אצל פאוסט, הדמות הגרמנית ביותר שיצר יוהאן וולפגנג פון גתה, שכנו שתי נשמות.
Zwei wohnen, ach! in meiner Brust
Die eine will sich Seelen von der andern trennen.
"שְתֵּי נְשָמוֹת בְּקִרְבִּי שוֹכְנוֹת, אַחַת לִרְעוּתָהּ צָרוֹת וְעוֹיְנוֹת." (תרגום יעקב כהן)
בדיוק כמו שאצל פאוסט שוכנות שתי נשמות, כך גם אצל אנגלה דורותיאה מרקל, קנצלרית גרמניה, שוכנות שתי נשמות.
מחד מרקל חוזרת תמיד על מחויבותה של גרמניה לביטחון מדינת היהודים וכאות לכך היא מארגנת פגישה משותפת של שתי הממשלות, ממשלת גרמניה וממשלת ישראל, ומאידך היא מכניסה להסכם הקואליציוני הנוכחי של ממשלתה סעיף נאצי לפיו שטחי יהודה ושומרון חייבים להיות "יודן-ריין", נקיים מיהודים, (שוו בנפשכם החלטה קואליציונית של ממשלת ישראל שלפיה למשל רובע קרויצברג בברלין חייב להיות "דויטשה-ריין" נקי מגרמנים), וגרמניה מצביעה בכל הפורומים הבינלאומיים בהתאם להחלטה הנאצית הזו.
מחד גרמניה טוענת שהיא נגד מדיניות איראן להשגת נשק אטומי ולהשמדת ישראל ומאידך גרמניה לוחמת נגד הסנקציות על איראן ובעד הסכם הגרעין שלה המבטיח לה את השגתו.
בתשעה באב 2013 קיבלו מדינות האיחוד האירופי בהובלת גרמניה החלטה היסטורית. לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, באירופה מסמנים יהודים. לפי האיחוד שטחי יהודה ושומרון חייבים להיות "יודן-ריין" ולכן היהודים הנמצאים שם, הם "אי-לגאליים".
יהודי מהרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים למשל, אינו יכול להתפלל בכותל, כי עצם ההימצאות שלו שם אינה לגאלית, נער מהגולן אינו יכול לצאת למשלחת נוער לאירופה, כי עצם ההימצאות שלו בגולן היא "אי-לגאלית".
אל נזלזל בקביעה זאת. 700 אלף יהודים בארץ מסומנים. כך גם החל סימון היהודים באירופה, כך החל התהליך שאותו כינה נורמן כהן, "הכשר לרצח עם."
הגרמנים אינם יכולים להשתחרר מהאובססיה שלהם ליהודים.
(המשורר הלאומי (אם לא לומר לאומני) הערבי-מוסלמי-פלישתינאי (מכחיש העם הפלישתינאי) – מחמוד דרוויש, שבניגוד לנאצים תבע בשירו המפורסם לנקות את הארץ גם מגופות היהודים (נכון שזו התבטאות עדינה מול שירתה של המשוררת הלאומית הפלשתינאית פדואה טוקאן החולמת לאכול כבד של יהודים) – טען שהמזל של הערבים הוא שהם נלחמים נגד היהודים. את אירופה הוא טען, הערבים לא מעניינים כלל, מעניין אותם רק לרדוף את היהודים).
רבים מבין המודעים לתהליך הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל, ולגורמים התובעים את חיסול מדינת ישראל ואת השמדת היהודים, (וגם פועלים להגשמת מטרתם), חסרים מודעות לסכנות שבמדיניות הגרמנית הנ"ל.
העם היהודי הוכיח בעבר עיוורון מוחלט וזלזול בסכנות. היהודים בספרד היו עיוורים לסכנת הגירוש, ויהודי אירופה היו עיוורים לסכנת ההשמדה. הסימנים הברורים שהתעלמו מהם בעבר – מסע אידיאולוגי של "הכשר לרצח עם", וביצוע, קיימים גם כיום בגרמניה.
למרבה הצער ראש הממשלה בנימין מילקובסקי-נתניהו לא העמיד את מרקל על חומרת מעשיה. לפחות היה צריך להדגיש בפניה את הסכנה האיראנית לקיום ישראל ולהציג לה את האידיאולוגיה האיסלמו-נאצית שלה:
השמדת ישראל – היעד האידיאולוגי והמעשי של משטר המהפכה באיראן
http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?4832
וזאת בשעה שבגרמניה שוב מושמעת הקריאה:
"Juda verrecke und Deutschland erwache., גרמניה עורי, יהודה התפגר."
