פרק שנים-עשר
בחתונת בנו של שיח' אבו-קישק
חלק שני
בינתיים התפרסם שמו של השומר הנועז אבּוּ-יוּסֵף בכל הסביבה. איש מהשכנים לא העז לגעת בתבואה הקצורה שנאספה לגורן הראשונה של פתח-תקווה. רגנר וחבריו המתיישבים לא ויתרו על החלטתם לכונן במושבה העברית הראשונה חקלאות מודרנית. אצל הטמפלרים בשרונה שכרו מכונת-דיש, מוּנעת בכוחות סוסים, וזו הגיעה יחד עם מדריך גרמני. את השעורה הצליחו לדוש בה אך החיטה יצאה ממנה גרוסה לגמרי, והיה צורך להפסיק ולפזר את התבואה בעיגול רחב, בגורן, ולעבור עליה במורג רתום לפִרדָה או לסוס, כדרך הערבים, וכפי שנהגו אבותינו בתקופת המקרא. ולאחר הדַיִש – לזרות עם רוח הבוקר את התבואה כדי להפריד את המוץ והתבן מגרעיני החיטה.
השיח'ים של הכפרים והשבטים סביב למושבה החלו באים לבקר את אבו-יוסף באוהלו, ואבו-יוסף, בלוויית יהודה, החזירו להם ביקורים, רכובים על סוסיהם. אותו קיץ חיתן השיח' של שבט אבו-קִישְׁק את אחד מבניו, ואבו-יוסף ויהודה היו מוזמנים לחתונה בתור נציגי המושבה. הם באו ועימם מתנות – שק אורז, חרוטי סוכר וגליל בד משובח, שניקנו ביפו על דעת ר' דוד גוטמן ויהושע שטמפפר. היתה זו עצתו של אבו-יוסף – להפגין לא רק תקיפות בשמירה אלא גם נדיבות רבה ביחסי-שכנות. נדיבות שאינה נובעת מתוך חולשה וכניעה אלא מעמדת-כוח, והיא השקעה לעתיד-לבוא – בין אם יצטרכו לעזרתו של השיח' בגילוי פגיעות ברכוש ובנפש, בתיווך וביישוב סכסוכי שכנים, ובין אם כדי לפרסם את חוסנה ועושרה של המושבה בכל האזור. שהרי ידוע – אצל התורכים, בעל המאה הוא גם בעל הדיעה, והוא זה שיזכה בכל התדיינות ומשפט.
לאחר שהגישו את המתנות, הושבו אבו-יוסף ויהודה באוהלו של השיח', שניצב בראש גבעה נישאה, הצופה דרומה על בקעת הירקון. [לימים נבנה על הגבעה ביתו של השיח', והבניין הדו-קומתי ניצב עד היום בלב האזור המזרחי-הדרומי של מפעל התעשייה הצבאית, וניתן אפילו לראותו מהכביש ההולך מזרחה לעבר צומת ירקונים]. מכל קצות הארץ התאספו ובאו נכבדי השיח'ים הערביים להילולת החתונה. בני השבט אבו-קישק זבחו כבשים רבים ובישלו הרבה אורז והגישו את התקרובת בגיגיות גדולות יחד עם פיתות דקות וטריות שנאפו בו-במקום, ללפת בהן את המנה. אבו-יוסף טעם רק כזית מכל מאכל, כמו לשם נימוס בלבד, והמליץ ברמז גם ליהודה לנהוג כך.
שיאה של חגיגת-הנישואין היתה ה"פַנְטַזִיֶּה", תחרות המירוץ של טובי הפרשים, מבּין האורחים והמקומיים, על סוסותיהם האצילות. תחרות שהיתה מלווה ביריות-שמחה שגם נסתיימו לא-פעם באסון, כי היו שניצלו את המהומה החגיגית ביריות-שמחה לחיסול חשבונות עתיקים של נקמת-דם וכבוד המשפחה.



[דיוקן דאוד אבו-יוסף בשנת 1879, כפי שצוייר מהזיכרון בידי יהודה ראב בן עזר בן ה-86 בשנת 1944, וניתן לידידו יצחק רוקח. לאחר שנים רבות מסר רוקח את המקור למוזיאון "יד לבנים" בפתח-תקווה, וכמובן שהמקור הלך שם לאיבוד (שהרי מדובר בפתח-תקווה, שם הלך לאיבוד גם כל ארכיונו של ברוך ראב בן עזר שנזרק למיזבלה לאחר שעכברים אכלו בו) – ונותר רק הצילום של הציור, שאותו שלח מנהלו דאז של "יד לבנים", ברוך אורן, לאהוד בן עזר].

