מסתבר שהטבע רחוק מלהיות דמוקרט: הוא הטיל על האישה את כל העול של ה"פרו ורבו", את ההיריון הארוך, המכביד והמבחיל, הצירים, כאבי התופת של הלידה, שהופכים לעיתים לטראומה ממש, הכאבים שאחרי, ההנקה... – וכל זה במקרה המאושר שההתעברות קורית באורח רגיל, והאישה איננה נזקקת לטיפולי פוריות קשים ואכזריים. ספר בראשית קבע שמדובר בעונש נצחי שהאישה נחלה בשל איזה חטא קדמון. ולא היא: האישה זכתה דווקא בפרס גדול על סבלה, כי היא לא רק מעניקה חיים, אלא גם רוכשת לעצמה עוצמה מוסרית עילאית – כְּאֵם היא דמות אלטרואיסטית, מעניקה אהבה ומסירות ללא גבול לצאצאיה, הגורמות לכל בעל לב להתפעל ולהעריץ.
לא ניתן לספור את כמות היצירות בציור, בספרות ובזמר, בהן מתוארת האם בנתינתה האינסופית לילדיה – כקדושה ממש. מתוך הים הגדול הזה אזכיר כאן שני שירים:
1. שירו של היוצר היהודי-אמריקאי גֶ'ק יֶלֶן, "א יידישע מאמע", שהיה להיט בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה בארצות הברית, ועד היום שרים אותו זמרים בהתרגשות עצומה. השיר מספר על חייל שיצא לקרב, ונזכר במסירות ללא גבול של אימו, שגידלה אותו, ניחמה אותו בחוליו, והעניקה לו אהבה ללא גבול. הוא נודר נדר:
"ואם אשוב בשלום / מן הקרב אלייך / לרגלייך אכרע / אנשק פנייך / כי רק את לי / אחת, אימא / אימא שלי, שלי!" (נוסח עברי – אבי קורן).
החייל איננו זוכה לקיים את הנדר, כי הוא נהרג בקרב, אבל רחשי ליבו כלפי אימו הם בוודאי נצחיים.
2. שירה של לאה גולדברג "לתמונת אימא" ("מוקדם ומאוחר", ספריית פועלים 1968, עמ' 11). הדוברת, שאולי מעודה לא אמרה דברים מהלב לאימה – מביטה בתמונתה, ואל התמונה הזאת היא מתוודה על האנוכיות שלה לעומת הנתינה אינסופית של האם:
"לא תמהת, לא רגזת, עת באתי אלייך / מדי יום ביומו ואמרתי: 'תני!' / אֶת הכול הבאת לי במו ידייך / רק מפני שאני – אני," בבית האחרון מופיעה תובנת המחץ לגבי האישיות הנפלאה של האם: "כן, אבוא רצוצה ולא אשאל לשלומך. / לא אבכה בחיקך, לא אלחש: 'אימי!' / את תדעי: / זה שעזבני היה לי יקר ממך / ולא תשאליני: 'מי!'"
בשיר הראשון הבן מתפכח מאוחר מדי כדי להכיר בגדולתה של האם, ואילו בשיר השני הבת מכירה באנוכיותה, לעומת האלטרואיזם והאצילות של האם, זו שמבינה כי נתינתה הנצחית איננה מעמידה אותה ברום סולם העדיפויות של הבת; ואת כל האמת הזאת הבת איננה מסוגלת לומר לאימה ישירות.
אבל למה לי להרחיק עדות, כשאני יכול להביא כאן דברים על אימי – שרה גרינברג, לבית גולדמן, שבזכות אהבתה, מסירותה ותושייתה – שרדתי את מוראות מלחמת העולם השנייה*):
נולדתי ב-30.1.1939, שמונה חודשים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, וביליתי את ינקותי וילדותי בצל המלחמה הנוראה ההיא. הוריי היו בעליהם של טחנת קמח וחנות באחד הכפרים שבמחוז בוטושאני בצפון רומניה. ביוני 1941, כשאני בן שנתיים וחצי, הגיעו לביתנו ז'נדרמים מטעם הרשות ודרשו מהוריי לעזוב את המקום תוך זמן קצוב, ולקחת עימם רק מה שעגלה אחת יכולה להכיל. הם עזבו את כל רכושם מאחוריהם ונסעו לעיירה הקרובה, וגם משם גורשו אל בוטושאני, היא עיר המחוז. מאות יהודים מכל העיירות והכפרים שבסביבה הצטופפו בעיר שלא יכלה להכיל את כולם, בוודאי לא לשַכֵּן אותם ולכלכלם. אבא הצליח בדי עמל לשכור דירת חדר עבורנו, אך לאחר זמן מה "נקרא לדגל" בתור חייל מילואים יהודי, ונשלח למחנה לעבודות כפייה במחוז טלאורמן, כ-600 קילומטרים רחוק מאיתנו. אימא נשארה לבדה עם שני אפרוחיה – אחי, הגדול ממני בחמש שנים, ואני. הכסף אזל, ונאלצנו לעזוב את הדירה השכורה. אימא מצאה מרתף מלא גרוטאות, ניקתה אותו וסיידה אותו והפכה אותו למקום מגורים.
