בהוצאת יוסף שרברק, 1989
פרק שבעה-עשר
הקטטה עם עַלֵיוַּה
חלק ראשון

בקיץ השני של פתח-תקווה היתה העונה החקלאית גרועה מאוד. יבול התבואה של השנה, תר"מ, 1880, לא הצליח. בחורף ירדו גשמים רבים וגם שלג אבל השדות, שלא היו מנוקזים, עמדו מוצפים במשך שבועות ארוכים ודמו לביצה. גם הקור פגע קשה בחיטה ובשׂעורה.
אך יותר מכישלון התבואה העיקה מכת הקדחת. אלה שחלו בה – ידיהם ורגליהם היו מתנפחות ככריות. פניהם מצהיבים. הם סבלו מצמרמורות קשות. היו מתכסים בשמיכות-צמר, אפילו באמצע הקיץ – והרגשת הקור נמשכת. לאט-לאט החום היה עולה עד ארבעים מעלות, הגוף מתכסה זיעה. את המצח היו מנגבים להם במטליות טבולות בחומץ. אז היתה באה הרגשת הקלה אבל אבקת-החינין המרה, שנלקחה כתרופה, גרמה לזמזום חזק באוזניים. במשך הזמן הגוף היה נחלש וההתנגדות למחלה פוחתת.
המתיישבים טרם ידעו שחיידקי המאלאריה מוחדרים לגוף על-ידי עקיצות יתושים החיים בביצה, סמוך לירקון. הם חשבו שהאוויר המורעל, בסביבות הנחל והביצה, גורם לקדחת – כפי ששתיית מי הירקון מביאה עימה את מחלת הבילהרציה. למזלם, קנו וקבעו תחילה את מקום יישובם על הגבעה בנחלת קסאר, שהיתה מפולשת לרוח ומרוחקת מן הירקון. אילו היו קונים תחילה את נחלת טיאן, כפי שרצו, והולכים על פי הדוגמה של הכפרים באירופה, ממנה באו – היו מתיישבים ממש על גדת הנחל. אמנם, הם לא יכלו לדעת שגם ישיבתם באזור המרוחק מן "האוויר המורעל" – לא נתנה להם הגנה מספקת כנגד עקיצות היתושים, שהתבררו לעיתים כקטלניות.
מתיישבי פתח-תקווה שקדחו היו מובלים לבית-החולים בירושלים. מראה החולים נפוחי הידיים והרגליים, מלאי עקיצות וגרדות, מצחיהם לוהטים בחום, שפתיהם מבוּקעות ביובש, מראה הסבל שעבר עליהם – חיזקו את ידי הירושלמים שהתנגדו ליישוב פתח-תקווה. כל חולה חדש, ומלוויו, בעברם את סימטאות הרובע היהודי המוליכות לבית-החולים, היו מתקבלים במנוד-ראש ובקריאות משונות על-ידי קהל לובשי החלוקים המפוספסים, שחורי המעילים והמגבעות, שיצאו לפוש מעט מתלמודם.
"אוי וי! אמרנו לכם! או וי! הזהרנו אתכם! גְוַואלד! יהודים! איזה חוסר-אחריות! לפתות אנשים לגור בחיק המוות! כמו הפַלַאחִים ממלאבס! הָעַרַאבֶּרְס! אוי וי! אמרנו לכם – "
ולא היה אפשר לדעת אם נבעו הדברים מצער ודאגה או משמחה-לאיד.

