על ספר סיפוריו החדש של יהודה גור-אריה
"מה דעתך, יוני"
צבעונים 2018, 122 עמ'
מבין 14 הסיפורים שבקובץ – בארבעה מתוארות נשים המתלוננות על כך שהבעל מקדיש את כל זמנו ומרצו לעבודה, והוא למעשה נוכח נפקד במשפחה.
בסיפור "העבד" בני הזוג הם עודד, בוגר 8200 ומועסק בחברת סייבר, ואשתו לימור שעובדת בבנק. היא מתלוננת קשות על כך שהוא מזניח אותה ואת הילדים. למרבה האכזבה, הוא נרדם תוך כדי שמיעת הקובלנות של אשתו, משום שהוא מותש מאינספור שעות עבודה.
בסיפור "מה דעתך, יוני" מתואר כיצד מאיה, אשת איש צבא קבע, המתפרפר עם חיילות בבסיס, כשטוב ליבה ביין ובשאר משקאות – מנחה את יוני, עמית לעבודה, שיוביל אותה למכונית, ינהג במקומה, וכו', עד שהם מגיעים למיטה שלה. היא נכנסת להריון מיוני, ובעלה, שבינתיים קיבל דרגת סגן-אלוף, מביע קורת רוח מכך ש"הוכח" שהוא איננו צריך להיבדק על יכולת הפוריות שלו.
הסיפור "לילות השיפוץ של רונה" מתאר בעל מסוג אחר – סתם איש אפאתי ולא מתפקד. רונה רוצה לשפץ את המטבח, ושולחת אותו מהבית לאחותו ולבית מלון למשך 13 ימים. רונה מפתה את השיפוצניק יואב גבריאלי, שיאכל אצלה, יתרחץ אצלה, וישן עימה במיטה. הבעל חוזר לדירה המשופצת ומוצא פתק, בו אשתו מודיעה על יציאה לחופשה, ושלא יחפש אותה.
ב"סאבטקסט" שוב מסופר על אישה אמידה ומטופחת בשם רונית, הנשואה לפרופ' איתן גלבוע, אשר חש כי ייעודו בחיים הוא להציל בני אדם באיזמל המנתחים שלו, ולא להיות איש משפחה. בסיפור מתוארת שיחה קשה בין השניים, שבה רונית מתלוננת על הזנחה בלתי נסלחת. היא נאלצת למלא את זמנה כשומעת חופשית בקורס אוניברסיטאי על טקסט וסאבטקסט, כלומר, חיפוש המשמעות החבויה בדיבור ובכתוב. תוך שרונית מחכה לחברתה סיגל (שמתאחרת להגיע לארוחת צהריים במסעדה, בשל הבילוי הבלתי נגמר שלה בחנויות בגדים), מגיע למסעדה גבר נאה בשם יובל כרמי, שניסה לחזר אחריה ללא הצלחה בהיותם סטודנטים. הוא מנסה לעשות כן במסעדה, ורונית מביכה אותו בפרשה את הסאבטקסט הארוטי שבדבריו. רונית איננה מתפתה ליובל, אבל סיגל, שגם הזוגיות שלה צולעת, דווקא מעוניינת להכירו.
עגנון אולי לא היה מרוצה מההשוואה שאני עושה, אבל נדמה לי שגור-אריה מצביע על מעין עגינות של התקופה המודרנית, כאשר זוגות מבקשים להפיק את מירב האושר מהנישואין, ואם זה לא קורה – אחד מבני הזוג (על הרוב האישה) עורק מהתא המשפחתי.
ארבעת הסיפורים האלה, כמו החלק הגדול של הסיפורים בקובץ, כתובים בגישה ריאליסטית, כתיבה המושווית לדרך הציור של הצייר בני סלע בסיפור "מכחול ושפופרת", בו נרמזים הקוראים שזאת הדרך המועדפת על המחבר. אך הוא איננו מקפיד על ריאליזם צרוף.
