על ספרה של זיוה שמיר
"ורד לאמיליה – שקספיר וידידתו היהודייה"
ספרא – הקיבוץ המאוחד 2018, 160 עמ'
שמעון בר, שגילם ב-1964 את תפקידו של המלט בתיאטרון הקאמרי, נפגש עם השחקן האנגלי הנערץ ועטור הפרסים והתארים לורנס אוליבייה, וסיפר לו שגילם את תפקיד המלט בשפה העברית.
אוליבייה הביט עליו במבט משועשע ופלט: You don't say?, כאומר: איזה גיחוך – להעביר את הקלאסיקה שלנו לשפה הפריפרית שלכם!
אני מבקש להצביע על שני "חבלים": א' – חבל שלא ניתן לדבר עם לורנס אוליבייה (נפטר ב-1989), וב' – חבל שהספר הנפלא הזה של פרופ' זיוה שמיר איננו מתורגם לאנגלית – אני הייתי כל כך גאה להצביע בפני כל סנוב מצוי (גאונותו של אוליבייה לא היתה מחייבת סנוביות) לאיזו רמה של ידע, השקעה ומסירות יכולה להגיע חוקרת ישראלית בכל הנוגע לעולמו של שקספיר, למילון ולאיות של אותם ימים, לרמזים הדקים שבדקים שביצירתו של גאון התיאטרון העולמי, וכן בבקיאות בכתביהם של אישי התקופה: אמיליה בסאנו-לאנייר, כריסטופר מרלו, בן ג'והנסון, רוברט גרין ואחרים.
מטרת הספר שלפנינו היא להצביע על תופעה היסטורית-ספרותית ייחודית: אישה בת תקופתו של שקספיר מפרסמת ספר שירה עם נטייה פרוטו-פמיניסטית, וחותמת עליו בשמה האמיתי (לא בפסידונים כפי שהיה מקובל) – אמיליה לאנייר (לאנייר הוא שם משפחתו של בעלה אלפונסו, שרושש אותה לפני שנטש אותה). שם הספר בתרגום לעברית: "הודו לה' מלך היהודים", כשהכוונה, כמובן לישו שזה היה כינויו (הנלעג! – בבשורתו של יוחנן י"ט 3).
אנחנו מתוודעים בספר שלפנינו לקורותיה של אמיליה: אביה, בטיסטה בסאנו, היה ממשפחת מוסיקאים, מאנוסי ספרד שהגיעו לעיר בסאנו דל גראפה שליד ונציה שבאיטליה. המוסיקאים מוזמנים לאנגליה על ידי המלך הנרי השמיני בשנת 1538. בטיסטה נושא לאישה אנגלייה בשם מרגרט ג'והנסון, ונולדת להם הבת אמיליה. בטיסטה נפטר כאשר אמילייה היתה רק בת שבע, ולאחר זמן נפטרת גם אימה. דוכסית לוקחת אותה תחת חסותה, ואמיליה נאלצת לשמש פילגשו של קרוב משפחתה של הדוכסית, לורד האנדסון, הוא הנרי קאריי ו'ילובי, איש זקן, נשוי ואב ל-16 ילדים מאשתו ומפילגשיו. כשאמיליה נכנסת להריון, הוא משלם לאלפונסו לאנייר כדי שיישא אותה לאישה, ולבן הילוד, ששמו הנרי, כמו שם האב הביולוגי, יהיה מעמד חוקי. אותו אלפונסו מבזבז את כל הכסף שלורד האנדסון נתן לו כדי לקיים את הנישואין, ולבסוף נוטש את אשתו.
אמיליה, שזכתה לחסות של דוכסית ולורד הממונה על נושאים אמנותיים, היתה יעד להשתדלות של שני יוצרים חשובים באותה העת – ויליאם שקספיר וכריסטופר מרלו. יוצר בן התקופה, רוברט גרין, אף מרמז (בשמות בדויים) שהיה רומאן בין אמיליה ובין מרלו. הנחת הספר שלפנינו היא ששקספיר נשכר מהידידות עם אמיליה (סעד מהמלכות, רכישת ידע על היהדות), ובעקבות כך הוא משבץ ביצירתו מחוות כלפיה: פטרוקיו ב"אילוף הסוררת" הוא מעין העתק של אלפונסו, השם אמיליה מופיע ב"קומדיה של טעויות", ב"אותלו", ב"אגדת חורף", ב"שני שארי אצילים". ב"טיטוס אנדרוניקוס" מופיעים שני אצילים הנושאים את שמה בשלמות: אמיליוס ובסניוס. ההשערה של המחברת שלנו היא שייתכן כי אמיליה אף השתתפה בצורה אקטיבית בחיבוריו של שקספיר.