*
המחלה שתקפה את לאה בחורף, הרפתה ממנה, אך היא נותרה חלשה. יהודה ולאזאר שלחו אותה לימים אחדים, להתאושש ביפו. שם רחצה בים. אכלה אבטיחים שהובאו על גבי גמלים או בסירות על פני הים מוואדי חַוַּארָה, ונחשבו למשובחים ולמבריאים שבאבטיחי ארץ-ישראל. לאה התגוררה ביפו בבית-אבן מוצל. זה היה שינוי לעומת הסוכה הדלה בפתח-תקווה, שבחורף קרה ודולפת ובקיץ לוהטת ומחניקה. ואולם ליבה לא נתן לה להישאר זמן רב. היא ידעה שבהיעדרה אין מי שיקושש קוצים ויאפה בטאבון את הלחם, כמוה – שהצליחה לאפות בו אפילו חלות ולהטמין חמין לשבת.
בסוף הקיץ חלתה שוב גם לאה בקדחת שסימניה נפיחויות בגפיים ופנים צהובות. רגליה צבו עד כדי כך שלא היתה יכולה לנעול נעל. את כאביה הקשים השתדלה להסתיר מיהודה, אך הוא היה מודאג ממצבה. הוא אהב אותה. היה מלאת התפעלות מיכולתה של הנערה בת השבע-עשרה, צעירת המתיישבים במקום, לעמוד בכל התלאות מבלי להתאונן. לו-עצמו היו ויכוחים קשים עם הקדוש-ברוך-הוא. כאשר נכשל יבול התבואה, ורַבּוּ החולים, יהודה, שנותר בריא וחזק, הטיח בריבונו-של-עולם:
"זה לא צודק! את הבטלנים בירושלים, שמשמיצים אותנו ועושים תעמולה נגדנו, אתה זן ומפרנס, ואותנו – עבדיך ממש, העובדים בשדה מבּוֹקר עד ערב, ובלילות נזעקים להגן על המושבה – אתה מקפּח! שנה אחת בצורת, שנה אחת שיטפונות ושלג! הבהמות מתות במגפה והאנשים קודחים ונחלשים, כאילו אתה מתעקש להוכיח להם שטעו! מה אתה רוצה – שנמשיך להיות שנוררים, פאראזיטים? שנקבץ נדבות בחוץ-לארץ ונחיה על חסדיהם של תקיפי כולל אונגארן וחסותם של בעלי-הבתים הערביים בירושלים?"
לאה, שענתה תשובה דומה להוריה כאשר ביקשוה לחזור עימם לירושלים, אם כי ללא התרסה שכזו נגד אלוהים, סירבה לשמוע דברים אלה מפי יהודה.
"ששש... אסור להרהר אחר דרכיו של הקדוש-ברוך-הוא."
כך חינכו אותה ובזאת למדה להאמין כל ימי חייה. בעיניה לא היתה סתירה בין רצונו של האל לבין סבלה במחלתה וקשיי האנשים הקרובים לה, בפתח-תקווה. אסור להרהר אחרי דרכיו ויש לחיות על-פי המצוות והדינים שניתנו בתורה. היא לא הכירה עולם אחר, משכיל, אירופי, תרבותי וחלקו גם לא-יהודי – כפי שזכה להכיר יהודה – בבחרותו בהונגריה, ולימים בהתחברו לחוג באי-ביתו של פרומקין בירושלים.
יהודה חש אחריות כבדה לשלום אשתו הצעירה. מה יגיד להוריה אם חס-ושלום יקרה לה דבר רע? אישה אחת עזב ומהשנייה יתאלמן – וכל זאת בטרם מלאו לו עשרים ושתיים שנה? – פגע רע יקראו לו, ובצדק. לאה היא פיקדון יקר שהוטל בחיקו, ועליו לשמור עליה מכל מישמר.
"הקדוש-ברוך-הוא אינו רוצה שתישארי כאן חולה, לאה. אני רוצה לקחת אותך חזרה לירושלים!"
"כן? ולשמוע אותם אומרים שם –'אהה, אמרנו לך! אהה, אמרנו לכם!' – לא, יוּדָה, תודה!"

*
בוקר אחד עבר יהודה, נוהג בעגלה עמוסה תבואה משדהו של ר' דוד, על פני הסוכה שבּהּ גר עם לאה. הוא היה צָמֵא, קרא ללאה וביקש ממנה מים. היא יצאה, פניה צהובות ורגליה נפוחות, וכאשר הגישה לו את כד המים, הבחין שהיא רועדת כולה.
"לאה, די!" געה בה יהודה. "אי אפשר להמשיך כך! עלייך לנסוע מיד לירושלים!"
"מה? כדי שיאמרו שם – עוד חלל אחד מפתח-תקווה? לא בא בחשבון. אני לא נוסעת!"
"טיפשה!" צעק. "יותר טוב לך חס-וחלילה למות במלאבס מאשר להתרפא בירושלים?"
"טוב לי כאן."
"אסור לך להישאר יום נוסף אחד!"
"שאתה תדבר כך?"
פתאום נשמע קולו התקיף של ר' דוד מן החצר: "בלילה! בלילה, ילדיי, תשוחחו ביניכם. עכשיו עובדים!"
"רגע אחד!" ביקש ממנו יהודה, וללאה אמר: "או שתסכימי לנסוע מיד – או שאני זורק את המושכות ויורד מהעגלה וזה סוף לעבודה שלי אצל ר' דוד! – והכול בגללך!"
לאה נבהלה. אם יהודה מוכן להתפטר בגללה – סימן שמצבה חמור. עליה לוותר על גאוותה ולשמוע בקולו.
"בסדר."
רק אז הסכים יהודה לשתות מן הכד, ומיד שלח אותה לנוח בסוכה ולהכין חפציה לנסיעה, למחרת היום.

