ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי. עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".
על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

י. אבנרי על רבין
המשך הפרק מהגיליון הקודם
הצעד שהוביל להקדמת הבחירות לכנסת התשיעית, בהן עלה הליכוד לשלטון, היה "התרגיל המבריק", בו הדיח רבין את שרי המפד"ל מן הממשלה, עקב הימנעותם בהצבעה על הצעת אי אמון בממשלה בנושא הגעת מטוסי ה-F-15 בשבת, בדצמבר 76', ומיד התפטר והקדים את הבחירות. במשך השנים הותקף רבין שוב ושוב על אותו התרגיל, שלטענת מתנגדיו שבר את הברית ההיסטורית בין תנועת העבודה והמפד"ל ותרם לעליית הליכוד לשלטון.
אבנרי תמך בתרגיל והעלה אותו על נס: "יצחק רבין הוא אדם סגור מאין כמוהו. מעטים מאוד מכירים אותו מעבר להיכרות שטחית וחיצונית. לרוב מכריו, וביניהם חברי הממשלה, הוא נראה כאדם הדוחה החלטות, שאינו יוזם שינויים מפליגים, המסתפק במציאת פתרונות מעשיים קטנים לבעיות המעשיות הקטנות של היום יום. זהו רבין של פרשת קדום, של הבעיות הכלכליות, של חוסר השינויים במבנה הממשלה. אולם מתחת לרבין זה, חבוי רבין אחר. זה איש המתמודד עם בעייה שאי אפשר עוד לדחותה, המנתח אותה מבלי להתייעץ עם איש, המקבל החלטה קיצונית ונועזת ומבצע אותה במהירות המדהימה. זהו רבין של ששת הימים ואנטבה."
הדברים נכתבו מיד לאחר התרגיל, במאמר שנקרא "רבין מסיר את הכיפה". לטענת אבנרי, מטרת רבין היתה לעשות צעד גדול שיביא להישארות מפלגתו בשלטון. צעד זה, יכול היה להיות יוזמת שלום אמיצה, שתעביר את סדר היום הציבורי מהכישלונות בתחום הפנים להצלחה בתחום מדיניות החוץ. צעד כזה לא יכול היה להיעשות כשהמפד"ל הניצית יושבת בממשלה, ולכן רבין יזם את התרגיל כדי להיפטר ממנה. "כמו במבצע צבאי הבנוי כהלכה, השיג גם מבצע זה שורה של יעדים שונים, במישורים שונים, גרם לאנדרלמוסיה ואי ביטחון במחנה יריביו... נטל את היוזמה לידיו. זהו... יתרון עצום בכל מערכה... שינה לחלוטין את דימויו בעיני הציבור, הוכיח שיש לו התכונות החביבות על הקהל הישראלי. הדבר התבטא בתגובות נוסח 'הוא גבר', 'הוא עשה שרירים', 'יש לו ביצים'. שינוי היחס לרבין שהחל בפרשת אנטבה התקדם עוד יותר."
אם אכן כוונתו של רבין בתרגיל היתה מדינית ומרחיקת לכת כזו, הרי שפגישתו הבלתי מוצלחת עם הנשיא האמריקאי החדש ג'ימי קרטר פגעה מאוד ביכולתו לבצעה. זמן קצר מאוד אחר כך, התפוצצה פרשת חשבון הדולרים של רבין והוא התפטר מתפקידו. אורי אבנרי, שבמשך עשרות שנים נלחם בכל המנהיגים בשל שאלות של שחיתות, ושיצא בכותרות ובסקופים מרעישים גם כשמדובר היה בשמועות בלתי בדוקות, כתב על רבין, לאחר התפטרותו, את אחד ממאמריו המפרגנים ביותר. באותם ימים נראה היה שרבין הגיע לסוף דרכו, ומאמר זה היה מעין הספד פוליטי. אבנרי מעולם לא נקט בשיטת "אחרי מות – קדושים אמור" גם כאשר אדם מת, ובוודאי שלא כאשר אדם סיים את חייו הפוליטיים, ולכן המאמר המפרגן בולט כל כך לעומת סגנונו הבוטה כלפי מדינאים האחרים שפרשו.
במאמר שנפתח באזכור הצעתו את רבין לראשות הממשלה, הוא הזכיר את מערכת היחסים ביניהם מאז מלחמת העצמאות וציין שמאז הוא עקב אחריו מרחוק. הוא תיאר אותו כמוח האסטרטגי של צה"ל, הזכיר שקידומו עוכב על ידי ב"ג בשל סיבות פוליטיות, וציין שהיה הטוב שברמטכ"לי צה"ל. "התרשמתי שרבין הוא קצין אחראי, בעל ערכים מוסריים. לאחר מכן התרשמתי, כמו כל אזרחי ישראל, מן הנאום שנשא בעת שהוענק לו תואר ד"ר כבוד על הר הצופים. הרמטכ"ל המנצח דיבר בצניעות, ללא מליצות מיליטריסטיות, בסגנון הומניסטי מובהק. הוא נראה לי כנציג התכונות הטובות ביותר של הדור שגדל בארץ. מפעם לפעם נודעו הדברים שאמר בחוגים סגורים, מתוכם הצטייר כאדם בעל דעות יוניות מובהקות. האיש נשא חן בעיניי יותר ויותר. משום כך השתמשתי בהזדמנות הנדירה שניתנה לי, בלשכת הנשיא, להעלות את הרעיון שאיש זה יכול לכהן כרוה"מ.
... מעולם לא התחיל ראש ממשלה בישראל במילוי תפקידו כשהוא נהנה מאשראי ציבורי כה עצום כמו יצחק רבין. במשך כמה חודשים היה כמעט דיקטטור. לא היה לו תחליף. המפלגה, שהצרה את צעדיו של דוד בן גוריון גם בשיא שלטונו, חדלה לתפקד. האופוזיציה היתה חסרת אונים. שמחתי כאשר נבחר רבין וחרדתי לגורל שלטונו. ידעתי כי אשראי כזה, כפי שניתן לו, יכול להתבזבז בנקל.
מאז, במשך שלוש שנים ארוכות, ראיתי כיצד מתגשמות האזהרות אלה. כאב לי הלב, מפני שאבדה הזדמנות גדולה לשינוי פני המדינה. וגם מפני שיצחק רבין יכול היה להיות ראש ממשלה גדול הרבה יותר.
במשך שלוש השנים האחרונות מצאתי עצמי מאוד פעמים במצב קשה. נשאלתי: ניכר שאתה אוהד את האיש. מדוע?
התקשיתי להסביר.
כי התנגדתי לרבים ממעשיו של יצחק רבין והייתי ער לכל מחדליו. מתחתי עליו ביקורת קשה, לפעמים קטלנית. הייתי אחראי לפרסום הפרשיות שכירסמו את שלטונו. ובכל זאת... בכל זאת מה? הייתי בטוח כי יצחק רבין הוא אדם בעל ערכים, אם ייסלח לי השימוש במונח ירחמיאלי זה. הייתי משוכנע לחלוטין במידת אחריותו. האמנתי שבשום מקרה לא יניח לאינטרס אישי שלו להשפיע עליו לעשות דבר שהוא לרעת המדינה – במודע, מכל מקום. ידעתי שאינו פועל למען הכותרת של יום המחרת, שאינו הרפתקן. כפי שנאמר לא פעם: 'אפשר לישון בשקט בלילה'.
... רבין אינו אמן פוליטי, המשול למלחין או לסופר, הרואה בעיני רוחו עולם אחר וניגש לבנייתו. הוא אדם הרואה בעיות קיימות ומנסה למצוא להן תשובות במסגרת הקיים.
... רבין קיבל החלטות מרחיקות לכת, חלקן גלויות חלקן סודיות – החל בהחלטת אנטבה הדרמטית וכלה בהחלטה הקשה לעזור לנוצרים בדרום לבנון.
המגרעת של רבין היתה בכך, שגם ההחלטות הנועזות שלו נתקבלו במסגרת מציאות קיימת ולא תוך ניסיון לחרוג ממנה."

