ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי. עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".
על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

י"א. בחירות 92' – תמיכה במפלגת העבודה
בבחירות לכנסת השישית (1965), השביעית (1969), השמינית (1973), התשיעית (1977) והאחת עשרה (1984) השתתף אורי אבנרי כמועמד של מפלגות "העולם הזה כוח חדש", מר"י, של"י והרשימה המתקדמת [בבחירות לכנסת ה-11, סגר את רשימת המועמדים של "המתקדמת" – הוצב במקום ה-120].
בשאר מערכות הבחירות, סירב לתמוך פומבית ברשימה כלשהי, ואף לא מסר למי הצביע. הוא תקף את כל "המפלגות הוותיקות", שכולן היו בעבורו חלק מן "הממסד הישן".
בבחירות לכנסת ה-12, ב-1988, רמז שהצביע בעבור מפ"ם, שהתמודדה באופן עצמאי לראשונה מאז הקמת המערך בינה לבין מפלגת העבודה לאחר מלחמת ששת הימים.
ב-1992 התקיימו הבחירות לכנסת ה-13. היו אלו הבחירות הראשונות מאז פרש מעריכת "העולם הזה". אבנרי כתב בעיתון "מעריב", בו הוא כותב גם היום. לקראת הבחירות, החל לפזר רמזים על העדפתו ועל הצבעתו בבחירות.
לפני הפריימריז – ההתמודדות על ראשות מפלגת העבודה, הביע את תמיכתו ברבין, וטען שרק הוא יוכל להוריד את הליכוד מהשלטון. לאחר ניצחונו של רבין כתב אבנרי, שהמבחן הראשון של מנהיגותו יהיה החלטה והודעה על אי הכללת פרס בממשלתו, אם ינצח בבחירות. כפי שכבר צוין בפרק הקודם, אבנרי סבר שהיה על רבין לפטר את פרס בממשלתו הראשונה. במאמר זה הביע אבנרי את חששו, שפרס יפריע לרבין כראש ממשלה גם בקדנציה הבאה.
הרמז הראשון לתמיכתו במפלגת העבודה ולא במרצ, בחד"ש או באחת הרשימות הערביות, הקרובות אליו יותר מבחינה אידיאולוגית, נכתב במאמרו "לא תחרות יופי. בחירות," שפורסם ב"מעריב" ב-1.5.92, למעלה מחודש ומחצה לפני הבחירות.
"כל הנושאים המטרידים אותנו... נובעים מבעייה מרכזית אחת: סירוב הליכוד להסכים לעיקרון של 'שטחים תמורת שלום'... הבחירות מהוות משאל עם על שאלה גורלית זאת. ההכרעה היא בין שתי תשובות. בשביל הכוח היהודי, הדוגל בעיקרון של 'שלום תמורת שטחים', נותרת הברירה בין מפלגת העבודה ומרצ.
המשימה העיקרית בבחירות אלה היא להוריד את הליכוד מן השלטון. שם המשחק הוא 'גוש חוסם'. בבוקר של 24.6 צריך להיות ברור שיש בכנסת הבאה 60 ח"כים שיצביעו נגד ממשלה בראשות הליכוד... מבחינה זו אין הבדל בין קול למפלגת העבודה וקול למרצ...
אם ייווצר תיקו בין הגושים, לא יהיה מנוס מהקמת ממשלת אחדות. זוהי אפשרות סבירה מאוד... אם תקום ממשלת אחדות של רבין ושמיר, בלי מרצ (המתנגדת לממשלת אחדות), תהיה חשיבות עצומה ליחס המספרי בין סיעת העבודה וסיעת הליכוד. אם יהיו למפלגת רבין שלושה ארבעה מנדטים יותר מאשר למפלגת שמיר, רבין יהיה ראש הממשלה בלי רוטציה-שמוטציה.
כל קול, הניתן למרצ, יהיה קול על חשבון מפלגת העבודה. אם תפסיד העבודה קולות רבים למרצ, מבלי לקבל די קולות חדשים מן הימין, היא תצא מן המערכה כשהיא מוחלשת, ותחזור לכל היותר למעמד של שותף זוטר בממשלת האחדות שבהנהגת שמיר...
כשצריכים להכריע בין מפלגת העבודה ומרצ – זהו שיקול חשוב...
כאשר מתנהל המו"מ לשלום – האם בכלל עדיפה בממשלת שלום 'טהורה' על פני ממשלת האחדות בראשות העבודה?
אם יתקדם תהליך השלום... תצטרך ממשלת ישראל – תהיה אשר תהיה – להסכים לפשרות שיפגעו ברגשותיו של חלק גדול מן הציבור. לממשלת שלום 'טהורה' יהיה הרבה יותר קל להסכים לפשרות האלה, המתאימות ממילא למצעי מפלגותיה. אולם יהיה לה קשה מאוד להגשים פשרות אלה בפועל תוך הסכמה לאומית רחבה...
לממשלת אחדות בראשות רבין ובהשתתפות הליכוד, יהיה אמנם הרבה יותר קשה להסכים לפשרות... אבל משתחליט הממשלה לקבלן, יתמוך בה הרוב הגדול של הציבור... מחשבה זו תוביל להצבעה בעד מפלגת העבודה.
הסיכום: הבחירות אינן תחרות יופי. השאלה אינה מי נחמד יותר ולאיזו רשימה יש יותר סקס אפיל. הפוליטיקה היא עניין של כוח... בחיים הפוליטיים יש מקום חשוב לנביאים, למטיפים, למוכיחים בשער. תפקידם הוא ללכת בראש, לבטא אמיתות חדשות ולהכשיר את הציבור לקבלתן. אולם ההכרעה עצמה מושגת במשטר הדמוקרטי ע"י פוליטיקאים, המסוגלים ברגע הנכון לגבש רוב לקבלתה וביצועה. ואלה אינם, בדרך כלל, אבירים הרכובים על סוסים לבנים – אלא אנשי פשרה הרכובים על חמורים אפורים."

