גיורא איילנד, "לא נרדם בלילות"
הוצאת "ידיעות אחרונות", 2018, 412 עמ'
גיורא איילנד היה אלוף בצה"ל, מילא תפקידים בכירים ביותר – ראש אמ"ץ (אגף מבצעים), ראש אג"ת (אגף תכנון), ראש המל"ל (המועצה לביטחון לאומי). אולם הפרק שאותו הוא הכתיר בכותרת "מהי מנהיגות אמתית", הוא הפרק על היותו מג"ד. יש בכך היגיון רב – מג"ד הוא התפקיד האחרון שבו החיילים רואים בעיניהם את מפקדם, הולכים אחריו, פשוטו כמשמעו, במובן המעשי ביותר.
זכיתי, וגיורא איילנד היה המג"ד שלי בגדוד 50. ואכן, למדנו ממנו מהי מנהיגות אמיתית, מנהיגות למופת.
הפרק המרתק ביותר והמצמרר ביותר בספר, הוא הפרק על מלחמת יום הכיפורים וקרב הדמים הקשה בחווה הסינית. קראתי את הפרק בתחושה של דז'ה-וו. הכרתי את סיפורו של איילנד על הקרב לפרטיו.
במוצאי יום הכיפורים תשמ"ד (1983), בעת תעסוקה מבצעית באנצאר שבלבנון, כינס אותנו גיורא למורשת קרב. עשר שנים אחרֵי, הוא סיפר לנו את סיפור הקרב על החווה הסינית, מנקודת מבטו. גדוד שלם ישב שעה ארוכה פעור פה, בהאזנה קשובה ודרוכה. לא בכדי, אחרי 35 שנים, זכרתי את סיפורו לפרטי פרטים, כולל פרטים נוספים שלא נכנסו לספר. דבריו נחרטו היטב בזיכרוני ואני משוכנע שגם בזיכרון חבריי. גיורא לא הסתפק אז בסיפור הקרב, אלא ניתב אותו לשיחת מוטיבציה, על האחריות המוטלת על כל אחד מאתנו לביטחון המדינה ולקיומה. כך גם הספר – אין זה ספר זיכרונות קלאסי. איילנד ממנף את סיפוריו, והוא מיטיב לספר, להצגת משנתו הסדורה – המקצועית, האסטרטגית והמדינית.
מלחמת יום הכיפורים היא החוויה המעצבת של איילנד. לאורך הספר הוא חוזר אליה שוב ושוב. ככל שהתקדם בתפקידיו, למד וחקר, מנקודת המבט של תפקידו החדש, את המלחמה. מסקנותיו מעניינות ובלתי שגרתיות. הוא ממעיט, לטעמי – ממעיט מִדי, מאחריות אמ"ן במחדל המודיעיני. הוא תולה את הקולר בניהול בלתי מקצועי של צמרת צה"ל ובראשה הרמטכ"ל דדו, בבניית הכוח, בהכנת צה"ל, בהבנת תמונת המלחמה ובהחלטותיו בימים הראשונים.
כשגיורא היה המג"ד שלנו, נהגנו לומר שהוא יהיה רמטכ"ל. רמטכ"ל הוא לא היה, אבל הוא היה בצמרת צה"ל ובלב קבלת ההחלטות הביטחוניות והמדיניות במדינה. דומה, שמי שקורא את הספר יוכל להבין מדוע ניבאנו לו גדולות. הוא התגלמות הראש הגדול. ובכל תפקיד שנשא, היטיב לשלב בין ירידה לפרטים, דרישה בלתי מתפשרת למקצועיות בכל הדרגים ודוגמה אישית, לבין ראיה רחבה ובגדול, מעבר לדרישות אחריותו הפורמלית.
איילנד מרבה לכתוב על ההכרח לשלב את אנשי הצבא בדיונים המדיניים, כיוון שאי אפשר להפריד בין חוץ וביטחון. הוא שולל מכל וכל את הגישה על פי הדרג המדיני עוסק ב"מה" והצבא עוסק ב"איך". הנוסחה שלו שונה – הצבא שותף בכל הדיונים על ה"מה", מביע את דעתו ללא מורא, אך ההחלטה היא של הדרג המדיני, ואת ההחלטה עליו לבצע בצורה המקצועית ביותר, גם אם הדרג המדיני החליט בניגוד להמלצתו. הוא מבקר בחריפות את הממשלות שהביאו את אוסלו, שניהלו מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, שהביאו לנסיגה מלבנון ולהתנתקות, על כך שלא שיתפו את צה"ל בתהליכים, ולכן הם היו פגומים מבחינה ביטחונית. הוא מבקר בעיקר את המנהיגים שהיו אנשי צבא, ונתנו להבין שהרקורד הביטחוני שלהם היא תחליף לחוות הדעת הביטחונית של צה"ל. איילנד ביקר גם את ראשי צה"ל, שהשלימו עם זאת. "האופן הפסיבי והכנוע משהו שבו קיבל הצבא את מרותו של ראש הממשלה ושר הביטחון [ברק. א.ה.] היה בדיעבד מביש, ואיני מוציא את עצמי מכלל האשמים."
על המשא ומתן לנסיגה מהגולן מתח איילנד ביקורת חריפה במיוחד. הוא לעג לאובססיה של מנהיגים להביא "הישג" מדיני בכל מחיר, ובראש ובראשונה – אהוד ברק. "היתה איזושהי הבנה פגומה במערכת הפוליטית הישראלית, שלפיה עלינו לנסות להשיג הסכם שלום עם הפלסטינים או עם סוריה, ובכל פעם שנתקענו עם הפלסטינים, עברנו לניסיון להגיע להסכם עם סוריה. הדבר הזכיר לי את הבדיחה על חלם: הסנדלר של העיירה נתפס גונב. הוחלט להוציאו להורג בתלייה. דקות לפני שנכרך החבל סביב צווארו שאל מישהו: 'כיצד נוציא אותו להורג? הרי הוא הסנדלר היחיד בעיירה. אם הוא יומת, מי יתקן לנו ואת הנעליים?' ראשי העיר חשבו שזו הערה חכמה וישבו על המדוכה להחליט מה לעשות. בסופו של דבר סיכמו: היות ויש רק סנדלר אחד בעיירה, באמת אסור להוציאו להורג. לעומת זאת, יש בעיירה שני חייטים. אם כך, נוציא להורג את אחד החייטים..."
ומן המשל חזר איילנד לנמשל: "לא היה כל היגיון... לנסות להגיע להסכם שלום עם סוריה, אבל מאחר שהיה קשה להתקדם עם הפלסטינים במתווה אוסלו, הוחלט לעשות שלום עם מישהו אחר."
איילנד מקדיש עמודים רבים כדי לקטול מבחינה ביטחונית את רעיון הנסיגה מהגולן. הוא בוחן כל אחת מההנחות על פיהן נסיגה כזאת אפשרית, ומוכיח שהיא שגויה מעיקרה. את סיפור המו"מ עם סוריה הוא מסכם במילים: "מי שבסופו של דבר הציל את ישראל מעצמה היה נשיא סוריה חאפז אל-אסד."
ובמקום אחר: "אסד נותר אסד, עקשן כתמיד, והאפשרות להגיע להסכם שלום בין ישראל לסוריה התפוגגה. אני מודה שחשתי הקלה גדולה."
לא רק בנושא הגולן, אלא גם בנושא יו"ש, שבו הוא מוכן לפשרה, שולל איילנד את הגישה הממעיטה בערך השטח, כאשר מדובר במלחמה בטרור ולא בצבא סדיר. "שטח (בדגש על שטחים שולטים) היה ונותר בעיניי הנכס הביטחוני החשוב ביותר גם כשמדובר בעימות נגד טרור או גרילה,"
