ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי. עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".
על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

ט. האתוס הצברי
מה גרם לאבנרי להזדהות כה עמוקה עם הלוחם הקרבי בתש"ח? לפחות אחת התשובות לכך נעוצה, לדעתי, בגורם תרבותי ופסיכולוגי – שירותו כלוחם במלחמת תש"ח יצרה אצלו תחושה שהוא נקלט באליטה הצברית הארצישראלית, שכה חשוב היה לו להיות חלק ממנה.
אורי אבנרי הציג את תקופת שירותו כלוחם במלחמה, כאחת התקופות החשובות בחייו ובעיצוב אישיותו. אין זה מקרה. במאמרים שצוטטו בפרקים קודמים, הִרבה אבנרי לכתוב על הלוחם העברי ועל התפקיד שנועד לו ביישוב. אבנרי, שכתב זאת, לא היה לוחם באף אחד מן הארגונים בימי שיא המאבק בבריטים, מאבק עימו הזדהה בכל ליבו. הוא היה חבר באצ"ל בנעוריו, אך פרש ממנו עוד בטרם היה לארגון לוחם ולא הצטרף לאף ארגון אחר. דיסוננס כזה, בין הטפה להגשמה – בעייתי ביותר, בעיקר כשמדובר באדם צעיר. מלחמת השחרור העניקה לאבנרי הזדמנות להוכיח את עצמו כלוחם. ואכן, לפי כל העדויות, אבנרי הצטיין כלוחם וכמפקד ואף נפצע בקרב. בכך שייך את עצמו למעין "מעמד אצולה" של הלוחמים. לכן, כה חשוב היה לו להזכיר פעם ועוד פעם את עובדת היותו לוחם, לזהות את השקפותיו עם הלך הרוח המייצג את לוחמי תש"ח ולבוז לג'ובניקים ולמשתמטים למיניהם. כל אלה היו מעין הוכחה לחברה ולעצמו, שהוא שייך.
כל השקפת עולמו ה"עברית" והשמית של אבנרי, כתיבתו המשופעת במיתוס עברי וארצישראלי, בעייתית כאשר מדובר בעולה מגרמניה. עובדה זו הציקה לאבנרי, ששאף כל חייו להשתייך לצברים. הוא התקשה בכך תמיד ולו עקב העובדה, שמעולם לא הצליח להיפטר מהמבטא היקי הכבד. שירותו כלוחם, היה מעין תעודת זהות צברית בעבורו. הוא ביטא שייכות. על דור לוחמי תש"ח הוא כתב רבות, כפי שכבר ציטטתי בפרק הקודם. דוגמה נוספת: "היתה זו התפרצות פתע של כוחות החיים של דור שלם, זה הדור שגדל בארץ ואיש לא עמד על מהותו, זה שיצא לקרב בשירה ובצהלה, שהתלוצץ באש הצלפים, שנרדם בנקודות ההיערכות חצי שעה לפני ההסתערות המכרעת, שרטן וגידף וקיבל באהבה את כל תלאותיו של הקרב בצבא בלתי מאורגן, שיצר ביחידות רוח של חברות בין חייל לחייל ובין מפקד לחייל."
לאחר התאבדותו של אורי אילן בשבי הסורי, הוא כתב ש"במשך דורות רבים חלמו גדולי העם על גזע חדש בישראל... מתכת שאפשר לייצר ממנה כל הדרוש למדינה הלאומית."
בכתבו על אישים צברים כמו משה דיין, יגאל אלון, יצחק רבין, עזר ויצמן, אריק שרון ואחרים, בולטת ההערכה ולעיתים אף ההערצה לדור הצברים. לצד הערכה זו – ביקורת על בזבוז הפוטנציאל של הדור הזה, שבמקום לעצב, על בסיס הסגנון הצברי הארצישראלי, אידיאולוגיה חדשה, העדיף לקבל את האידיאולוגיה של דור האבות ולהיות לדור של ביצועיסטים. אבנרי האמין שהפוטנציאל של דור תש"ח, יכול היה להיות תחילתה של תרבות חדשה.
"אני מאמין," הוא כתב, "כי דורי היה עד לאחד התהליכים הבלתי מוסברים ביותר בחיי העמים. התהוותה של תרבות לאומית חדשה, יש מאין, מעשה בריאה מופלא ומסתורי כמו פריחתו של פרח, כמו לידתו של אדם."
כדוגמאות ליצירה זו מציג אבנרי דווקא את היצירה הצבאית – הפלמ"ח, החי"ש, "שועלי שמשון". אולם הוא טוען שהרוח הזו גססה במשך השנים שלאחר קום המדינה. אחד ממייצגי הדור – הן מבחינת היצירה והן מבחינת הגסיסה, הוא יגאל אלון. הוא כתב על אלון, שדרכו היא "יותר מטרגדיה אישית. היא מקפלת בתוכה את הטרגדיה של דור שלם – דור שיגאל אלון הוא, אולי, נציגו האופייני ביותר... התגלמות חיובית של כל אותן תכונות צבריות שסביבן נרקמה התרבות הארצישראלית החדשה: פשטות, טבעיות, מעשיות... דור שגדל כולו על ברכי האחריות הלאומית והמשמעת הספונטנית, שאינה זקוקה לסממנים חיצוניים." אולם הדור הזה "מעולם לא מרד מרד של ממש בהוריו. הוא מעולם לא ניתק את חבל הטבור שלו. מדוע? הוא גדל בצילו של דור שהיה הרואי אף יותר ממנו. דור של מקימים ומייסדים, סוללי כבישים ומייבשי ביצות וחולי קדחת. אימו של יצחק רבין ואביו של משה דיין היו אגדות, בני ספרטה חדשים. לא קל היה למרוד בהם."
לאחר מותו של דן בן-אמוץ הקדיש לו אבנרי מקום מרכזי בעיתון. הדברים שכתב היו דברי שבח בלתי רגילים, לאדם שהיה בעיניו סמל. דן בן-אמוץ, שנולד בפולין והצליח להיות ליותר צבר מהצברים, היה בעבור אבנרי מוקד הזדהות וסמל להערצה. הוא כתב ש"היצירה הגדולה ביותר של דן בן-אמוץ היא דן בן-אמוץ.

