ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי. עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".
על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

י. אבנרי על רבין
אורי אבנרי הרבה לכתוב ב"העולם הזה" כתבות על אישים. ניתן למצוא מיספר רב של מאמרים שכתב במשך השנים על כל אחד ממנהיגי המדינה. בפרק זה, אעקוב אחרי דברים שכתב על יצחק רבין. אנסה לציין את הפרופיל של רבין בעיני אבנרי, על סמך כתביו. הבנת ראייתו של אבנרי את רבין נחוצה להבנת תמיכתו בו ובמפלגתו בבחירות לכנסת ה-13.
יחסו של אבנרי לרבין במהלך השנים ידע עליות ומורדות, אך בדרך כלל היה זה יחס של הערכה. מיד לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר הפופולריות של דיין היתה בשיאה, חש אבנרי שרבין מקופח בחלוקת הקרדיט הציבורי על הניצחון. שלושה ימים אחרי המלחמה, כתב מאמר – "מי ניצח", בו הכתיר את רבין כמצביא, שהמערכה ההיסטורית צריכה להיזקף לזכותו. הוא האחראי מספר 1 למערכה ובכך הוא "נכנס לרשימת המצביאים הגדולים של העמים. הוא שגיבש את צה"ל בשנים האחרונות. הוא שהיה אחראי לעיצוב תוכניות המבצע, שהופעלו במערכה זו. הוא שקיבל על עצמו את האחריות גם לניצחון שהושג, וגם לכישלון – אילו אירע. הוא שפיקד... הסיבוב השלישי... הוא ניצחונו של רבין."
לאחר מותו של לוי אשכול, במרץ 1969, הציע אבנרי בשם סיעת "העולם הזה – כוח חדש" לנשיא המדינה זלמן שז"ר, שהזמין אותו להתייעצויות, להטיל את הרכבת הממשלה על רבין, שהיה אז שגריר ישראל בארה"ב. אבנרי עשה זאת, אף שידע שאין הדבר מתיישב עם החוק הישראלי, המחייב את ראש הממשלה להיות ח"כ. רבין לא היה אז ח"כ. הוא טען שרבין, "כאדם שקול וכמדינאי מקובל על הכול" מתאים לכהונה יותר מכל אחד מן האישים שהוזכרו כמועמדים למשרה הרמה – גולדה, ספיר, אלון, דיין ואבן. לטענתו, יש ברבין כל התכונות הנדרשות לתפקיד:
"אישיות צעירה ודינמית, שתזכה בתמיכתו הפעילה של הדור הצעיר." (רבין היה אז בן 47). "בעל לב פתוח לגישות חדשות ולפתרונות חדשים, כך שיוכל להתמודד עם האתגרים חדשים... בעל הבנה יסודית בבעיות הסכסוך הישראלי-ערבי. בעל נכונות לקלוט יוזמות שלום חדשות ונועזות. בעל רצון להעדיף שלום על החזקת השטחים... בעל עבר ביטחוני, כדי שיוכל ליהנות מאמון בלתי מסויג של שלוחות מערכת הביטחון... בעל שם ומעמד בעולם... בעל ניסיון דיפלומטי בייחוד במוקד העולם המערבי... שייך למפלגת הרוב, מבלי להיות מזוהה עם קבוצות לחץ ומאבק פנים מפלגתי."
אבנרי ראה ברבין אישיות שיש בה כל התכונות הללו. הוא טען שהוא היחיד המתאים לכל התכונות הללו, וקרא לשנות את חוק יסוד הממשלה, על מנת לאפשר לו להיבחר לתפקיד.
חמש שנים מאוחר יותר, לאחר מלחמת יום הכיפורים, אכן נבחר רבין לתפקיד. את בחירתו במרכז מפלגתו קידם אבנרי במדורו "הנדון", בכותרת "תנו לו שאנס". הוא הציג אותו במאמר כ"שקול ומתון. יונה מובהקת... מגיע לו שהכוחות המתקדמים במדינה יעזרו לו – אם אכן יעשה... למען השינוי, השלום והצדק הסוציאלי."