ולא רק זאת, ב-1540 מתפרסם ספר בשם Willobe His Avisa"", שכביכול חובר על ידי מחבר בשם הנרי ו'ילובי, שנפטר לפני הפרסום. עניינו של הספר ויכוח על מידת נאמנותן של הנשים, והרקע המשתמע ממנו דומה להפליא לקורות חייה של אמיליה אצל הנרי קאריי ו'ילובי. אוויזה, גיבורת הספר, עומדת איתן אל מול מחזריה, ומטיחה בגברים שהוציאו שם רע לנשים, שם שאיננו מוצדק, כי הגברים הם הבוגדניים, ולא הנשים. אמנם חוה חטאה חטא קטן בעץ הדעת, אבל החוטאים האמיתיים הם הגברים חפצי המדנים, שכולם נולדים מרחמן של נשים בחבלי הלידה.
ספר זה כתוב בפנטמטר יאמבי, כמו הסונטות של שקספיר, וזיוה שמיר מצביעה על היגדים דומים בספר זה וביצירות שקספיר "ריצ'רד השלישי", "אדוארד השלישי" "חלום ליל קיץ". המחברת שלנו משוכנעת שהמחברת היא אמיליה בסאנו, שבחרה בשמו של אדם מת כמחבר הספר כדי להימנע מהפללה בידי מרגלי המלכה אליזבת הראשונה, מלכה שהטילה טרור תרבותי מחשש לקתוליות או אתיאיזם. הספר ראה אור בשש מהדורות בחייה של אמיליה, ועובדה זאת כנראה סייעה לה לשרוד לאחר שנשארה חסרת כול בעקבות נטישתו של בעלה אלפונסו.
המחברת מצביעה על סממנים פרוטו-פמיניסטיים גם ביצירתו של שקספיר, ומצביעה על מקורם בהגיגיה של אמיליה.
הסונטות 144-127 של שקספיר עניינם "הגבירה השחורה", ושוב הנחת הספר שלנו היא שמדובר בדמותה הנערצת של אמיליה, שלא היה לה יופי קלאסי כמו בסונטות פטררקה. חלק מסונטות שקספיר מופנות לדמות גברית, ושוב, הנחת הספר היא שחוברו על ידי אמיליה.
הספר שלנו מרבה לתאר את הידע ביהדות המושקע ביצירות של שקספיר ושל בני דורו – בספר "האלכימאי" של בן ג'והנסון, שראה אור ב-1610, מזכירה זונה בשם דול קומון (בובת הקהל) את התלמוד, את ר' דויד קמחי, ר' אברהם אבן עזרא ותרגום אונקלוס. ואילו ברפליקה של שיילוק ב"הסוחר מוונציה", שם הוא מוכיח כי יהודי דומה בכול לשאר בני האדם, גם בתשוקת הנקמה – דבריו אלה של שיילוק דומים להפליא לפירוש רד"ק לישעיה נ"ב 6-5. מסקנת הספר שלנו היא שאת הידע ביהדות קיבלו יוצרים אלה מאמיליה בסאנו, ואולי גם מיהודה סומו, מחבר "צחות דבדיחותא דקידושין", אותו אולי פגש שקספיר כשברח מנושיו לאיטליה.
הקושי בהנחה שאמיליה היתה מקור לידע השקספירי ביהדות (כולל בחירת שמות בעלי קונוטציה של סכינים ונשק לגיבורים היהודיים ב"הסוחר מוונציה") הוא שאמיליה, שנולדה באנגליה מאם אנגלייה, התייתמה מאביה בגיל שבע – כמה יהדות היא כבר יכלה לספוג מאביה, שבוודאי ראה את עצמו נוצרי לכל דבר? הידע שלה ביהדות ובמיתולוגיה היוונית-רומית בוודאי נבע ממקור אחר.
מחברת הספר שלנו משווה את דמות היהודי בראבס במחזהו של כריסטופר מרלו "היהודי ממלטה", ובין שיילוק ב"הסוחר מוונציה" של שקספיר. במחזה הראשון דמות היהודי היא מפלצתית ממש, ואילו לגבי שיילוק יש מעין איזון: הוא אמנם חמדן, שוקד על הדוקטים האהובים עליו כאילו היו ילדיו, והוא גם נוקם אכזר, אבל יש לו גם סיבות לנקום – ההשפלה שהוא סובל מהנוצרים וההתנכלות לממונו ולבתו. אבל נראה לי כי בסופו של דבר יש במחזה זה עלילת דם בלתי נסלחת. לי אין אפילו קמצוץ מהידע שיש לזיוה שמיר על שקספיר, על יצירתו ועל תקופתו, אבל את המחזה, המופץ בכל העולם, וגם בישראל (להבדיל ממחזהו של מרלו), אני מכיר, ואני סבור ששקספיר ביצע פה עלילת דם מתוחכמת באנגליה שהייתה חלוצה בעלילות דם, כפי שכתוב בספר שלפנינו בעיר נוריץ' בשנת 1149, באנגליה שהיתה הראשונה בין ארצות אירופה לגרש ממנה את היהודים (בשנת 1290). ויכולים הגויים להעליל עלינו עלילות על אופיינו המקולקל – בעניין עלילת הדם, כדבריו של אחד העם במאמרו "חצי נחמה" – אנחנו נקיים לגמרי, וכל האשמה היא על האופל שאופף את המעלילים. בעניין הזה חטאו של שקספיר גדול משל יוצרים אנטישמים מפורסמים אחרים – דיקנס, טורגנייב, דוסטוייבסקי.