בהמשך מאמרו הזכיר אבנרי את חילוקי הדעות העמוקים ביניהם בנושא הפלשתינאי. "לא הצלחתי לשכנע אותו, אך תמיד הייתה לי הרגשה, שהדבר ייתכן ביום מן הימים, כאשר ישתנו הנסיבות הפוליטיות. אולם מעולם לא ניסה להפריע לי... לקיים מגעים כאלה... קודמיו היו בלי ספק מפעילים נגדנו את שירותי הביטחון תוך עיוות החוק. יתכן שכך יעשו יורשיו. אך בתקופת כהונתו של רבין היה בטוח לפחות, כי כל המוסדות יפעלו במסגרת החוק."
אבנרי טען שחולשתו העיקרית של רבין היא בתחום התקשורת. הוא אדם סגור מטבעו ותנועותיו העצבניות מעידות על ביישנות. אין הוא אדם של SMALL TALK אם כי לא פעם "הפתיע בחוש הומור צברי יבש."
רבין, טוען אבנרי, אינו מוכן ואינו יודע לקבל עצות. "לפיכך לא היה מסוגל לטפל בשני נושאים מרכזיים ששיעממו אותו: הכלכלה והמפלגה.
... החיים המפלגתיים הבחילו אותו. הוא, כרבים אחרים, קציני צבא ובעלי מקצועות אחרים, שבהם שולט ההיגיון האובייקטיבי, מאס בפטפטת הנוראה, בתכונות המכוערות כרגשנות הבלתי סבירה וחסרת התכליתיות של החיים המפלגתיים."
הסברו של אבנרי לפרשת הדולרים – "ליצחק רבין אין זמן ו/או חשק לעסוק בעניינים פרטיים. הכסף אינו מעניין אותו. עולמו הנפשי שלם וסגור, ואין בו מקום לעניינים אישיים. הניח את הטיפול בענייני הממון בידי רעייתו... לאה רבין פעלה במסגרת הנורמות שהיו מקובלות בחוגי הצמרת בתקופת גולדה-דיין-ספיר." את לאה רבין אבנרי מבקר בחריפות. הוא מאשים אותה בפרשה באופן בלעדי.
"הוא נפגע על ידי שיטה טובה שהוא עצמו הנהיג אותה. אחד הסממנים הבולטים, החיוביים ביותר של תקופת רבין, הוא היחס החדש כלפי עבירות שחיתות." לטענת אבנרי, כל הפרשה לא היתה מתפתחת כפי שהתפתחה, לולא ערכיו האישיים של רבין והנורמות שהנהיג במדינה. "במידה מסוימת ועצובה למדי, ניצח רבין דווקא בנפילתו.
... בשעה הקשה ביותר של חייו נגלה רבין במלוא שיעור קומתו. הוא קיבל החלטה אמיצה וחותכת. הוא תיפקד בצורה היעילה ביותר שבה יכול אדם לתפקד בשעה כזו. האיש... הוא איש כלבבנו. העם חש בכך ופתח אליו את ליבו.
מעולם לא היה יצחק רבין כה אהוד על אנשים כה רבים, כפי שהיה ברגע שהודיע על החלטתו."