איילנד מספר איך הצליח להתחמק משליחות בשלהי כהונת ברק לניסיון האחרון לחלץ הסכם עם הפלשתינאים, בטאבה; ניסיון נואש של ברק, בימיו האחרונים כראש ממשלה, להסכם בכל מחיר, גם אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה היתרה בו על שהוא מנסה לחייב את המדינה בהחלטה היסטורית, כאשר הוא עומד בראש ממשלת מעבר שהיא ממשלת מיעוט.
איילנד, שתמיד תמיד חשוב היה לו להיות קרוב ככל הניתן למוקד קבלת ההחלטות ולהשפיע, חרג במקרה זה ממנהגו, כדי לא לקחת חלק בפארסה.
איילנד הוא איש מבריק, שחושב מחוץ לקופסה. כזה הוא היה בכל דרכו הצבאית וכך גם בתפיסותיו המדיניות. גישתו, כמעט תמיד, מקורית, מורכבת, אינה מקבלת שיש מוסכמה אחת, שיש לקבל אותה או לדחות אותה.
חרף העובדה שבבחירות 1977 הוא תמך בליכוד בראשות בגין (אלה הבחירות היחידות שהוא מספר בספרו על הצבעתו. אגב, הצבעה בלתי קונבנציונלית לבן מושב של תנועת העבודה), הוא התנגד להסכם השלום עם מצרים. אך התנגדותו מורכבת. הוא סבר שבגין שגה בנסיגה מכל סיני וויתר על נכסים ביטחוניים חשובים, אך גם בכך שהוא לא ויתר על רצועת עזה. כלומר ביקורתו הייתה ניצית ויונית בעת ובעונה אחת.
גם היום, גישתו היא שלא יהיה פתרון לסכסוך אם הוא יוגבל לקופסה שבין הירדן והים. פתרון סביר חייב לצאת מהקופסה הזאת אל מרחב גדול יותר, הכולל את ירדן ואת מצרים (כלומר את סיני) – פתרון שיאפשר פשרה סבירה שלא תסכן את ישראל, ותיתן מענה למאוויים הפלשתינאיים.
כיוון שגם אני דוגל בדרך דומה (למשל, במאמרי האחרון בטור זה – "הקונפדרציה כהזדמנות") קל לי להתחבר לרעיונותיו. כמובן שמתעוררת השאלה שאני נשאל תמיד: איזה אינטרס יש לירדן להסכים לכך? איילנד מסביר מדוע מדובר ב-win-win; מדוע הפתרון שהוא מציע משרת גם את האינטרס הירדני והמצרי. והוא מגבה זאת גם בשיחות רבות עם בכירים בשתי המדינות הללו, שקיבלו את התזה שלו.
אחד הדברים המרשימים ביותר בספר, הוא היושרה והאומץ של איילנד, בנטילת אחריות ואף אשמה על כישלונות. אין הוא מסתיר את טעויותיו וכישלונותיו, כולל כאלו שעלו בחיי אדם. הוא לוקח על עצמו אחריות לפציעתו הקשה של סורין הרשקו במבצע אנטבה, בשל החלטה שגויה שלו, וכך לאורך כל הקריירה, כולל כאלוף בצה"ל שהיה שותף למדיניות ההכלה וההבלגה בשנתיים הראשונות של האינתיפאדה השנייה, שעלתה בחיי ישראלים רבים.
אולם מה שמשלים את ההודאה בטעויות, הוא הלמידה מטעויות והפקת הלקחים מהם. שוב ושוב הוא מציג את הלקחים שהפיק מטעויות, ואיך שגיאות שלו היוו בית ספר להצלחות בעתיד.
גישה זו היא בסיס לתפיסת עולם, ששוללת הדחה בשל שגיאות מקצועיות, להבדיל משגיאות ערכיות ומוסריות, כיוון שדווקא מי ששגה יוכל להפיק לקחים מניסיונו. הגישה של עריפת ראשים היא תחליף ללימוד משגיאות והפקת לקחים, והיא מתכון לחזרה על טעויות בידי מפקדים בלתי מנוסים, פחד לקבל החלטות, בריחה מאחריות וכסת"ח.
הסוגייה הזאת אקטואלית מאוד בימים אלה, כאשר נשמעת התנגדות למינויו של ניצב צ'יקו אדרי למפכ"ל המשטרה כיוון שבמשמרת שלו כמפקד מחוז ירושלים נרצחה שירה בנקי, והתנגדות למינויו של אלוף אביב כוכבי, כיוון שבהיותו מפקד אוגדת עזה נחטף גלעד שליט.
איילנד, כבר כאלוף במילואים, גויס בידי הרמטכ"ל דן חלוץ לחקור את חטיפת שליט. הוא הגיש דו"ח חריף ביותר, שבו הציג ליקויים חמורים בכל הרמות, מרמת המג"ד ועד רמת המטכ"ל, וגם ברמת מפקד האוגדה. והוא לא הציע להדיח איש.
"חייבים להבחין בין תקלה שנובעת מכשל נורמטיבי לכזו שנובעת מטעות מקצועית. על כשל נורמטיבי, בין שמדובר בזלזול ובין שבפחדנות או באי-אמירת אמת – יש להגיב בחומרה, להדיח את מי שנכשל או אף להעמידו לדין. מנגד, כישלון מקצועי עלול לקרות גם לטובים ביותר. אם נדיח קצינים בכל פעם שכשלו מקצועית, נישאר עם צבא בינוני מאוד."
הוא מתייחס, בהקשר זה, גם באופן אישי לאביב כוכבי. "יש להבחין בין אירוע אחד לבין תפקוד לקוי לאורך זמן. ניתן ואף נכון להדיח מפקדים כאשר ברור שהם אינם מצליחים לאורך זמן, אך תהיה זו טעות להדיח מפקדים טובים ומצליחים בשל אירוע בודד, חמור ככל שיהיה. אחת ההוכחות לכך היא אביב כוכבי, שהוא אחד האלופים המוכשרים שצמחו בצה"ל בעשור האחרון. כיום הוא סגן הרמטכ"ל ויש סיכוי סביר שיהיה גם רמטכ"ל. אם הייתי ממליץ להדיח אותו בשל אותו כישלון, היה צה"ל מפסיד רמטכ"ל בפוטנציה."
הספר עוסק באירועים היסטוריים רבים, ובדרך כלל מדייק מאוד. על טעות אחת איילנד חזר פעמיים, וכיוון שמדובר בטעות שגורה, ראוי להעמיד דברים על דיוקם.
הוא כותב על נסיבות נפילת ממשלת רבין הראשונה, שהליכוד הגיש הצעת אי אמון בממשלה, בשל חילול שבת לאחר טקס הגעת מטוסי ה-F-15 הראשונים, המפד"ל שבקואליציה הצטרפה להצעה והממשלה נפלה בהצבעה.
העובדות שונות. את ההצעה לא הגיש הליכוד, אלא החזית הדתית התורתית (גלגול קודם של יהדות התורה). הממשלה לא נפלה בהצבעה. אולם כיוון ששניים משרי המפד"ל נמנעו, רבין פיטר אותם ולאחר מכן התפטר והקדים את הבחירות, במה שכונה "התרגיל המבריק"... עד שבבחירות הליכוד עלה לשלטון.
מהי מנהיגות אמת? מי שהשאלה הזאת מעסיקה אותו, ימצא עניין רב בספרו המרתק של גיורא איילנד, לוחם, מפקד ואינטלקטואל, "לא נרדם בלילות", וכך גם כל מי שמתעניין בהיסטוריה הביטחונית של ישראל.

