מתוך: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב מאת אהוד בן עזר, עם עובד, 1997. אזל

בתריסר השנים המעצבות את התפתחותה הרוחנית של אסתר, מ-1909 בהיותה כבת חמש-עשרה, ועד לנסיעתה מפתח-תקוה לקאהיר ביולי 1921 – קשורים חייה החברתיים בחוגי הפועלים, אנשי העלייה השנייה, ובצעירים בני-גילה המושפעים מהם. מחוץ לחבר-ילדות הגר בשכנותה, בן-ציון גינזבורג, וחברות אחדות מבית-הספר, המופיעות ביומניה ובסיפורי זכרונותיה – לא נזכרים בהמשך שום בן או בת איכרים מהמושבה כידידים לה בבחרותה, לבד ממשה כרמי, ההולך כמוה עם מחנה-הפועלים, ומלורת פסקל.

חבריה גרים בקלוב הפועלים, על מקומו עומד כיום בניין ההסתדרות בפתח-תקוה. ברשימתה "עם צבי שץ" מספרת אסתר: "הקלוב היה בניין מוארך הבנוי חדרים-חדרים, ובכל חדר גרו שניים-שלושה בחורים, מיטות מוזנחות, קליפות-תפוזים, שיירי נייר-עטיפה משומן, חוסר-עבודה ורווקות עצובה..."

יום אחד, באביב 1921, מביא אחד החברים את אסתר לחדרם של צבי שץ ורבקה רעייתו, כניראה בקלוב הפועלים. מספרת אסתר:

הופתעתי, משהו טהור הבהיק לעיניי. על החלונות – וילונות לבנים; הרצפה נקייה; בפינה, ככלוב-ציפורים, מיטה קטנה, ובה אפרוח-אדם, כחול-עיניים: בתם הפעוטה של רבקה וצבי – רינה. רבקה – אישה רכה ועדינה, וצבי – גבר נמוך-קומה, שערו בהיר, בעל מצח גבוה, עיניים בהירות, ועצב סלאבי נשקף מהן; כן, עיניים "לא יהודיות".

אסתר מתיידדת עם צבי. לאחר שנים, כאשר היא כותבת רשימה עם הופעת המהדורה החדשה של ספרו היחיד "על גבול הדממה", עדיין היא זוכרת:

הוא היה פשטני-טבעי כלפי חוץ, אולם בפנימו היה מורכב מאוד, אדם שעלתה ממנו איזו המייה, תמיד שמעתי את המיית-חייו זו, והיא מלאה ערגה אל מרחבים בלתי-מוכרים לי. הקשבתי לו. הוא היה מדבר מעט, אבל בין משפט למשפט היתה הפסקה רבת-משמעות... היה זה הקו החשוב באופיו. ואז הייתי שומעת את מיתר-נפשו רוטט ועל מיתר זה מתנגנת נעימה מלאת קסם רחוק, חד-גוני במקצת, כערבה נטושה מזדמרת, והזמר היה קרוב מאוד-מאוד וגם רחוק מאוד, ומספר על נופים שלא ראיתי מעודי, ורק הייתי מנחשת אותם.

בפורים תרפ"א, לאחר שירותו בגדוד העברי, נמצא צבי בפתח-תקוה, ובתו רינה ילדה כבת חמש. באביב דחוס-האירועים של אותה שנה, 1921, אסתר, שזה עתה "נמשחה" למשוררת אף כי טרם פירסמה דבר משלה בדפוס וזה לה רק כשנתיים שהיא "כותבת" ברצינות, כבר מלאה הכרת-ערך עצמה, וביטחון, ומשמשת מעין חונכת-מתרגמת לצבי בן השלושים-ואחת, המבוגר ממנה בארבע שנים. הוא החל את כתיבתו ברוסית, והמעבר לעברית אינו קל לו. חשובה לו דעתה של קוראת-משוררת בת-הארץ, צעירה שגדלה כמעט מילדותה בעברית. נזכרת אסתר:

מאוחר יותר הביא לי צבי כתבי-יד לקריאה; ביניהם היה הסיפור "בתיה". התרשמתי מן הצורה המיוחדת של כתיבתו: רטט, היבהוב של מילים וכל המובלע מעבר למילים. כך בפרוזה, וכך – בשירים הליריים המעטים שכתב, שירים הספוגים דמע, ובין השורות – השתיקות המיוחדות שלו. אין כל ספק – לו נישאר בחיים, היה עתה לסופר לירי, בעל מבע מיוחד משלו.

היינו נפגשים במשך זמן קצר: חודשים מיספר בלבד. היה אביב [1921], ואנו שוטטנו בסביבות המושבה. הראיתי לו את הנופים שלנו: גבעות-חול מכוסות פרחי-בר, שיירי כרמי-שקדים בפריחתם, ובאופק – כרמי-זית רכים מאפירים. הוא ספג את המראות הללו, ונוכחתי כי הם מרנינים את ליבו. הוא הביט בי במבטו הפשוט והגלוי, והודה לי. וזה היה שכרי.

ב"מחברת 'קמשונים'" השלישית, המכילה, כאמור, תרגומים וטיוטות מתקופת היווצרות ראשוני שיריה, החל משנת 1919 לערך, מביאה אסתר שני שירים של צבי שץ, כניראה בתירגומה. אם חיבר את שיריו ביידיש, כפי ש-א. ראובני כתב את הרומאנים שלו, היה ביכולתה של אסתר לתרגמו בכוחות עצמה. אם ברוסית – אזיי היתה זו עבודה משותפת לשניהם, אוליי בשעות של טיוליהם. אסתר אמנם קולטת מעט רוסית מצעירי העלייה השנייה, אך לא עד כדי תרגום שירה.