עם כניסתו לתפקיד, כתב אבנרי שרבין מגלם את הרצון הכללי לסלק מן השלטון את כל סדרת המנהיגים הקשישים שניווטו את ספינת השוטים של השלטון ממלחמת ששת הימים עד מלחמת יום הכיפורים. הוא עונה על הכמיהה הכללית למישהו צעיר ורענן, המגלם בעצם אישיותו את חילופי המשמרות המיוחלים והמבטא את השאיפה לשינוי, לרוח חדשה, לסגנון אחר. מלחמת יום הכיפורים יצרה "נכונות לקבל מנהיג מתון, שאינו נואם חוצב להבות, אינו שופע ביטחון עצמי ואינו מקולל בברכת הכריזמה" וגם לצורך זה רבין מתאים. בהזכירו את משפטו המפורסם של נפוליאון "הבו לי גנרלים שיש להם מזל," כתב אבנרי שרבין הוא גנרל שיש לו מזל וסיים – "עכשיו עליו להוכיח שיקול ותנופה."
ציפיותיו הגבוהות של אבנרי למהפכה שרבין יביא לא התגשמו, ואט אט החל להביע אכזבה ממנו, אך עדיין הציג אותו כרע במיעוטו, או בלשונו "הרבין במיעוטו". הוא הזכיר שרבין לא הקים ממסד חדש אלא ירש את הממסד הקיים. "נדמה," הוא כתב, "שגם ממשלה זו, כמו קודמתה, אינה מסוגלת ליזום מהלכים מדיניים או לפתוח דף חדש בהתפתחות הסוציאלית... זוהי ממשלה חלשה." למרות זאת הוא מציין שזוהי הממשלה היחידה שישנה ואין אחרת. "היא תהיה זקוקה לכל עזרה שהיא יכולה להשיג. יש להגיש לה עזרה זו. לא מפני שזה הטוב במרבו אלא מפני שזה הרע במיעוטו." את הדברים הללו כתב אבנרי כחודש לאחר כניסת רבין לתפקידו.
בתום 100 הימים הראשונים לשלטונו, סימני האכזבה התגברו. בהסבירו מדוע לא בחר בו כאיש השנה תשל"ד (הוא בחר בקיסינג'ר), הוא כתב: "העם ראה בו את נציג הדור הצברי החדש שתפס את השלטון, אחרי סילוק המשמרת המזרח-אירופית הזקנה. הוא ציפה למעשים גדולים, לשינויים מפליגים. לסגנון חדש. רבים קיוו שיכריז מיד על עצמאותו. יחולל תוך כמה שבועות רפורמות מפליגות בסדרי השלטון ובמבנה הממשלה, יציב את עצמו בראש נבחרת לאומית מרשימה ויכריז על בחירות חדשות שיתנו לו מנדט מחודש משלו.
"רבין לא עשה אף אחד מהדברים האלה...
"אולי בגלל אופיו של רבין... לא פיתח ראש הממשלה החדש תנופה גדולה. בעלותו לשלטון דיבר על ממשלת המשך ושינוי. ההמשך בלט. השינוי כמעט לא ניכר."
למרות זאת, סיכם אבנרי, מאה הימים "לא איפשרו חריצת דין לזכות או לשבט."

יצחק רבין, בניגוד למסורת השלטונית של מפלגתו, הקיף עצמו בשורה של יועצים מחוץ למערכת המפלגתית – עמוס ערן, אריאל שרון, רחבעם זאבי, דן פתיר ואחרים. אבנרי הציג זאת כהקמת ממשלת צללים. היתה בכך, בעיני אבנרי, מעין קיום הציפיה מרבין להתנתק מעסקני מפלגתו. הוא כתב על כך, ש"אם סברו אנשי הצמרת כי יצחק רבין הוא טיפוס חלוש ופחדן, תמים בעניינים פוליטיים וזר לאינטריגות שלטוניות, הרי שתקוותיהם התבדו עכשיו. בכל הנוגע להבטחת שלטונו האישי, הוא התגלה לפתע כאדם המסוגל להחליט ולבצע. הוא נמצא בדרך המלך לביצור שלטון יחיד אישי, שאף גולדה מאיר לא הגיעה אליו."