"יותר מכל אדם אחר בארץ, האיש יצר את עצמו, פשוטו כמשמעו.
הוא לא יצר לעצמו 'תדמית' חדשה, 'דימוי ציבורי' חדש. הוא יצר את עצמו מחדש.
את ישותו. את מהותו. את אופיו. גם את צורתו החיצונית.
דן בן-אמוץ, הצבר בה"א-הידיעה.
דן בן-אמוץ, הטיפוס הארצישראלי המושלם, סמל דור הפלמ"ח.
דן בן-אמוץ הגבר האמיתי, הצעיר הנצחי, הדמות האידיאלית בעיני רבים וטובים.
כמעט וניתן לומר: יצר אותו יש מאין. כי חומר הגלם ליצירה זו היה שונה לגמרי.
נער בבן שמן. עולה חדש בלי הורים. נער שנשא שם אידישי בעל צליל מצחיק באוזני הצברים: תהילימזייגר.
את חומר הגלם הזה לקח דן בן-אמוץ ויצר את יצירתו: את עצמו."

בן אמוץ הוא, בעבור אבנרי, סמל של התרבות הישראלית, של "האומה העברית החדשה". הוא "לא יצר אסכולה. הוא המחיש אותה. הוא יצר את עצמו, הדמות החיה של יליד הארץ המושלם: דן בן אמוץ, הצבר תכול העיניים, שופע הקסם, חסר התסביכים."
לא במקרה מציג אבנרי את בן-אמוץ כסמל. הוא ההתגלמות של התופעה שאבנרי עצמו הינו חלק ממנה – רצונם של עולים חדשים להיות לצברים. הצלחתו של אבנרי היתה חלקית ביותר. מבטאו ומנהגיו יקיים ומאוד לא "צבריים". בן-אמוץ הצליח.
אורי אבנרי עלה לארץ כהלמוט אוסטרמן. הוא שינה את שמו, כחלק מניסיונו להשיל מעליו את הגלות. הוא כתב על כך:

"שמי הוא מן התנ"ך. אורי פירושו אור. אבנר היה שר צבאו של שאול המלך, דמות שמצאה חן בעיניי תמיד.
לא נולדתי עם שם זה. נטלתי אותו לעצמי. כמו רוב בני גילי בפלסטינה (א"י) של אז, שיניתי את שמי מיד עם הגיעי לגיל 18. במעשה אחד זה הכרזנו על עצמאותנו, על השתחררותנו מן העבר. שרפנו את הגשר בינו לבינינו. הפזורה היהודית, העולם של אבותינו, תרבותם ורקעם – לא רצינו שום עסק עימם. היינו גזע חדש, אומה חדשה. נולדנו ברגע שבו דרכה רגלנו על אדמת ארץ ישראל. היינו עבריים יותר מאשר יהודים. שמותינו העבריים החדשים הכריזו על כך."