איני נמנה עם חסידיו של מייצ'סלב בגון-מנחם בגין, שלעתים כושרו הרטורי הפך לדמגוגיה צרופה. אבל אי אפשר שלא להסיר בפניו את הכובע על נאומו נגד דבריו של הֶר הלמוט היינריך ואלדמר שמידט, קנצלר גרמניה בשנים 1974-1982, שתבע ממנו הקמת מדינה פלישתינאית.
"אם יש יפי נפש שמעקמים את האף שלהם שיהיה להם אף עקום..."
https://www.youtube.com/watch?v=JWQA8ZIkalE
(הֶר שמידט, אגב ,היה מישלינגה, סבו היה בנקאי יהודי והוא שמר זאת בסוד כאשר התגייס לוורמכט בגלל שהזדהה אז עם האידיאולוגיה הנאצית).

על הקנרית
קנרית אטלנטית, או קנרית מצויה (שם מדעי: Serinus canaria; היא ציפור שיר קטנת גוף המצויה באופן טבעי באיים הקנריים ומכאן שמה.
כחלק מתהליך החיזור, מזמר הקנרי שיר אחד המורכב מצלילים שונים.
הקנרית בויתה בתחילת המאה ה-15 בידי מלחים ספרדים שהביאו אותם מאזור גידולה ליבשת אירופה, ומאז היא נפוצה כחיית מחמד.
הקנרית שימשה כורי פחם על מנת להתריע על נוכחות גזים רעילים במכרות. אם הקנרית הייתה מגלה סימני מצוקה זו הייתה אינדיקציה לקיומם של גזים רעילים.
https://he.wikipedia.org/wiki/קנרית

משימת הקנרית
ארגון Canary Mission מתעד אנשים וקבוצות המקדמות שנאה לארה"ב או לישראל בקמפוסים של צפון אמריקה. הארגון חוקר את כל הקשת הפוליטית מהימין ומהשמאל, כל הפעילים האנטי-ישראליים, העושים דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה של ישראל והיהודים התומכים בה במטרה להביא לחיסול מדינת היהודים.
באתר הארגון תוכלו למצוא ארגונים, מרצים וסטודנטים.
משימת הקנרית
https://canarymission.org/
אמנם הארגון עוסק רק בארה"ב אבל בין הפרופסורים האנטישמים תוכלו למצוא גם ישראלים יורדים ילידי הארץ. (לא חסרים כאלו גם בארץ, ואפילו כאן ב'חדשות בן עזר', אבל לא נזכיר את שמם מפאת איומם בתביעה משפטית נגד העורך).
ערבייה פלישתינאית בעלת אזרחות אמריקאית בשם לארה אל קאסם סורבה להיכנס לארץ לאחר שקיבלה ויזת לימודים באוניברסיטה העברית מאחר שהיתה חברה בארגונים שהטילו חרם על ישראל.
http://rotter.net/forum/scoops1/505105.shtml
בעדותה בפני בית הדין לערעורים טענה אל קאסם שכעת היא אינה תומכת עוד ב-BDS והצהירה שבעת שהייתה בארץ לא תקרא לחרם.
למרות הצהרתה במקרה הנדון אין לאשר את כניסתה לישראל בגין העובדה שהיא שיקרה בהגשת בקשתה לוויזה והסתירה את חברותה בארגוני החרם, ומחקה את כל הרשתות החברתיות בהן היתה חברה, ולא הצהירה שהיא מתחרטת על מעשיה ומגנה את ארגוני החרם – אבל כעיקרון כל המחרים אם חזר בו מהחרמתו ופירסם זאת יש להתיר את כניסתו לישראל. כי אמנם "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא," ו"האוחזים בחרם, בחרם יאבדו," אבל "מודה ועוזב ירוחם."

צדק צדק תרדוף
מהו צדק? ומה הקשר בין חוק לצדק? זו שאלה שאני תמיד מציג ליהודים וערבים.
מה צודק? חוקי נירנברג, או משפטי נירנברג? חוק השבות, או חוק השיבה?
להדגשה אני תמיד ממציג את דבריו המפורסמים של הימלר בפוזנן ב-1943 לפני סגל ההשמדה, שהשמדת היהודים הוא מעשה מוסרי מאין כמוהו, אבל גניבה מגופות היהודים הוא פשע שייענש בחומרה.
התשובה ברורה. בהינתן שהצדק הוא תמיד סובייקטיבי ויחסי הרי החוק משקף רק את הצדק של מי שקבע אותו.
במוצאי שבת האחרון הייתי בהצגה ב"הבימה", בכיכר ליד ראיתי קבוצת מפגינים. התקרבתי והתעניינתי על מה ההפגנה? "אנחנו מפגינים נגד השחיתות," ענו לי.
