בהוצאת יוסף שרברק, 1989
פרק שנים-עשר
בחתונת בנו של שיח' אבו-קישק
חלק ראשון

מעתה היה יהודה יוצא עם אבו-יוסף ביום ובלילה לשמירת השדות, ולמד ממנו דברים רבים: לנהוג בשכנים הערבים בתקיפות אך גם בהכנסת-אורחים לבבית ובחלקת-לשון, הקרוייה בפיהם סִיַאסֶה, דיפלומטיה. לרכוב על סוס בנוסח ערב. להתפאר במעשי-גבורה, אפילו בדויים, ועם זאת לעשות פעולות נועזות שלא תמיד מתפארים בהן ורצוי אפילו להכחישן. במיוחד היה יהודה אסיר-תודה לאבו-יוסף על שלימדו לדבר היטב ערבית.
יהודה בירך על מזלו הטוב שהפגיש אותו בנעוריו עם סטיפן סיטשי, איש-הצבא ההונגרי – ועתה עם הַפָּרָש הבאגדדי בן החמישים, שמדריך אותו כחבר אמיץ ומנוסה בהלכות שמירה וביחסי שכנים.

ועוד יותר שמח יהודה לאחר שבועות אחדים.
למן היום השני לפגישתם הפציר וחזר והפציר באבו-יוסף להישאר תקופת-זמן בתפקיד שומר-המושבה ולהדריך את המתיישבים חסרי-הניסיון. לאחר תקופה של סירוב – אמיתי או מטעמי נימוס – השיב אבו-יוסף ליהודה בפתגם ערבי:
"מי שחי עם אנשים ארבעים יום, הופך להיות אחד מהם! עכשיו אני רואה שיהודים אמיתיים אתם ולא אגדה כיהודי חייבר. אקח לעצמי זמן של שנה להישאר אתכם. בינתיים אחכה שסוסתי תמליט. ואולי גם אחסוך לי מעט כסף לקראת שובי הביתה."

*
בלילות היו חזירי-בר באים מן הביצה, נוברים בשדות המושבה, תולשים את הקמה ורומסים אותה. אבו-יוסף אהב להתגרות בהם ולהשמידם. יום אחד סייר יהודה עם אבו-יוסף בשדה והנה נקלע מולם חזיר-בר זכר. מיד התחיל אבו-יוסף רודף אחריו, על גבי סוסתו הלבנה, עד לביצה, ויהודה נגרר אחריהם. כאשר הגיע לשפת הביצה, הטיל אבו-יוסף מעל גבי סוסתו את רומחו בחזיר. הרומח נתקע בין כתפי החזיר, ונשבר. החזיר הפצוע הפך מיד מנתקף לתוקף. אבו-יוסף היה בסכנה. החזיר ניגש אל סוסתו ההרה וניסה לתקוע את ניביו בבטנה. הסוסה, בתגובה, היתה מתרוממת על רגליה האחוריות, ונגיחות החזיר הושבו ריקם.
יהודה, על סוסו, הוציא מיד את אקדחו וכיוון אותו אל החזיר, כדי להרגו ולהציל את אבו-יוסף וסוסתו, שהריונה ודאי הכביד עליה מלהתחמק.
"אל תירה!" צעק לעברו אבו-יוסף.
ואכן, לאחר תמרוני-קפיצה אחדים השכיל להימצא משמאלו של החזיר, ואז הניף את ידו הימנית, פגע בו בתנופה אחת של חרבו, וביתק אותו מקצה חוטמו ועד לבין כתפיו.

*
זו היתה עדיין שנת תרל"ט, 1879. החורף הגיע לקיצו. במחציתו השנייה ירדו גשמים רבים ושדות פתח-תקווה בלטו בקומתם הירוקה לעומת שדות השכנים הערבים שלא נזרעו מחשש הבצורת והארבה. ההצלחה הִרבתה, כמובן, את חמדנותם של השכנים לרכוּש ולפרי העמל של המתיישבים החדשים.

הגיע מועד זריעת תבואות הקיץ: דורה, שומשומין, וכן מקשת אבטיחים. לשם כך נחרשו חלקות נוספות מנחלת קסאר. הפעם לא היתה לרגנר ברירה אלא להורות על חריש במחרשת ה"מסמר" הערבית. המחרשות האירופיות, אשר ללהבן כנף – מעמיקות חרוש ומהפכות את הקרקע ובכך מייבשות אותה. הן טובות לקיץ ההונגרי, שבו יורדים גשמים רבים, אך לא לאקלימה היבש והצחיח של ארץ-ישראל בחודשים אלה. ה"מסמר", זו המחרשה הערבית, הפרימיטיבית, תיחחה את פני האדמה מבלי להפכה ולייבשה.
נוסף לכך, לשם החריש ב"מסמר" היה נחוץ רק שליש מן הכוח שהצריכה גרירתן של המחרשות הכבדות, שהובאו על ידי רגנר מהונגריה; גם השוורים הדמשקאיים רבי-הכוח, שקנה מיכל בסוריה למטרת החריש בפתח-תקווה, לא הסתגלו לאקלים של שפלת החוף, רובם חלו ומתו.

