נישואיהם של לוסי אהריש וצחי הלוי הפכו לסוגיה ציבורית, ועוררו תגובות קיצוניות, בקשת שבין השתלחותו הגזענית הנחותה של אורן חזן לבין דברי תהילה בשבח ההתבוללות כמשאת נפש (במאמרו של גדעון לוי ב"הארץ" בשבח ההתבוללות, חסר היה רק הביטוי שזה "הפתרון הסופי" לבעיית היהודים).
לא אחדור לפרטיותו של זוג מאוהב שהחליט להינשא, אלא אדון בסוגייה ברמה העקרונית. אני רואה ערך עילאי בהבטחת קיומו ועתידו של העם היהודי ומצפה מכל יהודי לראות עצמו מחויב לכך. אני שולל מכל וכל התבוללות. צר לי על כל יהודי שנוטש את עמו. אך אני מאמין שיש מחסום אחד בלבד בפני ההתבוללות – חיים בארץ ישראל.
יהודי לא יכול להתבולל בישראל. ישראל היא מדינה יהודית, החברה היא חברה יהודית, התרבות שלה היא תרבות יהודית, מעגל השנה שלה הוא מעגל החגים היהודי, יום המנוחה שלה הוא השבת, השפה שלה היא העברית, האוכלוסייה שלה היא יהודית. כמעט 100% מן היהודים בישראל מתחתנים עם יהודים, וגם יהודי או יהודייה שבן זוגם אינו יהודי והם חיים בישראל – הם, ילדיהם ונכדיהם (כל עוד יחיו בישראל) יהיו חלק בלתי נפרד מן הקולקטיב היהודי.
לא כן בגולה, בארצות הרווחה. שם ההתבוללות היא סכנה ממשית. שם היהודים הם מיעוט; סטטיסטית רוב הסיכויים שיהודי יתאהב בלא-יהודייה, כי אותה הוא יפגוש בבית הספר, בעבודה ובחברה. ואכן, אחוז נישואי התערובת גבוה מאוד, הולך וגדל. קיומם של הזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי מאטים באופן משמעותי את ההתבוללות, ומעכבים בדור או שניים את השמד הרוחני, אך לא לעולם חוסן. לאורך זמן, אין עתיד יהודי בגולה.
לכן, אני מסרב להיות מודאג מזוג מעורב שהתחתן בישראל. אני הרבה יותר מודאג מן הירידה מהארץ. אמנם הירידה מן הארץ היום היא הנמוכה ביותר מאז קום המדינה, אך עדיין היא גדולה, וחמור יותר – היא נהנית מלגיטימציה. אנשים מתייחסים אליה כבחירה נורמלית, טבעית ועצם הביטוי "ירידה" אינו פוליטיקלי קורקט. זו "הגירה", ביטוי של נורמליזציה ולגיטימציה לירידה. לא עוד עליה וירידה, כי הרי "אסור להיות שיפוטיים," אלא הגירה מן הארץ לחו"ל ולהיפך.
ישראלי שירד מן הארץ והשתקע בגולה – רבים הסיכויים שילדיו, ואם לא ילדיו – נכדיו, לא יהיו יהודים, לא יהיו חלק מעם ישראל.
לכן, מי שחרד מפני התבוללות, אל יתעסק באיזו חתונה, הגם שזהו סיפור סקסי, תרתי משמע, ועסיסי. מוטב שיעלה על סדר היום את סוגיית העלייה לארץ והירידה ממנה. מחויבותה של ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי, לעתיד העם היהודי, ולהבטחת המשך יהדותם של בני העם היהודי, צריכה להתבטא בפעולה למען עליית היהודים לארץ ישראל ולמניעת ירידתם של ישראלים לחו"ל.
הציונות היא התשובה להתבוללות; היא הבטחת עתידו של העם היהודי – לא רק עתידו הביטחוני והחומרי, אלא גם הרוחני.
המאמר התפרסם לראשונה ב"ישראל היום"

2. אורי אבנרי (פרק י"ב ואחרון)
ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי. עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".
על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

