על ספרו של הלל ברזל

"שירת ישראל, מהפך פואטי – נתן זך"

ספריית פועלים 2018, 992 עמ'

אני מודה שהמסרים ביצירתו השירית והעיונית של נתן זך הרתיעו אותי. לא היה ברור לי איזו רעה עשתה לו מדינת ישראל שהוא כל כך מחרף ומגדף אותה. שמעתי אותו ממטיר מבול של חרפות על המדינה בכנס סופרים שהתקיים בבית פליציה בלומנטל (במתחם עיריית תל-אביב הישנה), ושערותיי סמרו. היו קריאות בוז מהקהל, אבל הוא המשך להשמיץ, כאילו מנהמת ליבו. כמו שונאי ישראל הגדולים ביותר הוא האשים את המדינה באפרטהייד, תמך בחרם על ההתנחלויות, הביע נכונות להצטרף למשט ה"מרמרה" לעזה, כינה את "צוק איתן" (2014) כרצח עם. אילו ידע אילו בושות תעשה לו המדינה – לא היה חוזר משהייתו בלונדון (1978-1968). באחד השירים הוא אפילו מרמז על דמיון בינינו ובין הנאצים ("אוריינט ראוס" (1999). אני ראיתי בדבריו אלה יריקה לפרצופי, ולרבים שכמותי, הרואים במדינה שלנו נס והצלה ליהודים שהיו למרמס לאורך הגלות, כשאף אומה "נאורה" בעולם, ובוודאי לא שכנינו המבקשים במוצהר להשמידנו – לא רשאים ללמד אותנו התנהגות נאותה.

לרתיעה הנ"ל מצטרף כעס על הביקורת הקטלנית שלו על שירת נתן אלתרמן, המשורר הווירטואוז, שלטעמי, אף משורר עברי אחר אחרי ביאליק לא הגיע לרמתו. ובכן, "חטאיו" של אלתרמן לפי זך: פאתוס ציוני (איום ונורא!), סימטריה נוקשה, תמונת עולם מלאכותית, עושר לשוני מלאכותי ("הרהורים על שירת אלתרמן", "עכשיו" 1959). למותר לציין עד כמה דברים אלה מופרכים, ובזקנתו, הוא נאלץ להתנצל ("לנתן א'"). כשקראתי בזמנו את השיר "מזעור", בו מוסיף המשורר את תוספת ההקטנה "צ'יק" לכל חודשי השנה ("כיוון שאני בסביבה" – 1996), הייתי בטוח שהמשורר והעורך שפרסם את "השיר" בעיתון מבקשים להתבדח על חשבון הקוראים.

יחד עם זאת, למרות הרתיעה הנ"ל, אני מודה ששירים לא מעטים מאינספור שירים שכתב זך, ריגשו אותי: "כי האדם עץ השדה" ("כמו האדם גם העץ צומח / כמו העץ האדם נגדע / ואני לא יודע / איפה הייתי ואיפה אהיה / כמו עץ השדה"), "כשצלצלת רעד קולך" ("ואני ידעתי שאני אבל בגללך // ולא היה לי צורך לשמוע את דברך / כי כשצלצלת רעד קולך..."), "לבדו" ("לא טוב היות האדם לבדו / אבל הוא לבדו בין כה וכה. הוא מחכה והוא לבדו / והוא מתמהמה והוא לבדו / והוא לבדו יודע / שגם אם יתמהמה / בוא יבוא". "ציפור שנייה", "אני שומע משהו נופל", "אני רוצה תמיד עיניים".

יחד עם זאת, איני יכול שלא להשוות את הווירטואוזיות הפרוסודית של אלתרמן, שרק העצימה את האמירה המעמיקה שלו, לחרוז האקראי של זך המגובה בשרשור של אותה שורה בשינויים קלים.

וכל ההקדמה הארוכה הזאת למה? כי נדהמתי שבחיר חוקרי הספרות, פרופ' הלל ברזל, בחר להקדיש לו ספר עב כרס (כמעט 1000 עמודים!), לזך לבדו, כאשר משוררים אחרים מופיעים בספריו המחכימים בזוגות או בקבוצות (אסתר ראב, אבות ישורון, אמיר גלבוע, יהודה עמיחי בספר מ-2007; ש' שלום, זלדה, אבא קובנר בספר מ-2008; יוכבד בת מרים, נתן יונתן, דליה רביקוביץ' בספר מ-2014; דויד אבידן, יונה וולך בספר מ-2018), וכאשר מדובר בסיפורת הלל ברזל קיבץ בספר אחד עשרות יוצרים ("מיטא-ריאליזם וריאליזם" 2011; "מודרניזם ופוסט מודרניזם" 2013).