*
את חג הפסח הראשון החליטו המתיישבים לחגוג במושבה החדשה, שטרם מלאה חצי שנה להיווסדה. הנשים ועימן בני-משפחה נוספים, וכן יהודים אחדים מיפו שהוזמנו כדי להשלים את המניין, באו כיומיים לפני החג, רכובים על סוסים. ר' דוד מאיר גוטמן ועימו שאר הפתח-תקוואים יצאו לקבל את פניהם בכניסה למושבה, וליוו את השיירה עד למרכז, ליד הבאר. [שבאותה תקופה עדיין זכרו מי חפר אותה].
ר' דוד, שהיה אדם רציני וקפדן, ולעיתים גם קשה, ואשר השקיע את כל הונו בפתח-תקווה ובזכותו קמה המושבה – היה נרגש לקבל את פני הבאים. הוא ניצב ליד הסוסים, הצדיע בנוסח שהיה זכור לו משירותו בצבא ההונגרי, בצעירותו, ואמר:
"ברוך השם, ברוך השם וברוכות הבאות! עכשיו אנחנו יודעים כבר שיתחיל להיות משהו ממשי בפתח-תקווה!"
אחר ניגש אל אשתו ואל הצעירות, דייכע, אשת יהושע, ואל לאה, עזר להן לרדת מעל סוסיהן ועל פניו חיוך אבירי ומאושר, כבעל-אחוזה הונגרי הגאה לארחן בצל קורתו.
הנשים ובני-המשפחות הביאו עימם מיפו, על גבי הסוסים – בצרורות ובקדרות, מצות ומצרכים לתבשילי החג, צלחות ומפות לעריכת השולחן. הגברים ביערו את החמץ והגעילו את הסירים וכלי האוכל. לאזאר הוסיף ובנה, לכבוד החג, שלושה תנורי-חימר חדשים, לבשל בהם את דגי הבּוּרי שנדוגו בים יפו, ואת המרק והבשר.
הגברת גוטמן, שלא היתה רגילה בתנורים הפשוטים שבחצר, אמרה שדרושות מניפות כדי ללבות בהן את האש. שמע זאת דאוד אבו-יוסף ומיד דהר אל הביצה של פתח-תקווה, על גדת הירקון הדרומית, שבה חנו להקות של חסידות, בדרכן חזרה, אל הקיץ, לאירופה. הוא התקרב אליהן בחשאי עד כדי מרחק של כמה עשרות צעדים, ובידו רק מקל. אז דירבן בבת-אחת את סוסתו והתנפל על החסידות. אלה, דרכן לנתר צעדים אחדים לפני שהן אוספות כוח תאוצה להמראה, אך בטרם הספיקו להגביה כשני מטרים מעל הקרקע, וכבר הצליח אבו-יוסף להוריד שלוש מהן בעודן באוויר, בחבטות של מקלו. בו-במקום תלש את נוצותיהן, אגד אותן לשלוש מניפות גדולות, והגיש אותן שי למבשלות, שהיו מלאות התפעלות מאבירות הפרש היהודי, שניראה כבידואי-מלידה.