2. אורי אבנרי (פרק ח')
ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי. עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".
על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

ח. דוברם של לוחמי החזית
בדברי פרידתו מקוראי "העולם הזה" כתב אורי אבנרי: "קיבלתי לידי את השבועון שנה אחרי ששוחררתי מצה"ל, וסביבי התקבצה קבוצה שהיתה מורכבת כמעט כולה מחיילים קרביים של מלחמת העצמאות. במלחמה היינו אנשי קומנדו ואת שליחותנו החדשה ראינו כאנשי קומנדו.
"לא רצינו סתם לעשות עיתון חדש, טוב ומעניין ככל שיהיה. רצינו להשתתף במאבק על דמות המדינה החדשה, שקמה – פשוטו כמשמעו – בדמנו. היתה לנו הרגשה של בעלות במדינה הזאת. היתה בידינו מניית יסוד של המדינה, וגם מניית יסוד של צה"ל.
"הרבה דברים שקרו במדינה החדשה לא נראו לנו מן ההתחלה. הרבה דברים קוממו אותנו ועוררו בנו רגשות של זעם, תסכול ואף תיעוב. שנאנו את השחיתות... את המפלגות המסואבות... את ההתרחקות המהירה מאידיאלים של חלוציות (במובן הרחב של המילה), של שיוויון בין האזרחים; את ההשתעבדות לכפייה הדתית ולספסרי הקודש; את הדרך המדינית שהובילה בבירור למלחמות חדשות. בכל אלה ראינו בגידה.
"רצינו מדינה יפה, צודקת, הומאנית, דמוקרטית באמת, חילונית, רודפת שלום. מדינה שלא יהיה בה הבדל בין אזרחים בגלל לאום, דת, עדה או מין ... ראינו את שליחותנו... לעצב עיתון מסוג חדש, שיהיה... כלי מאבק למען ישראל אחרת, חיל החלוץ של המדינה שרצינו בה."

דברים אלה, שנכתבו 42 שנה לאחר קום המדינה, מציגים את אחד ממוקדי חשיבתו של אבנרי ב-45 השנים האחרונות. אבנרי חי את מלחמת השחרור ואת החוויה הקרבית, שהיתה אחת החוויות שעיצבו את אישיותו. הדברים הללו בלטו בעיקר בשנים הראשונות לאחר קום המדינה. אבנרי כתב ש"קמה בחזית שכבה שיצרה לעצמה סגנון, השקפת עולם ומנהיגות." הוא ראה עצמו כנציגם של הלוחמים הקרביים, שהקריבו את חייהם למען הקמת המדינה בחזית, ובינתיים כל מיני משתמטים ועסקנים גנבו להם אותה, השתלטו על כל הג'ובים ועיצבו מדינה על ערכים שלא למענם הם נלחמו. אבנרי תבע את עלבון החיילים הקרביים וראה עצמו כשליחם במאבק למען דמות המדינה. את דעותיו בכל הנושאים הציג אבנרי כדעה המייצגת את רוח לוחמי תש"ח.
אבנרי יצר מיתוס של הלוחמים המנצחים שחזרו מן החזית והתאכזבו מן המדינה, שהפוליטיקאים הכינו להם. גם כאן ניכרת השפעה ברורה של התמוטטות הרפובליקה הוויימארית ועלית הנאצים לשלטון. נראה כי אבנרי הזדהה אז עם חיילי הצבא הגרמני, שחזרו הביתה מחפירות מלחמת העולם הראשונה. גם בגרמניה התפתח המיתוס של הצבא המנצח והפוליטיקאים המובסים. אולי אין זה מקרה, שאת מאמרו בו תקף את בן גוריון על כניעתו לטרומן הכתיר בכותרת "סכין בגב" – האשמת משוחררי הצבא הגרמני והימין הגרמני את ממשלת גרמניה שחתמה על שלום ורסאי.
בין "בשדות פלשת" ל"הצד השני של המטבע" קיים, כפי שראינו בפרק הקודם, פער ערכים וסגנון גדול ביותר. רק בנושא אחד קיים דמיון בולט בין שני הספרים – במיתוס החייל הקרבי בחזית והבוז והשנאה לג'ובניקים המשתמטים והעסקנים.
באחד מפרקי "בשדות פלשת", מונה אבנרי את שלושת המשברים שעברו חבריו והוא בימי המלחמה. המשבר הראשון היה הימים הראשונים במחנה האימונים. השני – הקרב הראשון.
"עתה, בבואנו לחופשה קצרה לתל-אביב אחרי אחד עשר ימי קרב איומים, חיכה לנו המשבר השלישי והקשה ביותר.
"נסענו העירה כשליבנו הומה וצוהל נוכח העובדה הבלתי נתפסת, כי אכן נשארנו בחיים, כי אכן עודנו נושמים וצועדים ברגלינו. עוד היינו תחת רושם מחזות האימים של עיבדיס ובית עפא, היחידות המבותקות שאיבדו למעלה ממחצית ממספרן, והחזית המדולדלת, הרעבה לכוחות מילואים.
"והנה, בבואנו העירה ראינו מאות ואלפים צעירים בריאים, שופעים מרץ וכוח, שאינם חולמים כלל לבוא בעקבותינו. ראינו בחורים מבריקים ומצוחצחים, בעלי דרגות לרוב, הממלאים תפקידים 'חשובים' במשרדים.
"במשך חודשים רבים היינו, לכאורה, מנותקים מחיי העורף. באנו לחופשות קצרות, 'חטפנו' ערב בעיר, וחזרנו לחזית. הוגד לנו כי 'כל העם צבא', כי האומה כולה לוחמת, כי המחסור האיום בכוח האדם בחזית נובע ממחסור כללי.
"והנה ראינו שזאת היתה בדותה. רק חלק של האומה, רק חלק של הנוער יצא לקרב. ומאחורי גבם של אלה קם ושגשג 'עורף', מנגנון עצום, צבאי וציבילי, שפיתח לעצמו סגנון משלו ודפוסי חיים משלו.
"זכרנו כי יצאנו מדי לילה לפעולה, מפני שלא היו רזרבות ליטול מעלינו חלק מן המעמסה. זכרנו את גורלה של פלוגה א' שלנו, שחוסלה פעמיים מאותה סיבה. והנה בעיר, הסבירו לנו אריסטוקרטים במדים רבי רושם, כי בכל אומה בעולם נמצאים 7 או 17 או 27 אנשים בעורף על כל חייל בחזית...
"רבים מאתנו החלו לשאול את עצמם – מדוע יהיה דווקא הוא האחד כנגד אותם שבעה עשר? מדוע לא יחליפוהו באחד מבין שבעה עשר אלה?
"יש שלא עמדו במבחן זה. הם עברו לשירותי העורף, או לחיל הים, או אף לחיל האוויר. הם המציאו הלצה אכזרית על חטיבתנו, שנקראה בפיהם חטיבת 'מירה' – 'מגבעתי ישחרר רק המוות'.
"הרוב החזיק מעמד גם במשבר איום זה. הם חזרו לחזית. אולם בליבם כרסמה מרירות, שהחלה להאפיל ברבות הימים על ההומור של החזית. הם שנאו את העורף, והם פנו לו עורף."