במאמר זה לא אמר אבנרי בפרוש מה יצביע, אלא רק ניתח את האפשרויות, אולם מניתוחו ניתן היה בבירור להבין, שהוא קורא להצביע בעד מפלגת העבודה. בניתוחו ישנם כמה דברים מפתיעים:

א. הגדרתו את הוויכוח הציבורי בישראל בין שני גושים החלוקים על שאלת "שטחים תמורת שלום". לפני כן, מעולם לא עשה חלוקה כזאת. להיפך, את רעיון הפשרה הטריטוריאלית, מבית מדרשה של מפלגת העבודה, הציג כגישה סיפוחיסטית. הוא טען תמיד, שאין הבדל אמיתי בין הליכוד למערך. את הוויכוח הציבורי הוא הגדיר כמאבק בין מחנה השלום, אלה המצדדים בנסיגה לקווי 67' והקמת מדינה פלשתינאית, לבין מתנגדי השלום – אלה המתנגדים לכך. מפלגת העבודה עדיין המשיכה לדגול בפשרה טריטוריאלית ולהתנגד למדינה פלשתינאית ובכל זאת אבנרי שינה את הצגת חילוקי הדעות.

ב. המלצתו לבוחר היהודי שיש לו ברירה בין מפלגת העבודה למרצ. מעולם לפני כן לא עשה אבנרי הפרדה כזו בין הצבעה של יהודי או של ערבי. הגדרה דומה לזו, המוציאה מפלגות כחד"ש וה"המתקדמת", רשימתו לשעבר, מכלל הברירה של בוחר יהודי, היתה מגונה על ידו כגזענות.

ג. ההסבר הפרגמטי של ההצבעה, והקריאה להצבעה "ריאל פוליטית" ולא לנסיך על הסוס הלבן, מנוגדת גם היא לדרך חשיבתו הפוליטית עד אז. האם יש מישהו המתאים יותר להגדרת "תחרות מלכת יופי" מאשר אורי אבנרי, שרץ בעבר לבחירות בראש רשימה קטנה, אידיאולוגית וקיצונית?

ד. תמיכתו בממשלת אחדות לאומית והעדפתה על "ממשלת שלום נטו" – גם היא מנוגדת לכל דרך חשיבתו הפוליטית עד כה.