שלא כבתרגומיה הקודמים, זו אינה סדנה פנימית של אסתר, אלא מחווה לידיד-המשורר. אך לפחות השיר ראשון קרוב מאוד לשירי הנעורים של אסתר (שאותם לא כללה ב"קמשונים"), וכאילו מצאה בו הד לנפשה-שלה, ואולי גם הושפעה ממנו ושימרה ממנו לימים בשירתה-שלה.

"בואי נא"

בדרכים ובלי דרכים תעינו

ורצינו מה ולא רצינו

וגילינו וכיסינו רב

השמיים שחו על ראשינו,

ריננו ועפו לקראתנו

הגבעות הכרם המרחב – – –

והיה העצב והשקט

והמו לבות נהה ברטט

זה בזה נגע דומיה

וכמו עמדנו תחת זית

ואני נשען בסבך הזית

שיכור-אביב קראתי חרש לך:

"בואי הנה" – את לא משת מדוע?

את ניחשת ולי היה תמוה –

ומבט עינייך חרש שח...

ואני האמיני לא ניחשתי

טרם חשתי כאשר לחשתי

שיכור-אביב וזוהר: "בואי נא"

ואחר תעינו שוב תעינו

ורצינו מה ולא רצינו

ונימת העצב רננה.

מיד אחריו מופיע במחברת שיר מקורי של אסתר, שנוסח מוקדם שלו מצוי ב"מחברת 'קמשונים'" הראשונה, לאחר טיוטת המכתב לז'וכבצקי בדבר החוב שנותרו חייבים לה מעבודתה בבן-שמן. השיר מתאר את בית אביה ברחוב ביל"ו, בלילה. ההדלקה במטה שאולה, ככל הניראה, מהדלקת פנס-הרחוב הסמוך. בילדותי עדיין ניצב פנס-הרחוב החלוד, הנתון בשובך-פח, על גבי עמוד מט ליפול בין ביתו של יהודה ראב לבין רחוב רוטשילד. כמובן, שמנורת-הנפט כבר לא היתה בשימוש באותם הימים.

הדוברת בשיר היא, לדעתי, הכותבת, והנמען צבי שץ, לאחר טיול לילי עימו.

את שער הגן מאחריי סגרתי

יחידי במרחב הקר אותך הצגתי

ובמטה אשר בידי –

כל קסמי הגן פתע הדלקתי...

שושנים אדומות שם טפסו השתוללו

חבצלות בחיוורון לבן

על גבעוליהן להטו

ובערוגות – סגוליות

כלהבות כחולות נדלקו

כל עלי הגן נעו זעו

ובהמיית סתרים סביבי רשרשו – –

ומתחת לכל אלה

[ופתע] קול חריקה דקה –

בשער הברזל,

ציפורניך שורטות ...

אביב תרפ"א

ובהמשך באה העתקת שיר נוסף של אסתר, שגם הוא מצוי ב"מחברת 'קמשונים'" הראשונה, ונכתב בחורף או אביב 1921 בפתח-תקוה. הייתכן שצבי שץ, שהיה נשוי ואב לילדה בת חמש, הוא הגבר שאליו היא פונה בשיר הזה?

לא אח ואש כיריים

לך אני מטפחת –

עיני חיה ירוקות עומדות,

אש מתעתעה משתלהבה

מעל ביצות וערבות עזובות;

ברקים כחולים אשלח וחשכה כבדה וחמה

תוך עורקיי אני נוצרה – – –

אך עת כילד –

מושלך על ברכיי, תנוח –

ונצברו אז המון יונים לבנות

ורשרשו ברחמים וטהרה

סביב ראשך [העצב] הנוגה

ובנו לך קן בלבבי –

סוכה תמה, כירה חמה – – –

אביב תרפ"א

פ"ת

כאן בא תרגום השיר של בז'ז'ינה, שכבר נזכר קודם-לכן, ותוכנו משתלב בדו-שיח שבין שירי אסתר לשירי צבי. אחריו עוד שיר של אסתר, שטיוטה קודמת שלו באה עם שני קודמיו במחברת הראשונה. אמנם, לפי תיאורה של אסתר, צבי הוא בעל "עיניים בהירות, ועצב סלאבי נשקף מהן." הייתכן שצבי הוא עדיין הנמען? ואולי קיים אהוב אחר, עלום-שם, בתקופה הזו? ומה פשר האותיות הלאטיניות המופיעות מתחת לשיר? – תעלומה.

בעינך הירוקה ...

בעינך הירוקה אש מתלקחת –

מן הענף קטופה,

אני צונחת – – –

זרועותיך עלי עוטות

בקשי-ברזל כחוקי-עד –

חובקות חיוורון גווי הרך.

.P . A. O. S. C

ועונה לו אחריו במחברת, תרגום השיר השני של צבי שץ:

– "כאישה אוהבת ונכנעת" – – –

אם ליבי טהור בי ונפשי נכנעת

לגלי ימיי בהם אשחה –

קץ לי, קץ בלי דעת ובלי דעת

הנני בוכה.

ואני שוחה על פני הזרם

ואת כל הבאה אני חובק –

עד אטוש ארץ ובטרם

אסתלק

ואם פעם מחלון פתוח

יחדרו לרחוב צלילי כינור

ואדם תחתי בוכה לנוח –

ונצור

כאישה אוהבת ונכנעת

כן נפשי כורעת בלי משים ..

כן תאהב ותיכנע בלי דעת

לחיים – – –

אין חכות ואין בקש בחלד

יש לשוט לשקוע ולבכות

ודמעה כי אט בלחי תרד –

אל מחות! – – –