ביטוי למרירות הזו הביא אבנרי בקטע הבא: "הם נוסעים לתל-אביב, לחופש אשר התגעגעו עליו במשך חודשים, אשר חלמו עליו בעמדות ובקרבות – ושרים. הם חוזרים מתל-אביב כשליבם מדוכא וראשם מלא מחשבות נוגות.
"הלכתי לקנות כרטיסים לקולנוע, והנה תור החיילים ארוך כפליים מתור הציבילים. חיילים בעלי מדים מצוחצחים, בעלי כרטיסי מגויסים, בעלי אקדחים וסכינים. אולם משהסתכלתי בפניהם ראיתי שחסר בהם משהו – אותה הבעה מיוחדת, או משהו בלתי מוגדר, לפיו מכיר חייל קרבי אחד את רעהו.
"אתה רואה הרבה פנים מוכרים. אתה שואל את בעליהם למקום הימצאם. והם עונים לך בגאווה – במשרד חשוב זה, במוסד חשוב אחר, באלפי תפקידים מצלצלים ורבי כבוד ורושם, אשר רק תכונה אחת משותפת להם – שרחוקים הם מאוד מן המקום בו שורקים הכדורים ומתפוצצים הפגזים.
"האם האדם בעורף יכול לתאר לעצמו את רגשותיו של חייל קרבי החוזר לחופשה? הוא נענה לקריאת הגיוס, יצא לאימונים ולקרב ושכב שלושה, ארבעה וחמישה חודשים בכפרים ערביים מרופשים, השתתף בשמונה, עשרה או שנים עשר קרבות, ראה חברים נהרגים ונפצעים לצדו. הוא לא תיאר לעצמו, שאפשר היה 'להסתדר'. אולי היו גם לו 'פרוטקציות', אולי היו גם לו זכויות כבעל מקצוע או כישרון מיוחד. אולם הוא הלך, ובתמימותו חשב שהכול הולכים.
"והנה, בשובו לחופשה הוא רואה, שלא הכול הלכו. יש שהמתינו לרגע הנכון, שביקשו ארכה ושחרור זמני. וכשקם המנגנון הצבאי המסועף, וצצו אלפי תפקידים, היו אלה הקופצים הראשונים. להם היו זמן ויכולת לרוץ ממשרד למשרד, לחפש את הקשרים הנכונים לאמר לאדם הנכון את המילה הנכונה. ומי זכר באותה שעה את אותם ששכבו בחזית, באש מרגמות ותותחים, שלא היתה להם אפילו שהות לחשוב על הנעשה אי שם בעורף הרחוק והדמיוני?
"ועתה, כשניתן להם בפעם הראשונה לנשום לרווחה, כשיש להם השהות לחשוב ולהתווכח, מצטברת בליבם מרירות, שתשפיע בהכרח על כושרם כחיילים קרביים. הם רואים שחברים מוכשרים פחות עלו מעלה מעלה, בשעה שהם נשארו טוראים. הם רואים שגם דרך העלייה בסולם הפיקוד חסומה למעשה, בגלל תנאי המלחמה, אשר צימצמו את אפשרויות ההדרכה. ונפגעים ביותר אלה שהצטיינו בקרב, שהתנדבו לתפקידים מסוכנים מיוחדים, היודעים שחיילים טובים הם, בלי שהדבר יעזור להתקדמותם... אותם חברים לבשו מדים והנם חיילים – מצוחצחים יותר, מבריקים יותר, 'צבאיים' יותר מאשר החייל הקרבי עצמו. התגבשה מעין אריסטוקרטיה של העורף. והיום, בבואך לחופשה, נאלץ אתה להסביר על שום מה נמצא אתה בחזית ולא הסתדרת במשרה חשובה בעורף, ומרגיש אתה, שאותם צעירים וצעירות חושבים בלבם: 'מילא, בחור לא מוכשר, אינו יודע להסתדר...'
"...משהו גדול, משהו חדש ועמוק נרקם כאן בחזית, חוויה אשר רק חלק של הנוער העברי שותף לה. ואילו שם, בעורף, נרקמת 'חוויה' אחרת לגמרי, סגנון שונה לחלוטין של חיים והתנהגות. מתהווים כאן שני עולמות, החותרים למטרות שונות ומפתחים בקרבם סגנונות שונים. וקרוב היום שלא יבינו עוד זה את זה.
"...המלחמה גורמת להערכה חדשה של תכונות אנושיות, להערכה חדשה של מושגים ואנשים. ערכים חדשים מתגלים לאדם 'אשר המוות בו, אשר פרפר בציפורניו ולא אוכל.'
"האם ידחק לפינה על ידי טיפוס אחר?"