דברים אלה היו חריגים בדעה הכללית שהציגה את רבין כראש ממשלה חלש. אבנרי ראה זאת אחרת ובירך על כך. הוא הדגיש את יכולתו של רבין לקבל החלטות, תכונה חשובה ביותר לדעתו. גם הטענה בדבר יכולתו לקבל החלטות היתה חריגה באותה תקופה. אבנרי ראה גם צד "טרגי" – "בגלל אישיותו ושיקוליו... מאבדת ישראל היום את ההזדמנות הטובה ביותר, שהיה לה אי פעם להגיע להסכם שלום יסודי וכולל עם העולם הערבי."
יצחק רבין נבחר על ידי אבנרי לאיש השנה תשל"ה. הוא ראה בו מייצג התקופה של מנהיגים אנטי-גיבורים, דוגמת נשיא ארה"ב באותה תקופה – ג'רלד פורד, "אנשים קטנים ואפורים" ש"תפסו את מקומם של הענקים."
לטענתו, עמוד התווך בבניין הגישה הרבינית הוא הזמן, ועל בסיס הנחה זו הוא מנתח את הסדר הביניים עם מצרים: "הנוסחה היא: להחזיר מדי פעם מינימום של שטחים תמורת מקסימום של זמן, מבלי לאבד את התמיכה האמריקאית ומבלי להסתכן במלחמה חדשה... זה [הזמן – א.ה.] היה קנה המידה האמתי למדידת הצלחתו של רבין בשנת תשל"ה. במשך כל השנה הצליח לכפות את גישתו על המדינה כולה, על דעת הקהל, על הממשלה ועל הכנסת. הוא לבדו קבע את המדיניות, והוא לבדו ביצע אותה. היה זה הישג אישי מפליא."
הוא שב והציג את שלטון רבין כשלטון יחיד ללא מיצרים. "הסתבר, כי אותו רבין חיוור והססן, שלא נבחר מעולם לתפקידו בבחירות כלליות, הפך שליט יחיד של מדינת ישראל. באורח פלא נהנה עכשיו רבין ממעמד מעשי שאיש מבין קודמיו לא זכה בו... יצחק רבין יכול היה לרשום על רגלו את הסיסמה: חולשה היא עוצמה."
הקושי של רבין, לדעת אבנרי, הוא ביצירת מגע עם בני אדם. לדעתו, נובע הדבר מביישנות. למרות הביישנות, אותה מייחס אבנרי להיות רבין בן לאם חזקה ולהתייתמותו בגיל צעיר, הוא היה איש צבא מבריק, אינטלקטואל צבאי וקצין מטה מצטיין, שניצח על צוות מזהיר של אלופים. הוא טען שרבין נוהג כרמטכ"ל המדינה, אך הפעם, כרמטכ"ל ללא מטכ"ל. בהשפעת שירותו כשגריר בארה"ב, טען אבנרי, יצר רבין בהדרגה משטר נשיאותי. "בצד הממשלה החוקית, המתנשמת בכבדות, קמה ממשלת-על חדשה, המורכבת מיועציו של יצחק רבין."
כרבים אחרים, גם אבנרי מנתח את "מוחו האנליטי" של רבין. "מוחו אינו חותר אל המופשט, אל הבלתי מוכר. זה מוח מעשי, שעיקר כישרונו הוא בקליטת נתונים מעשיים, ניתוחם והסקת מסקנות מהם." אין לו חשיבה יוצרת. "אנליזה פירושה: הפרדה מחדש, פירוק מחדש. כלומר: לקחת דבר שלם, לפרק אותו למרכיביו, כדי לעמוד על טיבם. זה ההיפך הגמור מפעולת היצירה – של אדריכל, של אמן, של סופר, של מדינאי גדול – שעיקרה בראיה אינטואיטיבית של שלמות חדשה.
"כאשר יש צורך לפתור בעייה מעשית, השיטה האנליטית מצוינת. כאשר יש צורך לפסול קונספציה ישנה וליצור, יש מאין, תפיסה חדשה לגמרי – האנליזה אינה שיטה טובה. זהו, על רגל אחת, הטוב והרע של שיטת רבין... זהו אם כן, גבול כוח היצירה של רבין... הוא יכול לפעול בהגיון ובכישרון בתחומי הקונספציה הקיימת – אך אין הוא מסוגל לגבש קונספציה חדשה."