"איזו שחיתות?" שאלתי.
"השחיתות של ביבי," ענו לי.
אהה, נפל לי האסימון. שכחתי לגמרי את קיומן של ההפגנות של מנחם נפתלי ואלדד יניב.
"ולמה אתם לא מפגינים נגד השחיתות של אברהם גבאי שלקח מכולכם כסף מחשבונות הטלפון?" שאלתי.
"זה לא חשוב," ענו לי.
"אז תודו על האמת, אתם בעצם לא מפגינים נגד השחיתות אלא בעד כיבוש ערבי-מוסלמי באצטלה של מאבק בשחיתות."
"אין דבר כזה כיבוש ערבי." ענתה לי אישה.
הפגנה רק נגד השחיתות של ביבי אינה הפגנה נגד שחיתות – אלא הפגנה תומכת שחיתות. מאבק בשחיתות חייב להיות אוניברסלי.
היחסיות הצבועה של רודפי הצדק נגד ביבי נחשפה ע"י עורך "הארץ" אלוף בן שהעלה את הדילמה – האם אין לוותר לנתניהו על חטאי השחיתות שלו תמורת הסכמתו לכיבוש ערבי של יהודה ושומרון:
"בכל פעם שמנהיג הימין הישראלי מתקרב בדיבורים או במעשים למהלכי שלום, מתעוררת מחדש 'דילמת השמאלן': האם להאמין לו ולתמוך במדיניותו, למרות הנזקים שגרם בזירה הפנימית, ובמקרים של בנימין נתניהו ואריאל שרון, גם למרות השחיתות והחקירות?.. הדילמה הזאת תתעורר מחדש עכשיו ביחס לנתניהו... אין ספק שנתניהו אוחז בסמכות העליונה בישראל [בנושא] הפלשתינים." (אלוף בן, "הארץ", 27.9.18)
כתב "הארץ" האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, מיכאל בריזון נתן את התשובה המוסרית:
"לו היה נס מתרחש ונתניהו היה מסכים לעסקת 'סוף לכיבוש (היהודי) תמורת סוף לתיקים', היה זה ממש פשע נגד האנושות לסרב לה. שום דילמה לא היתה מתעוררת, ומאומה גם לא היה נגרע מכבוד מערכת המשפט. נהפוך הוא. זה היה אות כבוד להבנתה, כי לפעמים ראוי שקדושת הדין, תפארת המשפט, חשיבות האכיפה וכבוד הצדק יכופו את ראשם מול המציאות האפרורית ושיגיונותיה. שהרי בסופו של דבר, תכלית החוק והמשפט היא להגן על החיים, ולא להרבות מוות, רֶשע והשחתה." (מיכאל בריזון, הו היתממות קדושה, "הארץ", 8.10.18)
בנוסף מחזק בריזון את דבריו של כתב "הארץ" יוסף קליין שתובע לסלק לחלוטין שופטים דתיים ממערכת המשפט כי הם אינם יכולים לשפוט לפי הצדק שלו.
הנה כי כן תורת "האיתרוג" מבית היוצר של אמנון אברמוביץ היא לפתח חטאת רובץ.
הנה הסכנה האמיתית לחברה הישראלית.

תמר או אשת פוטיפר*
בדומה לצדק בארץ הנשפט לפי אינטרסים פוליטיים שלא מן העניין, גם בארה"ב פרשת מינויו של השופט קבאנו היא עוד סימפטום לשיפוט שאינו לעניין אלא לפי האינטרס הפוליטי של הרפובליקנים או הדמוקרטים.
בהשפעת תנועתMe Too המוצדקת, החלו מסעי ציד שלעיתים הקשר בינם לעניין ההטרדה המינית הוא קלוש, והוא מותנה הקשר פוליטי, ומבטל לחלוטין את חזקת החפות. די להעלות אשמה והאדם נידון לכל חייו.
לכן בכל דיון בהטרדה מינית יש לדון לפי הכלל: "תמר או אשת פוטיפר".
תָּמָר, בתו של דוד המלך מנישואיו למעכה בת תלמי מלך גשור ואחות אבשלום. היתה ידועה ביופייה הרב. אמנון אחיה מאב, בכורו של דוד, אנס אותה, ומאוחר יותר נרצח כנקמה ע"י אבשלום אחיה. (שמואל ב' פרק י"ג)
אשת פוטיפר, סריס פרעה, שר הטבחים, ניסתה לפתות את יוסף לשכב איתה, ומשלא הצליחה, העלילה עליו עלילת שקר שהוא ניסה לאנוס אותה, ועקב כך הושלך יוסף, על ידי פוטיפר אדוניו, לבית הסוהר. (בראשית, ל"ט, ז)
אסור לדון גבר או אישה רק על סמך תלונה. יש לברר טוב את העובדות. אדם הוא זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו.