*
למחרת הרכיב יהודה את לאה, שהיתה רזה וקלה כנוצה, על סוסו של ר' דוד, ליפו. הם יצאו צפונה-מערבה למושבה, בדרך הקיץ העוברת את הביצה והר נפוליאון, חוצה את המוּסרַארה, נמשכת בין המושבה הגרמנית שׂרונה לפרדס מונטיפיורי, עוברת על פני בית הקובייה העומד על הגבעה, ביתו של האנגלי מוֹדֶל שנרצח בידי שודדים מהכפר שֵׁיח'-מוּנִיס, עד שנכנסת ליפו.
היה חם. לאה היתה מעולפת-למחצה. מראה התאואים, הג'מוסים השחורים, הרועים במי-הביצה, וענני הברחש, היתושים והזבובים ששרצו ועופפו לאורך הדרך, כל אלה הסתחררו לנגד עיניה בהמייה מתמשכת, כמין זמזום חמסיני שנתערבב עם רנן החינין באוזניים.
"יום אחד, לאה," אמר יהודה, "תהיה כל הבקעה – מפתח-תקווה עד יפו – מעובדת ומושקה. הארץ תימלא שדות וכרמים, רפתות ואורווֹת, אסמים, שדרות עצים ובתים אירופיים, בעלי גגות רעפים כשל הטמפלרים בשׂרונה – אבל הכפרים יהיו שייכים לאיכרים עבריים, היושבים כל משפחה על אדמתה. הם יבחרו להם מועצה משלהם, וינהלו את חייהם באופן חופשי תחת שילטונו של השוּלטאן עבד-אל-חמיד, ואולי יסכים ה'שער העליון' בקושטא למכור לנו את הבקעה הזו כולה, ונסדר בה שלטון עצמי בחסותו של הקיסר פראנץ-יוסף, כמו שהשיגו ההונגרים לארצם, תחת כנפי הקיסרות האוסטרו-הונגרית."
"כשהייתי ילדה – סיפרו לי על הדנובה. היא יותר גדולה מהירקון? – יודה? – אני צמאה."
"היית בת שלוש. את לא יכולה לזכור. הדנובה ענקית מול הירקון. יש נהר לא-גדול בהונגריה, רַאבּ, ליד העיר ראבּ [כיום גייר], זה המקור לשם משפחתנו. הוא כמו הירקון רק שהמים צלולים ואפשר לשתות מהם."
"אני צמאה, יוּדה – "
הוא עצר, והשקה אותה מנאד העור הערבי, שהיה קשור לאוכף. המים הדיפו ריח מריר, כקליפת העץ שממנה מפיקים את החינין.
"אני רוצה מתוק – "
"לראש השנה תחזרי למושבה. נאכל תפוחונים בדבש."
"בהונגריה היו תפוחי-העץ גדולים?"

*
הם הגיעו לחאן ביפו, ששימש תחנת נוסעים, אכסניית בהמות, מקום ה"בורסה" של מסחר בסוסים וברכוש גנוב, "מועדון" לשיחות ומרכז לשבּאבּ מפסולת העיר. לפני שנה בערך שמע כאן יהודה את הסיפור על ה"עבד" של ר' זרח התמים, שברח עם העגלה והסוסים!
יהודה שכר ללאה מקום בדִילִיגַ'אנְס, מִרכּבת-הנוסעים שהחלה לפעול בדרך המשובשת בין יפו לירושלים, והיתה שייכת לר' חיים יענקל הירושלמי. בחצר של החאן הסתובב אחד מן השבּאבּ היפואי, אַבַּדאי בלשון הערבים – בריון גבוה ובעל-גוף. כפות-רגליו היו נתונות בסנדלי-עץ עבים. מרצועותיהם ביצבּצו לכל צד בהונותיו הענקיות, בצבע האדמה. לבוש היה שֶׂרְוַּאל – מכנסיים צרים למטה ותפוחים למעלה, המוחזקים באבנט על מותניו. חזהו, בחולצה בעלת מיפתָּח רחב, היה חָלָק מכּל שְׂערה. שפם אדירים חצה לשתי קומות את פניו הכהים, ובמדור העליון יקדו זוג עיניים שחורות וחמדניות במבט מחוצף של "אני ואפסי עוד".
הבחור לא מצא חן בעיני יהודה משעה שהבחין בו – חוצפתו גברה מרגע לרגע. הוא העיר הערות קולניות והתאנה לנוסעים ששכרו מקומות לנסיעה בדיליג'אנס. תבע מהם דמי סרסרוּת. בייחוד הציק לשתי נשים יהודיות.