שבוע לפני הבחירות, כתב אבנרי בצורה ברורה, שהפעם יתמוך בבחירות במפלגת העבודה בראשות רבין. את המאמר פתח במשפט – "אני אצביע בעד מפלגת העבודה." בהמשך המאמר הסביר: "לא האמנתי שאגיע לכך אי פעם. תמיד הייתה לי אנטיפטיה עמוקה למפלגה זו, ולא התגברתי עליה גם עכשיו...
אני מודע לחסרונותיו של יצחק רבין כמו שאני מכיר גם את מעלותיו...
אצביע בלי סנטימנטים, בלי מעורבות רגשית, בלי אהבות ושנאות, סימפטיות ואנטיפטיות...
היום מונח סוף סוף על כף המאזניים הסיכוי ההיסטורי, אולי החד-פעמי, של מדינת ישראל להגיע לשלום... האלטרנטיבה היא המשך המצעד אל תוך המבוי הסתום והאפל... למרצ יש לי אהדה רבה. אני מעריך מאוד את התפקיד שמילאו... המאבק על השלום ועל זכויות האדם... זהו אותו התפקיד של מחאה והתרעה, שהשתדלתי למלא כאשר כיהנתי בכנסת. אך כדי למלא אותו כהלכה, די בסיעה הקיימת. התרשמתי שמרכיבי מרצ לא היו מעוניינים בבניית כוח פוליטי גדול – כוח שלא יסתפק במחאה אלא שיש לו היכולת לשנות את המערכת כולה...
התפקיד הגדול, היחיד החשוב ברגע זה – סילוק הימין משלטון המדינה – מונח על כתפי מפלגת העבודה. וזה העניין כולו...
יצחק רבין בראש מפלגת העבודה המתחדשת, שנחלה זה עתה ניצחון מרשים, יהיה בעל הסמכות המוסרית והמדינית הדרושה כדי להנהיג את המדינה לקראת הפשרות הקשות הדרושות, כמו ההתנגדות האלימה של המתנחלים ובני בריתם...
אומרים: אין בעצם הבדל אמיתי בין העבודה והליכוד... מי שאומר שאין הבדל – אינו יודע מה הוא מדבר... יש הבדל תהומי. העבודה תשתף פעולה... לשם הקמת אוטונומיה פלשתינאית משמעותית, שתהווה 'מדינה בדרך' בדרך לפתרון... מפלגת העבודה עשתה בעבר דברים חמורים... ואינני בטוח שלא תעשה דברים חמורים גם בעתיד. אבל זהו שורש העניין – מפלגת העבודה תוכל לעשות דברים. המתחרים בה משמאל ויתרו מראש על היכולת לעשות דבר, חוץ מאשר למחות ולהפגין. יצחק רבין אינו הרצל חדש וגם לא בן גוריון, אבל הוא יודע לקרוא מפה ולהסיק מסקנות סבירות. בעולמנו העכשווי... הוא יודע שיש להגיע לידי הסכם עם הפלשתינאים על פשרה ראויה, הניתנת לביצוע, שתוביל בהמשך הדרך לפתרון מלא. יש לתת לו את הכוח לעשות זאת."
מדוע תמך אבנרי במפלגת העבודה? על פי הסברו, הסיבה לכך היא אמונו שהצבעה זו עשויה לקדם את השלום. יש להניח שהסבריו מציגים באמת את הגורם להצבעתו, אך עדיין אין הם עונים על כל השאלות, ובעיקר על שאלת הפער הגדול בין עמדותיו לעמדות המפלגה, בנושא שהוא עצמו הגדיר אותו כחשוב ביותר – הנושא הפלשתינאי.
אני מניח שהיו גורמים נוספים:
א. רצונו להתקרב יותר לקונצנזוס ולקבל לגיטימציה ציבורי לעת זקנתו.
ב. העדפת העבודה על מרצ, הנובעת ממשקעים רבים מעימותים בתוך מחנה השמאל במשך השנים. השמאל הקיצוני עבר פיצולים, פילוגים וסכסוכים רבים ואבנרי היה מעורב בחלק מהם. בינו לבין חלק מראשי מרצ, כיוסי שריד ורן כהן – היחסים הם גרועים ביותר.
ג. תמיכתו היא תמיכה אישית ברבין. אני מאוד בספק אם אבנרי היה תומך במפלגת העבודה אילו פרס היה עומד בראשה.
אבנרי ידע, שזוהי ההזדמנות האחרונה לדורו – דור לוחמי תש"ח, להביא לשינוי לו הוא מייחל. בראש הליכוד עומד שמיר ואחרי ירידתו מהמסך – תעבור ההנהגה לדור אחר. אם רבין לא ינצח, הנהגת מפלגתו תעבור לדור הבא. בכל תקופת המדינה, חש אבנרי שדורו החמיץ את ההזדמנות להנהיג אותה על פי ערכיו. האדם היחיד מדור זה שהיה בשלטון היה רבין, אך הוא החמיץ את ההזדמנות. עתה, אבנרי האמין שקיימת הזדמנות נוספת. הוא חשב שאסור להחמיצה. הוא אישית רצה לקחת חלק במתן ההזדמנות הזו.
במשך שנים רבות האמין אבנרי שרבין הוא יונה. אף שרבין התבטא בסגנון ניצי ביותר בבחירות, האמין אבנרי, שהוא יגיע להסדר ביניים עם אש"ף, כפי שאכן קרה. הוא האמין שרבין יהיה דה-גול ישראלי.