צערו של אבנרי, כפי שבא לידי ביטוי בדברים אלה, אינו רק על רבין האיש, אלא גם על ההחמצה הגדולה – התבדות התקווה שרבין, כמייצג דור הצברים, דור לוחמי תש"ח, יוביל את המדינה למהפכה לה הוא מייחל זה עשרות שנים. הוא לא ראה ביורשיו האפשריים, פרס או בגין, אנשים שיוכלו להגשים את התקווה הזאת. לאחר עלייתו של בגין לשלטון, ביכה אבנרי את ירידת דור הצברים. הוא סבר שרבין גילם הן את היכולת והן את המגבלות של הדור הזה. הוא "היה מסוגל לגבש תאוריה לפתרון בעיות מעשיות אך הוא לא היה מסוגל לחרוג מן המוסכמות של הדור הקודם ולפרוץ נתיב חדש... לא היה מסוגל להנהיג את המהפכה הגדולה, בענייני פנים וחוץ, שמועדה הגיע מזמן. מעולם לא ניתנה לאדם הזדמנות כה נרחבת לשנות הכול, לפתוח דף חדש, להוביל את העם בדרך החדשה. ומעולם לא הוחמצה הזדמנות בצורה כה מוחלטת."
רבין אינו המחמיץ היחיד. הוא סמל לדור שהחמיץ. הביקורת על רבין והאכזבה ממנו היא ביקורת על הדור כולו ואכזבה ממנו. "קשה להעלות על הדעת טיפוס חיובי יותר מאשר יצחק רבין. הוא אדם אינטליגנטי. צנוע. פשוט הליכות. אחראי. בעל רצון טוב... בלתי מסוגל לתככים. התגלמות האדם הישראלי החדש, שהמפעל הציוני נועד ליצרו. ודווקא אדם זה ניצח על התמוטטות המערכת הפוליטית, החברתית והתרבותית של הדור."
כישלונו הגדול של רבין, לדעת אבנרי, היה התיישרותו עם ירושת הממסד הישן, בעיקר בסרבנות לפלשתינאים. על החמצתו הוא כתב: "הצבר הראשון והאחרון (לפי שעה) מבין ראשי הממשלה של ישראל, היה איש אינטליגנטי, שקול ומאוזן – אך הוא לא היה די גדול כדי לתת למדינה כיוון חדש."
המהפך הפוליטי לא הוריד את רבין מהבמה הציבורית וממנהיגות מפלגתו. אורי אבנרי המשיך לעקוב אחריו באופוזיציה ובממשלת האחדות.
בקיץ 1979, שעה שבארץ היתה אווירה של התפוררות שלטון בגין, ושיבתו המהירה של המערך בראשות פרס לשלטון, זיעזע רבין את מפלגת העבודה, בפרסמו את ספרו "פנקס שירות". התקפתו החריפה על שמעון פרס בספר, יצרה סערה ציבורית חריפה. גם אבנרי כתב על הפרשה.
הוא כתב ש"מזה שנתיים וחצי מתהלך האיש ובליבו ההרגשה שנעשה לו עוול נורא. הוא מאמין שחבריו ועמיתיו חברו יחד כדי לתקוע סכינים בגבו, שבמשך שלוש שנות כהונתו כראש הממשלה חתר שמעון פרס ללא לאות תחת מעמדו. והנה בא זימרי הרשע ותובע לעצמו את שכרו של פנחס הצדיק. או-טו-טו יכול פרס להיות ראש ממשלת ישראל... לרבין יש יעד עליון: למנוע את מסירת השלטון בידי שמעון פרס. אין מנוס ממחשבה שזה חשוב לו אף מהפלת שלטון הליכוד...
השאלה היא: האם זוהי האמת? האם נכונות העובדות? ... עד כמה שאני יכול לשפוט, התשובה חיובית...
קשה למצוא טיפוסים שונים יותר מאשר רבין ופרס. כאשר מצאו השניים את עצמם בממשלה אחת, בהנהגת רבין, היתה ההתנגשות ביניהם בלתי נמנעת... ההתנגשות נערכה בזירה שבה מצטיין פרס ושבה נטול רבין כישורים כלשהם – האינטריגה."
אבנרי שב וניתח את אישיותו של רבין ואת תקופת שלטונו מאספקטים שונים ובעיקר מהאספקט של יחסיו עם פרס. הוא מאשים בפירוש את פרס בחתרנות בלתי-נלאית, אך האחראי לכך הוא ראש הממשלה – רבין." רבין אשם בעצמו במצב שנוצר. כאשר עמד על טיב היחסים בינו ובין שר הביטחון שלו, היה צריך לפטר אותו מהממשלה ולו במחיר נפילת ממשלתו."
אבנרי המשיך לאהוד את רבין ויחסו החיובי אליו נמשך במשך השנים, על אף שביקר אותו קשות בנושאים שונים, כמו עצותיו לשרון במהלך ממשלת לבנון ומדיניות רצועת הביטחון בלבנון, אותה עיצב רבין כשר הביטחון. יחס זה נשבר בתקופת האינתיפאדה. רבין כשר הביטחון ניצח על דיכויה. אבנרי הסיר את הכפפות, ולראשונה תקף אותו בצורה החריפה ביותר. הוא התמקד בתכונות השליליות אותן הוא מייחס לרבין ובראשן חוסר הדמיון. כעת הוא הדביק לו תכונה נוספת – אטימות רגשית ואנושית מוחלטת.
קרוב לחודש לאחר תחילת האינתיפאדה יצא "העולם הזה" בתמונת שער מאוד בלתי מחמיאה של יצחק רבין, כשמחצית פניו מוסתרת בכף יד. כותרת השער – "היד הקשה". כותרת המאמר הראשי של הגיליון היתה – "טרנספר זוחל." "מול פני המציאות," כתב אבנרי, "פעל... שר הביטחון יצחק רבין, על פי הכלל הישראלי: 'אם זה לא הולך בכוח, השתמש ביותר כוח'." על גירוש כמה ממנהיגי האינתיפאדה הוא כתב: "רבין מוכרח לעשות משהו כדי לקיים את יוקרתו כאיש קשוח ונוקשה. 'קשיחות' זו גורמת לפופולריותו הרבה בחוגים רחבים בארץ, בין השאר בקרב אוהדי מאיר כהנא, התחיה והליכוד. דווקא מכיוון שכל העולם מתנגד לאמצעי זה, מאפשר הדבר לרבין להפגין כי 'אינו נכנע ללחצים,' והדבר מקנה לו פופולריות נוספת בציבור פרימיטיבי." את הגירוש הוא כינה: "טרנספר זוחל," וטען שאין הבדל עקרוני בינו לבין רעיון הטרנספר של גנדי, אלא רק הבדל כמותי. "הטרנספר כבר מתחיל."
בתקופה זו של ראשית האינתיפאדה, החלו חוגים קיצוניים בשמאל להפיץ את אגדת שיכרותו של רבין. אבנרי טוען שאין שחר לאגדה זו. "הבעייה עם רבין אינה שהוא שיכור. להיפך. הבעייה שהוא פיכח מדי... הבעייה של רבין היא שאין לו דמיון, שהוא מסוגר ומנותק משהו, שהוא מתקשה ליצור קשר עם בני אדם. הוא מדכא את הרגשות שלו וזר לרגשות הזולת.
כשהוא מתפאר בכך שהוא גירש יותר ערבים מאשר אריק שרון, הרי הוא דומה קצת לילד התולש כנפיים מזבובים. אין הוא מתאר לעצמו כי זבוב יכול לחוש בכאב. בוודאי לא שאל את עצמו מעולם מה פירושו של גירוש למגורש, למשפחתו, לילדיו. או מה חשה משפחה כאשר הורסים את ביתה, או כאשר מודיעים לה שהילד שלה נהרג בהפגנה. אילו היה לו רגש לבני אדם, היה מבין את תחושותיהם. ייתכן שהיה מגיע למסקנה שכל המעשים האלה יביאו, בהכרח, לתוצאות הפוכות מן המיוחלות. יש עוצמה אדירה לרגשות של זעם, עלבון, מרירות, נקם. הם יכולים להפוך אדם קטן וחסר אונים לגיבור, וציבור חסר כוח ונכנע לעם לוחם. הרגשות הם חלק מן המציאות ומוח אנליטי אמתי לוקח זאת בחשבון. לרבין יש מום רגשי [הדגשה שלי א.ה.]. אין הוא מודע למום זה, ולכן אינו מבין שהמום משבש גם את תמונת המציאות שלו. אין זה רציונלי להתעלם מרגשות.