לפני שאגש לומר דבר מה על הספר גדוש הידע הזה אני מבקש להעיר שתי הערות:

א. בספר זה, כמו בספרים אחרים של פרופ' ברזל שקדמו לו, אין אף הערת שוליים! כל מה שהמחבר רצה לומר מצוי בטקסט העיקרי עצמו. המשתמע הוא שהמחבר מביא בפני הקורא רק מה שחשוב, ואיננו מתהדר בעניינים שוליים שאמורים לשבח את בקיאותו בנושאים שאינם נוגעים ישירות ללוז הדיון.

ב. בספר ימצא הקורא ניתוח פרוסודי ותוכני של השירים, רקע ביוגראפי, מעקב אחרי ארמזים (מהמקרא, מחז"ל, מהפיוט, מהתפילה, מהמיתולוגיה, מספרות ישראל, מספרות העולם, מהגות העולם וכו'), אבל בשום פרק לא ימצא הקורא הערכה על מושא הכתיבה, ולא ימצא שום הפנייה לספרים הרבים שפרופ' הלל ברזל פירסם. הערכה והפנייה (מינורית!) לספריו שלו נמצאים רק בפרק האחרון.

כל שיר זוכה לניתוח פרוסודי מדוקדק, אזכור הארמזים החבויים ביותר. בשיר "לבדו" שצוטט לעיל, הארמזים די ברורים ומכוונים לנימוק האל בבריאת האישה (בראשית ב' 17) ולעיקר השנים-עשר מתוך שלושה-עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם, שהמשורר הפך את המשתמע מהם במאה ושמונים מעלות, כשהיגדים אופטימיים הנ"ל נהפכים להיגדים לפסימיים ביותר – מנבאי המוות שאין ממנו מפלט, הגם שהמילה עצמה "מוות" איננה מוזכרת.

בשיר "כשהפרשים האחרונים" (כאן – כלומר בספר שלפנינו, גם בהמשך – עמ' 214), המחבר מכוון את הקורא לארמזים מתפילת הנעילה של יום הכיפורים, השער אצל קפקא, אצל ביאליק, ב"קומדיה האלוהית" של דנטה.

ב"שיר מרבה הנשים" (כאן עמ' 384) מוצא המחבר ארמזים לשיר השירים א' 16, ד' 10-9, לתהילים י"ט 3, כ"ג 1, לשמות כ"א 10, והד לשיר הילדים של לוין קיפניס "גינה לי גינה לי".

בשיר "הלנצח?" (כאן עמ' 418), שיר סאטירי על הבחירות בישראל, בו מוצא המחבר רמיזות למשל יותם, לסיסמת אצ"ל "רק כך", להמנון הפלמ"ח וכו'.

בשיר "העיט" (כאן עמ' 651-650) מוצא המחבר את "פסוקי דזמרה", ליקוט המזמורים הנאמרים בתפילת שחרית (על פי שבת קי"ח ע"ב), וכן ארמזים מהזוהר, וכן כל הקונוטציות הנלוות: "וירד העיט על הפגרים" (בראשית ט"ו 11), "עיט, עיט על הרייך" של טשרניחובסקי, פסוקים מישעיהו י"ח 7, מאיוב כ"ח 7, ירמיהו י"ב 9, "עיט צבוע" של אברהם מאפו.

הבאתי כאן רק טעימה, מנוהגו של המחבר לגבי מאות השירים המוזכרים בספר.

הזכרתי קודם את הפסימיות הניגרת מהשיר "לבדו" שמכוון להיותו של האדם היצור החי היחיד שמודע לכך שהוא בן תמותה. מסתבר שנושא המוות נפרש לאורך כל יצירתו של זך. מניתי בספר מעל שלושים וחמישה שירים הנסבים סביב גורלו של האדם למות, וביניהם שירים על אורפיאוס שבכוח שירתו הצליח לרדת לשאול ולמשוך אחריו את אוורידיקה (כאן, עמ' 211, 248, 260), האם יש כאן רמז לתקווה שהמיטיב לשיר יזכה להתגבר על גזירת השאול? בתוך הצבר הגדול של שירי אבל, קינה ומוות מופיע גם השיר המשורשר "מתה אשתו של המורה למתמטיקה שלי" (כאן עמ' 520).