הזעם העמוק ביותר הופנה על ידי אבנרי כלפי עסקני המפלגות. כבר בבחירות לכנסת הראשונה, כשאבנרי עוד היה חייל, הוא כתב כמי שמייצג את החיילים הקרביים, הבזים לפוליטיקאים כבלתי רלוונטיים למציאות החדשה שהתהוותה, ואת התסכול של מי שהקימו את המדינה וחשים שהיא נגנבת מידיהם.
"ב-25 בינואר התקיימו הבחירות לאסיפה המכוננת של המדינה, אשר קמה בדמם של חיילי החזית. אותם חיילים התייחסו לבחירות בזלזול ספונטני ובאדישות מוחלטת. היה זה הביטוי הציבורי הראשון של תהום שנפערה בין החזית והעורף. מלחמת הבחירות התנהלה על עניינים של מה בכך. כתבני הכרוזים התחרו בחוסר ידיעת המצב הצבאי לאמיתו. אך גרועה מכל היתה העובדה הפשוטה, שאף אחת מן המפלגות לא הרגישה כי הנה קמה בחזית שכבה אנושית חדשה, שכבה שיצרה לעצמה סגנון, השקפת עולם ומנהיגות. על כל אלה עברו המפלגות ל'סדר היום'. נבחר פרלמנט, אשר לאיש מבין ציריו לא היתה הזכות המוסרית לדבר בשם החייל הקרבי, ואשר איש מבין ציריו לא היה מסוגל לעמוד על מחשבותיו והרגשותיו של הצעיר העברי, אשר הקים את מדינת ישראל."
הזעם והתסכול הללו, מצאו את ביטויים גם ב"הצד השני של המטבע". הם השתלבו באווירת הפציפיזם ושנאת המלחמה של הספר. את המשתמטים מהחזית, העסקנים הצבאיים והפוליטיים, הציג כמי שגרמו למלחמה, אהבו אותה והטיפו לה, כאשר את המחיר שילמו אלה שהלכו לחזית. אבנרי כותב ברוח של אחווה והזדהות בין החיילים הקרביים משני הצדדים, ושנאתם המשותפת למשתמטים ולמנהיגים של שני הצדדים.
"תמיד הורגים האידיאליסטים זה את זה. המשתמטים משני הצדדים נשארים בבית וכותבים נאומים פטריוטיים. הם מסוכנים רק מפני שמצויים תמיד אידיאליסטים המוכנים להיהרג למענם..."
"...בין הנהרגים במלחמה כמעט אין כאלה שרצו בה. הרוצים במלחמה בטוחים מראש כי לא הם יהיו הרוגיה."
"...אני מתמלא חֵמה איומה. אני מתאר לי איזו דמות נאלחת של פוליטיקאי במשרד נוח בתל-אביב, המשקיף על שפת הים, כשלפניו כוס קפה ולחמנייה מרוחה בחמאה. אני רואה אותו בעיניי ממש – יש לו פנים שמנות, חולצה מגוהצת ושן זהב בלסת העליונה. הוא מדבר בקול גבוה, כמו סריס, ולוגם בנחת לגימה ארוכה, מקנח את שפתיו בגב ידו השמנמנה ומסביר את העניין לחברו, בעל האף העקום. 'אנחנו צריכים ללחום!' הוא מכריז. 'תקוות הדורות תלויה בנו. הנוער הנהדר שלנו יגשים בדמו את החזון הציוני! בלב אמיץ נצעד בנתיב הסבל והתהילה...' ובמשך כל הזמן הוא יושב שם ואנחנו רובצים כאן. יש לו טחורים והוא חיוני. 'לו רק יכולתי לתפוס בידי את אחד הפוליטיקאים האלה...' אני מהרהר בקול רם... תאר לך שאנחנו סוגרים את כל העסקנים המתלהבים למלחמה בחדר אחד. אחר כך אנחנו לוקחים רימון יד, מוציאים את הנצרה ואת הנפץ, וסוגרים בחזרה את המדוכה. את הרימון הזה אנחנו זורקים לתוך החדר דרך החלון. הם יראו איך שהרימון נופל ביניהם והמנוף עף ממנו, ואז ימותו כולם משבץ-לב, כמו גיבורים."
את כל רגשות התסכול הללו לקח עימו אבנרי בצאתו מצה"ל. הוא תירגם אותם למחאה פוליטית. המכשיר למחאה הזו היה עיתונו "העולם הזה". הוא ראה בו כלי לתבוע את עלבונם של חיילי החזית וללחום את מלחמתם על דמות המדינה ואופיה.

האפילוג של "הצד השני של המטבע" נקרא "להרוגי הסיבוב השני", והיה זה מעין מכתב אישי ללוחמים שייהרגו בסיבוב השני של המלחמה, שיפרוץ באשמת הפוליטיקאים והמנהיגים המובילים אליה. מכתב זה הוא מסמך פובליציסטי, בו פורס אבנרי את השקפת עולמו באותם ימים ומציג את האלטרנטיבה שלו למשטר המדינה. הדברים שכתב שם, היו ריכוז הדברים שכתב אחר כך, במשך שנים רבות, ב"העולם הזה". המוטיב המרכזי של דבריו, היה אכזבתו מהמדינה הצעירה, שפנתה עורף ללוחמיה-מקימיה ולערכיהם.
הוא מספר על קליע שהוצא מגוף של פצוע, ואותו הוא נושא עמו כקמע, כדי שיזכיר לו ש"המאבק טרם הסתיים. המאבק האמיתי רק החל ביום בו נדם קול התותחים בחזית – המאבק על כל אותם הדברים, המעורפלים בניסוחם אך הברורים במהותם, שחלמנו עליהם בשוחות. המאבק על השלום, על הצדק ועל יכולת היצירה, על חיים של טעם."
הוא מספר על משתה שערך לוותיקי פלוגתו ביום השנה לפציעתו. הדברים שנאמרו שם מעידים על אכזבה עמוקה. "זר כי היה נוכח במסיבה הזאת ורושם את דברי החברים, היה בוודאי קובע כעובדה שאין לערער עליה: חלומם של מקימי המדינה הזאת הוא לצאת את המדינה לפחות לשנה שנתיים. היתר יציאה הוא פסגת משאותיהם של מיטב החיילים הקרביים המשוחררים.
"מיטב הנוער במדינה זאת אינו יודע עוד חדוות חיים מהי. יתכן שהגזים החבר הפצוע, אשר סיכם את הוויכוח בפסוק המזעזע: 'החזירו לי את ארבע כוסות הדם ששפכתי, ואני מוכן להחזיר לכם את מדינת ישראל.' מקווה אני כי הגזים בהעברת רגשותיו, אולם במשפט נוקב זה ביטא אמת אחת גדולה: מקימי המדינה מאוכזבים ממנה אכזבה עמוקה וצורבת."
על שני דברים מוחה אבנרי. האחד – יחס המדינה לשיקום חייליה. השני והעיקרי – העובדה שאינה מתנהלת על פי ערכיהם. "האם לשם כך נפלו חברינו? האם לשם כך הפכנו בעלי מום? האם לשם כך עברנו את כל אשר עברנו?...
"המלחמה היתה מהפכה בחיינו. האמנו כי תהיה זאת מהפכה בחיי העם כולו. האמנו שבחוזרנו הביתה נמצא עולם חדש, חיים חדשים. אמונה זו לא נתגשמה. להיפך, חיינו ריקים היו יותר מאשר היו אי פעם. מציאותנו אפרורית יותר, מחניקה יותר, דוחה יותר מאשר היתה לפני צאתנו ל'מלחמת השחרור'. זה מקורה של אותה הרגשת דיכאון, העושה את כולנו צבא מנוצח."
הביטוי "צבא מנוצח", במשמעו – צבא שניצח בקרבות אך הובס על ידי הפוליטיקאים, הוא העתק של תחושת החיילים בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה.
הוא בז לפוליטיקאים הרואים בעצם העצמאות הישראלית את ההישג. "אנו עומדים ותוהים – מדינה זו? מהי מדינת ישראל? הקנקן היא או יין? צורה או תוכן? כלי או תכלית?
"נדמה שיש כאן הבדל עמוק בין רגשי הדורות. לגבי הדור הקודם, חניך הגלות, המדינה היא תכלית בפני עצמה, צורה שאינה זקוקה לכל תוכן. מכאן ההתלהבות העצומה התוקפת את 'הלב היהודי' בהתנופף הדגל ברוח, בהתנוסס סמל המדינה על הקיר, בצעוד הצבא עברי, הראשון אחרי אלפיים שנה, ברחוב. לגבי דור האבות זוהי ההגשמה – הדגל, הסמל, החיילים, החגים והמטבעות. ואילו אנו, הדור שגדל בארץ, הדור שיצא לקרב, מעולם לא התלהבנו לדברים חיצוניים. אנו שואלים: מה עומד מאחורי הדגל, מאחורי הסמל? לשם מה צועדים חיילים אלה? לשם מה מוחגים אותם החגים? ומה הכיסוי למטבע?"
התוכן עליו חלם אבנרי ולטענתו חלמו עליו לוחמי תש"ח הוא "שביום היווסד המדינה תיפולנה מסביבנו החומות – חומות הגטו החומרי והרוחני – ונצא למרחב הגדול, בני חורין בכול, כשלפנינו חיים של יצירה גדולה, חיים של טעם, חיים אשר כדאי יהיה לחיות כל שעה משעות היום. על רקע זה, רק על רקע זה, יכול להיות טעם למדינה. והנה – המדינה קמה. אולם הגטו נשאר על כנו. בחומר וברוח, נשאר המחנק. נשאר חוסר הטעם. נשארו האופקים הצרים.
"הסוכנות היהודית הפכה ממשלת ישראל; הוועד הפועל הציוני – כנסת; המוסדות הלאומיים פינו את מקומם למנגנון ממשלתי; הדגל ה'ציוני' נקרא עתה דגל ישראל; ובמקום שליחים יש לנו דיפלומטים בפראקים.
"כל זה השתנה. כן. אבל מה עוד? ... לא נגזים בהרבה אם נאמר: זה הכול. זה כל השינוי שחל.
"נדמה לי, שהרגשה זו אינה נחלת הלוחמים בלבד. היא משותפת היום לכל הדור הצעיר, פרט למזדנבי המפלגות, מן הסוג שלא היה מצוי בשוחות המופגזות. ובכל זאת יש הבדל בין החיילים הקרביים לבין שאר חוגי הדור הצעיר. לגבי האחרים זוהי, אולי, גזירה מן השמיים. לגביהם המשטר הקיים הוא אחד הנתונים בעולם שלא הם עצבוהו. יחסם אל המדינה היא כיחס עובדים במשכורת אל הנהלת העסק. הם עלולים לבקר את ההנהלה ולרטון נגדה. ואילו לגבינו, לגבי אלפי החיילים הקרביים, האוצרים בלבם את הזיכרונות הגדולים, אין המדינה הזאת עסקם של זרים. אנו יודעים שאנחנו בעלי המניות בעסק הזה, השותפים שהשקיעו את ההון. אנחנו שילמנו את המחיר. זוהי הטרגדיה היסודית האופפת את המדינה: אנחנו, הצעירים, הקמנו אותה בדמנו. אולם הם, דור האבות, קבעו את דמותה."
הדברים הללו נכתבו שנה לאחר תום המלחמה, כשהתחושה הקשה היתה טרייה. אולם גם שנים רבות אחר כך המשיך אבנרי לבטא את העלבון, התסכול, הזעם והאכזבה. ערב הבחירות לכנסת השלישית, בשנת 1955, כתב אבנרי:
"העובדה ההיסטורית המצערת, שהדור אשר לחם למען המדינה והקים אותה בדמו ובזיעתו לא הקים מתוכו מנהיגים פוליטיים בעלי כושר לחימה, מצאה בכנסת את התגלמותה, כי בה יושבים רבים מן האנשים אשר היו תקלה ומכשול להקמת המדינה בכל צעד, האנשים שהתנגדו להקמת הפלמ"ח ופרקוהו ברגע שחלפה הסכנה, האנשים שמסרו את הפורשים לידי הבולשת הבריטית, משתפי הפעולה עם הפריץ מבטן ומלידה, האנשים שנדחפו בכוח ממש אל המדינה והפכו שליטיה באופן אוטומטי, מן הרגע הראשון."
בשנת 1965, 17 שנים אחרי הקמת המדינה, כשהחליט אבנרי לרוץ לכנסת והקים את רשימתו, עדיין הציג עצמו כנציג דור לוחמי תש"ח. את מלחמתו הפוליטית הציג כהמשכה של אותה מלחמה. את המאמר ב"העולם הזה" בו הציג את החלטתו לרוץ לכנסת הכתיר בכותרת "אין ברירה". הוא כתב:
"סיסמה זו עמדה לנגד עינינו, החיילים הקרביים של תש"ח, בצאתנו לשדות פלשת. בשמה לחמנו את מלחמות גבעתי. בגללה נפצענו. לא היתה בליבנו שמחת קרב. לא ששנו לקראת הרג. לא שנאנו את החיילים ממול. עשינו את אשר עשינו מפני שידענו : אין ברירה.
"...היום, כעבור 17 שנים, שוב גוברת בליבי אותה תחושה עצמה. כוחות הזדון והרשע, השחיתות והשרירות, התבצרו במדינה אשר הקמנו. המזימה האפלה, המתעטפת באצטלה של חוק [הכוונה לחוק לשון הרע. א.ה.], נרקמה כדי לתעל את כוחות האמת והצדק, אשר 'העולם הזה' משמש להם פה וחרב... האם נכנע? האם נסכים להיות עבדים נרצעים במדינתנו שלנו, סתומי פה ונטולי ביטוי? האם נרים את ידינו, מפני שהאוייב עצום ורב ואנו דלים ומעטים?
"הדבר לא עלה על דעתנו אז. אין הוא עולה על דעתנו היום. אנחנו נילחם. ללא רתיעה. ללא חשבון. ללא פקפוק.
"אין ברירה!"