מי שאין לו דמיון כדי להבין זאת, ואמפטיה לבני אדם, יכול לחשוב בטעות שבני אדם משולים לחפצים, לפיונים, שאפשר לזרוק אותם ולבעוט בהם באין מפריע. זוהי בעייתו של רבין... רבין כלל אינו מסוגל לדמיין לעצמו מציאות שונה מזו הקיימת היום."
הוא משווא את רבין לשרון. שרון הוא בעיניו בעל דמיון, אם כי הוא מפנה את דמיונו לכיוון הבלתי נכון. "שתי הגישות [של רבין ושל שרון א.ה.] משלימות זו את זו. שרון הגיע לביירות, רבין יעץ לו איך להרעיב את אוכלוסייתה ולהשאיר את התינוקות בלי תרופות, חשמל ומים. יש הבדל אחד: אילו היה שרון עושה הרבה פחות ממה שעושה עכשיו רבין, היתה הארץ מתקוממת כמו בימי סברה ושתילה. ואילו רבין עולה בשיעורי הפופולריות."
שלושה שבועות אחר כך כתב מאמר בשם "מוח אנליטי". כותרת המשנה שלו – "מה קרה ליצחק רבין?" "המוח האנליטי של יצחק רבין הפך למבוך ללא מוצא."
בעקבות תוכנית מוקד בה השתתף רבין, מצא אבנרי 30 סתירות ב-30 דקות השידור. הוא תיאר את פעולותיו של רבין כמבטאות חוסר הבנה מוחלט של המתרחש בשטחים, בוז טוטלי לאוכלוסייה ומחדל טוטלי של הדרג העליון – יצחק רבין עצמו. אבנרי בז לטענתו של רבין לפיה לא ישיגו הפלשתינאים באלימות דבר, אלא במו"מ, בטענתו שרבין אינו מציע דבר רלוונטי למו"מ.
"צריך אדם להיות אלים מאוד מאוד כדי להאמין כי אווירה של הרג, פציעה, עוצר המוני, הרעבת אוכלוסייה וגירושים יכולה לטפח שכבה של מנהיגי ציבור שיסכימו להיות 'פרטנרים' למי שמבצע מעשים אלה," ומוסיף בלעג – "איזה מוח אנליטי מבריק! מה קרה למוח האנליטי המפורסם? איך מסוגל רבין לגבב תוך חצי שעה אוסף כזה של סתירות בולטות, עד כי מחשבה אינה מצטרפת למחשבה, ומשפט אינו מצטרף למשפט? זה מכבר ידענו כי יש לרבין מעין 'מחסום נפשי' בכל הנוגע לבעיה הפלשתינאית. הוא היה מסוגל לנתח מצב באופן מבריק באמת, עד שהגיע לעניין הפלשתינאי ולאש"ף. אז נשברה האנליזה, שככה המחשבה והוא היה מסוגל לומר דברים שההיגיון מהם והלאה, בלשון המעטה. כך זה היה אצלו תמיד. גם בהיותו ראש הממשלה. עוד לפני כן. איש טוב, בעל כושר ניתוח טוב, עד שהגיע לבעיה הפלשתינאית. אך הנה נתקל רבין במציאות שאי אפשר עוד להתחמק ממנה. מציאות פלשתינאית. ולא זו בלבד, אלא שהוא נושא באחריות הבלעדית לנעשה, בתפקידו כשר הביטחון, שהוא גם שליט השטחים הכבושים. מול מציאות זו הוא עומד חסר אונים, חסר עצה. המציאות סותרת לחלוטין את דרך המחשבה שלו. אין הוא יכול להתגבר על המחסום הפסיכולוגי החוסם את מחשבתו. אבל אין הוא מסוגל גם לשנות את המציאות. בפסיכולוגיה יש לזה מונח: 'דיסוננס קוגניטיבי'. אי התאמה בין התפיסה ובין המציאות. זה יכול להביא לתוצאות חמורות מאוד לגבי הפרט הסובל מכך. המוח האנליטי שוכח. המציאות אינה מתפרקת. המוח עלול להתפרק. זוהי טרגדיה. הטרגדיה של רבין. היא עלולה לגרום לטרגדיה למדינה כולה."
התקפות אבנרי הגיעו לשיאן בפרשת המכות. את ההוראה להכות פלשתינאים הוא תיאר כפקודה בלתי חוקית בעליל שחובה להפר אותה. הוא הזכיר את סלידת העולם מן ההוראה – "יצחק רבין כלל אינו מסוגל להבין תגובה אנושית כזאת. אין הוא מסוגל להבין שום רגש אנושי נורמלי, כשם שעיוור צבעים אינו מסוגל להבין מה זה צבע." הוא כינה את רבין "מצביא מובס". "יצחק רבין הופך מיום ליום לכישלון פתטי יותר. האיש שניצח שלוש צבאות ערביים בשישה ימים ושצירף לתהילה זו את ההילה ההומנית בנאומו הגדול בהר הצופים נוצח על ידי חבורה של זורקי אבנים והוסיף לביזיון זה צרור של התבטאויות בלתי אנושיות עד ששמו מעורר כיום צמרמרות בעולם... רבין לא היה מסוגל לצפות מראש שום מהלך של האוייב. הוא 'הופתע' לא רק מן ההתקוממות עצמה, אלא מכל שלב ושלב בה... רבין דמה שוב לילד ביער, השורק בקול רם כדי להפיח בעצמו אומץ. הוא לא ידע מה לעשות ולכן הפריח את המליצות מלפני שישה שבועות, שהופרכו מזמן."
אבנרי קרא לכל הצמרת הפוליטית של ממשלת האחדות ללכת הביתה. את עיקר ביקורתו הפנה לשר הביטחון יצחק רבין. "אין ספק, בין כל האשמים, יצחק רבין הוא האשם מיספר אחד."
רבין אחראי לאינתיפאדה, ומבחינה זו אין זה משנה אם ידע שתפרוץ או לא. אם הוא לא ידע, הוא אשם בכך שלא ידע. אם ידע – על אחת כמה וכמה. "מכל הבחינות האלה, יצחק רבין הוא האדם הפחות מתאים לתפקידו בכל מדינת ישראל. די בכך כדי לקבוע: עליו ללכת.
מרגע שפרצה ההתקוממות, העידו כל החלטותיו של יצחק רבין על חוסר הבנה מונומנטלי, על אי יכולת מוחלטת לתפוס מה מתרחש. המוח האנליטי המפורסם לקה בהלם. הוא שבת. מבחינה צבאית, הוא לא קרא את המפה, טעה בכל ההערכות, שגה בכל ההחלטות – בלי יוצא מן הכלל... האיש פשוט לא ידע מה הוא שח. הוא לא הבין מה מתרחש. אין הוא מבין גם עכשיו. על כך נוספת גסות לב, שאין דומה לה. משהו אלים, סתום, הדומה לחוסר אנושיות. ידי האיש מגואלות בדם – דם שנשפך למען המשך הכיבוש. דם ילדים, דם נערים ונערות, דם גברים ונשים, זקנים וזקנות. אין סבון בעולם שירחץ דם זה.
שמו של האיש נקשר בהחלטות בלתי אנושיות, החלטות שהן בלתי חוקיות בעליל על פי החוק הישראלי והבינלאומי, החלטות הפוגעות בזכויות האדם המקובלות בכל חברה תרבותית. כל אחד מן המעשים הנוראים האלה אך הגביר את ההתקוממות. החריף את המצב. ציניקן יכול היה לומר: אם יש לאש"ף אויבים כמו יצחק רבין, אין הוא זקוק לידידים."
בביקורתו החריפה, שינה אבנרי גם את יחסו לקדנציה הראשונה של רבין כראש הממשלה. "יצחק רבין כיהן במשך שלוש שנים כראש ממשלת ישראל. כהונה הזו הסתיימה בכישלון טוטלי. עכשיו הוא מכהן שלוש שנים כשר הביטחון, והאסון גדול אף יותר. יצחק רבין הוא אסון מהלך על שתיים. הוא היה צריך להתפטר ב-10 בדצמבר 1987, יום אחרי שפרצה ההתקוממות. הוא לא עשה כן. עכשיו הציבור חייב להגיד חד-משמעית: רבין הביתה!"