* אשת פוטיפר, במסורת המוסלמית זוליכה, וגם זולייכה, סוליקה וזליכה, ובצורתו "סוליקה" הפך לשם מקובל אצל יהודי צפון אפריקה. ידוע הסיפור על הנערה היהודייה ממרוקו סוליקה חגוואל, שמתה על קידוש השם כדי שלא להתאסלם ולשמור על יהדותה.
אברהם דוד שלונסקי הלך בעקבות המסורת המוסלמית ובשירו "ליל זוליכה" השתמש בביטוי "ליל זוליכה" כתיאור של ליל פיתויים ארוטי.
בשל הדמיון המילולי בין פוטיפר לפוטיפרע, יש מחז"ל המזהים את פוטיפר כאביו של אסנת בת פוטיפרע, שהיתה עתידה להיות אשתו של יוסף: "פוטי פרע – הוא פוטיפר, ונקרא פוטיפרע על שנסתרס מאליו, לפי שלקח את יוסף למשכב זכר." (רש"י על ספר בראשית, פרק מ"א, פסוק מ"ה).

שיטת הפלפול התלמודית בנוסח מודרני
"זכות השיבה היא אינטרס ישראלי"
בישיבות הליטאיות באירופה היתה נפוצה שיטת "הפלפול", עיסוק בחשיבה תיאורטית שאינה נוגעת לפסיקת הלכה, ושכל עניינה היה לחדד את השכל במניפולציות לוגיות.
מסתבר ששיטת הפלפול התלמודי קיימת גם אצל אבירי המאבק במה שקרוי הדתה.
הנה ראו את הפלפול התלמודי של כתב "הארץ" רמי לבני (בן לפולני מוודז').
"זכות השיבה" לישראל אותה תובעים הערבים, קובע לבני, היא דווקא אינטרס ישראלי. שכן "טובתה העמוקה (של ישראל) מחייבת ניהול משא ומתן להסדר קבע, הנשען על חליפין שבהם הפלסטינים יוותרו על הקלף החזק ברשותם – סוגיית הפליטים – ובתמורה ישראל תוותר על השליטה בירושלים המזרחית ובהר הבית, ותיסוג לגבולות 67' (עם חילופי שטחים מינימליים). זהו הציר הבריא היחיד של משא ומתן מאוזן, שיוכל להוביל לשלום." (רמי לבני, אני בעד זכות השיבה, "הארץ", 2.10.18).
לבני ממשיך להתפלפל: "ויש יתרון נוסף לסיטואציה הנוכחית, ככל שהיא אנומלית, שבה זכות השיבה היא שאלה פוליטית אוניברסלית, שמטופלת באופן נפרד מתיקי פליטים הקשורים לסכסוכים אחרים בעולם, כאשר הקהילה הבינלאומית אינה מנרמלת את מעמד הפליטים עד שלא יימצא פתרון לבעייה הפלסטינית. היתרון הוא, שהעולם מכיר בכך שלנציגות הרשמית של הפלסטינים (אש"ף) בלבד יש הזכות להחליט על גורלם של הפליטים כולם, ומצופה שכך יקרה עם כינון – מוסכם עם ישראל – של מדינה פלסטינית. כשאש"ף יסכים על כך עם ישראל, יבוא הקץ על שאלת הפליטים. הנה עוד הוכחה. זכות השיבה היא אינטרס ישראלי."
ומה יקרה אם תנועת הרוב בקרב הפלישתינאים, תנועת החמאס, לא תכיר בהחלטת אש"ף בביטול זכות השיבה? הרי גם אם יוותר אבא של מאזן על זכות השיבה (דבר שלא יעשה לעולם) איזה ערך יש לחתימתו?
לעזאזל המציאות. המציאות אינה חשובה, חשוב רק הפלפול. אבל במקרה דנן אין מדובר על חריפות השכל, אלא על טמטומו.

חיבוק מחבל מתאבד
יהונתן צ'רקסקי-גפן פירסם עצמו לבוש בחולצה, שעליה מודפסת הכתובת: "כל מה שצריך מחבל מתאבד זה חיבוק."
https://www.israelhayom.co.il/article/596309
נמליץ לו שבמהרה ימצא מחבל מתאבד להתחבק איתו, ואז יזכה בתהילת עולם לפחות כמו עאהד תמימי שהוא השווה אותה לאנה פרנק.