מושא נוסף לביקורתו של אבנרי הוא צה"ל. גם ביקורת זו מוצגת כביקורתם של החיילים הקרביים, בעלי מניות היסוד של צה"ל, שחלמו על צבא מסוג אחד וקיבלו צבא מסוג אחר.
חלומו של אבנרי הוא של צבא עממי. צבא שרוחו – רוח הפלמ"ח והמיליציות העממיות בספרד. צבא שלא מדגיש את הסמלים, את הדרגות, ללא הצדעות ושהמשמעת בו היא משמעת עצמית ולא משמעת חיצונית. לטענתו, בן גוריון כפה על הצבא את נורמות הצבא הבריטי.
ב"בשדות פלשת" מביא אבנרי את האכזבה על שינוי אופי הצבא במהלך המלחמה. הוא טען שהאופי החדש נוצר על ידי העורף. קציני העורף "שלא יכלו להתפאר במעשי גבורה קרביים, החלו להתפאר בדרגות ובסמלים. לעיניהם עמד האידיאל הגדול של הצבא הבריטי, זה הגרוע מכל הצבאות הסדירים בעולם. לפי התכונות הבריטית ניסו אף הם לאלף 'חייל' חסר כבוד עצמי, מחניף לממונים עליו ודורס את פיקודיו."
תיאורים מסוג זה מופיעים לרוב במהלך הספר, ב"הצד השני של המטבע" ובמאמרים רבים ב"העולם הזה". על פי תיאוריו, מצטייר צה"ל כצבא, שהפך לצבא של הצדעות ומסדרים נוסח הצבא הבריטי.
בדיעבד, מודה אבנרי שהגזים בתיאורו את השינוי בצה"ל. לטענתו, צה"ל עיכל את הנורמות הבריטיות שנכפו עליו ע"י ב"ג, והן קיימות בתוכו עד היום, אך באופן סלקטיבי, בהתאם לתכונות הציבור והצבא. לכן – ההצדעות הבריטיות אינן קיימות, אבל ישנם חדרי אוכל נפרדים וסממנים מעמדיים דומים. אין מעמד הקצין בצבא "מה שרצינו", אך לא כמו הצבא הבריטי.
בסך הכול , יחסו של אבנרי לצה"ל הוא יחס חיובי ביותר. הוא מעריץ את הלוחמים הקרביים. הוא מעריך את אופיו של הצבא. לדעתו, צה"ל הוא צבא עממי יחסית. מיוצג בו הציבור כולו ולכן לא יכולים לקרות בו דברים שאינם קורים בציבור. הקצונה הישראלית היה השתקפות של העם. היא פחות לאומני מהממוצע, בעבר ובהווה. אם ניתן לחצות את הציבור היהודי בקו – רוב הקצונה נמצאת טיפה "שמאלה" מהקו. אבנרי מוציא מכלל אפשרות קיומה של הפיכה צבאית בישראל. היא ההיפך ממהות צה"ל. בסיפורו "אחריך בנימין", צה"ל הוא הכוח החיובי, שבסופו של דבר מציל את הדמוקרטיה הישראלית.