במהלך שנת האינתיפאדה הראשונה יצא רבין ביוזמת שלום והחל לדגול ברעיון שתי הרגליים – דיכוי האינתיפאדה בכוח מחד והאצת התהליך המדיני, תוך הפרדה בין אש"ף תוניס לאש"ף שטחים ומו"מ עם מנהיגות השטחים מאידך. הפופולריות של רבין, כפי שהתבטאה בסקרי דעת הקהל, עלתה ועלתה. אבנרי בחר ברבין לאיש השנה במדיניות. הוא חזר על ביקורתו החריפה ועל הדברים שכתב עליו במהלך שנת האינתיפאדה כולה. את מדיניות "שתי הרגליים" הוא הציג כ"שילוב של מדיניות נוקשה בשטח ומליצות יוניות באוויר... יצחק רבין סימל את ההווה הישראלי... הוא לא סובל את התהליכים העמוקים, שיקבעו את פני העתיד."

אבנרי עסק בשאלת הפופולריות הגואה של רבין. "לכאורה זה מוזר. בשלוש שנות כהונתו כראש הממשלה, נחשב רבין לכישלון. הפופולריות שלו היתה בתחתית. מאז ראשית האינתיפאדה נכשל רבין בכל נבואותיו ותחזיותיו. אולם הפופולריות שלו אינה משתנה ואף מתחזקת... חלק מן ההצלחה הזאת יש לזקוף לזכות תדמיתו של רבין. הוא נראה אמין, אחראי, שקול. דיבורו האיטי והתנהגותו הצברית השורשית משרים סביבו אווירה של ביטחון. בפוליטיקה, התדמית חשובה לעיתים קרובות מן המציאות. אך עיקר הצלחתו של רבין נובעת מן הטקטיקה הפוליטית שהוא נוקט. רבין הוא איש מפלגת העבודה המקובל על רבים מאנשי הליכוד. הוא מיקם את עצמו כמרכז. כך הועלה בידו לאחד סביבו את רובה הגדול של מפלגת העבודה יחד עם חלק ניכר מן הליכוד. הצירוף יחד של שני כוחות אלה הוא היוצר את הרוב. לו תוכל מפלגת העובדה אי פעם לעמוד בראש קואליציה חדשה, יהיה רבין המועמד המועדף. במדינה שבה שולטות שתי מפלגות גדולות, זהו סוד ההצלחה: המועמד של אחת משתי המפלגות צריך לשמור על גיבוי הרוב של מפלגתו שלו, ולזכות בו זמנית באהדת חלק משמעותי של המפלגה השנייה.
רבין מצליח בכך. הוא הולך בדרך זו בצורה עקבית, מבלי להניח לשום גורם או מאורע להסיט אותו מדרך זו".
הדברים הללו נכתבו במאי 89. היה זה רמז ראשון לתמיכתו של אבנרי ברבין, המסוגל להפיל את שלטון הליכוד. הדברים נכתבו שנה ורבע בלבד אחרי שתקף אותו ואמר ששום סבון לא יכול לרחוץ מידיו את הדם ששפך.

דברים ברורים יותר כתב אבנרי כעבור ארבעה חודשים, בכתבת איש השנה תשמ"ט. (כאיש השנה הוא בחר את אריה דרעי). הוא שב והזכיר את הפופולריות ההולכת וגוברת של רבין ומסביר אותה בכך ש"הוא איחד את הדרישה ליד קשה בשטחים עם הכמיהה לפתרון מדיני." הפעם לא הציג את דבריו ופעולתו בנושא הפתרון המדיני כ"מליצות באוויר", אלא התייחס אליהם ביתר רצינות. "היו שהאמינו כי הוא הולך בדרכו של שארל דה-גול, אשר הביא את צרפת אל פתרון הבעיה האלג'יראית בשיטות של עורמה וכחש, ושדחף את הימין הצרפתי, בעל כוחו, להסכים לנסיגה מהשטחים. בימים האחרונים של תשמ"ט היה נדמה שרבין אכן הולך בדרך זו וקובע את הכיוון והקצב של המאורעות. אולם הדבר לא היה עדיין ברור."
עיון בדברים שכתב אבנרי על רבין במשך דור שלם, מעיד על הערכה עמוקה לאיש. למעט הדברים שכתב בשנה הראשונה של האינתיפאדה – במשך כל התקופה הארוכה הזאת, שיבח אותו רבות על אופיו ופעולותיו וביקורתו עליו היתה מתונה מאוד, ביחס לסגנון הכתיבה של אבנרי. ביקורתו היתה מעין אכזבה מכך שאדם שהוא כה מעריך אינו מממש את הציפיות הגבוהות שהוא תולה בו. במקרים אחרים, האשים אבנרי אחרים (פרס, לאה רבין) בנפילותיו. חרף האכזבות, לא הוריד אבנרי את סף הציפיות שלו מרבין. הוא המשיך להאמין בו.
מה גרם לאמפטיה של אבנרי לרבין? אני מעריך שהגורם העיקרי לכך הוא העובדה שרבין מסמל את אותם הדברים שאבנרי העריץ כל השנים.
ראשית – הצבריות. אבנרי העריץ את הצברים ולצד ההערצה חש רגשי נחיתות לידם. רבין סימל בעיניו את הפוליטיקאי הצבר. הוא זר לממסד שאבנרי שונא ומנוכר לו. הוא אינו חלק מהמפלגתיות נגדה הוא נלחם כל השנים. הוא ישר, אמין, אחראי, ישיר – כל אותן תכונות שאבנרי מיחס לצבר. לכן הציפיות שלו ממנו היו כה גבוהות – ליישם את האלטרנטיבה שלו לדרך שבן גוריון עיצב בה את המדינה, ושלהערכתו זו האלטרנטיבה המייצגת את כמיהתם של הצברים.
שנית – רבין הוא איש צבא. אבנרי מעריץ את צה"ל ואת קציניו.
שלישית – רבין הוא איש הפלמ"ח ולוחם תש"ח. אבנרי העריץ את הפלמ"חניק. הוא האמין בדור לוחמי תש"ח, אליהם השתייך.
רביעית – במשך השנים, הוא טיפח את המיתוס הדה-גולי, של איש צבא, גיבור מלחמה, שיביא את השלום. הוא הרבה לכתוב על כך שרק מי שחווה את המלחמות יכול להביא שלום והאמין שרק מי שהציבור מכיר בו כביטחוניסט יוכל לשכנעו לקבל את הוויתורים שיש לוותר, לדעתו, למען השלום.
לכן, למשל, מאז שעזר ויצמן שינה את דעותיו הפוליטיות והיה ליונה, אבנרי כתב עליו פעמים רבות כעל המנהיג שצריך להוביל את מחנה השלום. הוא פינטז על התמודדות האמיתית שצריכה להיות בין שני המנהיגים הרציניים של שני המחנות – ויצמן ושרון. מאז נאומו של רבין בהר הצופים, אבנרי ראה בו התגשמות המיתוס הזה, אף ששוב ושוב התאכזב מניציותו.
חמישית – כל הגורמים הללו חודדו על ידי היריבות רבת השנים של רבין ופרס. אבנרי לחם בפרס מאז שנות החמישים. הוא מגלם בעיניו את כל מה שהפוך לדברים אותם הוא מעריץ. אותם הדברים שרבין מסמל בעיניו. פרס הוא יליד פולין, שלא התערה בצבריות. פרס לא לחם בתש"ח, ולפי תפיסתו של אבנרי הוא מייצג את הצעירים שהשתמטו משדה הקרב וסידרו להם ג'ובים. אותם ג'ובניקים השתלטו על המדינה וגנבו אותה מאלה שהקימו אותה באמת – הלוחמים. פרס היה מנערי בן-גוריון, אלה שאבנרי לחם בהם והציג אותם בכל השנים כמסוכנים לדמוקרטיה. פרס היה בעיניו פוליטיקאי שקרן, תככן, חתרן, תאב פרסומת עצמית, שלמענה ולמען שלטונו לא יבחל בשום אמצעי.
גם בשנים האחרונות, כשפרס החל לדבר במושגים הקרובים מאוד לעמדותיו של אבנרי מזה עשרות שנים, כמו חזונו על המזרח התיכון החדש, הדומה לחזון המרחב השמי של אבנרי – לא השתנתה דעתו עליו. העימות בין פרס ורבין הציב אותו חד-משמעית לצד רבין וחיזק את הערכתו אליו.
בבחירות 92', שב רבין למרכז המפה הציבורית. לראשונה מאז קום המדינה, אבנרי תמך במפלגת העבודה, יורשתה של מפא"י שכה שנואה עליו.
[סוף הפרק על רבין]
המשך יבוא