דבריו על מוחו האנליטי של רבין, הם המבוא לביקורתו העיקרית עליו – שלא יצר דרך חדשה, אלא המשיך את מדיניותם של אשכול וגולדה, שהיא תרגומה למציאות של אחרי מלחמת ששת הימים של הקונספציה הבן-גוריונית, על ישראל כחלק מהמערב, כגוף שאינו שייך למרחב, שעליו להתגונן מפני הערבים ועל הצורך בברית עם מעצמה מערבית אחת לפחות.
נגד קונספציה זו יצא אבנרי מאז קום המדינה, אך לאחר מלחמת יום הכיפורים, שלדעתו היא פרי הקונספציה, הצורך בשינויה היסודי בולט ודרמטי כפי שלא היה מעולם. "לשם כך דרוש מדינאי יוצר, המסוגל להמציא קונספציה חדשה ולהנחילה לציבור כולו... בשביל איש כמו רבין, שנולד לתוך הקונספציה הישנה, אפשרות זו אינה קיימת כלל... מוחו... הוא מכשיר מצוין ליישום קונספציה, אבל הוא מכשיר בלתי מתאים לשינוי קונספציה... הוא שבוי בקונספציה. קונספציה זו עלולה לכרות את הקבר למדינת ישראל."
לצד האשמה חמורה זו, מגלה אבנרי צד זכות באישיותו של רבין – אמינותו. "בניגוד לפרס", הוא כותב, "אין רבין מסוגל לשקר בנקל, לזרוק סביבו מליצות שאינו מאמין בהן."
מבצע אנטבה הוכיח בעיני אבנרי את יכולת קבלת ההחלטות אותה ייחס בעקביות לרבין. הוא ראה בהחלטה גילוי עילאי של מנהיגות וקיווה שהמבצע יהווה נקודת המבנה, שממנה יתחיל רבין להצדיק את הציפיות שתלה בו ערב היבחרו.
"איש לא יכול היה לקנא במשך השבוע ביצחק רבין. הוטלה עליו אחריות עצומה. היה עליו לקבל החלטה. אילו נכשלה, היה הדבר... סותם את הגולל על הקריירה הפוליטית שלו. לפיכך יהיה זה צודק להעניק לו את מלוא התהילה של ההצלחה. ואכן, לראש הממשלה יצחק רבין החל השבוע עידן חדש... יצחק רבין כאילו נוצר לתפקיד זה בדיוק. כל מעלותיו האישיות כאילו הותאמו למקרה חירום כזה, וכל מגרעותיו האישיות אינן משמעותיות במצב הנדון... רבין יודע להחליט, והוא מחליט בעצמו. אין הוא סומך על אחרים ואין משנים את דעתו אחרי שנקבעה... במקרה כזה, דעתם של אחרים אינה מעניינת אותו."
פרשה נוספת שהביאה את אבנרי להעריך את רבין, היתה תגובתו כראש הממשלה למגעי אבנרי וחבריו עם אש"ף. היה זה בתקופת אמצע שנות ה-70, כשהעמדה החצי רשמית של ישראל היתה שאין עם פלשתינאי, וכל מגע עם אש"ף הוקע כבגידה. רבין התנגד בכל תוקף לכל מו"מ עם אש"ף, ובכך לא היה שונה מאחרים. השוני, אותו העריך אבנרי מאוד, היה סובלנותו ונכונותו לאפשר לאבנרי וחבריו לעשות כן ונכונותו להאזין לדיווחי הנפגשים עם אש"ף. אבנרי הזכיר זאת פעמים רבות במאמרים ובספרו, העוסק בפגישות עם אש"ף – "אויבי, אחי."