אף שהחוגגים, גברים ונשים, מנו פחות משני מניינים, לא היה עדיין מקום לכולם אלא באוהל המשותף, שהקימו המתיישבים ליד הבאר בראשית בואם למקום. וכך ישבה בליל הסדר כל החבורה הקטנה באוהל, לאור מנורות שמן ונרות. רק דאוד אבו-יוסף, עטוף בכאפיה ולראשו העקאל, נכנס מדי פעם, כמין אליהו הנביא, ושב ויצא כדי לערוך סיבוב על סוסתו בשדות המושבה, לבל ינצלו השכנים הערבים את החג לשם פגיעה ברכוש וביבול. הסוסה פסעה כהרגלה, ללא עייפות, אף שהיתה בסוף הריונה. יהודה לא שמר אותו ערב. ניתן לו להיות כחפצו כל החג עם לאה, שבקרוב תימלאנה לה שבע-עשרה שנה.
ר' דוד ישב בראש השולחן. עם תחילת הסדר, כאשר הגיעו בקריאת ההגדה ל"ברוך אתה יי, אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה," הקדים ר' דוד ואמר:
"הלילה הזה הוא ליל זיכרון לישראל על הניסים ועל הנפלאות שעשה אלוהינו לאבותינו בצאתם ממצרים, מעבדות לחירות, משיעבוד לגאולה, גאולת הרוח וגאולת הגוף. אבל הלילה הזה, ובמקום הזה – עלינו לברך ברכת 'שהחיינו' בכוונה כפולה:
"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה שאנו מכוננים מושבה חקלאית ראשונה בארצנו וסוללים מסילה לבאים אחרינו!"
וכולם ענו אחריו: "אמן!"
"אנחנו הננו כיום הציפורים הראשונות המבשרות את אור השחר, וה' הוא המשפיע לנו אור תקווה וסולל לפנינו דרך לגאולתנו ולגאולת העולם!"
"אמן!"
ויהושע, הצעיר ממנו, לא התאפק אף הוא, קם ואמר:
"בכוונה כפולה אנו אומרים ברכת שהחיינו בלילה זה. לחג הפסח קוראים גם חג האביב. אימרו לי: איזה אביב הרגשנו בשנה שעברה, כאשר ישבנו מסובים בתוך חומות ירושלים? איזה פרח ואיזה סימן של אביב ראינו שם? ואיזו חירות היתה לנו בין החומות, בחסד הערבים, ותחת שלטון השוטרים התורכים?
"רק פה, במקום הזה, אנחנו מרגישים, תודות לה' אלוהינו, את החירות ואת האביב במלואם, וזאת מפני שאנו יושבים על אדמתנו ואיננו תלויים בחסדי זרים, כמו שחיינו בירושלים.
"לא מעט סכסוכים ומריבות היו לנו במשך החורף הראשון הזה עם שכנינו הערבים, ואולם הם למדו לכבד אותנו ואנו למדנו את דרכיהם, ועתה אין איש מעז להסיג את גבולנו ולפגוע בנו. ואני אומר לכם, תושבי פתח-תקווה ואורחיה – בליל סדר ראשון זה שאנו יושבים בו ורגלינו דורכות ממש על אדמתה – כי החירות והאביב הם הסימן לתקוות העתיד שלנו!"

יהודה, צעיר הגברים באותו לילה, שאל את הקושיות אבל סירב בתקוף לגנוב את האפיקומן שהוחבא מתחת לכיסאו, המרופד כרים, של ר' דוד. כל ההפצרות לא הועילו.
"במשפחתנו," הסביר, ולאזאר אביו אישר דבריו, "לא נהגו ואין נוהגים לגנוב – אפילו את האפיקומן!"
וללאה, המשתוממת על תמימותו, לחש: "וכך אנהג גם כאשר תהיה לנו משפחה גדולה, בנים ונכדים, איזה מנהג מגונה – ללמד את הילדים לגנוב, ודווקא בליל הסדר!"

*
החג עבר. הנשים חזרו ליפו. מזג-האוויר השתנה והחלו ימי חמסין. השדות הבשילו במהירות. באחד הימים החמים המליטה סוסתו של אבו-יוסף סייח. בעוד היצור הרך והרטוב, שהיה נחמד מאין-כמותו, עומד בקושי על רגליו הרכות, ואימו הגבוהה והלבנה מלקקת את גבו הלח, כרה אבו-יוסף בור עמוק, תפס את הסייח השחור – ולעיני יהודה הביאו אל שפת הבור ובתנופה אחת ביתק אותו בחרבו.
"מה עשית? אבו-יוסף!" נחרד יהודה.
"ממזר לא יטמא את עטיני סוסתי!"
"אבו-יוסף, במה חטא היצור החמוד הזה?"
"יוּדָה-עַרְבּ, סוסתי לא תלד סייח שאין יודעים מי אביו. בזמן שהיתה בשבי-הגנבים – התעברה. איך אוכל לשמור על שמה, ועל כבודי, אם אחזור לבאגדד עם צאצא שאין מכירים את אילן-הייחוסין שלו? בושה היא!"

דאוד אבו-יוסף היה מסור מאוד לסוסתו. נהג להאכיל אותה רק פעם אחת ביום, שׂעורה נקייה שאותה ברר במו ידיו. גם לשתות נתן לה רק פעם ביום. היא היתה רזה מאוד, עצמותיה ניראו מבעד לעורה, אבל שמרה על זריזותה ועל כוחה, ממש כאבו-יוסף עצמו, שהיה מסתפק במעט מזון ושומר על כושר גופני מעולה.