קצת רקע: יהודי דורוחוי ובוקובינה חוו פוגרומים ונשלחו רובם לטרנסניסטריה למות ברעב ובקור. יהודי יאסי חוו את הפוגרום הנורא ביותר שנערך ברומניה בכל ימי המלחמה: אלפים נאספו בחצר המשטרה, ושם ירו בהם כמו בכלבים שוטים, ואת הנשארים הכניסו לקרונות אטומים, ובמשך שבוע טלטלו אותם הלוך וחזור בלי מים ובלי מזון בצפיפות נוראה – אלפים נפחו את נשמתם, ורבים מן הניצולים יצאו מדעתם עם שחרורם מהקרונות (המלכה הָאֵם, אֶלֶנָה, התחננה בפני המרשל אנטונסקו, "המנהיג", לשחרר את האומללים). כל יהודי המבקר בעיר יאסי חייב לבקר בבית הקברות היהודי, שם יש אנדרטה ענקית שנבנתה בצורת קרונות לזכרם של אלפי הקורבנות.
יחסית למה שקרה מדרום (יאסי) ומצפון (דורוחוי ובוקובינה) היה בבוטושאני אי של שפיות: אמנם היה גירוש ונישול מרכוש, אמנם נקבעו שעות עוצר ליהודים ושעות שאסור להם לפקוד את השוק ואת חנויות הנוצרים, אמנם היתה חובה על היהודים לענוד את הטלאי הצהוב, אמנם הילדים היהודים סולקו מבתי הספר הציבוריים, והמורים ובעלי המקצועות החופשיים פוטרו ממשרותיהם, אמנם מדי פעם שמעו על יהודי שהוכה מכות רצח על ידי בריונים – אבל בסך הכול לא היה אף פוגרום בעיר, והשלטונות אישרו ליהודים את קיומם העלוב.
אימא, שהיתה רגילה כי מטפלת דואגת לתינוק (לי), שעוזרת מנקה את הבית, שמבשלת מכינה את הארוחות, שהרכב נֶלוּ מכין את הכרכרה ואת הסוס מִישוּ לטיול – נאלצה פתאום להירתם לפרנס את שני ילדיה מיגיעת כפיה. היא חיזרה על פתחיהם של רומנים אמידים והציעה את עצמה כעוזרת בית וכמבשלת תמורת מזון. רבים גירשו אותה בבושת פנים, אך היו גם כאלה שריחמו על האישה המסכנה, הניחו לה לעבוד ושילמו לה במזון ובמעט מעות. הבעייה הגדולה הייתה מגבלת שעות העוצר, כי דווקא בשעות האסורות דרשו ממנה לעבוד, והיא היתה נאלצת לחזור למרתף שלנו דרך שבילים עקלקלים כדי להימנע מפגישה עם סיורי המשטרה.
לפני גיל ארבע אני לא זוכר כמעט דבר. הזיכרון הראשון שלי מהימים הרעים ההם מתרכז בבדידות גדולה: אני יושב על המיטה מכורבל היטב בשמיכה ובבגדים, על החלון הקטן היחיד שבמרתף מצייר הכפור צורות גיאומטריות, ובחדר שורר קור עד כי אני רואה את האדים היוצאים מאפי בעת הנשימה. אני מסתכל על הכפור ומספר לעצמי סיפור על ארמון קרח שבו אין רעב ואין קור.
ומדוע הייתי לבד בתוך המרתף הקר והטחוב? משום שאימא נאלצה לעבוד כדי שיהיה לנו אוכל נפש, ואילו אחי, שהיה אז כבר בכיתה ד', סולק מבית הספר, כמו כל הילדים היהודיים, והיה הולך כל בוקר לבית הכנסת, שם לימדו המורים היהודים המפוטרים ממשרותיהם את הילדים שחפצה נפשם בידע. אימא היתה משאירה לי פרוסת לחם מרוחה בריבת שזיפים ומעט חלב חם. היא היתה דומעת כשהייתה צריכה להסביר לי שהיא חייבת לצאת לעבודה.
"אתה ילד גדול, מוני, אתה מבין שאם לא אלך – לא יהיה מה לאכול. אתה מבין, מוני?"
"אני מבין, אני גדול, ולא מפחד."
"עוד מעט יחזור בֶּנִי מבית הכנסת ויחמם את האוכל. תיכנס מתחת לשמיכה, ואל תפתח את הדלת לאף אחד. לבֶּנִי יש מפתח."
"לא אפתח לאף אחד!"
"טוב, גוזל שלי, אני הולכת ואחזור רק בערב. תהיה ילד טוב."
"אני ילד גדול, אל תדאגי, אימא."