כאשר הגיעה שעת ה"פנטזיה" הפציר השיח' מוחמד אבו-קישק באבו-יוסף להשתתף גם הוא, על גב סוסתו המפורסמת, ולעשות לו בכך כבוד גדול. אבל אבו-יוסף סירב לו בתירוצים שונים ומשונים.
רק ליהודה גילה עוד קודם לכן, ברָכבם לאורך הביצה, על גדת הירקון, והרבּאבּה בידיו, בנוסף לרומח ולחרב, את הסיבה האמיתית מדוע לא יסכים לתחרות. בטוח היה שישיג את כל הפרשים המפורסמים, שסוסותיהם נופלות משלו וניסיונם אינו משתווה לו – אך מטעמי שלום הוא מעדיף שלא להעליבם, כי מכך עלולות לצמוח תוצאות לא טובות, של עוינות, למושבה.
"החזק," הסביר אבו-יוסף ליהודה, שגילו היה כבנו, "יודע להרתיע, אך עושה זאת בחוכמה, ברמז, ולעולם אינו משפיל ומעליב שלא לצורך את יריבו, אפילו הוא יריב חלש. וגם להפך: למשל, אם אתה מעביד חבורת פועלים ביום עידור או קציר או בציר, ורוצה שלא יתבטלו, כדרכם של פועלים כאשר אין משגיח תקיף עליהם, דע – אסור לך לגעור ולהסתכסך עם התקיף שבהם, כי תאבד את כבודך בעיניהם אם תפסיד. מוטב לך להתאנות, עם תחילת העבודה, בבוקר – לאחר הפועלים החלשים, לביישו, לגעור בו ולהוכיח אותו על בטלנותו. הרמז יספיק לכל השאר, ויפחיד אותם."
"כאשר השגחתי על עבודת הפועלים בשדות האחוזה, בהונגריה, לא היה לי מעולם צורך להשתמש בשיטות כאלה." התקומם יהודה.
"יוּדָה-עַרְבּ חברי הצעיר," השיב לו אבו-יוסף, "במזרח אתה נמצא – ולא אצל הפראנג'ים, מעבר לים הגדול. ואם לא תנהג בתקיפות ובחוכמה גם יחד – אתה יכול לחזור למקום שממנו באת." וכמו נהנה להקיץ את יהודה מתמימותו, הוסיף, "ואם ייצא לך לתפוס גנב ולהכות אותו, השתדל להכות כך שלא יישארו עליו סימנים."
"מדוע?"
"כך יותר בטוח. שלא יוכל להתלונן ולהעליל עליך. למה לך להסתבך במשפטים יקרים ובמתן בקשיש לשופטים? די לך בכך שהגנב לא יבוא פעם נוספת, וגם יזהיר את חבריו מפניך."

לבסוף הסכים אבו-יוסף להראות לנאספים בגבעה את כוחו, אבל בתנאי שיהיה יחידי ב"מִדַאן", אלה משחקי הזריזות שמראים ביום חג הרוכבים המנוסים, מעל סוסיהם.
דבר ראשון חלף בכיכר על פני החוגגים – רכוב על גב סוסתו הלבנה שהתבלטה בגובהה וברזונה, הכאפיה הצחורה מתעופפת אחיו ברוח ורק העקאל מהדקה לראשו – כשהוא זורק את הרומח שלו קדימה ושב ותופס אותו בעוד באוויר.
אחר כך ביקש להניח על הקרקע אבטיח גדול, הדהיר את סוסתו לעברו, והתכופף מעט – ותוך כדי מרוצתו, פניו לא נראו כלל – ביתק בחרבו השלופה את האבטיח לשני חלקים שווים, ומבלי שהללו ייתפרדו כלל.
האורחים עמדו המומים למראה נפלאותיו, אולם התלהבותם גברה פי כמה כאשר חזר אבו-יוסף, נמוך-הקומה ורחב-הכתפיים, ונכנס אל אוהל החגיגה, הרבּאבּה בידו, והתחיל שר לפניהם ומלווה את עצמו. שעות ארוכות ישבו סביבו ברגליים משוכלות והאזינו לקולו הערב שהיה רווי ערגה והתמזג עם צליליו החדגוניים והעגומים של כלי-הנגינה בעל המיתר האחד. הוא סיפר על גיבורי ערב הקדומים, על מלחמותיהם ואהבותיהם. בפניו המכוערים, מעל אפו הבשרני שהיה מכוסה חטטים של מחלת אבעבועות ישנה, בערו עיניו השחורות, הגדולות, במבט גלוי נכחן, כשהן מביעות היטב את תוכנם של השירים.
ספלוני הקפה הוגשו על גבי טס נחושת. כל אחד מן המסובים שם ידו הימנית על ליבו ועל מצחו לאות תודה, ובסיימו לשתות לא הניח את הספלון מידו עד אשר בא העבד הכושי לקבלו ולמלאו שוב. המים נתבּעבּעו בנרגילות שפוטמו בטוּמְבַּאק עַגַ'אמִי, הוא הטבק הפרסי המשובח ביותר, ומן השפופרות ינקו את העשן נכבדי האורחים.
"אח... אח..." נפלטו קריאות התפעלות מפי כל הקרואים, דמעות עמדו בעיניהם, והם התמוגגו בתחושת מתיקות ועצב גם יחד.

הרושם שהותיר אבו-יוסף בשבט אבו-קישק באותו יום היה כה עז עד כי למחרת התעקש השיח' מוחמד לנסוע עימו ליפו ושם קנה לו והלביש אותו ואת סוסתו – בגדים, אוכף ושמיכות עשויים צמר ומשי, וקישוטים וכלים מנחושת וכסף. כל אלה עלו הון רב – שנים-עשר נפוליאונים זהב, כמחירם של כמה וכמה גמלים, הרבה יותר מערך המתנות שהביאו לו אבו-יוסף ויהודה בשם המושבה פתח-תקווה. שמע המעשה של מוחמד אבו-קישק נתפרסם בכל הסביבה, הִירבּה את כבודו של אבו-יוסף והוציא לשומרי-המושבה שֵׁם של אנשים המעוֹרים במנהגי המזרח.

[הערה: "פרשים על הירקון" אינו שייך לספרות העברית. גם בפתח-תקווה בת ה-140 אין מכירים את הספר ואין קוראים אותו בשום בית-ספר. את "תולדותיה" מלמדים על פי הבלדה של יורם טהר-לב].

המשך יבוא