על איזו ישראל ליברלית כוזבת שהתקיימה כאן אי-אז. שהרי היסטורית בג"ץ הוא אביר זכויות המתנחלים ומערכת הביטחון שאוכפת את הכיבוש, והוא יצר את התנאים לצמיחת הפשיזם הנוכחי. איילת שקד היא הגולם שקם על יוצרו, ויוצרו הוא בג"ץ. בג"ץ הכשיר את הכיבוש, וניסה לטשטשו בזירה המשפטית הבינלאומית, שמאיים כעת לכלותו. זה תהליך דיאלקטי קלאסי. שקד ואהרן ברק הם שני ניגודים לכאורה שבעצם שוכנים זה בתוך זה, והם נחשפים כעת כחלק מאחדות, מהשלמות הכוללת המתפתחת לעבר השלמת הכיבוש הישראלי ורמיסת זכויות האדם."
לא נותר לשוקניה, אלא לעלות על בית המשפט העליון עם D-9.

* הדחליל – לקראת פתיחת שנת הלימודים תשע"ט, פירסם ynet מחקר עומק של ספרי הלימוד בישראל. "יחד עם חוקרי מכוןIMPACT-SE צללנו בחודשים האחרונים אל עשרות ספרי לימוד במערכת החינוך הממלכתית והממלכתית דתית. חוקרי המכון למחקר ומדיניות בינלאומי, שחוקר ומנתח מ-1998 ספרי לימוד רשמיים ברחבי העולם ביחס לסטנדרטים בינלאומיים, בנוגע לקבלת האחר, לשלום ולסובלנות, בדקו זאת."
שתי תוצאות מעניינות עומדות במרכז המחקר. האחת היא בנושא ה"הדתה". אחרי שנתיים שלוש של מסע הפחדה מטורף, המחקר מוכיח שה"הדתה" אינה אלא דחליל. אין חיה כזאת. "סוגיית ההדתה: קריאה של עשרות ספרי לימוד מלמדת שהיא אינה קיימת, בוודאי לא כפי שיש מי שמנסים לצייר אותה." בקיצור, כאשר אור קשתי, "הפורום החילוני" וכל המדחללים הדוסופוביים מספרים לכם שהם מצאו באיזה ספר זניח, שנלמד בשלושה בתי ספר, ומסתבר שהוא בכלל נכתב בזמן יולי תמיר, בעמ' 117 למטה משמאל איזה חצי משפט שאפשר לפרשו, אם מתאמצים מאוד, כ"מדית" – תבינו את הפרופורציות.
תמונה אחרת היוצאת מן המחקר מדאיגה מאוד. כלומר, לא את עורכי המחקר. הם דווקא מציגים אותה לשבח, כי היא מתאימה להשקפת עולמם, אך בעיניי היא מסוכנת ומגמתית.
בלימודי האזרחות ומקצועות אחרים, יש הטייה פוליטית חזקה מאוד למחוזות פוסט ציוניים. גילוי נאות – זו לא ההגדרה של עורכי המחקר, אלא שלי. אך הצגת המדינה היא במשקפיים שלפיהם מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית הם שני ניגודים, וההטייה היא ברורה לכיוון ה"דמוקרטי". מבחינתם, זהו חינוך לדמוקרטיה. אך כאשר אני קורא התהדרות על הטייה לכיוון הדמוקרטי על חשבון היהודי, אני מבין שאין כל קשר לדמוקרטיה, אלא ה"דמוקרטיה" היא שם קוד לגימוד זהותה היהודית וייעודה הציוני של המדינה. יתר על כן, יש הטיה פוסט ציונית באופן שבו מתואר הסכסוך הישראלי ערבי, כשני "נרטיבים" לגיטימיים ושווים, כאשר שקר הנכבה נלמד בהרחבה כ"נרטיב" לגיטימי, שווה ערך לאמת ההיסטורית, שמוצגת כ"נרטיב הישראלי".
כאמור, המגמה ההרסנית הזאת מבורכת בפי עורכי המחקר, ומוצגת בעיניהם כחינוך לדמוקרטיה ושלום, כביכול. אך בעיניי, כאן בדיוק יש לחולל שינוי. כאשר ד"ר צבי צמרת, אותו אני מכנה "המפא"יניק האחרון", היה יו"ר המועצה הפדגוגית במשרד החינוך, וניסה להילחם בתופעה או לפחות לאזן אותה ולהכניס מעט רוח ציונית למערכת החינוך – כל אותם כוחות שהיום נלחמים בדחליל ה"הדתה" לחמו בו, הציגו אותו, האיש המתון כל כך, כ"לאומן" ו"פשיסט". אור קשתי הוביל נגדו מסע רדיפה מקארתיסטי אובססיבי, שכלל 200 (!) כתבות נגדו, עד שהוא מאס בתפקידו והתפטר. מאז, איש אינו מעז להתמודד עם התופעה, גם לא השר בנט.
ברור שאם מישהו ינסה להחזיר את הגלגל לחינוך ציוני כפי שאני זכיתי לו תחת שרי החינוך של מפלגת העבודה – יגאל אלון ואהרון ידלין, הוא יוקע מיד כ"ימני / לאומן / אתנוקרט / גזען / פשיסט / מזכיר תהליכים" וכל הממבו-ג'מבו האוטומטי הזה, ולמי יש אומץ לעמוד בכך?
במחקר נאמר שכמעט כל ספרי הלימוד נכתבו לפני תקופת בנט, אך באלה שנכתבו בתקופתו, המעורבות שלו שואפת לאפס. בעיקרון, זה הדבר הראוי. אולם לנוכח ההטייה הפוסט ציונית של מערכת החינוך, ובפרט של שיעורי האזרחות, מן הראוי שהשר יתערב. אולם לשם כך הוא נדרש לאומץ אזרחי. בנט, גיבור גדול בזינוב שרי הביטחון, מתברר כפחדן לא קטן בתיקון מערכת החינוך.

* מזכיר תהליכים – העובדה שמטיף אנטישמי פנאט כקורבין הוא מועמד ריאלי לראשות ממשלת בריטניה, מזכירה תהליכים בגרמניה לפני 75 שנים.

* סנוב, בעליקה כבר היית? – ביום שלישי הגיע מחזור ז' למדרשת השילוב בנטור, וביום שישי לקחתי אותם לסיור בעקבות ההתיישבות בגולן, שהחל בתצפית גדות. בין השאר ביקרנו בעליקה.
עליקה הוא המחנה של חטיבת ברק (188), אך הוא אתר בעל חשיבות היסטורית רבה – שם החלה ההתיישבות בגולן, במחנה הסורי הנטוש, מיד לאחר מלחמת ששת הימים. הזמנתי את יהודה הראל להיפגש עימם שם. לתדהמתי, הסתבר שזו הפעם הראשונה שהוא ביקר שם, מאז המעבר משם לקוניטרה באוקטובר 1967. "מאז טיילתי בכל העולם," אמר יהודה, "אבל את הש"ג של עליקה לא יצא לי לעבור, למרות שאני עובר לידו מספר פעמים ביום." יהודה אינו רגשן, אבל אפילו הוא הודה שהוא מתרגש.
אגב, אין בעליקה שום ציון קלוש לראשית ההתיישבות. בעיניי צריך היה להקים שם מוזיאון. בכוונתי לפעול לכך שהמקום יהיה לאתר תיירות מורשת.
אורי הייטנר