בספר הוא מתאר את פגישתו עם רבין באוקטובר 75', בה דיווח לו לראשונה על המגעים עם נציג אש"ף באירופה סעיד חמאמי והציע לו להיפגש עם ערפאת. כהקדמה לדיווח זה כתב אבנרי על יחסיו המיוחדים עם רבין, ובעיקר על הצעתו לנשיא המדינה למנותו לראש הממשלה, לאחר מות אשכול. הוא הזכיר את נאומו של רבין בהר הצופים, בעת קבלת תואר ד"ר כבוד לאחר מלחמת ששת הימים, והסביר שנאום זה היה בעבורו הסימן לכך שרבין הוא גנרל יונה שמסוגל להביא לשלום. הוא מספר על פגישתו הרצינית הראשונה עם רבין, כשזה היה עוד שגריר בארה"ב, ועל החלפות מכתבים ביניהם. הוא התרשם שרבין הוא יונה מדינית וציטט אותו כמי שאומר שלא אכפת לו היכן יעבור הגבול, בתנאי שיהיה זה גבול פתוח. עם זאת, רבין שלל לחלוטין הקמת מדינה פלשתינאית עצמאית. הוא ניסה פעמים רבות לשכנעו לשנות את דעתו בסוגיה זו – "רחשתי כבוד רב למוחו ההגיוני ואיבדתי תקווה רק כתום ניסיונות רבים." הוא מזכיר גם את תקוותו, עם הגעתו של רבין לשלטון, שרבין יהיה נושא דגל מהפיכת הצברים, ושעם עלייתו לשלטון יחל עידן חדש במדינת ישראל.
בהקדמה זו הסביר אבנרי מדוע ראה צורך לדווח דווקא לרבין ולא למשל לשר החוץ, יגאל אלון, על שיחותיו עם חמאמי. על השיחה כתב: "יצחק רבין הוא אדם מכונס בעצמו, מכונס בעצמו מכל פוליטיקאי שהכרתי מימיי. הוא איננו איש רעים להתרועע, הוא מודע לכך היטב. שכלו חריף והגיוני אבל שגרתי. הוא חסר את המעוף והדמיון, החוש האמנותי המאפשר לפוליטיקאי לחרוג מגבולות המציאות העכשווית ולברוא דבר מה חדש... רבין איננו מפטפט סתם. כשהוכנסתי לחדרו, שם כבר חיכה לי, הוא נכנס לדיון רציני. היתה זו חוויה אינטלקטואלית, שנמשכה כמעט שעתיים.
"הוא הבהיר מלכתחילה מה צריך להיות הבסיס לפגישתנו. אינני 'מדווח' לו, משום שהדבר היה הופך את שליחותי לרשמית או רשמית למחצה. אני פעלתי אך ורק כאזרח פרטי. אבל אם פגשתי, כאזרח פרטי, אנשים מעניינים, והגעתי לכלל מסקנה שרוה"מ צריך לשמוע מה התרחש באותן פגישות – מן הראוי שאספר לו, הוא מוכן תמיד להקשיב. הוא לא שיבח אותי על פגישותיי, אך גם לא הסתייג מכך שאקיים אותן ואף חשב שאולי יהיה להן איזה ערך. זה היה בסדר גמור מצידי. הדבר הפך אוטומטית את פגישותיי לחוקיות, לפי לשונו המעורפלת של החוק. הדבר נתן לי את ההזדמנות להמשיך במאמציי לשנות את השקפותיו לגבי פתרון השאלה הפלשתינאית."
אבנרי תאר באריכות את השיחה, שחידדה את הבדלי העמדות העמוקים ביניהם. למרות זאת, עצם העובדה ששיחה כזאת התקיימה, ועצם הלגיטימציה שפגישה זו נתנה לו לפעילות יוצאת הדופן כל כך בתקופה זו – מגעים עם אש"ף, חיזקה מאוד את הערכתו האישית לרבין, כשלהערכה זו הצטרפה גם הכרת תודה. אף שלא הצליח לשכנע את רבין, ש"לא מש כחוט השערה מעמדותיו," הוא יצא מפגישתו בהרגשה טובה, שכן רבין "הקשיב והתווכח, ואולי נזרע איזה זרע בנפשו. חשוב לא פחות מזה, קיבלתי רשות מלאה להמשיך במגעיי עם אש"ף מבלי שיפגעו בי שירותי הביטחון או שאר זרועות החוק."
רבין עצמו מאשר את קיומן של השיחות הללו ואת הסכמתו לפגישות עם אש"ף בספרו "פנקס שירות" (אם כי הוא מדגיש שם בעיקר את שיחותיו עם מתי פלד, שותפו של אבנרי למגעים עם אש"ף).