י"ב. סוף דבר
במהלך העבודה, בה ניסיתי להשיב על השאלה – כיצד אורי אבנרי ,"אויב המשטר מיספר אחד", הצביע בבחירות האחרונות למפלגת הממסד – "העבודה", חקרתי לעומק את דמותו של אבנרי.
התכונה המרכזית שמאפיינת אותו, לדעתי, היא הרדיקליות. סגנון כתיבתו נטול הספקות, הצובע הכול בשחור לבן, הוא ביטוי לאופיו. כשאבנרי היה בימין, הוא היה ימני רדיקלי. כשהוא היה בשמאל הוא היה שמאלני רדיקלי. המעבר הזה היה קל לו, להערכתי, הרבה יותר ממעבר מאחד הצדדים הללו למרכז. עובדה זו, מחריפה את התמיהה על תמיכתו במפלגת העבודה בבחירות. התופעה של קירבה בין השוליים הקיצוניים של שני צידי המפה הפוליטית היא תופעה ידועה בעולם. זוהי, למשל, המציאות היום ברוסיה, בה הקומוניסטים משתפים פעולה עם פשיסטים. כך היה בגרמניה בשנות ה-70, כאשר קבוצות טרור מהשמאל הרדיקלי והימין הרדיקלי שיתפו פעולה נגד הסדר הקיים. דוגמה רלוונטית במיוחד למקרה של אבנרי, היא תנועת "הירוקים" בגרמניה, תנועה עליה אבנרי כתב הרבה, היה מקורב אליה מאוד, השתתף בוועידותיה וטען שהיא מזכירה לו את תנועתו – "העולם הזה – כוח חדש". התנועה הזו התפלגה, בסופו של דבר, בין גורמים שפנו לימין הרדיקלי לגורמים שפנו לשמאל הרדיקלי. נראה שעצם הקיצוניות ושלילת הסדר החברתי הקיים, היה הדבק המלכד את התנועה, יותר מאשר אידיאולוגיה משותפת.
בעבודתי ניסיתי לחקור את המקורות הנפשיים שעיצבו את אישיותו והשקפת עולמו של אבנרי. מצאתי, שעליית הנאצים לשלטון, עת חי כנער בגרמניה, ומשבר המעבר מהגולה לא"י והרצון לדמות לצברים, היו שתי הטראומות שהשפיעו עליו כל השנים.
חלק מן הנושאים בהם התמקדתי, מבליטים את היסוד המיליטריסטי באישיותו של אבנרי ואת העמדות הימניות שהשמיע בתקופת בחרותו ושחזר והשמיען מדי פעם בפעם. ייתכן שנוצר עקב כך חוסר פרופורציה בין תופעות אלו לעמדותיו הבסיסיות של אבנרי, כפי שהוא מבטא אותן מאז שנות ה-40 המאוחרות. חוסר הפרופורציה הזה נובע מרצוני להבליט את הצדדים הפחות ידועים ופחות בולטים, אך שלדעתי הם חלק ממנו ובלעדיהם קשה להבין את אישיותו המורכבת.
לסיום – אף שאבנרי הינו אדם קיצוני, שדעותיו תמיד רחוקות מן הקונצנזוס, השפעתו הפוליטית רבה ביותר. במהלך שנותיו כעורך "העולם הזה", עיצב דעות של קוראים רבים ודעותיו החריגות היו לנחלת חלק נכבד מהציבור. בפרספקטיבה של 45 שנה, אני חושב שהוא אחת הדמויות המשפיעות ביותר על תולדות הפוליטיקה הישראלית.

2. צרור הערות 17.10.18
* לא להיכנס למארב – היטלתי ספק בתבונה שבאיסור הכניסה לישראל של אל-קסאם, ומגיבים הביעו תמיהה על הספק, שכן מדובר בפעילת BDS.
כאמור, אין לי דעה ברורה לגבי המקרה הספציפי, ולכן אתייחס לנושא באופן עקרוני. הנזק שה-BDS גורם לנו הוא תדמיתי. המטרה שלהם היא להציג את ישראל כמפלצת וליצור לנו דה-לגיטמציה. אנחנו צריכים לשקול איך לא לספק להם תחמושת. לעתים הנזק שהם יכולים לגרום כאן, נמוך יותר מהנזק שהם יכולים לגרום בחגיגה על כך שסורבו להיכנס. זאת מלחמה, ובמלחמה כמו במלחמה – צריך לפעול בחכמה ולא לספק לאויב ניצחונות. בוודאי כשמדובר באוייב מתוחכם. לא חייבים להיכנס לכל מארב של האויב.