אימא פחדה להשאיר פתילייה דולקת כדי שיהיה לי חם – חששה שהמרתף יעלה באש. היא חיממה מים בבקבוק, עטפה אותו במגבת ושמה לי מתחת לשמיכה, אבל כעבור זמן קצר הבקבוק היה מתקרר, ובמשך שעות הייתי רועד מקור.
הערבים היו קסומים: אימא היתה מדליקה את הפתילייה ומחממת עליה מים לתה. הפתילייה הייתה מפיצה אור כחלחל על קירות המרתף. אימא היתה מביאה עימה ממעבידיה בקבוק נפט, קצת תפוחי אדמה ובצלים, מעט קמח תירס, ושיא המעדנים – חלב עם אורז מתוק.
"אימא, תאכלי גם את, זה כל-כך טעים."
"לא מוני, זה בשבילכם, אני אכלתי בעבודה."
זאת, כמובן, לא הייתה האמת – לא פינקו אותה שם, ולכל היותר היתה מקבלת פרוסת לחם ותה. כל מעייניה היו שבימים הקשים ההם היא תוכל להאכיל את שני גוזליה. רק אלוהים יודע כמה השפלות עברה אימי כדי שתוכל לחזור הביתה עם מעט המצרכים. היא מעולם לא התלוננה, וכשהיינו אוכלים את המעדנים שהיא הביאה עימה ממעבידיה, הייתה מסתכלת עלינו באהבה גדולה, ועיניה דומעות מאושר.
לא היו לי משחקים. מי יכול היה להרשות לעצמו לקנות לילדים צעצועים ומשחקים בימים הרעים ההם? שיחקתי במכסים של סירים במטאטא וביעה, במסרק ובמספריים – דמיינתי דרקונים ומפלצות, שאני רכוב על המטאטא מתגבר עליהם כמו הגיבורים מהאגדות שאחי היה קורא לי כשהיה חוזר מבית הכנסת.

יום אחד חוזרת אימא, שלא כדרכה, בשעת הצהריים. נבהלתי.
"די, מוני, אנחנו משוחררים!"
"משוחררים?"

"כן, הרוסים שיחררו אותנו. אין יותר גרמנים, אין עוצר, הנה, אפילו את הטלאי הצהוב תלשתי."
לא היתה ברורה לי הבשורה של אימא. אני הייתי בטוח שככה דרכו של עולם, שילדים ספונים במרתפים וחוששים לצאת מהם, ואימהות מביאות להם אוכל בחירוף נפש. "השחרור" הזה נראה לי חשוד – סתם כך אפשר לצאת ביום מן המרתף (אימא היתה מוציאה אותי בלילה החוצה כדי לחלץ מעט את העצמות), ככה סתם אפשר לצאת בכל שעה שרוצים? אולי אפשר אפילו לשחק עם ילדים אחרים?
נוסף לכל הטוב הזה קרה גם הלא יאומן: אימא הביאה לי קרוקינט. הוא לא היה חדש, כמובן, אבל קרוקינט ממש עם גלגלים וכידון. התנפלתי על אימא בחיבוקים ובנשיקות – איך בכל המצוקה הגדולה חשבה על בנה הקטן ונשאה על גבה (מי יודע מאין) משהו שיגרום לו אושר.
כעבור כחודשיים הגיע גם אבא מהמחנה לעבודות כפייה. הוא היה רזה ובגדיו מרופטים, ואני, כמובן, לא הכרתי אותו. כשנשלח לטלאורמן הייתי בן שנתיים וחצי, וכשחזר הייתי כבר ילד בן חמש.
"כמה גדלת, מוני, כמה הפסדתי, אוי, כמה הפסדתי..."
ואני לא ידעתי על מה הוא מדבר.
אבא, שהיה שרדן ובעל תושייה, הצליח לפרנס את המשפחה בכבוד, וכעבור מיספר שנים הצליח להשיג היתר לעלות לארץ ישראל. מחיפה נשלחנו ישירות למעברת באר-שבע ושוכנו באוהל. באוהל היו רק ארבע מיטות, וכל הגיהות הסתכמה בברז מים (חמים אש!) לכל חמישה אוהלים. בפעם הראשונה ראיתי בעיני אבי דמעות של ייאוש. ואז אימא חיבקה את אבא ואמרה:
"עוד מעט יגיע המטען שלנו. יש לי שם קישוטים שאפשר לשים על יריעות האוהל, ניקח ארגז ונהפוך אותו לשולחן, ועליו נשים מפה לבנה. אתה תראה שאני אהפוך את האוהל הזה לבית."
כל עוד נשמה באפי – לא אשכח את אהבתה, מסירותה והאופטימיות של אימי.

*) האירועים המסופרים ברשימה זאת קיבלו ביטוי סיפורי בספריי כדלקמן: "להיות כמו כולם" (לנוער), כתר 1986; "המאהב השני של הרבנית" (רומן), תמוז 1997; "הארמון הקפוא" (לילדים), דני ספרים 2001; "קרנטינה בקונסטנצה" (סיפורים), איגוד הסופרים 2007; "שחזורים" (רומן), כרמל 2009.