שורות אלו מעידות על רצון עז להוכיח משהו. להוכיח לצברים שהוא, יליד הגולה, צבר לא פחות מהם. שהוא נולד ברגע שעלה לארץ, ואין לו שום עסק עם העולם ממנו בא, ושאת הגשר עימו – שרף.
הסבר רחב יותר לכך, נותן אבנרי במאמר על בן-אמוץ. כמו במקרים רבים אחרים בהם כתב על אחרים, גם בהסבר זה הוא מעיד על עצמו לא פחות מכפי שהוא מעיד על בן-אמוץ.

"נער רוצה 'להשתייך'. זהו צורך נפשי עמוק. אין הוא רוצה להיות שונה משאר הנערים, לא בהופעתו, לא בדיבורו, לא בהשקפתו. הוא רוצה להיות 'כמו כולם'. נער שבא מחו"ל לארץ-הגירה סובל מן השוני הטבוע בו. הוא בולט. הוא מדבר אחרת. הוא נראה אחרת. מגוחך. נחות. הוא נושא בקרבו ועל פניו את סימני ההיכר של תרבות אחרת, אקלים אחר, חינוך אחר, נימוסים אחרים. הוא רוצה להיפטר מכל אלה, מיד.
... בכל ארץ הגירה, הדמות האידיאלית המקובלת בחברה היא דמותו של בן המקום. האנגלו-סקסי-הלבן-הפרוטסטנטי בארצות הברית, האוסי-מלידה באוסטרליה. הצבר בארץ-ישראל של שנות ה-30.
בן הארץ החדשה הוא תמיד דמות אידיאלית, ולמצחו נקשרים כתרים שונים, אמיתיים ומדומים. הוא נחשב כבריא, כחסר תסביכים, כגיבור, כזקוף קומה, כפאר היצירה של המולדת החדשה.
כל התכונות האלה יוחסו אף יותר לצבר. לא עוד יהודי כפוף, חיוור, פחדן, בורח מאלימות. לא עוד אינטלקטואל תלוש, הנובר בספרים. לא עוד בן-בלי-מולדת, קוסמופוליטי, מתוחכם, רדוף תסביכים.
איש זקוף, שזוף, פשוט, מעשי, אמיץ, ישר. ומכיוון שבתת הכרתם הביאו העולים עמם גם את האידאליזציה של הגוי הטבטוני – אמור היה הצבר להיות גם גבה-קומה, תכול-עיניים ובהיר-שיער.
כל הנערים העולים שבאו ארצה בשנות ה-30 רצו להיות כאלה, להידמות לטיפוס הזה.
כולם רצו להיות צברים אמתיים, יותר צברים מאשר הצברים עצמם. הם יצרו אסכולות שונות, שבמרכזן עמד פולחן הצבר החדש, יליד הארץ, העברי שאינו עוד יהודי, האנטיתזה לטיפוס ה'גלותי' הבזוי. דמות המתנחל האמיץ, דמות הלוחם, איש ההגנה או אצ"ל."

קשה מאוד להבין את אבנרי מבלי להבין את אחד המפתחות העיקריים לאישיותו – המשבר של נער הבא מגרמניה, והרצון להיות צבר. מפתח זה יכול להסביר תופעות שונות הקשורות אליו. התייחסותו לדור לוחמי תש"ח היא אחת מהתופעות הללו.