זיוה שמיר חושפת בפנינו את חדר העבודה שלה בתרגום המופתי שביצעה ל-154 הסונטות של שקספיר ("עיני אהובתי", 2011), אשר מזכירות באוצר מילים, בפרוסודיה, ברטוריקה ובנושאים את ספרה של אמיליה בסאנו, ובין המעקשים בהם היא נתקלה, כמו קודמיה (ש' שלום, א' ברוידא, ש' זנדבנק, א' סתיו, א' הסנר וגיל הראבן), הוא היות השפה האנגלית בנויה בעיקר ממילים בנות הברה אחת, או שתי הברות, כאשר העברית בנויה ממילים בנות שתים-שלוש הברות. לדוגמה המילה Love" " היא בעלת הברה אחת, ואילו מקבילתה בעברית "אהבה" היא בעלת שלוש הברות. עובדה זאת מקשה ביותר על שימור הסדר הפרוסודי, שהרי הפנטמטר של שקספיר בסונטות הוא עבור המתרגם לעברית מעין מיטת סדום. המחברת מביאה מספר דוגמאות כובשות לב מהסונטות במקור ובתרגום, כפי שהן מופיעות בקובץ הנ"ל משנת 2011.
באחד הנספחים בספר מתארת המחברת כיצד נהו יוצרי הספרות העברית בתקופת ההשכלה ותחילת תקופת התחייה אל עולם התרבות הגרמני, ואחר כך אל עולם התרבות במרחב הרוסי. מסתבר שרק שני יהודים מומרים – סטניסלב הוגא ואדוארד זלקינסון – תרגמו ספרות אנגלית. המחברת מראה כיצד ביאליק (שהתנסה בתרגום "יוליוס קיסר" לא מהמקור, שהרי לא ידע אנגלית) וברנר עודדו את הסופרים העבריים (בעיקר אלה שמעבר לאוקיאנוס האטלנטי) לייבא אל תוך הספרות העברית תרגומים מתרבות המערב, ודווקא אסכולת שלונסקי-אלתרמן נענתה לאתגר הזה (דווקא שלונסקי שהתקומם נגד הנוסח הביאליקאי).
בפרק הראשון של הספר מתארת זיוה שמיר את התרומה התרבותית הענקית שיהודים, ויהודים מומרים, תרמו לתרבויות העולם, וכיצד גירושם של היהודים (מאנגליה, מספרד, מפורטוגל, מגרמניה, מעיראק – גרמו לסטגנציה בעולם הרוח בארצות אלו. אלה דברים נכוחים, שלא ניתן להכחישם, ואמיליה בסאנו-לאנייר מהווה דוגמה כיצד בת של אנוסים זוכה לאינטלקט מרשים, ותורמת לתרבות אנגליה והעולם. יחד עם זאת, הייתי נמנע מכותרת המשנה של הספר – "שקספיר וידידתו היהודייה" – אמיליה לא היתה יהודייה לא בתודעתה (זיוה שמיר מציינת שיש רמזים אנטישמיים ביצירתה), וברור שגם ההלכה לא היתה מכירה ביהדותה. נכון הוא שאבותיה בספרד היו יהודים.
הספר שלפנינו, כמו הספרים הרבים שקראתי מיבולה הגדול של זיוה שמיר, הוא גדוש בידע באשר לעולם השקספירי, ידע שמשאיר את הקורא פעור פה. הקורא בספר הזה זוכה לפגוש דמות של אישה יוצאת דופן, שהקדימה את זמנה בהשכלתה ובכישוריה הספרותיים, בעת שלנשים היה בקושי הזכות לקבל השכלה כלשהי (בנותיו של שקספיר עצמו לא זכו ללמוד בבית הספר).
נשארתי עם שני "החבלים" מהרישא של רשימה זאת.
[הרשימה ראתה אור לראשונה ב"מקור ראשון", 21.9.2018].
משה גרנות