2. מלחמת אבו-מאזן
אני בעד ניסיון להגיע להפסקת אש והסדרה עם חמאס ברצועת עזה.
נכון, חמאס הוא ארגון טרור רצחני, איסלמיסטי קנאי, שונא מושבע של ישראל, השולל אידיאולוגית ודתית את עצם קיומה. אך חמאס הוא גם ישות שלטונית. חמאס הוא השליט ברצועת עזה. התעלמות מכך היא אי הכרה במציאות. ולכן, חמאס הוא הכתובת. בדיוק כפי שאש"ף, שאף הוא ארגון טרור, הוא הישות השלטונית ברש"פ, ולכן הוא הכתובת וישראל מקיימת איתו יחסים ואף תיאום ביטחוני.
חמאס הוא יישות שלטונית; הוא עומד בראש מדינת עזה. כיישות שלטונית – מחמאס אנו תובעים אחריות, ממנו אנו דורשים דרישות, אותו אנו מכים כאשר מופעל נגדנו טרור (גם אם הטרור מופעל בידי ארגונים אחרים), איתו אנו מחליפים שבויים. למה? כי אנו חיים במציאות וחובתנו להתנהל במציאות. התעלמות מן המציאות אינה מדיניות.
שאלת ההסדרה עם חמאס אינה צריכה להיות שאלה של "עם מי מדברים", אלא האם היא משרתת את האינטרס הישראלי. אם התשובה חיובית, אין כל פסול בדיונים עם חמאס.
על איזו הסדרה מדובר? אין המדובר בוויתור על שטחים. אין המדובר בעקירת יישובים. אין המדובר בפגיעה בריבונות ישראל. מדובר בהסדרת המצב הביטחוני בגבול עזה, כדי להחזיר את השקט על כנו. אם הדבר אפשרי, וספק אם הוא אפשרי, יהיה זה חוסר אחריות להימנע מכך. כדי לדעת אם הדבר אפשרי, יש לנסות לקדם את ההסדרה. האלטרנטיבה היא מלחמה, ועלינו לראות את המלחמה כמוצא אחרון. אם תהיה מלחמה, היא תסתיים בהפסקת אש. אם ניתן לחסוך את מחיר הדמים, ההרס והסבל של המלחמה, ולהקדים את ההפסקה לאש – זו חובתנו.
על ישראל לעמוד על הפסקת אש מוחלטת – הפסקה מוחלטת של טרור ההצתות, של הפגיעות בגדר, של צעדות ה"שיבה". בתמורה, על ישראל לגלות נדיבות ופתיחות רבה בנושאים כלכליים ובנושאי פיתוח הרצועה ובכל מה שיכול להקל על האוכלוסייה.
הדוחף העיקרי להסלמה ולמלחמה, הוא יו"ר הרש"פ אבו מאזן. הוא מרעיב את תושבי עזה, מונע מהם חשמל, חותר בכל מאודו לגרימת סבל לבני עמו ברצועת עזה, ומנסה בכל דרך לסכל את שיחות ההפרדה. האסטרטגיה שלו נועדה להביא למלחמה, בתקווה שהפגיעה הקשה בעזה תחזיר אותה לשלטונו. יש בתוכנו פוליטיקאים ופרשנים השוללים את המגעים עם חמאס, בטענה שבכך נחזק את חמאס ונחליש את מעמדו של אבו-מאזן. האם חיזוק מעמדו של אבו-מאזן, מנהיג אנטי ישראלי קיצוני, מכחיש שואה מדופלם, סרבן סדרתי לכל פתרון ולכל הצעות השלום מרחיקות הלכת ביותר של ישראל, מצדיק סיכון חייהם ושלומם של חיילי צה"ל ותושבי הדרום?
בעיניי, זו גישה מופקרת.
הסדרה עם חמאס חייבת להיות מעמדה של כוח. לצערי, מדיניות ההבלגה וההכלה על טרור ההצתות פגעה קשות בהרתעה הישראלית, ותקשה על היכולת להגיע להסדרה. ייתכן שלא יהיה מנוס ממכה צבאית לחמאס. אך מן הראוי שננסה לחסוך זאת בניסיון נמרץ להגיע להסדרה.
זה האינטרס הציוני. שנות שקט בגבול הרצועה הן הזדמנות לפיתוח משמעותי וחיזוק של ההתיישבות היהודית בנגב המערבי.
פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

3. צרור הערות 10.10.18
* הנשיאה שלנו – ניקי היילי, ידידת ישראל הדגולה, שגרירת ארה"ב באו"ם שהודיעה על התפטרותה, הבהירה שלא תתמודד על נשיאות ארה"ב ב-2020. חבל. אבל גם 2024 זה לא מאוחר. היילי לנשיאות!

* המזרח התיכון הישן – מיום ליום מתחוור שאבו-מאזן לפלשתינאים הוא מה שאסד לסורים.

* מקומכם איתנו – יש לקוות שהצורר האנטישמי קורבין לא יִבָּחֵר לראשות ממשלת בריטניה, אך די בכך שהוא מועמד ריאלי, כדי שיהודי בריטניה יבינו את הרמז. מקומכם אִיתנו, במדינת הלאום של העם היהודי, במקום היחיד שיהיה לכם בית ומולדת.

* פספסתי משהו? – קראתי כתבה בווינט על נשיא בלארוס לוקצ'נקו. הוא הוגדר "הרודן האחרון באירופה." פספסתי משהו? ארדואן פרש?