* יש גבול – אחד הנימוקים המרכזיים לתמיכה בעקירת גוש קטיף ובנסיגה מרצועת עזה היה שמדינה צריכה גבול, והיעדר גבול מוסכם מחליש אותה. לכן, יש לעשות זאת גם באופן חד-צדדי וגם אם הדבר לא יפסיק את הטרור. והגבול חייב להיות קווי 4.6.67, כי זה הקו שכל העולם מקבל אותו, ואם יימשך הטרור, כל העולם יגבה כל תגובה ישראלית, חריפה ככל שתהיה.
היום יש גבול. הוא הגבול של 4.6.67. והוא לא מקובל על הפלשתינאים. הם אינם מכירים בגבול של מדינה שאין הם מכירים בזכותה להתקיים. לכן הם מנסים לפרוץ את הגדר, לחדור לשטח ישראל, לקדם את מלחמת "זכות" השיבה.
חובתה של ישראל להגן על גבולה וריבונותה. כל מי שחודר לשטח ישראל הוא בחזקת מחבל, ויש לירות בו על מנת להרוג. כנ"ל מי שמנסה לפגוע בגדר. כנ"ל מי שמעיף בלוני טרור לשטח ישראל.
ולאלה בינינו, ששוללים את זכותנו להגן על גבולנו – אנו זוכרים זאת כאשר אתם מטיפים לנו לסגת גם מיהודה ושומרון.

* אבנים הורגות – מי שסקלו למוות את עאישה ראבי בצומת תפוח, הם מחבלים רוצחים. אחת היא, אם הם יהודים או ערבים. יש לעשות הכול כדי לשים את היד על המחבלים ולהעניש אותם בכל החומרה. שוב קיבלנו הוכחה נוספת לכך שאבנים הורגות; אבנים הן נשק קטלני.

* המשומד הזה – דבריו הגזעניים והנחותים של אורן חזן בעקבות חתונת לוסי אהריש וצחי הלוי מעוררי חלחלה וראויים לגינוי. אך באותה מידה אני סולד גם מן הגישה הקיצונית, הנשמעת בימים אלה, המדברת בשבח ההתבוללות ומוקיעה כגזענות כל שלילה של התבוללות.
כיוון שחלק מן הנוקטים בגישה הזאת מציגים עצמם כתלמידיו של ישעיהו ליבוביץ', אזכיר כאן את הסיפור הבא. ליבוביץ' היה הבולט בין מתנגדי האופציה הגרעינית הישראלית. לכן, כאשר התפוצצה פרשת ואנונו, ציפו ממנו תומכיו של ואנונו להתייצב לצדו, והתאכזבו משתיקתו. כשפנו אליו בנושא הוא השיב: "אני לא מוכן לומר אף מילה אחת בעניינו של המשומד הזה, ואנונו! בשבילי אדם שעזב את יהדותו הוא חלאת המין האנושי!"

* לימודי חובה – אני מברך על החלטתו של השר ישראל כץ להקדים את לימודי התיאוריה לנהיגה לגיל 15.5, אך יש ללכת עם היוזמה הזאת צעד אחד קדימה. יש להכליל את התיאוריה בתוכנית הלימודים, כלימודי ליבה – חובה חינם, בכל כיתות ט', בכל המגזרים.

* הבריז להם – הנשיא טראמפ "הודה" שכדור הארץ מתחמם. מה יעשו עכשיו מעריציו, האידיוטים השימושיים של תאוריית הקונספירציה החולנית של מכחישי ההתחממות הגלובלית? הוא הבריז להם. האם יחשבו מסלול מחדש?