המשך יבוא

3. צרור הערות 30.9.18

* כוחן של עובדות – כושרו הרטורי יוצא הדופן של נתניהו הוא מן המפורסמות, אך לא בכך גדולתו של נאומו המצוין בעצרת האו"ם, אלא בכך שהציג עובדות; עובדות חותכות, המוכיחות את צדקתה של ישראל וצדקת טענותיה. גדולתו של הנאום הוא רתימת הכישרון הרטורי לחשיפת האמת.
יוסי ורטר, "הארץ" – לצד שבחים על הנאום, כתב: "יותר מכל אחד שישב על כיסאו, הוא עושה שימוש פומבי, הסברתי, בהישגי המוסד. וגם פוליטי. בתודעה הקולקטיבית ראש הממשלה נראה כמי שאלמלא הוא, כל זה לא היה קורה. ובכן, למודיעין הישראלי היו כבר הישגים לא מבוטלים בעבר. ראשי ממשלה קודמים לא אצו-רצו לעצרת הכללית ונופפו במיטב החומרים המוכמנים כמעודדת ראשית בפונפוניה הצבעוניים."
זו ביקורת שטחית ומרושעת (וגם סקסיסטית). חומר מודיעיני מושג כדי לשרת אינטרסים ביטחוניים ומדיניים של המדינה. במקרה זה – פעולה לסיכול תוכנית הגרעין האיראני. ייתכן שבסופו של דבר ניאלץ לפעול בכוח צבאי כדי לסכל את התוכנית, אבל המלחמה צריכה להיות המוצא האחרון, וכל עוד ניתן, יש לפעול בדרכים דיפלומטיות וכלכליות. השאלה הנשאלת היא האם השימוש במידע המודיעיני משרת את המטרה. את התשובה לשאלה נתן ורטר עצמו: "מצויד במיטב הישגי המודיעין הישראלי, הוא ניסח כתב אישום אמין ומדויק נגד איראן ושלוחותיה במזרח התיכון." אז על מה הוא מלין?

* שעיר לעזאזל – למה המשטר הרוסי מטיל על ישראל את האחריות על הפלת המטוס הרוסי בידי סוריה? כי קשה יותר להסביר לדעת הקהל הרוסית את העובדה, שבעלת הברית, סוריה, שחיילי רוסיה נשלחים לסייע לה, הפילה מטוס רוסי והרגה חיילים רוסיים. הדבר יעורר הרבה סימני שאלה.
הרבה יותר קל למצוא שעיר לעזאזל.

* אויבו של אויבי – אחד האנשים השנואים על דבוקת שוקן הוא פוטין. אבל העיקרון "אויבו של אויבי הוא ידידי," הפך אותו השבוע ליקיר המערכת, אחרי שהתעמת עם ישראל השנואה.
כבר ציטטתי את רווית הכט המפנטזת על נבוט, שיונחת על ראשה של ישראל. וכך גדעון לוי: "הנה מפציעה לה קרן של תקווה: מישהו מציב גבולות לישראל... תודה לך, אימא רוסיה, על שהצבת גבולות לילד שכבר מזמן איש לא הציב לו גבולות... השחץ הישראלי נאלם דום לפתע... הו, כמה היינו זקוקים ל'נייט' הזה, שיחזיר את ישראל לממדיה... אולי הוא יאזן במקצת את שיכרון הכוח שאחז בישראל בשנים האחרונות" וכו' וכו'.
השוקניה באופוריה. דומני שבקרוב מאוד המשיח החדש יאכזב אותם.

* נניח – נניח שטראמפ באמת מאוד לייק את רעיון שתי המדינות, ובתוך שלושה-ארבעה חודשים הוא יביא תכנית כזאת כ"דיל המאה", כפי שמפנטזים מספר אנשים בעקבות דבריו במסיבת עיתונאים בתום פגישתו עם נתניהו. מה הוא כבר יביא? את מתווה קלינטון? נו? והפלשתינאים שדחו מכל וכל את מתווה קלינטון, גם את מתווה קלינטון, יקבלו זאת?

* יאללה, קדימה – אחרי שהאסיר המשוחרר אהוד אולמרט ושרת החוץ בממשלתו ציפי לבני עלו לרגל לחלות פניו של אבו מאזן, צפו שהאסיר המשוחרר, שר האוצר הגנב הירשזון, יגיש הצעת תקציב.

* כשאין בושה – כאשר אני רואה את האסיר המשוחרר אהוד אולמרט מתראיין בכל מיקרופון ומטיף מוסר ומעופף בעולם לפגישות מדיניות, מסקרן אותי מה יעשה האנס הסדרתי משה קצב בעוד שלושה חודשים, עם תום המגבלות של השחרור המוקדם, כולל האיסור להתראיין.

* התשובה ברורה מאליה – מה דעתו של עורך "הארץ" אלוף בן על השחיתות? התשובה לכך נמצאת במאמרו "נתניהו התקרב בחזרה לנאום בר-אילן והצית מחדש את 'דילמת השמאלן'."
מהי "דילמת השמאלן"? מה לעשות אם ראש ממשלה שמקדם "תהליך מדיני" רציני נגוע בשחיתות – להיאבק בשחיתות ולסכן את המהלך או לאתרג את ראש הממשלה כדי לקדם את התהליך.
תשובתו של בן ברורה. אמנם הוא בספק אם נתניהו יספק את הסחורה, אבל עקרונית – אם הוא יתקדם לכיוון של הקמת מדינה פלשתינאית, יש לאתרגו.
"אם נתניהו יתקדם להסדר, ישאל השמאלן המצוי את עצמו: מה יותר חשוב – הסיכוי לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים, או לפחות למיתונו, או הסיקור שנתניהו קיבל באתר 'וואלה!' סביב בחירות 2015? מימוש חזון שתי המדינות, או השמפניה והסיגרים שהזוג נתניהו קיבל מארנון מילצ'ן? סיום או צמצום הכיבוש, או סעודות השף במעון בבלפור? התשובה ברורה מאליה."
ברורה מאליה. לא פחות.
הנה, הוא כבר מתחיל לגלגל על לשונו את מזעור הפרשות. אם נתניהו ילך "בכיוון הנכון", נתחיל לקרוא ב"הארץ" – "מה עושים עניין מאיזה סיגר מחבר... חמגשיות... פתיתים... לאה רבין" וכו'. מי יודע, אולי הם יכתבו על המפכ"ל המתנחל, עם הכיפה והשפם, שתפר לו תיק...
זאת, כנראה, האמינות של מאבקם בשחיתות. התופעה הזאת קיימת, כמובן, גם בצד השני של המפה. ע"ע אלה שהזדעקו פתאום נגד השחיתות של שרון ביום שבו עשה סיבוב פרסה מדיני.
(למען ההגינות יש לציין, שחלק מכותבי "הארץ" לא עשו הנחות לאולמרט שעה שהוביל את הקו המדיני שלהם. עוד יש לציין, שאמנם אלוף בן הוא עורך העיתון, אך באופן אישי אין הוא שותף לקו האנטי ישראלי הקיצוני של שוקן ודבוקתו).
נקודה לזכותו של בן – הוא ציין במאמר שהפלשתינאים דחו את הצעתו של אולמרט, בניגוד לשקר שהאסיר המשוחרר מנסה להפיץ.

