* מעניין מאוד – אותי אורנה פרץ מקריית שמונה דווקא מעניינת מאוד. זעקתם של תושבי קריית שמונה ממש לא משעממת אותי.

* על מה היא שמחה? – לאחר דבריו המבישים, האנטי ממלכתיים, האנטי מנהיגותיים של ראש הממשלה, שאיבד את עשתונותיו, כלפי אורנה פרץ מקריית שמונה, המנגנון המשומן של "סביבתו של" ערך "תחקיר עומק מקיף" של כדקה וחצי, והחל להפיץ דף מסרים ה"מוכיח" שמדובר רחמנא לצלן ב"סמולנית", שהקרן החדשה מממנת וכו', וכמובן שעדרי החסידים השוטים הפיצו את הזבל הזה. מה שהפך אותה מיד לגיבורת השמאל.
אלא שאז אנשים קצת יותר רציניים התחילו לעיין בפוסטים שלה, בדברים שכתבה, הפגנות שהשתתפה בהן וכו', והתברר שהיא דווקא ימנית, אפילו ימנית קיצונית. ואז התחלתי לקרוא תגובות כמו: "אני דווקא שמחה שזה קרה לגזענית/פאשיסטית הדוחה הזאת!"
ומעניין למה התכוונה הכותבת: על מה היא שמחה? על סרטן המוח שממנה סובלת פרץ?

* הגב הרחב של גדי – כאשר נער השליחויות דוד ביטן משתלח ברמטכ"ל ואח"כ ראש הממשלה, בארשת ממלכתית, מסתייג מדבריו – עדת החסידים השוטים מבינה את הרמז, ויוצאת למסע השתלחות באיזנקוט.
זו השיטה – יש בעל קרדיט אחד בלבד על כל ההצלחות (ויש הצלחות, בהחלט), שאין לו כל נגיעה וקשר לכישלונות (ויש כישלונות, בהחלט). כשיש כישלונות הוא מסתתר מאחורי גבו של הדרג הביצועי, כשברקע תאוריות חולניות על מדינת העומק (ועוד מעט נשמע ש"הקרן החדשה" מממנת את איזנקוט).

* אילו – אילו לפני שבעה חודשים דובר צה"ל היה מציג סרטון שבו מטוסים משמידים חוליית שיגור של עפיפוני תבערה (זוכרים?) – הוא לא היה צריך להציג היום סרטון של השמדת חוליית שיגור טילים.

* הגבול הבינלאומי – מתוך הטור השבועי של נחום ברנע: "אם ישראל תכבוש את עזה, היא תחזור למחרת אל הגבול הבינלאומי ואל אותן בעיות ביטחוניות."
מה שברנע אינו יודע או שכח, הוא שאין גבול בינלאומי בין ישראל לעזה. על פי הגבול הבינלאומי, שנקבע ב-1923, רצועת עזה היא חלק מא"י המנדטורית, והגבול הבינלאומי עובר מדרום לה, בגבול שבין ישראל למצרים, שנקבע על פי הגבול הבינלאומי.

* מי יותר מנוול – תסריט דמיוני, הזוי. נניח, סתם נניח, שיתברר שאת ירי הטילים השבוע לעבר באר שבע וגוש דן ירה חייל ישראלי שחצה את הקווים. נניח. במקרה הזה הייתי חושב שהמנוול הזה פחות מנוול מחגי אלעד, מנכ"ל בצלם, שנאם במועצת הביטחון והפציר בה לפעול נגד מדינת ישראל.

* חלאה – שואלים אותי מגיבים (בפייסבוק), האם חגי אלעד הוא בוגד מבחינה משפטית. אני לא משפטן, ולא הכול משפט. איני יודע מה הוא מבחינה משפטית.
מבחינה פוליטית, איני חושב שצריך לתת לו את המתנה של להיות קדוש מעונה ולהעמיד אותו לדין, שיציב אותו בלב התודעה הבינלאומית. אין סיבה לתת מתנות חינם לאוייב. אין סיבה להיות אידיוט שימושי ולהעמיד לו במה כזאת.
מבחינה ערכית, המעשה שלו הוא מעשה בגידה.
מבחינה מוסרית, ההגדרה המדויקת ביותר שלו, שכנראה אינה קיימת בקורפוס המשפטי, היא חלאת המין האנושי.
מבחינה חברתית, על החברה הישראלית להוקיע ולהקיא אותו.

* חצה את הקווים – חציית הקווים האדומים, היא החלק הפחות חמור בחציית הקווים של חגי אלעד.