ביפו היו אז יהודים מעטים, שחיו בחסד הערבים ולא היתה להם אותה מידה של עצמאות, של שימוש מרתיע בנשק, שסיגלו לעצמם מתיישבי פתח-תקווה. בואו של אחד הפתח-תקוואים ליפו היה ליהודים היפואים יום חג. אולי לכן ביקש הביריון להעמיד את יהודה במבחן ולהראות לו בידי מי השלטון בעיר.

כאשר קרב יהודה עם לאה, להושיבה בדיליג'אנס, שירבב הביריון כלפי אחת הנשים היהודיות את אצבע האמה של ידו הימנית בתנועה שאומרת בפירוש מה הוא מאחל לעצמו לעשות בגוף האישה הזו, אם לא תשלם.
יהודה התרגז והעיר לו כי מי שמתנהג כך מביא בושה על אביו ועל כל משפחתו.
בתור תשובה סטר הביריון ליהודה על לחיו.
מיד תקע יהודה אגרוף בפניו, בדיוק בין שתי העיניים החצופות.
הביריון שלף שברייה. צוהב פניה של לאה התחלף עתה בחיוורון.
אך יהודה לא נבהל. הוא זכר את השיטות שלימד אותו סֵיטשי בצ'סנק, והקדים את הביריון במטר מהלומות, הראשונה – על זרועו שהחזיקה בפגיון, והשאר, ללא הפסק – מכוּוָנות אל פניו, כדי להממו.
לא עברו רגעים רבים, והביריון, הגבוה מיהודה, היה מוטל מתעלף על הארץ ופניו כעיסה חומה-אדומה מעוטרת בשפם מעוך.
קמה מהומה. ערבים אחדים, שצפו בקטטה, לחשו ליהודה: "הסתלק מיד! אתה יודע במי פגעת? זהו עַלֵיוַּה, ראש הביריונים של העַטַארִין. כל יפו מפחדת ממנו! מצאת לך את מי להכות! מוטב שהיה מכה אותך..."
יהודה נבהל. רק זה חסר לו, לבוא במלחמה עם מנהיג כנופיית הביריונים של יפו. במקרה הטוב – יסתיים הדבר שוב בהשלכתו למאסר במרתף הסראיה ביפו, אצל השוטר התורכי הסקרן. עתה נזכר בתורה שלמד מאבו-יוסף: הבריחה היא שני-שלישֵׁי הגבורה! – והתכונן להפנות גב ולהימלט. הוא ידע כי בלאה איש לא יפגע. אך ברגע שרצה להסתלק – קם עַלֵיוַּה על רגליו.
מחוסר ברירה נשאר יהודה על עומדו, מוכן לגרוע מכול ומשתדל שפניו ולא גבו יהיו כל הזמן למול עליווה.
עליווה ניגש אליו, שפמו השחור רוטט, מעוך, ועינו האחת נפוחה. הוא הושיט ליהודה כף-ידו לשלום, תקע אותה כשהוא מטלטל את ידו של יהודה בהתרגשות, ואף טפח בידו השנייה על שכמו בחיבה:
"ואללה, אִנַּכְּ גַ'דַע! מןִ מלאבס!" – באלוהים, בן-חיל אתה, ממלאבס!
"כִּיף חַאלַכּ הַלְקֵית?" מה שלומך עכשיו? – שאל יהודה.
"אִלְחַמְד לִאלְּלָה טַיֶּבּ..." תודה לאל, טוב. – השיב עליווה.

בטרם יצא הדיליג'אנס לדרך עטף יהודה היטב את רגליה של לאה, וכאשר התכופף עליה, ביקש לנשקה לפרידה אך היא דחתה אותו:
"השתגעת? יוּדה! מה יגידו בירושלים? לא די שאתה מתקוטט ברחובות כמו איזה גוי!"
"ממתי חשוב לך מה אומרים הירושלמים?"

עליווה לא הִירפה מיהודה. הוא הזמין אותו לשבת עימו במרפסת של החַאן, לשתות לִימוֹנַאד וקפה ולעשן בצוותא נרגילה. מדי פעם היה נכנס אחד הסכינאים מקרב ביריוני העטארין. עליווה היה קורא לו ומציג בפניו את חברו הטוב, ידידו-בנפש – יודה-ערְבּ ממלאבס.
'דאוד אבו-יוסף היה גאה בי היום,' – אמר לעצמו יהודה, ולאחר הרהור נוסף: 'וגם סטיפן סֵיטשי! – איזה מזל היה לי שלמדתי תורה אצלם ולא אצל בטלני הישיבות של ירושלים! – בייחוד עכשיו, כשרכשתי חבר חדש, עליווה...'
אהוד בן עזר

המשך יבוא