אהוד ברוג-ברק – מהחשישיים למסחר חשיש
אנשי כת החשישיים המוסלמית ("מעשני חשיש" בערבית "חשישיוּן") היו לוקחים חשיש ורוצחים (מכאן המילה Assassin) – והנה אנחנו למדים השבוע שיו"ר מפלגת העבודה לשעבר, אהוד ברוג-ברק שהפך לסוחר חשיש, הרוויח ממנו כבר ארבעה מיליוני שקלים.
http://rotter.net/forum/scoops1/505506.shtml
ברוג-ברק המגלה לאחרונה תאוות רצח המתבטאת בינתיים במילים בלבד, יוכל אולי דווקא להירגע קצת אם יצרוך קצת קנאביס לשימוש עצמי.
מעניין מה אומרים אבות תנועת העבודה הישראלית הציונית-סוציאליסטית על כך שיורשם הוא קפיטליסט ולא סתם קפיטליסט, אלא סוחר חשיש.

שיח לוחמים או שיח שנאה
לפני כחודש השתתפתי במקצת האירועים של שבוע התרבות היהודית שנערך כל שנה בווארשה, וכתבתי על כך.
בחזרה בלובי של אינטרקונטיננטל פגשנו את השחקן שמואל וירצר-עצמון. מייסד תיאטרון היידישפיל. למרות גילו, 89, הוא היה מלא עזוז, והסתובב כחתן בחופתו. בקול רם ועבה של שחקן הוא דיבר בפולנית עם אורחיו. הוא אורח כבוד בפסטיבל היהודי של ורשה, וזוכה מהם לכבוד הראוי.
בתור ילד אני עוד זוכר אותו מופיע במשק עם שמוליק סגל ושמוליק רודנסקי – "שלושת השמוליקים".
"הפולנים," הוא אומר לנו, "מתגעגעים לתרבות היהודית. היידיש," הוא ממשיך, "היא תמצית התרבות היהודית. הנה אפילו החרדים שומרים על האידיש כמהות היהדות."
ואז הוא מתחיל להתקיף את הקיבוצים. "הקיבוצים," הוא אומר, "יצאו נגד האידיש, כשאני באתי לארץ הם היו התרבות השלטת. איפה הם היום? רק תרבות האידיש היא קיימת והיא המהות היהודית."
"סלח לי," השבתי לו, "ראיתי היום בבית הקברות את הקבר של מרק אדלמן מהבונד, המפלגה שחרתה על דגלה את שפת האידיש והיתה נגד העברית והציונות, איפה התרבות הזו היום? נעלמה לחלוטין. העברית היא מהות היהדות, לא האידיש."
עם כל הכבוד לתרבות האידיש אין צורך לרוממה ולפארה על חשבון העברית או על חשבון תרומת הקיבוצים והציונות.
חשבתי איך זה הפכו הקיבוצים למוקד של שנאה מכל צד בחברה הישראלית.
הרביזיוניסטים וארגוני "הפורשים" שנאו את הקיבוצים כנושאי דגל ההסתדרות, ההגנה, והפלמ"ח. היהודים הערבים ראו בקיבוצים עשירים המנצלים את ערי הפיתוח. בהקשר זה אי אפשר לשכוח את נאום ההסתה הגבלסי בו הסית מיצ'יסלב בגון-מנחם בגין נגד "הקיבוצים המיליונרים בעלי בריכות השחייה."
בימינו אשכנזים מחוגי האקטיביסטים הפרו-איסלמיים מאשימים את הקיבוצים בפשעי מלחמה נגד הערבים, וכיו"ב.
ועכשיו גם דוברי האידיש?

בערב שבת הצטרפנו לתפילה בבית הכנסת נוז'יק, בית הכנסת היחיד ששרד בווארשה ושופץ.
בבית הכנסת נכחו עשרות נערים ונערות חלקם ממדינות שונות בעולם, וקבוצה גדולה משוהם. כולם לבושים לבן. הנערות עולות לעזרת הנשים.
הנערים כולם משתתפים בסדר מופתי בתפילה. הם יודעים בדיוק מתי לשבת, ומתי לעמוד, ומתי להסתובב כאיש אחד לאחור.
כולם קראו מספר תפילות שחולק להם, ספר הכולל בסופו "תוספות" מוסף ספרותי.
התחלתי לעלעל ב"תוספות" שכללו קטעים המתייחסים לשואה. מן הסתם קטעים שהוקראו להם ע"י מדריכי הסיור.
אחד הקטעים היה מהספר "שיח לוחמים", מכתב ששלח עופר פניגר ז"ל, בן קיבוץ גבעת חיים איחוד, שנפל בקרב הצנחנים על גבעת התחמושת בירושלים, לחברתו, בראשית 1963.