המשך יבוא

2. צרור הערות 3.10.18

* רעיון מקורי מבריק – אני שומע וקורא את האמירות, גם של ישראלים, על כך שישראל אחראית למצב בעזה, וחייבים לעשות משהו, ואם לא נעשה יהיה אסון.
וזה נכון. אז יש לי רעיון. רעיון מקורי. אני מציע פשוט לצאת מרצועת עזה. לסגת לקווי 4.6.67 עד גרגר החול האחרון. להוציא את צה"ל עד החייל האחרון. לעקור את יישובי גוש קטיף, עד האבן האחרונה של הבית האחרון. לגרש את כל הישראלים, עד היהודי האחרון, החי או המת. ויש לי גם כותרת מבריקה לרעיון המבריק: התנתקות.
תוצאת המהלך תהיה הפיכת רצועת עזה לסינגפור של המזה"ת. ואנו נהנה משקט ושלווה, מאהבה, אחווה, שלום ורעות.
וההצלחה הגדולה של המהלך, תהפוך אותו מודל להתנתקות דומה מיהודה ושומרון.
נסו ותיהנו.

* ניסוי בבני אדם – והיה, אם ישראל תיסוג מיהודה ושומרון ותתכנס לקווי 4.6.67 – מה יקרה אז? איננו יכולים לדעת את העתיד, אך נקודת המוצא לכל הערכה, היא תוצאות הניסוי הקודם. בקצרה – גוש דן וירושלים יהיו "עוטף יו"ש". וכשמיליוני פלשתינאים יצבאו על הגדֵרות בצעדות "שיבה", וצה"ל יגן על ריבונות ישראל, אנו נואשם בפשעי מלחמה, יאיימו עלינו בהאג וגדעון לוי יפשקוול בשוקניה על אודות "הניסוי בבני אדם שישראל עורכת" בתושבי יו"ש האומללים.

* בהצלחה לשני הצדדים – איראן הודיע שבתקיפתה בסוריה נהרגו ארבעים מפקדים של דעא"ש. פעילי אופוזיציה באיראן דיווחו שבתקיפה האיראנית נפלו חלק מן הטילים בתוך שטח איראן. אני מקווה ששתי הידיעות נכונות.

* הצלחתי – ב"מעריב" התפרסם ראיון ארוך עם אבי ההתיישבות בגולן, חתן פרס ישראל יהודה הראל. המראיין – אורי מילשטיין.
היו בראיון דברים שברור בוודאות שיהודה לא אמר, כמו שתנועת העבודה הקימה רק שבעה יישובים בגולן (המספר הוא פי שלושה) ושרוב ההתיישבות בגולן היא דתית. הרי מי כיהודה מכיר את העובדות?
אבל הבעייה היא דווקא באופן שבו הוצגו הדברים שהוא כן אמר. כביוגרף של יהודה, כמי שערך אתו אינספור שיחות וכ-120 שעות ראיון לספר, אני יכול להעיד שלא נאמר בראיון דבר שלא שמעתי. השאלה היא, כאשר חצי יום אתה מראיין אדם, מה התוצר שלך? האם אתה מביא את עיקר המסר שלו, או משתמש בקטעי אמירות שלו, כדי להביא את המסר שלך.
"נכשלתי" – זו כותרת המאמר. אכן, את המילה "נכשלתי" שמעתי פעמים רבות מיהודה. יש ליהודה תיאוריה משלו למושג כישלון. בעבר היתה תלויה במשרדו כתובת: כמה פעמים נכשלת היום? הוא מאמין בעשייה אקטיבית, בהגשמה בפועל של מה שאתה מאמין, בלי לחשוש מכישלון ומתוך ודאות שהעשייה שלך תכלול כישלונות, כי זו הדרך היחידה להצליח. והוא גאה בכישלונותיו, לא פחות מאשר בהצלחותיו.
אכן, כפי שיהודה מצוטט בכתבה, החזון הגדול שלו, כשעלה להתיישב בגולן, היה לחולל מהפכה חברתית רבתי, של התחדשות תנועת העבודה; שהנוער בארץ ובגולה יעלה בהמוניו להתיישבות קיבוצית במאות קיבוצים גדולים בכל רחבי ארץ ישראל השלמה, ובכך ישנה את פניה של החברה הישראלית. החזון הזה, יהודה הוא הראשון שמודה בכך, לא הוגשם.
אולם פרי הכישלון הזה הוא הצלחה גדולה – מפעל ההתיישבות הציוני הנפלא בגולן. יהודה גאה מאוד בהצלחה הזאת. הוא גאה בעוד הצלחות שנולדו מתוך כישלונות. ויש לו תיאוריה היסטורית על כך שההצלחות הגדולות ביותר, הן של הציונות והן בהיסטוריה העולמית, צמחו מתוך כישלונות. לכל אלה לא היה זכר ב"ראיון". ב"ראיון" הוא נשמע כמי שבזבז את חייו על כישלון. כמובן שזו שטות מוחלטת, והטענה שכך הוא מסכם את חייו – גם היא שטות מוחלטת.
אילו אני ערכתי את הראיון, והייתי רוצה להכתיר אותו במילה אחת, המילה הייתה: "הצלחתי". והיא היתה הרבה יותר אמינה.
יהודה סיפר לי לפני פרסום הראיון על התלבטותו אם להתראיין למילשטיין, אותו הגדיר "היסטוריון צהוב". וכך הוא הגיב על הראיון: "הכתבה של מילשטיין מסולפת ומגעילה. כמה חבל שהסכמתי לראיון."