* קצת מגזים – חגי אלעד (להלן - הטינופת) התראיין ב"קול ישראל" לקראת הופעתו הבוגדנית במועצת הביטחון ונאום ההסתה שלו נגד מדינת ישראל.
שאל אותו אריה גולן: "לאיזה צעדים אתה מצפה ממועצת הביטחון? אתה יודע, יש לה סמכויות רבות, בקוסובו היא החליטה על הפצצות."
הטינופת: "אתה קצת מגזים."
טיפ-טיפה.

* עיקר הנזק – בביטול מניעת כניסתה לישראל של לארה אל קסאם פגע בית המשפט העליון בעקרון הפרדת הרשויות והתערב בעניינים לא לו. החלטת בית המשפט מזיקה, ללא כל קשר לשאלה אם ההחלטה למנוע את כניסתה של אל-קסאם מוצדקת או לא. עיקר הנזק של החלטות מסוג זה, הוא למעמדו של בית המשפט בחברה הישראלית וכתוצאה מכך – למעמד שלטון החוק בישראל.

* גבולות גזרה – את ההערה הבאה כתבתי טרם פסיקת בית המשפט: פרשת מניעת כניסתה לישראל של לארה אל-קאסם ניצבת לפתחו של בית המשפט העליון, ומן הראוי לשרטט את גבולות הגזרה של הדיון המשפטי.
סוגיה ראשונה היא האם ההחלטה היא חוקית. בעניין זה, אין ספק. זכותה של מדינה להחליט מי נכנס לשעריה, וספציפית – חוק המדינה קובע שפעולה במסגרת קמפיין החרמות על ישראל הוא עילה למניעת כניסה.
הסוגיה השנייה היא האם ההחלטה על אל-קסאם עומדת בקריטריון של החוק – כלומר האם אין כאן החלטה שרירותית, התעמרות, עלילה. למשל, האם אין מדובר במקרה שמישהו, מסיבות זרות, טפל על מישהי טענות שווא וכו'. על פי כל מה שהתפרסם עד כה, ההחלטה בהחלט עומדת בקריטריון של החוק, אך תפקידו של בית המשפט לברר זאת.
הסוגיה השלישית היא האם ההחלטה נכונה, מוצדקת, משרתת את המטרה. זו סוגיה חשובה מאוד, אך אינה עניין לבית המשפט. וגם אם השופטים יחשבו שזאת החלטה מטומטמת, מזיקה, משרתת את BDS ופוגעת באינטרס הישראלי, ואפילו אם הם צודקים – הסוגיה הזאת היא מחוץ לגבולות הגזרה שלהם. אין לבית המשפט סמכות למנוע ממקבלי ההחלטות את הזכות לטעות (ואיני טוען שבמקרה הזה מדובר בטעות), כי טעויות הן מנת חלקו של כל מי שמקבל החלטות. אגב, כולל שופטים.

* ביצים בשני הסלים – בסיקור התקשורתי של נאומו של נתניהו בפתח מושב הכנסת, נבלע מסר חשוב, שלא קיבל את המקום הראוי לו, לטעמי. נתניהו שיבח את ממשל אובמה על ידידותו לישראל, על תמיכתו ועל הסיוע הביטחוני חסר התקדים. זאת, בלי לטייח את המחלוקת המדינית, בעיקר בנושא הסכם הגרעין האיראני.
הוא אמר זאת כחלק מהפרכת אגדת ה"בידוד המדיני", אך בעיניי המסר הזה חשוב מטעמים אחרים. ראשית, כמסר לאנשי הימין, שממשיכים להציג את אובמה "המחבל המוסלמי האנטישמי הקומוניסטי" וכו'. חשוב לומר את האמת.
הדברים חשובים בזכות העיתוי שלהם. בעידן טראמפ, אי אפשר להתייחס לאמירה הזאת כאל נימוס דיפלומטי, כאל משהו שנתניהו "חייב לומר", כחנופה לנשיא האמריקאי. אולי נתניהו מתחיל להבין שהרחיק לכת בזיהוי שלו עם טראמפ.
ברור שכראש ממשלת ישראל עליו לשבח את מדיניותו הפרו ישראלית מאוד של טראמפ. בראיון ל"ידיעות אחרונות" בערב שבת אמר יצחק הרצוג שאילו היה ראש הממשלה אף הוא היה נוהג כך. אולם האינטרס הישראלי הוא לחזק את התמיכה הדו-מפלגתית בישראל, שהיא הבסיס האיתן של הברית ארוכת השנים בין ארה"ב וישראל. אולי נתניהו מבין את אחריותו לא לאבד את ידידינו הדמוקרטים, שלבטח יחזרו לשלטון בעוד שנים אחדות.
ואולי הוא יודע משהו שאיננו יודעים על תכני "דיל המאה" של טראמפ.