* שלום פשיסטי – פרופ' עמירם גולדבלום הוא ממייסדי שלום עכשיו, חבר הנהלת הקרן החדשה ומועמד לכנסת מטעם מרצ. בקיצור – איש מחנה השלום. שוחר שלום, רודף שלום, שׁוֹלֵם שלום וכל הטיה נוספת של השלום שתעלו על דמיונכם.
גולדבלום הוא כל כך שלומניק, עד שמרוב רדיפת שלום הוא מחרחר מלחמה פשיסט צמא דם. כך הוא כתב בטוקבק בשוקניה: "כל עוד לא יעלו טנקים על ביתו של ישראל הראל במרכז הטרור היהודי עפרה – ועל יתר בתיה של ההתנחלות הזאת, כמו של התנחלויות הצפעונות הדתית – ויטחנו אותם עד דק – לא תהיה למדינת ישראל תקומה."
אם, חלילה, שלומניקים מסוגו של גולדבלום יעלו אי פעם לשלטון בישראל, יהיה כאן שלום כמו אצל שכנינו הסורים.
זכיתי להכיר את אביו של גולדבלום, חתן פרס ישראל פרופ' נתן גולדבלום ז"ל, מפתח החיסון נגד פוליו בישראל. נתן גולדבלום, איש מופת, ציוני דגול, אדם ישר דרך, צנוע ומאיר פנים, היה חבר הנהלת תנועת "הדרך השלישית", ובין חברי ההנהלה הוא היה בעל הדעות הניציות ביותר.
ליבי ליבי לנתן גולדבלום, האיש היקר הזה; איך נפל מן העץ הנפלא הזה תפוח רקוב ורעיל כזה. אם נכנה את המנוול חומץ בן יין, נוציא את דיבת החומץ רעה. איש דמים נקלה ורשע.

* איחולי תבוסה – לקראת הבחירות לרשויות המקומיות הבאות עלינו לטובה, אני מבקש לאחל מכל ליבי איחולי תבוסה וכישלון לשני ראשי ערים – ראש עיריית נתניה מרים פיירברג וראש עיריית מגדל העמק אלי ברדה. שניים אלה, במעשה פופוליסטי דוחה, החליטו למחות את שמו של גיורא יוספטל ולשנות שמות רחובות שנקראו על שמו.
הרחובות נקראו על שמו של יוספטל, כיוון שכשר בממשלות ישראל וכאחד מראשי הסוכנות היהודית, הקדיש את חייו ואת כל מאודו לקליטת עלייה ולהתיישבות. מעטים האנשים שפעלו כמוהו למען קליטתם בישראל של שורדי השואה ממחנות העקורים באירופה ושל העולים מארצות ערב שעלו בהמוניהם בשנות החמישים, בעיקר בתפקידו כראש מחלקת הקליטה של הסוכנות.
ההחלטות הפופוליסטיות הללו נבעו ממסע של עסקני העדתיות בישראל לחרחר שנאת אחים ולחולל ריב ומדון בחברה הישראלית. בסדרה "סלאח פה זה ארץ ישראל" צוטטו בשמו אמירות פוגעניות ובלתי ראויות נגד עדות המזרח. גם אילו הוא אמר אותן, הן היו בטלות בשישים לעומת העשייה הגדולה שלו. אך חוקר תולדות יהדות מרוקו ד"ר אבי פיקאר, שחקר את הנושא, כבר הוכיח שיוספטל כלל לא אמר את הדברים שיוחסו לו. ההיפך הוא הנכון, הוא ציטט אותם מסדרת כתבות של העיתונאי אריה גלבלום ב"הארץ" על מחנות העולים, כביקורת על הדברים.
כתב פיקאר: "יוספטל כעס וחשש שהכתבות תגרומנה לאנשים לחשוב ש'העלייה היא בעלת משקל מוסרי ירוד וכו' '. כלומר, הדברים שיוצרי הסדרה הביאו כמייצגים את דעתו של יוספטל, הם בעצם דברים שיוספטל התנגד להם!"
אגב, בסדרה נאמר שהפרוטוקולים של הסוכנות מהם נלקחו הדברים חסויים, ובעקבותיה החליטה הממשלה לפתוח אותם לציבור. מסתבר שזה היה עוד שקר – הפרוטוקולים הללו פתוחים כבר עשרות שנים.
מי שניסו, מתוך פופוליזם לשמו, למחות את שמו של יוספטל – אני מאחל להם בכל לב תבוסה. אני מבין שההחלטות על החלפת השמות טרם בוצעו, ואני מקווה שלאלה שקיבלו אותן לא תינתן ההזדמנות לבצע אותן.

* דוגמה אישית – שואלים אותי: למה מיכל רייקין אינה תולה שלטי תעמולה לאורך כבישי הגולן? למה היא מפקירה את השטח למתמודדים האחרים?
תליית שלטים בשטחים ציבוריים היא עבירה על החוק ופגיעה בסביבה. מיכל היא מנהיגה ערכית וישרת דרך, המבססת את מנהיגותה על דוגמה אישית. כראש המועצה היא תאכוף את החוק ותגן על הסביבה, והיא מחויבת לערכים הללו גם כמועמדת.
וזה לא יפגע בה? אני מאמין שתושבי הגולן מעריכים מנהיגות ערכית וישרת דרך, מנהיגות של שאר רוח, דוגמה אישית, כיבוד החוק והגנה על הסביבה. זאת רוח הגולן.

* לא מהסיבה הזאת – ב-7 בינואר 2000 נערכה בכיכר רבין "אם כל ההפגנות" – הפגנת הענק נגד נסיגה מהגולן, בהשתתפות מאות אלפי ישראלים. הכיכר גלשה, ועוד קילומטרים רבים בכל הרחובות הסמוכים לה היו גדושים במפגינים.
בין הנואמים בהפגנה היתה מיכל רייקין. אישה צעירה, בשנות השלושים לחייה, פעילה במאבק, אך לא דמות ציבורית מוכרת. ובדבריה הבהירים והברורים היא סחפה את הקהל. היא שוחחה עם הקהל, דובבה אותו והקהל נענה לה. ראיתי לאחרונה את סרט ההפגנה בארכיון הגולן, ונפעמתי.
ומדוע אני מזכיר זאת? כדי לומר שלא מהסיבה הזאת אני תומך במיכל. כלומר, היותה פעילה מרכזית ומובילה במאבק על הגולן היא חלק מתהליך בניית מנהיגותה, אותה בנתה במשך השנים עד היותה הנכונה להנהגת הגולן. וכמובן שהיכולת של מיכל לייצג את הגולן, לבטא את הגולן, לדבר אל הציבור הרחב, לסחוף את הציבור, לחבר אותו לגולן, רלוונטית מאוד מאוד לראשות המועצה האזורית גולן.
אבל לא זאת הסיבה לכך שאני תומך במיכל. אני תומך במיכל, כי היא מנהיגה בעלת שאר רוח, ערכית, ישרת דרך; אשת חזון היודעת להציב מטרות ויש לה כושר ביצוע ויכולת הנעה כדי להגשים אותן.