פרשה זו, שהתווספה להערכה המוקדמת של אבנרי לרבין, הביאה אותו לנהוג ברבין בכפפות של משי, בהשוואה ל"טיפולו" כעיתונאי בכל קודמיו, אף שבתקופתו נעשו מעשים הנוגדים בצורה קיצונית ביותר את השקפותיו. את מעורבות ישראל במלחמת האזרחים בלבנון, אותה תקף קשות, הציג אבנרי כקנוניה של פרס ואנשיו, שהדליפו בשיטתיות הדלפות מרושעות כלפי רבין, שהציגו אותו כרכרוכי, ובכך גררו אותו למעורבות ולקביעת "הקווים האדומים" בלבנון. את המדיניות הזו תקף אבנרי כהרת אסון, אך האשים בה את פרס, שר הביטחון. "היה זה," הוא כתב, "ניצחון יקר לפרס, אותו 'חתרן בלתי-נלאה', כפי שכינה אותו רבין לימים בזיכרונותיו."
השוואה בין דברים אלה לדברים שכתב אחרי מבצע אנטבה – הטלת כל האחריות על רבין כראש הממשלה, מעצם היותו ראש הממשלה, להצלחה, מעידים על "איפה ואיפה" בשיפוט אישים אלה על אחריותם להצלחות או למה שנראה בעיניו ככישלון. הדבר נובע במידה רבה הן מהערכתו את רבין והן מסלידתו העמוקה מפרס.
המשך הפרק יבוא

2. צרור הערות 7.10.18
* שאלה למוסי רז – בראיון לגל"צ מוסי רז יצא להגנת BDS. חרם הוא דבר לגיטימי, דמוקרטי, הוא אמר. פעולה נגד חרם היא פגיעה קשה בחופש הביטוי ובחירות האזרח, הוא הסביר.
שאלה לי למוסי רז. אם יקום בארץ בדס שיפעל לחרם נגד ערביי ישראל. יקרא להחרים את עסקיהם, ישלח חוליות לסמן את התוצרת שלהם, יפגין נגד שופטים ערבים, יפריע למרצים ערבים באוניברסיטה, יקרא לחולים לסרב לקבל טיפול מידי רופאים ערבים – האם גם אז הוא יציג זאת כחופש הביטוי?

* מוסי, מאחוריך – רוגל אלפר הסביר מדוע בבחירות הוא תמך ברשימה המשותפת ולא במרצ: "רבים מתומכיה הנאורים לכאורה לוקים בגזענות סמויה ובציונות מתנשאת."
האמת היא שבהשוואה לאלפר, גם חנין זועבי ציונית.

* צוּמי – יהונתן גפן העלה באינסטגרם תמונה שלו לבוש בחולצה, שעליה מודפסת הכתובת: "כל מה שצריך מחבל מתאבד זה חיבוק."
הבעייה האמיתית שממנה סובל גפן, בן ה-70, היא אינפנטיליות. יש לו מנטליות של ילד בגן. הפרובוקציות שלו הן ברמה של ילד שמשתין בסלון כדי למשוך תשומת לב.

* אקורדיון אחוז החסימה – אני תומך בהורדת אחוז החסימה, מאותה סיבה שהתנגדתי להעלאת אחוז החסימה. זו עמדתי העקרונית – אני בעד אחוז חסימה נמוך, בשל עקרון הייצוגיות. אני מכבד את אלה שתומכים באחוז חסימה גבוה, בשל עקרון היציבות. איני מכבד את מי שאינו פועל על פי גישה עקרונית של חיפוש הדרך הטובה לדמוקרטיה הישראלית, אלא מותח ומכווץ כאקורדיון את אחוז החסימה לפני כל מערכת בחירות, על פי מה שהוא חושב שישרת אותו. זו גישה אנטי ממלכתית, של מי שמאמין ש"המדינה זה אני" וכיוון שטובת המדינה היא הבטחת שלטונו, נכון להנדס את השיטה בכל פעם למען אותה "טובת המדינה".

* תושבי הגולן אינם אוהבים – בנימין נתניהו הודיע על תמיכתו באשכול שוקרון, אחד המועמדים לראשות המועצה האזורית גולן, ואף ישתתף בכנס שלו. כנ"ל יריב לוין.
איני יודע מה תהיינה תוצאות הבחירות בגולן, אבל, לדעתי, המעורבות של נתניהו לא תוסיף לשוקרון אפילו אחוז אחד. ולא בגלל שזה נתניהו, אלא כי תושבי הגולן אינם אוהבים התערבות של הפוליטיקה הארצית בפוליטיקה הגולנית.