* צביעות – במבזק הקודם ציטטתי מפשקוויל של זהבה גלאון נגד בית המשפט העליון, שהעז לפסוק בניגוד לדעתה בנושא חאן אל-אחמר.
בנושא זה, ברצוני להבהיר את עמדתי. לגיטימי בעיניי לבקר את פסיקות בג"צ, כפי שלגיטימי לבקר כל מוסד במדינה דמוקרטית. בית המשפט פוסק על פי חוק, החוק אינו מבטא תמיד את המוסר, ואם מישהו סבור שהחלטה זו או אחרת של בית המשפט אינה נכונה מוסרית, זכותו וחובתו לצאת נגדה.
איפה, אם כן, הבעייה?
ראשית, בסגנון המתלהם, האלים והמשתלח. אפשר לבקר את בית המשפט, אך יש לשמור על כבודו. הפשקוויל הנ"ל הוא זילות בית המשפט.
שנית, בהסתה להפר את החוק ולנסות לסכל את פסיקת בית המשפט. במדינת חוק, חובת הציות לבית המשפט חלה גם על מי שמתנגד להחלטה.
שלישית, בצביעות. זהבה גלאון יוצאת בחריפות נגד מי שמבקר פסיקות של בג"צ שהיא תומכת בהן, ומציגה כל ביקורת כזו כפגיעה בדמוקרטיה, בשלטון החוק ובבית המשפט. אך כאשר היא מתנגדת לפסיקה – הכול מותר. אין גבולות, אין קווים אדומים.

* אל תתנו להם לשפוט – מתוך מאמר בעיתון אנטישמי בצרפת: "הדילמה של השופטים היהודים היא למי הם מחויבים יותר, לאמונתם או לחוקי מדינתם. השאלה היא אם שופט יהודי יכול לשפוט ביושר ובהגינות יהודים ומוסלמים.
"התשובה היא: לא. הם אינם יכולים."
נשמע רע. נשמע מסריח. נשמע גזעני ואנטישמי.
הציטוט הזה הוא ממאמרו של יוסי קליין ב"הארץ". החלפתי את המילה "דתי" ב"יהודי", ואת המילים "מתנחלים וערבים" במילים "יהודים ומוסלמים".

* אירופה לא למדה את הלקח – עצם הסכנה המצמררת, שהצורר האנטישמי קורבין עלול לשבת על כסאו של צ'רצ'יל, מעידה שאירופה של המאה ה-21 לא למדה את לקח אירופה של המאה ה-20.

* איך שוברים שתיקה בגרמנית – עלי בשאר הוא צעיר ערבי, עיראקי, שהיגר לגרמניה, אנס ורצח את הנערה היהודייה סוזנה פלדמן ונמלט לעיראק.
מפכ"ל המשטרה הפדרלית הגרמנית, פיטר רומן, נסע בחשאי לעיראק, ובשיתוף פעולה עם משטרת האוטונומיה הכורדית, בשאר נעצר והמפכ"ל הביא אותו לגרמניה. בשאר הודה ברצח פלדמן והוא חשוד גם באונס של ילדה בת 11.
בין גרמניה לעיראק אין הסכם הסגרה, ולכן, ארגוני "זכויות אדם" בגרמניה הגישו תלונות נגד המפכ"ל על "חטיפה" (!), והוא נחקר.
לא יאומן. זה סיפור הממחיש את ההבדל בין צדקנות לצדק, מוסרנות למוסר, התחסדות וחסד ואת צביעותם של רדיקלים המתהדרים לשווא בכותרות של "זכויות האדם" ו"שלום".

* לקח פרשת קבאנו – אם ההאשמות נגד קבאנו נכונות, אין ספק שהוא אינו ראוי לכהן כשופט. על כך אין כל מחלוקת, לפחות בשיח הגלוי. המחלוקת היא על השאלה האם להאמין למתלוננות. וכאן עולה תמונה מוזרה. בסנאט (וגם בציבור) החלוקה בין המאמינים לו לבין המאמינים להן, היא על פי השיוך הפוליטי. ובהליך הכמו-שיפוטי בסנאט, החלוקה היא מפלגתית. נכון לעכשיו – מפלגתית מוחלטת.
העובדה הזאת מעידה בעיקר על כך שהליכים שיפוטיים אינם נושא שמערכת פוליטית יכולה לערוך. היא גם מעידה עד כמה בעייתית השיטה האמריקאית, שבה המערכת הפוליטית – הנשיא והסנט, בוחרים את השופטים.
יש מקום למעורבות של המערכת הפוליטית בבחירת שופטים, אך בתוך מערכת איזונים ראויה, כמו בשיטה הישראלית (לאחר ששופרה מאוד, כאשר התקבלה יוזמת גדעון סער לדרוש רוב מיוחד של שבעה מתשעת חברי הוועדה, לבחירת שופט לעליון, מה שמונע מאיוריזציה בוועדה ומחייב שיג ושיח שיוצר הסכמה רחבה).

* חלוקה אנכרוניסטית – הגלובליזציה הייתה ספינת הדגל של הימין הקפיטליסטי – הן הליברטריאני והן הרפובליקאי. גם השמאל הליברלי תמך בה בהתלהבות. התנגד לה השמאל הרדיקלי והאנרכיסטי, שהפגין באלימות נגד כינוסי מנהיגי המדינות העשירות, ובמידה מסוימת גם הימין הפופוליסטי.
היום מוביל את ההתנגדות לגלובליזציה טראמפ, המבטא את הימין הפופוליסטי. מכסי מגן למיניהם אינם בדיוק התגלמות רעיונות השוק החופשי.
ללמדך, שהחלוקה הדיכוטומית המסורתית לשמאל וימין פשטה את הרגל; זו חלוקה אנכרוניסטית, וקשה להגדיר על פיה את ספקטרום המחשבה המדינית.

* ביד הלשון: המקף של יוסף בורג – מתוך מאמר של ד"ר חנן מנדל בכתב העת "דעות": "טוב תעשה מערכת החינוך הממלכתית דתית אם תגדיל את היקף לימודי האזרחות ותתמקד בהסברת המושגים הדמוקרטיים, על מנת לממש את התפקיד של הציונות הדתית כמקף המחבר בין הדמוקרטית ליהודית, בפרפרזה על דבריו של ד"ר יוסף בורג ז"ל, מנהיג המפד"ל."
מהם דבריו של בורג, שעליהם הפרפרזה של מנדל?
בורג היה מנהיג המפלגה הדתית לאומית (המפד"ל). כאשר נשאל אם עיקר הדגש של מפלגתו היא על הדתי או על הלאומי, תשובתו הייתה שתפקידה ההיסטורי של המפד"ל הוא להיות המקף בין הדתי והלאומי.
אורי הייטנר