במוצ"ש נפלא בפילהרמונית

פתיחתו של הקונצרט לוותה בהתרגשות רבה. עשרות חברי וחברות מקהלת באך ממינכן תפסו את מקומותיהם בחלקה האחורי המוגבה של הבמה, ואז נפתחה הדלת מימין וזובין מהטה בן ה-82 [אנחנו מאותו שנתון. – אב"ע], מנהלה המוסיקלי של התזמורת זה כחמישים שנה, שנעדר לאחרונה חודשים ארוכים בגלל מחלה – יצא וצעד לאיטו כאשר כל יושבי ההיכל, המלא עד אפס מקום – קמים לכבודו ומלווים אותו במחיאות כפיים סוערות, ואינם מתיישבים כי מיד עם עלותו על במת הניצוח, פותחת המקהלה הגרמנית בניצוחו בשירת התקווה, בעברית כמובן, בליווי אדיר של התזמורת.

אלה היו רגעים מרגשים ובלתי נשכחים. זאת העונה האחרונה, עונת הפרידה, של מהטה מהתזמורת, והנה הגרמנים שרים לנו את התקווה בביצוע מעולה – כך שאם יש מישהו שסבור כי הציונות נכשלה, הוא מוזמן למעמד של שירת התקווה בקונצרט ראשון של העונה בפילהרמונית. ערכי היסוד התרבותיים המנצחים של ישראל ושל הציונות באים לידי ביטוי ברגעים האלה.

היצירה הראשונה שנוגנה, בליווי המקהלה, היתה הפואמה הסימפונית "הנביא" של אורי ברנר [נ' 1974] שגם השתתף בביצועה בנגינה בפסנתר שהוצב בתוך התזמורת בלב הבמה. קשה לנו להעריך את היצירה [10 דקות] ונציין רק שהתזמור שלה היה מצויין.

ההמשך היה שיאו של הערב. הפסנתרנית מרתה ארחריץ' או ארגריך (Martha Argerich) בת ה-77, יהודייה-שווייצרית ממוצא ארגנטינאי (אימה היתה יהודייה) – ניגנה את הקונצ'רטו בלה מינור לפסנתר ולתזמורת אופוס 54 של רוברט שומאן [1810-1856]. זו היתה נגינה! צירוף של מיומנות מקצועית מעולה עם הרבה רגש והרבה כוח! אישה בגילה, שצועדת כבר קצת כפופה וניכר בה גילה, שערה השופע לבן ואילו פניה צעירות ומלאות חיים – היא ומהטה, שני קשישים שמהלכים לאט, ואשר שבו ועלו לבמה פעם ועוד פעם לקול מחיאות כפיים עזות וממושכות, ושני ההדרנים שנתנה, סקארלטי ושומאן. ערב גדול. ממש ערב גדול. ואין צורך לומר שהניצוח והתזמורת היו במיטבם, ושילוב התזמורת עם הנגינה בפסנתר היה מפליא ולעיתים גם דראמטי, כנובע ממהלך היצירה.

כאשר החל החלק השני של הקונצרט, ומקהלת באך ממינכן כבר ניצבה על הבמה, עברו רגעים ממושכים בטרם נפתחה הדלת מצד ימין, ולא מעט אנשים בקהל ודאי שאלו את עצמם בחרדה אם לא קרה משהו לא-טוב למהטה והוא אינו יכול להמשיך בניצוח, ואם דאגו לו למחליף בו-במקום – אך לבסוף נפתחה הדלת ואל הבמה צעדו ארבעת הסולנים ומהטה אחריהם, ותפסו את מקומותיהם – לקראת ביצוע המיסה בדו מג'ור ק' 317, "מיסת ההכתרה", שהלחין וולפגנג אמדאוס מוצארט (1756-1791). כאן המקום לומר שלבד מהפסנתרנית ארגריך, הציון הגבוה ביותר של הערב הגיע למקהלת באך. זמרתם אינה נופלת מזו של המקהלה הפילהרמונית המצויינת של פראג שמבקרת לעיתים קרובות בארץ. בייחוד קולות הנשים שנשמעו בקונצרט הזה. איזה דיוק! איזו רמה! איזו יכולת למלא את ההיכל בקולותיהם כולם כאיש אחד!

מי שפחות הלהיבו היו ארבעת הזמרים, ששלושה מהם לא הצליחו למלא בקולותיהם את האולם ולהתגבר על התזמורת, ורק זמרת הסופרן היפה והרזה מויצה ארדמן, שזו לה הופעה הראשונה עם התזמורת – הפליאה לשיר, בסופה של המיסה – את האריה "שה אלוהים" ("אגנוס דאי"): "שה האלוהים, המעביר חטאי עולם, רחם עלינו."

כל תוכנה של המיסה היא עינוייו וצליבתו של [בחור יהודי מהגליל] ישו בידי פונטיוס פילאטיס, המוזכר בשמו – עינוייו וצליבתו שהם למען גאולתנו אנו, הנוצרים. וזאת שרה למעננו בתל-אביב בלטינית המקהלה הגרמנית ממינכן, על פי המוסיקה הנפלאה והנצחית של מוצארט.