* תורת היחסות המזרח תיכונית – כאשר מדברים על "מדינות ערב המתונות", הכוונה היא לסעודיה. סעודיה? מתונה?! זאת שחופש העיתונות אצלה היא החופש לרצוח עיתונאי שמתח עליה ביקורת?
טוב, מתינות היא עניין יחסי. ביחס לנורמות המזרח תיכוניות, סעודיה היא מדינה "מתונה". לנו, כאזרחי הדמוקרטיה הליברלית היחידה במזרח התיכון, קשה לדמיין את המציאות הסובבת אותנו.
(למשל, מטיחים בנו שאנו "שולטים" על מיליוני פלשתינאים שאין להם זכות הצבעה. הכוונה היא לתושבי רצועת עזה הנשלטים בידי חמאס, שהשלטון שלהם אינו מקיים זכות הצעה והמבקרים אותו מושלכים אל מותם מקומות עליונות, ולאלה שנשלטים בידי אבו מאזן, שלא כיבד את תוצאות הבחירות האחרונות ומאז לא איפשר יותר בחירות).

* יודעים שהם משקרים – טראמפ יודע שהסעודים משקרים, ושהם רצחו בדם קר את חשוקג'י. אז למה הוא טוען שהוא מאמין להם? כי הוא רוצה לשמר את היחסים איתם. האירופים יודעים שאיראן משקרת ומפֵרה את הסכם הגרעין. אז למה הם טוענים שהם מאמינים להם? כי הם רוצים לשמר את הסכם הגרעין. אלא שההסכם הזה מסכן את שלום העולם.

* בני חושך – האם יתפרסם מאמר של דן מרגלית, שבו הוא יציב את עצמו בעמודה של בני חושך, במלחמה המתמדת בין בני אור לבני חושך?

* נאה דורש – דן מרגלית הוא אדם בעל זכויות אדירות במלחמה בשחיתות, מחשבון הדולרים של רבין, דרך הובלת המאבק נגד אולמרט (שהיה חברו הטוב) ועד בכלל. לאורך עשרות שנים הוא היה מגדלור של דרישה לאמות מידה של טוהר מידות מאנשי ציבור, ללא משוא פנים, מכל חלקי הקשת הפוליטית. ברור מה הוא היה כותב, אילו בכותרות הימים היה מדובר באדם אחר. ודווקא בשל כך, הוא חשוף יותר מאחרים ומעשהו בלתי נסלח במיוחד. ברור, שעליו לרדת מיד, באופן מוחלט, מיוזמתו, מן הבמה הציבורית.

* רוח התקופה – אני מקווה שבפרשת דן מרגלית, לא נשמע את האגדה ש"זאת היתה רוח התקופה... אלה היו ימים אחרים... זאת היתה הנורמה." שטויות. הדברים הללו נכונים לגבי הטרדות מיניות. נכון, יש דברים שפעם נחשבו לחיזור ופלירטוט, אפילו למחמאה לאישה, שביטאו שרמנטיות והיום הם נחשבים להטרדה ואינם מקובלים. אגב, ייתכן שהיום אפילו מרחיקים לכת לכיוון השני, והמטוטלת תחזור למקום מאוזן יותר.
אך לא על כך מדובר. ממש לא. כאן מדובר בתקיפות מיניות חמורות, אם לא ניסיון אונס. את זה אי אפשר לפטור בשום "רוח תקופה".

* איך פספסתי – מאז ימי "מקבילית המוחות" הזכורה לטוב ועד "המרדף" היום, תמיד מציקים לי בשאלות: למה אתה לא הולך לתחרויות האלה? הרי אתה יכול לנצח / להרוויח, וכו'. ותמיד אני משיב שאיני אוהב תחרויות, שכסף לא מעניין אותי, וכו'.
ואולי זה נעוץ בסיפור הבא, מלפני 36 שנים. הוכרזה תחרות חידון הנח"ל. השלב הראשון היה פנימי, בהיאחזות שבה שירתתי. היה שאלון לכל החיילים, עם ארבעים שאלות די בסיסיות, ואני עניתי נכון על כל השאלות ועליתי לייצג את ההיאחזות בתחרות הגדודית.
בתחרות הזאת השבתי היטב על השאלות, אך היתה לי תקלה. בשאלה אמריקאית מסוימת, אמרתי ב' במקום ג', כשהתכוונתי לג'. ידעתי את התשובה, אך במהירות ובלחץ התבלבלתי. כתוצאה מכך הפסדתי ארבע נקודות. הגעתי למקום השני, בהפרש של נקודה אחת.
כל העולים לגמר הגדודי, קיבלו צ'ופר – הזמינו אותנו כצופים לתחרות החֵילִית, הסופית. שם היו הרבה שאלות פתוחות. וידעתי הרבה יותר, לאין ערוך, מכל המתמודדים.
ומאז, מעולם לא השתתפתי בחידונים ושעשועוני טריוויה. בקיבוץ שלי השתתפתי כמנחה וככותב שאלות. ובאחת מתוכניות הטריוויה הטלוויזיוניות הייתי פעם החבר הטלפוני.