הרי דוגמאות: העיתונאי עמיחי פורת בסיפור "הסקופ של עמיחי פורת" מוזמן למשרדו של העורך כדי לדבר על אפשרות פרסום מאמר חושפני על עו"ד מאיר נחשון, שהסתבך עם העולם התחתון, והפך עבורם לקונסליירי. לפני שהוא מסביר לעמיחי מדוע פרסום כזה הוא בלתי אפשרי בעיתון שהבעלים נזקק לשירותיו של אותו נחשון, מתנהלת ביניהם "שיחה קטנה": מה שלום המשפחה וכד', ואז עמיחי מספר בפרוטרוט לעורך מהו עיסוקו של בנו בחברת סטארט-אפ (עמ' 11-10). והרי עמיחי עובד בעיתון מעל 13 שנים, ובוודאי שהמידע הזה הגיע אליו איכשהו – לשם מה להזכיר אותו בפגישה העניינית הזאת?
ב"העבד" הבעל, עודד, מפרט בפני רעייתו מה הם ראו בחו"ל (עמ' 27), והרי שניהם היו שם, מדוע לספר לאישה את מה שהיא יודעת?
בסיפור "לילות השיפוץ של רונה" הגיבורה מספרת פרטי פרטים על עצמה בפני השיפוצניק, אותו היא פגשה באותו בוקר (עמ' 47).
בסיפור "קוביות עור עם רצועות" מתאר פטר, גרמני צעיר, בגוף ראשון איך המשפחה מצאה במזוודה ישנה של הסב מדי אס אס, מפות על אזור כיבוש בפולין, טלית ותפילין ("קוביות עור עם רצועות"), תכשיטים ומטבעות זהב שהסב בזז מבתי היהודים שרצח. הגילוי גורם לחלחלה אצל הוריו של פטר, המבקשים להיפטר ממזכרת עוון זאת. הבן מציע להביא את תוכן המזוודה לקהילה היהודית, ותוך שהוא נוסע לשם, ו"מדווח" לקורא את מחשבותיו – גלוח ראש פוגע במכונית שלו, והיא מידרדרת לתהום. כלומר, פטר בוודאי נהרג, או נפצע אנושות, אם כן, איך הוא מתוודה בפני הקורא על תכניותיו לגבי המזוודה תוך כדי נסיעה? ולא רק זאת, פטר מצטט את אביו מרגיע את אימו: "הירגעי אלזה. את לא אשמה בכך, גם אני לא, גם לא כל הדור שלנו, בניהם של הנאצים לשעבר. אנחנו אחרים, התחנכנו באווירה דמוקרטית פתוחה של חופש ושוויון. אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, חופשית, תרבותית. הירגעי אלזה." (עמ' 69).
דברים אלה של האב מתאימים יותר לנאום אפולוגטי, ולא לדברי הרגעה לאישה הנסערת (ראו גם דבריו של פטר עצמו בעמ' 70).
הסיפור "תחבולה ספרותית" הוא מעין נגטיב לקורותיו של הסופר היהודי-צרפתי המוערך רומן גרי, שכידוע עשה ניסוי, ושלח להוצאת ספרים רומן בשם הבדוי – אמיל אז'אר. הרומן זכה בשבחים, ובמשך זמן רב ניסו המבקרים לברר מי עומד מאחורי השם המסתורי הזה. בסיפור שלנו כאן קורה בדיוק ההיפך: הסופר המוערך אביטל אשל מקבל אירוע מוחי ושוקע בקומה לאורך שבועות וחודשים. כדי להשתקם, הוא שומע בעצת הרופא ומעתיק קטעים מעשרות ספרים של סופרים ידועים. הספר שנוצר הוא אוסף של היגדים שאין קשר ביניהם, והעורך מתפעל, ומפרסם, אבל כאשר הסופר מחליט לשלוח רומן שלו בשם בדוי – הספר מוחזר לשולח. הסיפור הזה מתאר אמת עצובה, והיא שסופר ידוע יכול לכתוב שטויות, והמבקרים יתפעלו, אבל סופר לא ידוע יכול לכתוב יצירת מופת, וההוצאות יחזירו לו את כתב היד.
ליד השבח לסיפור הזה, המתאר בצורה אירונית מה קורה בקריית ספר, יש שוב מעידה כלפי הריאליזם: אין להעלות על הדעת שאביטל אשל ישבץ קטעי ספרות ידועה (קניוק, פוגל, שולמית לפיד, שאגב מופיעה פעמיים – ס' יזהר, עמוס עוז, ברנר, משה שמיר, דויד גרוסמן, שושנה שרירא, אהוד בן עזר, חנוך ברטוב, סייד קשוע, יהושע בר-יוסף, אשכול נבו, אורי ניסן, אהרן אפלפלד, גרשון שופמן, מאיר שלו – עמ' 78), ואף עורך או מבקר לא יצליחו לחשוף את התרמית. רומן גרי כתב רומן חדש לחלוטין, והגיש להוצאת ספרים, לכן קשה היה "לתפוס אותו", לא כן בסיפור שלנו.