ליד הצבר הזה יש צבר של כחמישה-עשר שירים שעניינם ישו – בשורתו, גורלו, מותו. ב"שיר לבורח משדה הקרב" (כאן, עמ' 520) המשורר מגנה את הזדים (="היהודים!) אשר בחרו בישו להעלותו על הצלב, ולא בשני הליסטים. מסתבר שנתן זך קונה את המיתוס האנטישמי של הברית החדשה המאשים את היהודים לדורותיהם במות אלוהיהם. איך איש בעל אינטלקט כמו של נתן זך יכול להסכין עם דיבת זוועה כזאת?!

בין השירים המוקדשים לאבל ולמוות מצוי השיר "מתה אשתו של המורה למתמטיקה שלי", והרי ציטוט:

מתה אשתו של המורה למתמטיקה שלי.

אבוי לאשתו של המורה למתמטיקה שלי.

אבוי למורה למתמטיקה שלי עצמו.

מתה אשתו של המורה שלי למתמטיקה.

אבוי לאשתו של המורה שלי למתמטיקה.

אבוי למורה שלי למתמטיקה עצמו.

מתה אשתו

של המורה שלי למתמטיקה.

אבוי לאשתו

של המורה למתמטיקה.

אבוי למורה שלי למתמטיקה

עצמו.("שירים שונים" 1955)

אני מודה שיש במילים האלו עוצמה מרתקת, אבל מבחינה פרוסודית יש כאן שרשור עם שינויים זניחים. בתבנית השרשור בנויים גם השירים "כי האדם עץ השדה" ו"כשצלצלת רעד קולך" שהוזכרו לעיל, ועוד עשרות שירים מצוטטים בספר שלנו. נשאלת השאלה אם החידוש הפרוסודי הזה שווה את ניתוץ הפרוסודיה הווירטואוזית של אלתרמן. הלל ברזל מביא בעיקר עובדות, ואינו שש להעניק ציונים. זך האשים את אלתרמן בסימטריה נוקשה של חרוזים ומשקל, ומסתבר שהוא עצמו "חוטא" בכך לא מעט:

בכך שלא יכולת ממחשך היישר עיניים,

מלבד אלו השתיים – של הפרפרים.

שכל אשר ביום בו כיתת בך ריחיים –

מצא עצמו בליל דולף מבין שברים. (כאן עמ' 62)

לפנינו בית מחורז (א-ג, ב-ד), ויאמבוס כמעט מושלם.

ודוגמה נוספת:

ואפשר כי מי שהגיע עד כאן –

שוב אין לו לאן ללכת.

שנטענו עצי שאלות בגן –

האם נמתין לשלכת?!

(כאן עמ' 68, ודוגמאות רבות מספור בספרנו: עמ' 54, 55, 63, 67, 68, 102, 103, 117, 210, 267, 596, 813).

איפיון פרוסודי נוסף ייחודי לנתן זך: המון אנפורות, אפיפורות, חזרות על מילים בראש השורות (וגם שורות שלימות) ובסופן:

כאילו היה לא שלי

כאילו היה קול כללי

אזכור עוד לקחת ללב

אזכור שזה עוד כואב.

(כאן, עמ' 503; במקרה זה גם החרוז המשוקץ)

ודוגמה של אנפורה ואפיפורה:

לשאוף ליום חופש אחד

לירות בתליין אחד

להיות בבית סוהר אחד

להיפרד פעם אחת

למות פעם אחת

לשכב באדמה בלי חלום אחד.

(כאן, עמ' 674)

בדוגמה האחרונה יש אנפורה (ל') ואפיפורה באותן שורות (אחד); ראו גם עמ' 186, 632, 641, 750, 789. חזרה על מילים או על שורות נועדה להדגשה, אבל קשה לקטלג אותה כתבנית פרוסודית מתוחכמת במיוחד.