*
הגיע מועד קציר השעורים. רגנר בא אל ר' דוד ואל יהושע, שניהלו את המושבה, ואמר להם:
"בעוד ימים אחדים תגיע מהונגריה ליפו מכונת-הקציר שהזמנתי."
"מכונה?" תמהו. "חשבנו שיוצאים לקצור את השעורה בחרמש, כפי שנוהגים שכנינו האיכרים בהונגריה, או במגל – כדרך הפלאחים וכמו שקצרו ודאי אבותינו, העברים הקדמונים."
"אני לא יודע איך נראו ובמה קצרו בתקופת התנ"ך," אמר רגנר, "אבל אני לא צריך משקפיים כדי לראות באיזה מצב עלוב נמצאים שכנינו הערבים כיום. אנחנו נצליח להתקיים על אדמת פתח-תקווה רק אם נאמץ לעצמנו את כל החידושים וההמצאות שנהוגים באירופה, ולא רק במכונות החקלאיות – גם בבתי-המלאכה, בנסיעה בעגלות, בבניית הבתים. אנחנו צריכים לקחת דוגמה מן הכפר הנהדר שהקימו הגרמנים בשָׂרונה."
"ואם ניכשל פעם נוספת," חרד ר' דוד, "כמו שנכשלנו בחריש הראשון עם המחרשות הכבדות? מה יגידו על כך בירושלים?"
"אני בירושלים עוד לא ביקרתי." ענה רגנר. "מהאונייה ביפו הגעתי ישר אליכם, לפי הזמנתו של ר' דוד. אבל שמעתי קצת מיודה על חייהם העלובים של הירושלמים, ואני אומר לכם, רבותיי! – אם אתם מתכוננים להתחשב בדעתם – מוטב לכם ללבוש כבר עכשיו חלוקים מפוספסים, לגדל פיאות ולחזור לחיות על נדבות החלוקה או – "
"או?"
"או שתגיעו למצב של שארית הפלאחים במלאבס, הרובצים נפוחי-בטן בכפר החָרֵב-למחצה. רבותיי, שימעו בקולי. אנחנו צריכים לעבוד על-פי שיטה ולא במכשירי-העבודה הפרימיטיביים של הערבים. ייתכן שבהתחלה נעשה טעויות קשות. ששכר הלימוד שלנו יהיה כבד ויקר. אבל לבסוף נחיה כמו שחיים החקלאים באחוזות הכי משוכללות של אירופה – או שלא נתקיים כאן כלל!"

*
קציר השעורים החל. הובאה מכונת הקצירה החדישה, ראשונה בארץ-ישראל, שהיתה מכונה גדולה וכבדת-תנועה. ארוזה בארגזים הורדה בדי עמל מן האונייה לסירות ביפו, הורכבה בידי בעל-מלאכה גרמני בשרונה, ועתה התקשו הסוסים לגרור אותה על פני שדה התבואה הבשלה, בנחלת קסאר.
השמועה על מכונת הפלא שהביאו הַפְרַאנְגִ'ים, האירופים, מעבר לים, עשתה לה כנפיים בכל כפרי הסביבה. ערבים רבים, בנעריהם ובזקניהם, נאספו לראות בעבודתה. רגנר השמן, נוטף זיעה, מכה על פניו ואוזניו מפני הַבַּרְחָשׁ המציק, ניצח על המלאכה בקולו הדק והדאגני. הסוסים נרתמו למכונת הקצירה, חפרו בפרסותיהם בשדה השעורה הַבְּשֵׁלה, גנחו, צהלו והתקדמו בקושי צעדים אחדים.
השיח' של פג'ה עקב אחרי המכונה הנסחבת בקושי אחר הסוסים ועוד מעט תהרוג אותם בכובדה, והסביר לבני-כפרו, שעמדו סביבו:
"כל זה בא כשיש הרבה כסף ומעט שכל."
דבריו זכו למלמולי הסכמה מפי נתיניו.
"החיפזון, אחיי, בא מן השטן." המשיך והסביר. "מַעְלֵישׁ, אין דבר. אנחנו נמשיך לקצור כפי שקצרו אבותינו ולא נהרוג את הסוסים והפְּרָדוֹת שלנו במכונות שהמציאו הפראנג'ים."

רגנר שלח להביא מהמחפורת שבמרכז המושבה, ליד הבאר, את השוורים, שני זוגות – כדי לגרור את המכונה. היו אלה השוורים האחרונים מאלה שהובאו מדמשק וטרם מתו במגפה. הם היו חלשים. בכל זאת סחבו. המכונה קצרה אך ההספק שלה היה איטי. לאזאר, יהודה, מיכל, יהושע וחברים אחרים, גם רגנר, הפשילו שרוולים, מזיעים, עקוצי בַּרְחַשׁ, השחיזו חרמשים וסייעו להשלים את קציר השעורה והחיטה.

המשך יבוא