לאחר הבחירות והקמת ממשלת רבין, אבנרי התאכזב. ציפייתו לתנופה מיידית בתהליך השלום נכזבה. הוא חש שרבין ממשיך את דרכו של שמיר ומחמיץ את ההזדמנות לשלום. הוא התנגד לכל מהלכי ישראל ביהודה, שומרון ועזה ובעיקר לגירוש ראשי החמאס, למרדף אחרי המבוקשים ולסגר. הוא ראה בכל אלה פשעי מלחמה. את מבצע "דין וחשבון" גינה כ"מעשה זוועה".
הוא חזר להיות אופוזיציה ותקף בחריפות רבה את הממשלה, את מפלגת העבודה ואת מרצ. עיקר התקפותיו התמקדו ברבין, ביוסי שריד וברמטכ"ל ברק. הוא הודה בטעותו בבחירות, ובאחד המאמרים התנצל בפני הבוחרים שבשפעתו תמכו ברבין. הוא הקים את "גוש שלום", שהיה לאופוזיציה לממשלה משמאל.
עם חתימת הצהרת העקרונות להסדר הביניים עם אש"ף, שב אבנרי לעמדת תמיכה בממשלה. הוא ראה בהסכם הוכחה לצדקת דרכו הרעיונית מאז קום המדינה – תמיכתו במאבק הפלשתינאי, קריאתו למו"מ ישיר עם אש"ף, אמונתו ששלום עם הפלשתינאים יפתח בפני ישראל את המרחב וייצור מרחב פתוח – מה שקרוי היום "מזה"ת חדש", ואמונתו שאת השלום ניתן להשיג ללא האמריקאים, שאינם מעוניינים בו.
במאמרים רבים, שב והזכיר את אבהותו על הדרך שהובילה להסדר. בחתימת ההסדר ראה אבנרי הצדקה לאמונתו רבת השנים ביצחק רבין.

2. צרור הערות 14.10.18
* מזרח תיכון חדש – חיסולו של העיתונאי הסעודי חשוקג'י, הוא התגלמות חופש העיתונות בעולם הערבי.

* בית המשפט צדק – אין לי דעה חד משמעית באשר לאיסור כניסתה של הסטודנטית לארה אל-קאסם לישראל; האם הנזק שהיא עלולה לגרום בכניסתה חמור יותר מהנזק שעלול להיגרם ממניעת כניסתה. ייתכן שמי שהחליטו לאסור על כניסתה טעו. אני בטוח, שבית המשפט צדק כאשר דחה את ערעורה. אין ספק שמניעת כניסתה – חוקית. זכותה של כל מדינה למנוע כניסתו של אדם הפועל נגדה, ולא רק הצדק וההיגיון מאפשרים זאת, אלא גם החוק הישראלי והחוק הבינלאומי.

* מי דחף ומי סיכל – יוזם חוק הלאום, ישראל הראל, סיפר במאמר ב"הארץ" את סיפורו של החוק. מי שהיתה אמורה להוביל אותו, בגרסתו המקורית שהיתה הרבה יותר מרחיקת לכת, היתה יו"ר "קדימה" ציפי לבני. היא תמכה בו בהתלהבות ואף הסבירה שבתור מי שתומכת בנסיגה מיו"ש כדי להבטיח מדינת לאום עם רוב יהודי, היא הראשונה שתומכת בחוק יסוד שמבטיח שמדינת ישראל היא מדינת לאום של העם היהודי. כנראה שבינתיים היא הבינה שה"בייס" שלה לא מתלהב במיוחד מרעיון המדינה היהודית. מי שסיכל את קבלת החוק ברוב של כמאה ח"כים היה בנימין נתניהו, שבמשך כמעט עשור מיזמז ומיסמס אותו משיקולים עסקניים זרים. כנראה היה לו נוח יותר להעביר את החוק, אף בנוסח מרוכך בהרבה, מתוך עימות וקרע פנימי, מאשר להעביר אותו בנוסח המלא והמובהק בהסכמה לאומית רחבה. וגם היום אלה ראש הממשלה וראש האופוזיציה שלנו.