* פתרון לדחליל ה"הדתה" – יש לי פתרון לדחליל ה"הדתה". לא באירוניה, אני רציני לגמרי. אני מציע לאפשר לפורום הדוסופובי להקים זרם חינוך משלו, לילדיו, ושיעזוב אותנו במנוחה עם ההתבכיינות שלו.

* בצמרת הבריאות העולמית – את הימים האחרונים ביליתי, עם אבי, בבית החולים.
ישבתי ליד מיטתו במחלקה פנימית ו' ב"שיבא" תל-השומר, וגלשתי למאמר האחרון באתר של גיא בכור. בכור הביא את המחקר השנתי של סוכנות הידיעות בלומברג, המדרג את רמת הבריאות ב-200 מדינות בעולם. ישראל דורגה במקום השישי!
בנסיבות שבהן קראתי את הכתבה, היא עניינה אותי יותר מהרגיל. ואני חייב לציין שלא הופתעתי כלל. המציאות בפנימית ו' – הרופאים, האחיות, המקצועיות, השירותיות, היחס והאכפתיות לחולה ולמשפחתו היו נפלאים. וכשקראתי תמהתי – איך זה יכול להיות שאנו רק במקום השישי?

* שמחים ומשמחים – את שמחת תורה חגגתי לצד אבי בבית החולים. בצהריים הגיעה קבוצת צעירים וצעירות, נערים ונערות, עם ספר תורה ושקיות ממתקים, בשירים וריקודים, ששים ושמחים בשמחת תורה. הם היו כל כך נחמדים ויפים, שמחים ומשמחים, מלאי רצון טוב ונתינה – ארץ ישראל היפה. ועוד דבר ששבה את ליבי – שהם היו יחד, בנות ובנים, נשים וגברים; מתי הם ישירו וירקדו יחד, באותה טבעיות, גם בבית הכנסת?
... ורק דבר אחד ציער אותי. את המסך שאפף את אבי אפילו הם לא הצליחו לחדור.

* מקולקלומט – בית חולים, בסך הכול, זה מקום די חרא. אבל מה אני אוהב בבתי חולים? את המכונות האוטומטיות של החטיפים. ... אבל בשתי המחלקות שבהן היינו הן היו מקולקלות.

* ביד הלשון: תֹּהוּ וָבֹהוּ – השבת היא "שבת בְּרֵאשִׁית", השבת הראשונה אחרי החגים, ובה אנו מתחילים לקרוא את התורה מבְּרֵאשִׁית, מפרשת בְּרֵאשִׁית, מן המילה "בְּרֵאשִׁית": "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ."
מה פירוש תֹּהוּ וָבֹהוּ? אנו משתמשים היום במושג הזה לתיאור כאוס, אי סדר מוחלט, בלגן. אך אין זה הפירוש המקורי של המילה. תֹהוּ וָבֹהוּ פירושו – שממה. המילה תֹהוּ היא מִדְבָּר בשפות השמיות, והמילה בֹּהוּ היא ככל הנראה – ריק, ריקנות. כך גם במקומות נוספים בתנ"ך, שבהם הביטוי מופיע.
הפירוש המקובל בימינו של צירוף המילים, הוא בהשפעת התרבות היוונית, על פיה ליקום קדם כאוס – התאוריות הללו השפיעו גם על הפרשנות היהודית, החל בימי הביניים וביתר שאת בתקופת ההשכלה, ועם התחדשות השפה העברית, הוא הפך לביטוי המבטא אי סדר תהומי.
אורי הייטנר