כשחזרתי הביתה לקחתי לידי את הספר הישן של הוריי במהדורה הראשונה שם הופיעו כולם בשם פרטי בלבד, אבל עופר פניגר ז"ל מופיע בשמו המלא בשיחה בקיבוץ עין החורש, שם הוקרא מכתבו ע"פ בקשתו של אבא קובנר בשיחה על השפעת השואה על הלוחמים: (שיח לוחמים, עמ' 167)
"אני כותב אלייך משום שאין אדם בעולם הזה שאוכל לומר לו את אשר מתרחש בי כעת. הרדיו מנגן ג'ז וזמרות שרות לקול קצב הליווי, כשהכול חי ומלהיב. גמרתי כרגע לקרוא ספר זוועה על השואה, 'בית בובות', ואני חש בכל נשמתי את זוועות השואה האיומה הזאת.אני יודע שיהיו כאלה שיעקמו שפתיים, יגחכו בלבם, יאמרו: 'תמהוני' לשמע הדברים שאומר כעת. משום כך אומר אותם רק לך .
"לא אומר שאני מרגיש את אשר הם הרגישו, אותם נידוני מוות שחיו בצלו ללא תקווה, אולם אני חש זאת בכל האבדון והאימה הניבטים מעיניהם היהודיות, החכמות, היודעות לסבול כל כך, מאחורי גדרות מחושמלות. לעולם איני שוכח זאת! ביקרנו בבית שהוקם לזכר השואה בקיבוץ לוחמי-הגטאות, הבטתי בתמונות והבנתי! אחרים לא הבינו, לא תפסו, אמרו שאי-אפשר לתפוס זאת. ולאחר מכן, כשחזרתי, צחקו והתנהגו כאילו לא קרה דבר. אני הבנתי, תפסתי, וידעתי שאסור לשכוח.
"אני זוכר, עוד בצ'כיה, בפראג, לקחה אותנו מטפלת גויה מטופשת לסרט על זוועות הנאצים בכפרים הצ'כיים. כבר אז זועזעתי, עד כי לא ידעתי את נפשי מרוב אימה. הדבר הטביע חותמו בי. אני יושב בערבי השואה, מסתכל בעיניהם של אלו שהיו שם ועתה יושבים כאן, וכל כולם חוסר אונים ואוזלת יד.
"אני מרגיש כי מתוך כל הזוועה וחוסר האונים, צומח ועולה בי כוח עצום להיות חזק, חזק עד כדי דמעות, חזק וחד כמו סכין, שקט ואיום, כזה רוצה אני להיות! אני רוצה לדעת ששוב לא יביטו עיניים תהומיות מאחורי גדרות חשמל! הם לא יביטו כך רק אם אהיה חזק. אם נהיה כולנו חזקים! יהודים חזקים וגאים! לעולם לא להיות מובלים שוב לטבח.
"כאשר אני רואה יהודי חרד, תמונה או מילה המזכירה כל זאת, אני מצטער על כל רגע שבזבזתי בצבא ולא ניצלתי להיות טוב יותר, מסוכן יותר.
"בסיירת היינו כאלה. היינו מהירים, חזקים ושקטים, כמו שדים. הלכנו בלילות הארוכים ברגליים חזקות, עלינו הרים והרגשנו שאנחנו יכולים להם. עשינו כל אשר לא האמנו שיכולים אנו לעשות, והיינו בטוחים בכוחנו. היש הרגשה טובה לחייל, מהיות שקט, ערני ומסוכן? היינו חולפים על פני יישובים, הרים ושדות, כמו צללים, ולא נודע כי היינו ונעלמנו.
"היה מסדר סיום קורס. עמדתי במסדר מתוח ומצאתי את עצמי מביט בעננים שבאופק, ומחפש את אותה גאווה של כוח. ניתקו העיניים מהעננים ונפלו על הקצינים העוברים לפני המסדר. שוב לא היו אלה אותם קצינים שראיתי אצלנו. האמנתי ובטחתי בכוחם."

לפני שלוש שנים חזר הספר "שיח לוחמים" לתודעה כאשר הקולנוענית מור לושי פרסמה סרט המציג את הסלילים הגנוזים של "שיח לוחמים" במטרה להציג את חברי השיח כפושעי מלחמה.
https://www.youtube.com/watch?v=Lo6hJZVF8Lw
(גילוי נאות העברתי לה בזמנו הצעה לעשות סרט בנושא: "חיפוש ערבי-מוסלמי שאינו גזען", אך כמובן שהיא, כדור שלישי לאנטי-ציונים, כבר הסבא היה קומוניסט אנטי-ציוני בפולניה שגורש משם, ובגלל היותו קומוניסט לא יכול היה לקבל ויזה לאמריקה והגיע לארץ, ובייחוד מפני שאי אפשר לעשות כסף מסרט על גזענות ערבית – היא לא קיבלה את ההצעה).