* קמפיין אחראי – שואלים אותי: מדוע מיכל רייקין, המועמדת לראשות המועצה האזורית גולן, אינה מגיבה להשמצות? בראשית המרוץ מיכל הגדירה את קו הקמפיין שלה: קמפיין נקי. והיא חידדה זאת: הקמפיין שלה אינו נגטיבי, נגד מועמדים אחרים, אלא פוזיטיבי בלבד: היא לא יוצאת נגד מועמדים אחרים ולא מציגה מה לא טוב אצלם, אלא מציגה את המסר שלה, את הרקורד שלה, את מה שיש לה להציע. ויש לה כל כך הרבה מה להציע, שבאמת אין לה צורך בנגטיביות. מיכל דבקה בקו הזה בעקביות, ואינה נגררת לפרובוקציות והשמצות.
קמפיין נקי – זאת ההגדרה של מיכל. ואני מגדיר זאת – קמפיין אחראי. מיכל תהיה ראש המועצה של כולם; של המצביעים לה ולשאר המועמדים. זאת מחויבותה, זאת אחריותה, והאחריות מחייבת. לכידות הגולן משמשת נר לרגליה – לפני ואחרי היבחרה לראשות המועצה.

* אש זרה – את מיכל הכרתי במאבק על הגולן. אישה צעירה, שזה עתה הגיעה לגולן, נרתמה מיד לפעילות, התבלטה והייתה אחת הפעילות המובילות. כדובר ועד יישובי הגולן ניתבתי אליה עיתונאים רבים, לא רק בזכות היותה דוברת רהוטה וחכמה, אלא כיוון שהיא הקרינה בכל מילה שאמרה ובכל מבע פנים את אהבת ארץ ישראל, אהבת הגולן והאמונה בערך ההתיישבות, שמפעמים בה ובעטיים היא עלתה לגולן. מיכל נבחרה להנהלת ועד יישובי הגולן, היתה דומיננטית בהנהלה ונאמה ב"אם כל ההפגנות" בכיכר רבין, ביום שובו של ברק מפסגת שפרדסטאון.
מה שייחד את ועד יישובי הגולן, היה המגוון הפוליטי בין פעיליו וראשיו. היו בתוכנו מן הימין והשמאל, וכולנו פעלנו יחד באחווה ורעות, מתוך אמונה משותפת בצדקת מאבקנו, תחת הסיסמה שהיתה תלויה במשרדי הוועד – כוחנו באחדותנו. מבין פעילי הוועד, מיכל לא השתייכה לאגף השמאלי. ממש לא.
לא בכדי, היא נאמה גם בהפגנת ענק נגד נסיגה מיש"ע. בתקופת עקירת גוש קטיף מיכל היתה שותפה בפעילות הסולידריות עם הגוש ואח"כ הובילה את מהלך קליטת העקורים בגולן, בהתארגנות של שעות, בכל כושר הביצוע והניהול שלה.
הניסיון הנואל להדביק למיכל תווית של "שמאל" "קיצוני" ושל "קרניים" "חדשות" למיניהן כל כך רחוק מן המציאות, שאני בטוח שזה לא יידבק בה; תושבי הגולן לא יקנו את זה. מה שכואב לי, זה שאש זרה של פוליטיקה כעורה נכנסה לחיינו. אין זו דרך הגולן. אין זו רוח הגולן.

* ד"ש מתוכנית הצוערים – הרציתי השבוע בפני משתתפי תכנית הצוערים לשלטון המקומי. זו קבוצה מגוונת מאוד – יהודים, דרוזים וערבים; חילונים ודתיים; מרכז ופריפריה; כל המגוון של החברה הישראלית. המייחד אותם הוא היותם צעירים חדורי מוטיבציה לעשיה ציבורית, תחושת שליחות חברתית ורצון לקחת אחריות ולחולל שינוי.
בפתח דבריי מסרתי להם, כפי שהתבקשתי, ד"ש ממיכל רייקין. כשאך הוצאתי את שמה מהפה, אורו עיניהם והם הגיבו בהתפעלות. הם רוחשים לה הערכה עמוקה ואהבה. מיכל עיצבה את התוכנית ועמדה בראשה בחמש השנים האחרונות. היא נהנית מהערכה רבה על התוכנית הזאת, מכל הגורמים הקשורים אליה.
חמש השנים שבהן ניהלה מיכל את התוכנית חשפו אותה באופן יסודי ומעמיק לעולם השלטון המקומי, בארץ ובעולם; היא למדה להכיר את הרשויות הטובות והבעייתיות, החזקות והחלשות; להכיר היטב את הגורמים שמביאים להצלחה או לכישלון, לחוסן או לחולשה. היציאה החוצה "פתחה את ראשה" להכיר וללמוד. מיכל היא אדם סקרן ולומד ממדרגה ראשונה, והתובנות שרכשה נוספו להיכרות ולניסיון בתפקידיה בגולן, ולמאות שיחות עומק עם תושבי הגולן בחודשים האחרונים, כדי לגבש תפיסה מיטבית להובלת הגולן.
עוד סיבה להצביע למיכל רייקין לראשות המועצה האזורית גולן.