* מחוללת שינוי – בשלוש השנים האחרונות, אני חבר מליאת המועצה האזורית גולן, כנציג אורטל (מאז פטירתו של יוני גל, הנציג הקודם). בעבר הייתי חבר המליאה במשך 12 שנים, וזה היה עולם אחר. בשלוש השנים האחרונות חשתי שאני פשוט משחית את זמני, על חברות בגוף מת, חסר השפעה, חסר חשיבות, בקושי חותמת גומי. גוף שחבריו מקבלים הרבה כבוד, מוזמנים לכל האירועים כאח"מים-עלק, אך אין להם כל משמעות בניהול החיים האזוריים.
אז למה בכל זאת הגשתי את מועמדותי ונבחרתי לייצג את אורטל בקדנציה הבאה? לא הייתי עושה זאת, אלמלא קיימתי שיחות בנדון עם מיכל רייקין, שאני מאמין שהיא תהיה ראש המועצה הבאה. השקפתה של מיכל על אודות תפקיד המליאה הפוכה ב-180 מעלות מזו של אלי מלכה. בכוונתה להחיות את המוסד שאלי המית, ולהפוך אותו מחדש ל"אסיפת הקיבוץ" של הגולן, או אם תרצו – לפרלמנט החי והתוסס של הגולן; למוסד שבו יתקיימו הדיונים המהותיים והאסטרטגיים על קביעת מדיניות המועצה בנושאים השונים ושבו תתקבלנה ההחלטות המהותיות (ולא כמו היום, רק ההחלטות הפורמליות שהחוק מחייב, כמו לאשר את הרכב ועדת ביקורת של קיבוץ X, או את חברי ועד ההנהלה של מושב Y). בכוונתה של מיכל לערוך חלק מישיבות המליאה ביישובים עצמם, כישיבות פתוחות לקהל, כדי לאפשר גם למי שאינם חברי מליאה להשפיע.
השינוי המהפכני שמיכל תנהיג בהתנהלות המליאה, הוא רק מרכיב אחד בשינוי שמיכל תחולל בתחומי הקהילתיות, הדמוקרטיזציה, השקיפות, השירותיות והצמחת המנהיגות; נושאים הלוקים היום בחסר וקהילת הגולן צמאה לשינוי בהם.

* אך טבעי – משפט ששמעתי מספר פעמים בימים האחרונים (גם מצד תומכים במיכל): "כיוון שברור לכל שמיכל היא המועמדת המובילה, אך טבעי שהאש תופנה אליה."
אולי אני תמים, אך למה, בעצם? למה עלינו להתייחס אל האש הזרה הזאת כאל דבר "טבעי"? למה שלא נשמר את הייחוד של קהילת הגולן כחברה אחרת, עם רוח אחרת, עם פוליטיקה אחרת? הרי ברור שזה רצונו של הרוב המוחלט של תושבי הגולן.
העובדה שמיכל מגלמת את רוח הגולן, היא רק אחת הסיבות לתמיכתי בה.

* ממלכתית גם בבחירות – קשה מאוד להיות ממלכתי במערכת בחירות. אבל מי שממלכתית במערכת בחירות, חזקה עליה שכך תהיה, על אחת כמה וכמה, לאחר בחירתה לראשות המועצה. היכולת של מיכל לא להיגרר ולדבוק בדרכה, מעידה על אחריות, מנהיגות וחוסן. מיכל נכונה לגולן.

* רעש שביעית – ראש הממשלה ריגש אותי, כאשר בפתח נאומו בכנסת הוא סיפר על חנוכת בית הכנסת העתיק בעין קשתות שבגולן, שקוּמָם מחדש והוכרז כאתר מורשת לאומית. הוא סיפר על קירות בית הכנסת המדברים שירה לנוכח מציאות חזרת העם היהודי למולדתו.
והיתה לו טעות – נתניהו אמר שבית הכנסת חרב במאה השביעית. הוא חרב במאה השמינית, ליתר דיוק בשנת 749. הוא חרב ברעידת האדמה הקשה שפקדה את ארץ ישראל, ועלתה בחיי רבבות בני אדם. ברעידת האדמה חרבו ערים שלמות, ובהן טבריה ובית שאן.
רעידת האדמה כונתה במסורת היהודית "רעש שביעית", כי היא היתה בשנת שמיטה.

* ביד הלשון: בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת – בראיון לגל"צ אמר שר הביטחון אביגדור ליברמן, "בתוך עמי אני יושב," כלומר אני מעורה בציבור ומכיר את כל הניואנסים והרגישויות שכרוכים בסוגיית גיוס חרדים, ולא צריך ללמד אותי את העניין.
אכן, זה השימוש המקובל בביטוי, אך אין זה מקורו. הביטוי הוא תנ"כי, מספר מלכים – אלה דברים שאמרה האישה השונמית לנביא אלישע. האישה השונמית אירחה את אלישע, האכילה והלינה אותו. הוא רצה לגמול לה, בכך שיפעיל את קשריו למענה בקרב השלטונות, ותשובתה הייתה "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת," כלומר זה העם שלי, השבט שלי, איני זקוקה לפרוטקציה ולקשרים.
אורי הייטנר