אני תומך במועמדותה של מיכל רייקין, הנכונה להנהגת הגולן.

* הסטיקר עם הגולן – בתקופת המאבק על הגולן, המכונית שלי היתה ערימת סטיקרים ניידת. מאז המאבק, לא הדבקתי סטיקרים. והיום שוב – למען הגולן שלנו, הדבקתי סטיקר על שמשת מכוניתי: אני עם מיכל.

* מפגש פסגה – פעמים רבות, בארבעים השנים האחרונות, ראיתי הופעות של שלום חנוך. פעמים רבות, באותן שנים, ראיתי הופעות של מתי כספי. אבל את מתי כספי ושלום חנוך על במה אחת, זכיתי לראות לראשונה ביום רביעי, באמפי שוני.
ואיזה מפגש פסגה! פסגה של שני ענקים. פסגה של שתי מעצמות-על של המוסיקה הישראלית. ואם מישהו מגדיר אותם "כוכבי העבר", הוא הצחיק אותי.
הקול של שלום חנוך, בעיצומו של העשור השמיני לחייו, קצת סדוק, כבר לא מה שהיה. אבל הכריזמה הבימתית, הו, איזו כריזמה! המוסיקליות, הקצב, העוצמה, האנרגיות. לגבי מתי כספי לא אוכל לספר על אנרגיות... בשיר היחיד שהוא שר ללא גיטרה, "מאיה" של שלום, הוא פשוט עמד עם ידיים בכיסים. אבל הקול שלו... המנעד האינסופי, היכולת הקולית הנדירה, המוסיקליות הגאונית. מתי כספי ניגן על גיטרה, פסנתר, מפוחית וכלי הקשה. שלום חנוך ניגן על גיטרה. ובין הנגנים היו שני מאסטרים – אלון הלל על התופים ומשה לוי על הקלידים והאקורדיון.
לא היה זה מפגש של שני אמנים, שכל אחד מהם שר את שיריו. שלום שר שירים של מתי, מתי שר שירים של שלום ושניהם שרו וניגנו יחד את שיריהם. הכימיה ביניהם הייתה אותנטית ומוחשית, וכשהם התחבקו והתנשקו, זה נראה טבעי מאוד. אגב, נראה לי שמתי כספי הוא האדם היחיד המכנה את חנוך – שלום במילרע!
לא היתה זו רק פסגה של שני זמרים יוצרים, אלא פסגה של השירים. כל אחד מהשניים בחר את האהובים עליו מבין שיריו של האחר. כל אחד משירי המופע יכול היה להיות רגע השיא בהופעה אחרת. וזו היתה הופעה שכולה רגעי שיא. ובכל זאת, הרגע שאהבתי והתרגשתי יותר מכל, היה ב"נגד הרוח", האהוב עליי כל כך. אני תמיד נרגש לשמע המילים שעימן אני מזדהה כל כך: "אהובתי, אל פחד! תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר."
ועוד רגעי שיא, בעבורי: "ואותך", "למה לי לקחת ללב", "שיר דרך", "ברית עולם", "לא ידעתי שתלכי ממני", "רק לרקוד", "זה מכבר", "סוף עונת התפוזים" ו"בגלגול הזה" – ההדרן האחרון.
אז איך אסכם את החווייה? במילותיו של שלום חנוך:
"מה נאמר על יום שעבר? היה כדאי!"
היה כדאי לנסוע שעתיים לכל כיוון.

* ביד הלשון: אופניים – אופניים חשמליים או חשמליות? בכתבה בנושא ב"כאן 11" אמרה הכתבת "אופניים חשמליים", וחוץ ממנה, כל המרואיינים אמרו "אופניים חשמליות".
אופניים הם הכפלה של אופָן, גלגל. וכיוון שאופן הוא זכר, כך גם אופניים. יתכן שהבלבול נובע מכך שצורת ההכפלה הזאת זהה בזכר ונקבה, ויש הרבה מילים בנקבה בצורה זו: ידיים, רגליים, כתפיים, ברכיים, עיניים, נעליים, שנתיים. אך יש גם מילים בזכר כמו מכנסיים, יומיים, שבועיים, חודשיים.
אורי הייטנר