הסיפור "מכחול ושפופרת" (שם המזכיר בלשון נקייה יחסי מין בלשון חז"ל, ראו בבא מציעא צ"א ע"א). מתאר מקרה שונה מהמקובל – דוגמנית עירום מתאהבת בצייר, ולא להיפך, והסוף הוא מפתיע: שולי מורנו, שהיתה מאוהבת בצייר בני סלע עד מעבר לאוזניים, נוטשת אותו פתאום בעקבות אהבה אחרת, ועובדה זאת גורמת לצייר למכור את ציורי העירום, שעד אז כמס אותם אצלו, כשהוא מביע קנאה כלפי מי שעלול להתגרות מהציורים.
בסוף הספר יש שלושה סיפורים בעלי נופך רומנטי-גותי: ב"דולפיני הטבעות" – מסופר שם על אישה אוהבת שמאבדת את חייה לאחר שבעלה הדייג, ירד למצולות ביום סערה; מסופר על מכשפה שהיתה העילה לאסון הזה, ובעקבות כך אנשי הכפר שרפו את בקתתה, וראו אותה דואה מעל האש על מטאטא, וכן הזוג האוהב הופך לזוג דולפינים מחוברים שעל סנפיריהם הטבעות של זוג הנאהבים.
הסיפור "שקרן" מתאר קהילה יהודית בפולין, המעריצה את הרב שלהם, איש צנוע ומלא נתינה. הקהילה מתכנסת בבית הכנסת העתיק ביום הכיפורים, והרב החולה מאוד מובא על ידי בנו ושמשו לבית הכנסת. הוא בקושי מחזיק מעמד ביום הקשה הזה, וקורא בקולו החלוש את התפילה "הנני העני ממעש", שבסופה מודה שליח הציבור שהוא חוטא ופושע. בת קול נשמעת בבית הכנסת – "שקרן!" – והרב מתמוטט ומת, לאמור – אין שקר יותר גדול מהנכונות של המאמין לקחת על עצמו אחריות על פשעים שלא ביצע כדי לשאת חן בעיני האל.
בשלושה סיפורים נמצא גם חוצפה (רכה!) כלפי שמיים: ב"אנטנה של תחנת ממסר 337", דניאל כרמי, גיבור משנה, דתי, מתקומם כנגד העובדה שצדיק ורע לו. ב"שעיר לעזאזל" הולכים שלושה כוהנים צעירים לחפש את האיש העיתי, שהוביל את השעיר לעזאזל, ולא חזר. אחד מהם, עתליהו, מתקומם על כך ששוחטים בהמות תמימות כקורבנות לאל – לשם מה זה נחוץ לו?
העלילה בסיפור הזה מתרחשת כביכול בימיו של שלמה המלך, אבל אני בספק רב אם בימי המלך הזה חגגו את יום הכיפורים. הלכות היום הזה מופיעות ב"ויקרא" ט"ז, וזה טקסט מאוחר מימי גלות בבל, ואולי אפילו אחר כך.
ועוד דבר: ש' שלום כתב בלדה בשם "שעיר לעזאזל" ("שירים", יבנה תשי"ב, עמ' פ"ח-צ"ב), שהעלילה דומה בה לסיפור העלילה שלנו, גם שם מי שנופל לתהום בריסוק אברים הוא האיש העיתי, ולא השעיר.
המראיין בסיפור "יאכטה בים התלמוד" מספר לחוזר בתשובה, מרדכי בן ישעיהו הכהן, כי כדור הארץ נוצר לפני 40 מיליארד שנה, אבל המדענים מעריכים שמדובר "רק" ב 4.54 מיליארד שנה. האם המחבר רצה להכשיל את המראיין בעובדה שגויה?
בספר שלפנינו יש קצת מעידות (עריכה קצת יותר קפדנית היתה בוודאי מועילה), אבל בסך הכול מעניין לקרוא את הסיפורים, והקורא נשכר מהתובנות שבהם.
משה גרנות