מאלפת היא מסירותו של הלל ברזל לא להשאיר שום חידה פיוטית לא מפוענחת. הקורא ימצא בספר שלפנינו הסברים מאירי עיניים על כל מושג שהמשורר משבץ בשיריו. חוקרי ספרות נוהגים לסמוך על הידע ועל האינטליגנציה של הקורא – כל זה היה אולי נכון לפני עידן הסמרטפון, עידן שמסתפקים ברפליקות של שתי מילים בתוספת אימוג'י. מחבר ספר זה מאיר את עינינו בכל תחום שבו המשורר המשכיל הזה שלפנינו פתח אליו צוהר. כך אנחנו נשכרים לדעת על הפסלים הענקיים באיי פסחא (עמ' 120), על גורלו של לאוקואון, והפסל שלו בוואטיקאן (עמ' 122), מי הוא דנטס ב"הרוזן ממונטה כריסטו" (עמ' 190), קורותיה של עכו (עמ' 198-197), מה חופן בחובו ההיגד "טליתא קומי" (עמ' 228), מי הוא רוברט פרוסט (עמ' 253), קורותיו של הגטו (עמ' 313-312) ועוד מאות ביאורים מושקעים שפוטרים את הקורא מלחטט בוויקיפדיה על אינספור המושגים והשמות המאוזכרים בשירים.

ס' יזהר ונתן זך, נראה לי, שהם מן הבודדים שלא הסתפקו במוניטין הרב שזכו לו כיוצרים, הם חתרו למעמד אקדמי, שניהם קיבלו תואר דוקטור, והוענקה להם דרגת פרופסור. הספר שלפנינו מצביע על כך שנתן זך הוא אחד המשוררים היותר משכילים במילייה הספרותי שלנו. אינני מכיר עוד משורר ששיריו גדושים בידע חובק עולם כמו ביצירתו של נתן זך, ועובדה זאת באה לידי ביטוי בגלריה הענקית של אישים המוזכרים בשיריו, ושל אישים שהוא מקדיש להם את שיריו. אזכיר רק אחוז מזערי מהאישים האלה: דוד פרלוב (הפיק סרט על נתן זך), יעקב שטיינברג, שלמה גרודזנסקי, א"ד שפיר (אותם הוא מעריץ ואוהב), אריה סיון, משה דור (חברים ב"לקראת"), לאורי צבי גרינברג ולמשה שמיר (למרות שאיננו מסכים לדרכם הפוליטית), אלזה לסקר-שילר ודליה רביקוביץ' (אותן הוא מעריץ, ואף קובע שרביקוביץ' היא המשוררת החשובה ביותר בספרות העברית – אבל אני לא הייתי מסיר את הכתר הזה מרחל), ציפורה כגן (ערכו יחד את "איגרא"), אלן גינסבורג, אדוניס (הוא וזך כובדו בתואר דוקטור לשם כבוד באוניברסיטת ג'נבה), ס' יזהר, רות קרטון בלום (כתבה עליו ספר), אייבי נתן, ויקי שירן, גדעון לוי, מקסים גילן, ואינספור אישים מעולם התרבות האירופי, המזרח התיכון והמזרח הרחוק.

האם הספר שיכנע אותי לאהוב את שירת נתן זך?

ובכן, בוודאי שלא ניתן להכחיש שיש לזך שירים חזקים וייחודיים, שירים שמעוררים רגשות עזים ומנתבים את הקורא אל דרכי חשיבה מאתגרים. ברור שמדובר ביוצר שחולל מהפיכה בעולם השירה העברית, והיא שינתה פניה לחלוטין לאחר הופעתו. השירים המתפרסמים היום שונים לגמרי מהעידן שלפני זך, ורק בודדים עדיין מעיזים לחזור אל הפרוסודיה הישנה (דורי מנור). צר לי שאינני יכול להפריד בין הכעס שלי על כך ששירתו נועדה בעיקר לצרינו ולא לנו – לבין הזכויות הרבות של זך כמהפכן פואטי.

ובאשר לספרו של פרופ' הלל ברזל – כתמיד אני מלא התפעלות מהידע הרחב שלו, מהמסירות ללא גבול לספרות העברית, ולהשקעה שאין דומה לה במחקר הספרותי, כשהוא חותר בבקיאות מדהימה אל הפרטים החבויים ביותר. הספר מחכים, ויכול לשמש ספר יען, ולא רק לעולמו הספרותי של נתן זך, אלא להשכלה חובקת עולם.

משה גרנות

אהוד: נתן זך כתב גם הרבה שטויות, בייחוד בשנותיו האחרונות. ואילו שיריה הלא-מחורזים של אסתר ראב קדמו בשלושים שנה לערך ל"מהפכה" שלו נגד החריזה בשירה העברית, והוא גם היה לימים בין שאר "מגליה" הנלהבים.

ראה: זך, נתן, נופה של משוררת (אמות, פברואר-מרץ 1964, עמ' 91-86).