השנה יצא הספר במהדורה חדשה עם קטעים שאז נגנזו. ומסתבר שהשנאה לקיבוצים ולשיח שלהם לא פסה מן הארץ.
תום שוורין-שגב פרסם ביקורת נוטפת ארס על הספר והקיבוץ המתבטאת כבר בשמה: "מהדורה מורחבת לאלבום הניצחון של האליטה הישנה" (תום שגב, "הארץ", "ספרים", 21.8.18).
בתגובה למאמר הארסי והשקרי – העמיד יואב ויגודסקי-אהרוני את הדברים על דיוקם במאמר מבריק:
(יואב אהרוני, "פולמוסים בצריח", "הארץ", מוסף ספרים, 7.9.18)
https://www.haaretz.co.il/literature/letters-to-editor/.premium-1.6444803
שוורין שגב: "המהדורה החדשה מצטיירת כניסיון להשיב לחיים את המיתוס שהספר נועד לייצר כשהוצא לראשונה."
אהרוני: "העיוות ההיסטורי גס וזדוני. הקובץ המקורי לא נועד לייצר שום מיתוס, מי בכלל חשב על מיתוס. הוא ראה אור בתנועה הקיבוצית ב'הוצאה פנימית בלבד, לא להפצה' והודפס במיספר עותקים מצומצם. מטרתו לא היתה 'לייצר מיתוס' כי אם לדובב לוחמים צעירים בקיבוצים, שרובם התנסו לראשונה בחייהם במלחמה."
שוורין-שגב: "השיחות התקיימו בדרך כלל בלילות, לא ברור מדוע," מלמדנו שגב בסרקזם לעגני.
אהרוני: "מה לא ברור פה? ביום הצעירים האלה עבדו בשדה ובמטע, ברפת, בתעשייה ובחינוך. הלילה לא היה 'זמן הווידוי' או 'זמן הסוד'. הוא היה פשוט הזמן הפנוי האפשרי."
שוורין-שגב: "נראה שמוקדם מאוד, עוד בשלב ההקלטות, נועדו השיחות הללו להגן על מעמדם של תושבי הקיבוצים באליטה הישראלית," מסביר שגב בתחושת עליונות מופגנת.
אהרוני: "יש רק בעייה קטנה אחת עם דבריו אלה: זו אינה האמת! המשוחחים לא היו 'אליטיסטים' ולא ידעו שהם 'אליטה'. הם דיברו בלי כל מודעוּת יח"צנית על חוויות המלחמה וההתמודדות עם חרדות, פציעה ואובדן."
שוורין-שגב: "מתברר שרבים מהמשתתפים לא היו קיבוצניקים רגילים, כי אם בנים לבעלי ייחוס וכל מיני תפקידים, לרבות פוליטיקאים, בהם שרים וח"כים," מנסה שגב לנתץ ברמיזה עוד דבר מירמה שהגניבו לכאורה האליטיסטים-לכאורה לקובץ.
אהרוני: "אני מתקומם בכל ליבי נגד המילים השקריות האלה. כל אחד מהמשתתפים בקובץ שהגיע עם השנים לעמדת השפעה בחברה האזרחית או בצבא הגיע לכך בזכות עצמו, לא בזכות אבות ולא ב'ירושה'. זאת ועוד: אי אפשר להתייחס אל משתתפי השיח על פי מה שנהיו 50 שנה מאוחר יותר. אפשר ומותר להתייחס אל כל אחד ואחד מהם רק על פי מי שהיה אז, בשיח בן הזמן."
שוורין-שגב: מתרעם על התרמית-לכאורה בכיתוב "בהוצאת חברים צעירים" שהופיע במהדורה הראשונה, בטענה כי "47 מבין 113 הדוברים היו בזמן השיחות בני 27 ויותר".
אהרוני: "אכן, קשישים מופלגים! אברהם שפירא (פצ'י), העורך הראשי, היה זקן עתיר ניסיון בן 32, עוז הישיש היה בן 28, יריב בן-אהרן בן 33 ומוקי צור בן 29. איך העזו הם וחבריהם למערכת 'שדמות' ו'שיח לוחמים' להונות את הציבור ולקרוא לעצמם צעירים?"
שוורין-שגב: "רובם (של משתתפי השיח) עזבו את הקיבוצים," מגלה לנו ההיסטוריון המתיימר לחשוף את האמת.