* מנהיגות בעת משבר – ב-12 ביולי 2006 פרצה במפתיע מלחמת לבנון השנייה. למחרת בבוקר, התכנס לראשונה מטה החירום של המועצה האזורית גולן, בראשות סגנית ראש המועצה מיכל רייקין. אני הייתי חבר במטה, בתוקף תפקידי כמנהל המתנ"ס האזורי.
"הגולן הוא המקום השקט ביותר במדינה" – זאת היתה סיסמה שנהגנו לדקלם, והיא היתה נכונה. היא היתה חשובה מאוד למיתוג האזרחי של הגולן, לעידוד הקליטה, התיירות וההשקעות בגולן. אולם כתוצאה מכך שנשבינו בה, לא היתה בגולן כל היערכות אזרחית למצב אחר. לא היה מטה חירום, לא היה מערך חירום, לא היתה תורת הפעלה.
ותוך כדי תנועה, מיכל הקימה את המטה, הובילה את גיבושה של תפיסת פעולה, כולל מערכת העברת המידע לציבור וניצול דרכי התקשורת החדשניות לאותם ימים לשם כך. אמחיש שתי פעולות שהמתנ"ס הוביל.
ביום השני למלחמה נסגרו מוסדות החינוך המיוחד בגליל, שבהם למדו הילדים בעלי הצרכים המיוחדים של הגולן. כבר ביום השלישי פתחנו במתנ"ס מועדונית לבעלי צרכים מיוחדים, עם מערך הסעות לכל ילד, עם מתנדב מבוגר (או נער) על כל ילד, שפעלה עד היום האחרון של החופש הגדול, והיא פועלת עד היום. הקמנו מטה סיוע לקריית שמונה, טבריה וצפת, ומדי יום הורדנו אנשים רבים מן הגולן לפעילות התנדבות בערים אלו – מבצע משותף למתנ"ס, ועד יישובי הגולן ומדרשת הגולן. זה רק קמצוץ מן הפעילות של המטה.
מיכל הובילה את המטה ביד רמה, בקור רוח, ביעילות, והפגינה יכולת מנהיגות וניהול מרשימה. היא יצרה יש מאין דרכי התמודדות עם המצב, כאילו המועצה מנוסה במצבי חירום. הדבר המרשים היה היכולת של מיכל לתפקד בשעת משבר, להתמקד ולמקד את המערכת למצב חדש, שיום קודם לכן כלל לא היה בטווח המחשבות שלנו, ללמוד תוך כדי תנועה ולעשות זאת בהצלחה.
מיד לאחר המלחמה, הובילה מיכל את הקמת מערך החירום בגולן ותפיסת החירום בגולן, כולל חמ"ל המועצה, מערך צח"י (צוותי חירום וחוסן יישוביים) ביישובי הגולן; נסענו למקומות אחרים (בקעת הירדן, אשקלון ועוד) ללמוד מהם, אך בנינו מערך ייחודי, שהלך והתפתח – תחילה בהובלתה ובהמשך בהובלתו של אורי קלנר, סגן ראש המועצה הנוכחי, עד שהיום הוא מוקד לעליה לרגל לאזורים שרוצים ללמוד מערך חירום במיטבו – מהו.
מיכל רייקין היא האישה הנכונה להנהגת הגולן – בשגרה ובחירום.

* חיבוק דֹּב – בתקופת הבחירות המוניציפליות הקודמות, לפני חמש שנים, ניהלתי את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית בגליל. חלק ניכר מפעולתי היה בקריית שמונה והייתי מעורה בנעשה בעיר.
לקראת הבחירות פירסמתי מאמר תמיכה באחד המועמדים, שהאמנתי שבכוחו לחולל את השינוי הנחוץ כל כך בעיר. בין השאר כתבתי: "סלוגן הבחירות של ראש העיר המכהן, הרץ מטעם הליכוד, הוא 'להביא כסף מהממשלה – רק ניסים יכול!' – כל הקמפיין שלו נע סביב המסר הזה. תמונותיו מתנוססות לצד ראש הממשלה ושרי הליכוד, והמלל בהם, לא במרומז אלא ישירות, ללא בושה, הוא שבזכות היותו איש הליכוד, שרי הממשלה יסייעו לקריית שמונה. זהו מסר הרסני. הוא הרסני, לא רק בשל האמירה שמחויבותם של שרי הממשלה אינה לאזרחי ישראל, אלא לאלה שבוחרים ב'מפלגה הנכונה', שזה כשלעצמו מסר המדיף ריח מושחת. הוא הרסני, כיוון שאסונה של קריית שמונה הוא תחושת התלות בגביר הממלכתי. ראשי רשויות שחוללו ומחוללים שינוי אמתי, הם אלה שלקחו אחריות והבינו שהמשאב האמתי של עירם אינו תקציב המדינה, אלא ההון האנושי של העיר והירתמותה של ההנהגה לקדם אותו. בסופו של דבר, למקומות שעזרו לעצמם, הגיע גם כסף ממלכתי. גם הממשלה, כל ממשלה, אינה רוצה שכספה ירד לטמיון, והיא תעדיף לסייע למי שמסייע לעצמו."
הדברים נכונים גם היום וגם בגולן. אני קצת נבוך למראה תמונות מצג החנופה ל"ורעייתו" וראש הממשלה. אני גאה במיכל רייקין, שדחתה בנימוס ובתקיפות את החיזורים של מפלגות שניסו לתפוס טרמפ על הקמפיין שלה. למשל, מפלגה שניסתה להתהדר בהרצת שתי נשים להנהגת שתי הרשויות בגולן. מיכל יודעת, שהאינטרס של חיבוק הדוב הזה, אינו האינטרס שלנו. בכך מיכל נאמנה לרוח הגולן.

* ביד הלשון: עין קשתות – עין קשתות הוא שמו העברי של האתר אום אל-קנאטיר בדרום הגולן, סמוך למושב נטור וליד אפיק נחל סמך. אום אל-קנאטיר (או אום אל קנטאר) פירושו – אם הקשתות. הוא קרוי כך על שם שלוש הקשתות שמעל המעיין שבכפר.
המקום הוא כפר יהודי מתקופת המשנה והתלמוד, ששמו אינו ידוע. במרכזו בית כנסת מפואר, אחד החשובים והמפוארים שהתגלו בארץ ישראל, מה שמעיד על כך שמדובר בכפר אמיד, מבחינה סוציואקונומית. להערכת החוקרים, על פי הממצאים הארכיאולוגיים, התבסס הכפר על תעשיה של צביעת פשתן לבגדי יוקרה.
ברעידת אדמה שפקדה את א"י בשנת 749, חרב בית הכנסת. בשנת 1866 סיירו במקום החוקרים לורנס אוליפנט וגוטליב שומכר, ראו גל אבנים גדול, ועל פי עיטורים של כמה מן האבנים, העריכו שאלה שרידים של בית כנסת.
מאוחר יותר התיישבו במקום סורים, עד מלחמת ששת הימים.
ב-15השנים האחרונות נערכו במקום חפירות ארכיאולוגיות ובוצע מיזם של קימום בית הכנסת, כולל היכלית ארון הקודש המפוארת שלו, באמצעות טכנולוגיה חדשנית, שזיהתה כל אבן ואבן ואת מיקומה המקורי, ובכך איפשרה את הקימום המדויק של האתר.
בסוכות נפתח האתר, כולל מרכז המבקרים שלו, לקהל הרחב. השבוע נחנך האתר, שהוכרז כאתר מורשת לאומי, בטקס בהשתתפות ראש הממשלה.
אני ממליץ בכל לב לבקר באתר.
אורי הייטנר