* האתגר של מיכל – בשיחות שאני מקיים עם תושבים, אני מתמודד עם שני אתגרים. הראשון, הוא לשכנע את בן שיחי לתמוך במיכל רייקין. השני, הוא להתמודד עם חוסר אמון טוטאלי בפוליטיקה. אנשים שאומרים שלא יצביעו כי הם לא מאמינים לאף מועמד. שמי שהולך לפוליטיקה הוא בהכרח, אפריורי, אדם לא אמין, שמבטיח הבטחות ואין לו כל כוונה לקיים אותן, "אני לא מאמין לאף אחד" וכו'.
הגישה הזו מסוכנת לדמוקרטיה. אין דמוקרטיה בלי פוליטיקה. אין בחירות בלי פוליטיקה. וגישת האנטי-פוליטיקאים היא זאת שמצמיחה משטרים מסוג אחר, וכבר אמר צ'רצ'יל ש"הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר הקיימת, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד היום."
עם זאת, ברור שאופן ההתנהלות של רבים מן הפוליטיקאים, בארץ ובעולם, בשלטון הארצי והמקומי, יוצר את התחושה הזאת.
האתגר של מיכל כראש המועצה, יהיה להוכיח שאפשר אחרת, לשמור על דרכה הערכית והנקיה לאחר הבחירות. אני בוטח בה שתעשה כן.

* קום והתהלך בארץ – הפזמונאי יורם טהרלב זכה בפרס משרד החינוך לתרבות יהודית. מגיע לו. בשלושים השנים שחלפו מאז שחדל לכתוב שירים, הוא כתב ספרים רבים העוסקים ביהדות, מכיוונים שונים. למשל – פרשנות אישית, לרוב קלילה והומוריסטית, לפרשת השבוע.
אך מפעל חייו של טהרלב הוא כמובן מאות שיריו. ורבים רבים מהם עוסקים בתכנים יהודיים בכלל, ותנ"כיים בפרט. וכמעט כולם משובצים בביטויים ורמזים מן התרבות היהודית על שכבותיה, ובעיקר התנ"ך.
אחד מהשירים הללו הוא "קום והתהלך בארץ."
"קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ" אומר אלוהים לאברם, בפרשת "לך לך" שנקרא בשבת הקרובה.
הטיולים בארץ ישראל, טיולי תנועות הנוער והפלמ"ח אז, ועד היום בתנועות ובמכינות הקדם צבאיות, אינם טיול גרידא, כמו טיול בנופים בחו"ל, אלא ביטוי לזיקה שלנו לארץ ישראל, לקשר שלנו עם חבלי המולדת. הטיולים בארץ הם כלי לחנך לידיעת הארץ ולאהבת הארץ.
"קום והתהלך בארץ," כתב יורם טהרלב. כדי להתאים את המילים ללחן, הוסיף יורם טהרלב לפסוק מ"בראשית" י"ג את ו"ו החיבור.
...והוא סיפר, שכבר ראה "ציטוט" מהתנ"ך עם מראה מקום: "קום והתהלך בארץ."

* ביד הלשון: קימום – את הפינה הקודמת הקדשתי לאתר עין קשתות, אתר המורשת הלאומית שנחנך בגולן בשבוע שעבר, וסיפרתי על בית הכנסת העתיק שקוּמם.
מה ההבדל בין קימום לשיחזור? שיחזור הוא בנייה מחדש של אתר עתיק, תוך ניסיון להעתיק עד כמה שניתן במדויק את המראה שלו. קימום הוא בנייה מחדש של אתר עתיק, מן האבנים האותנטיות שלו.
בית הכנסת בעין קשתות קומם. מערימת האבנים שנוצרה מהתמוטטותו ברעידת אדמה במאה השמינית, הוא נבנה מחדש, באמצעות טכנולוגיה חדשנית שידעה לסמן את המיקום המדויק של כל אבן ואבן ולהחזיר אותה למקומה.
אורי הייטנר