אהרוני: "הנתונים מראים את ההיפך: עברתי על רשימת שמות המשתתפים ב"שיח לוחמים" אחד־אחד: 72% מהם נשארו חברי קיבוץ עד היום או עד מותם, ורבים מהם – כמו יפתח גוטמן מקיבוץ נען, ששגב מזכיר כחריג – המשיכו לעבוד כל חייהם בענפי החקלאות, התעשייה, החברה והחינוך בקיבוציהם; 16% נוספים נשארו חברי קיבוץ במשך עשרות שנים אחרי מלחמת ששת הימים ורק 12% עזבו אחרי שנים מעטות. כלומר, שיעור העוזבים מבין משתתפי השיח נמוך במידה ניכרת משיעור העזיבה הממוצע באותן שנים של בני קיבוצים. לדעתי, המסקנה היא שמשתתפי 'שיח לוחמים' הינם באמת המייצגים הנאמנים של החברה הקיבוצית הערכית, ולא מתחזים 'אליטיסטים' שניצלו את היותם 'בעלי ייחוס' כדי לבנות לעצמם שם, רכוש ומעמד."
שוורין-שגב: "בדרך כלל סיפרו המשתתפים שהם עצמם לא ביצעו פשעי מלחמה והודו רק שפשעים מסוימים בוצעו על ידי אחרים, האם ייתכן שהמשתתפים לא סיפרו על פשעי מלחמה שהם עצמם ביצעו מפני שלא ביצעו פשעים כאלה?"
אהרוני: " לא מצאתי שום פשע מלחמה שהוסתר או טושטש, רחמנא ליצלן."
אהרוני מסכם את דבריו: "לא אל שכר יצאו עורכי 'שיח לוחמים' כאשר נסעו בלילות יולי ואוגוסט 1967 לדובב את הלוחמים ששבו זה עתה ממלחמה קשה. לא לתהילה נשאו את ראשם. לצערי, הביקורת של תום שגב רוויה אי-אמת ונעדרת תום, גם שגב אין בה."

תומס ופטרוס מצילים את ישראל
תמיד תמהתי מדוע יהודים כשרים נקראים ע"ש קדושים נוצרים. אבל הנה שני יהודים כשרים האוחזים בשם האפוסטולים של ישו, תומס ופטרוס, מציעים גאולה לישראל.
העיתונאים היהודים-אמריקאים תומס לורן פרידמן, ופטרוס ביינרט.
עיתונאי הניו יורק טיימס, תומס לורן פרידמן, העניק ראיון לעיתון "מקור ראשון".
(צביקה קליין, ראיון עם תומאס פרידמן, "מקור ראשון", 21.9.18)
תומס פרידמן גדל בבית יהודי קונסרבטיבי, ולמד בתלמוד תורה. השתתף מילדות במחנה קיץ יהודי בשנות השישים. ושלושה קיצים בילה גם בקיבוץ החותרים. בנותיו שומרות זיקה ליהדות אך פחות לישראל.
הוא עם דניס רוס ייסדו בית כנסת קונסרבטיבי במרילנד, אך בגלל ביטול מתווה הכותל הם החליטו פה אחד בבית הכנסת להפסיק את גיוס הכספים לבונדס כפי שעשו שנים רבות.
הוא קובע שלעולם לא יתמוך בתנועת החרם, אך הוא תומך ב"שוברים שתיקה".
הוא מתנגד להחלטת טראמפ להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. ומתנגד לסיפוח ירושלים העתיקה לישראל.
הריאיון משקף את הקרע הגדול של ישראל עם היהדות הליברלית בארה"ב, אבל הדבר המדהים ביותר בראיון הוא הגילוי מתי בעצם הגיע השבר הגדול בין תומס פרידמן למדינת ישראל.
פרידמן מסביר: "גדלתי בשנים של מלחמת ששת הימים, תקופה של גאווה ענקית. כולם היו אומרים אז 'תראו מה המדינה היהודית הקטנה שלנו עשתה.' לצערי שנת 1973 שינתה את הגישה כלפי ישראל."
כלומר דווקא החולשה הגדולה של ישראל במלחמת יום הכיפורים, כשהיא עמדה על נפשה, דווקא אז הפסיק תומס פרידמן את גאוותו בישראל. בישראל החזקה הוא התגאה, לישראל החלשה הוא מתנכר. כמה עצוב.
תומס הקדוש, השליח של ישו, הגיע לפי המסורת הנוצרית להודו שם הפיץ את בשורתו.
תומס העיתונאי הלא קדוש הגיע לארץ ישראל ומבשר את חולשת היהודים. האם הוא מקבל כך את אהבת הגויים?

תיקון טעות
אכן טעיתי. שמו של המלחין והחזן הוא ד"ר מרדכי סובול ז"ל.
תודה ליוסי דה ליאון על התיקון.

נעמן כהן
התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.
(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).