* ספר השירים שלי – מתוך ספר השירים החדש שלי:

קָקָה
פִּיפִּי
חַרָא בָּלֶבֶּן
קוּסוֹחְטָק
קוּס אֲמָק
קוּשִׁילְימִימִימָשְׁךָ
יָה מִזְדָּ
יֵין בַּתַּחַת.

למה לא בעצם? אם בספר השירים "ילדה בשם תהום" של שרי גולן מופיע שירהּ "סטירה":

אִמָּא
שֶׁלִּי
זוֹנָה
זוֹנָה
בַּת
זוֹנָה
גַּם
אֲנִי
זוֹנָה
זוֹנָה
בַּת
זוֹנָה

ואני קורא שמתייחסים אליו נורא ברצינות, על ה"שיר" ה"חד" וה"נוקב" ושהוא נועד "לפרק את הסיטואציה הקשה או להציב מראה לעומתה ולהראות את חוסר הרוחניות שיש בה, את היעדר הנשמה היתרה שהיא ממילא לא מכילה" ועל "מקום חשוב עבור כל אותן נשים שלא יכולות להביע את הכאב שלהן במילים."
אז יאללה, נתחו גם את ה"שיר" החד והנוקב שלי, וכתבו משהו על "תהומות הכאב" וכל הבלה-בלה-בלה הזה.

* ביד הלשון: יש שופטים בירושלים – בנאומו בפתח מושב הכנסת, דיבר הנשיא ריבלין על חשיבות המורכבות בשיח הציבורי, להבדיל מן ההתיישרות האוטומטית, שבה די שאדע מה דעתך בנושא א' ולכאורה אדע מה דעתך בכל הנושאים, כי אתה שייך ל"מחנה". דברים נכוחים וחשובים.
בין השאר הוא ציין שהוא מתנגד לאקטיביזם שיפוטי ובמקביל מכבד את בית המשפט ואת השופטים, וציטט את דבריו המפורסמים של מורו ורבו מנחם בגין: "יש שופטים בירושלים." אגב, בניגוד לריבלין, בגין היה חסיד האקטיביזם השיפוטי הקיצוני ביותר, בתפיסה אותה הגדיר "עליונות המשפט."
מתי אמר בגין "יש שופטים בירושלים"? מקובל שהוא אמר את הדברים כאשר נאלץ לבצע בצער ובכאב את החלטת בית המשפט העליון לפנות את היישוב אלון מורה מקרקע פלשתינאית פרטית ברוג'ייב (בג"צ אלון מורה, אוקטובר 1979). גם אני ציטטתי אותו בהקשר זה.
אולם כאשר מרכז מורשת מנחם בגין ערך חוברת של כתבי בגין בנושא עליונות המשפט, התברר שהוא כלל לא אמר את הדברים בהקשר זה ואף לא מצאו כלל את הציטוט.
לעומת זאת, הם מצאו ציטוט קצת שונה, בנאומו של בגין בדיון בכנסת על הסכם השלום עם מצרים (מרץ 1979): "יהיה אשר יהיה האומר, כך אשיב לו: יש שופטים בישראל."
איך "ישראל" הפכה ל"ירושלים"?
מי שמצא את התשובה, הוא העיתונאי והמשפטן, חוקר תולדות המשפט הישראלי, ד"ר נתן בְּרוּן בספרו: "משפט, יצרים ופוליטיקה: שופטים ומשפטנים בסוף המנדט ובראשית המדינה." הוא מצא, שבמאמר שכתב שר המשפטים בממשלת רבין הראשונה, חיים צדוק, באותם ימים, הוא טעה בציטוט דברים של בגין, וכתב "יש שופטים בירושלים."
ומעניין, האם כאשר בגין אמר את המשפט, הוא היה מודע (ואולי בתת מודע) לביטוי מפורסם שקדם לו: כשבנה פרידריך השני (הגדול), מלך פרוסיה, את ארמון סן-סוסי בפוטסדם הפריעה לו טחנת רוח שהסתירה את הנוף. הוא ביקש שוב ושוב לקנות את הטחנה כדי להרסה והטוחן סרב. לבסוף המלך אמר: "אם תסרב למכור, אני אקח את הטחנה כי אני המלך!"
הטוחן לא נכנע וענה: "יש שופטים בברלין."
אורי הייטנר