בהוצאת יוסף שרברק, 1989
פרק שמונה-עשר
הירקונים
חלק שני

כאשר הגיע הקיץ של שנת תרמ"א, 1881, נשארו רק מעטים מבין הירקונים על שפת הירקון. הם המשיכו לעבוד בגידול תבואה וירקות ולרעות את סוסיהם בעשב הגבוה שצמח על שפת הנחל. האדמה הית פורייה מאוד. המים היו בשפע. המרעה דָשֵן. אבל אנשים לא נותרו שם. רוּבּם מתו בקדחת.

כך חָרב יישוב הירקונים ובסוף השנה ההיא [תרמ"א, 1881] עברו שרידיו לירושלים או חזרו לפתח-תקווה "הישנה", על הגבעה, שגם מצָבהּ נידרדר והיה עד-מהרה בכי-רע: נותרו בה שלוש משפחות בלבד!
כיצד חרבה גם הגבעה? – מה הקללה, מה האסון שהביאו לנטישתה של פתח-תקווה כולה?

האווירה במושבה, החל משנת תר"מ, 1880, הלכה ונעשתה מורעלת ונרגנת. המתיישבים החדשים לא הסכימו לקבל את מרוּתה של קבוצת המייסדים, רובם מן "החבורה ההונגרית", שבראשם עמד ר' דוד מאיר גוטמן. במקום הקטן הידהֲדו צעקות על כך שבאשמתו לא הושלמה הקנייה ועתה אין איש מהחדשים יודע היכן נמצאת חלקת אדמתו.
ר' דוד, שהיה בן יותר מחמישים ועמד בגבורה בכל התלאות, בעבודה, בתנאים הקשים ובקדחת, והנהיג את המושבה הקטנה – לא העלה כלל על דעתו שמפעלו נהרס עתה לחלוטין לנגד עיניו וכי תוכניתו להקים מושבה חקלאית התפוררה. הוא פירסם ברבים תוכנית חדשה לשיקום המושבה, שיסודותיה – הצורך להיפטר מן הקונים שלא עמדו בתשלומיהם ושאינם מתכוונים לגור במושבה, ניקוז השדות ותיכנון משק מעורב, כגון גפנים, פרי-הדר ופלחה גם יחד.

אבל פתח-תקווה כבר היתה כספינה שמיטלטלת בסערה – וקבּרניט אין לה. שנתו של יהודה נדדה בלילות. לאחר התוספת של נחלת טיאן בשנת 1880, והמכירה החפוזה של חלקות ממנה, בעיקר לירושלמים, נתברר ליהודה כי הבעלות על מרבית חלקות האדמה במושבה מצוייה מעתה בידי אנשים שאינם גרים בה ואינם מעלים על דעתם לגור בה אי-פעם!
בהשפעת בעלים-שותפים חדשים אלה נערכו בחירות לוועד הראשון של "החברה פתח-תקווה". זכות ההצבעה ניתנה לא על-פי היושבים במושבה בפועל אלא על-פי מחזיקי החלקות. ליהודה וללאזאר אביו לא היתה זכות בחירה! הם הפסידו את כל כספם בשנה הראשונה, ולא נותרה ברשותם חלקת שדה. לירושלמים שלא גרו במושבה, אך החזיקו בחלקות אדמה והחכירו אותן לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול – היו בהצבעה קולות כמיספר החלקות שברשותם.
בוועד החברה שנבחר היו היושבים בפתח-תקווה מיעוט: רק שניים – לעומת חמישה חברים המתגוררים בירושלים. בכך, ידע יהודה – נזרע זרע ההרס של המושבה. מעתה נחתכים ענייניה על-פי המחלוקות והמריבות שבין בעלי ה"נוּמרים" הגרים בעיר הקודש, ועל פי הנהגת רבניה הקנאיים, בראשות הרב יהושע ליב דִיסְקִין. הרב דיסקין עלה לירושלים מבריסק בשנת 1878 והיה למנהיגו של המחנה החרדי, שהתנגד ליישוב הארץ. סביב חצרו התרכזו אנשי "כולל אונגארן", תקיפי החלוקה. כך נוצר פער של ממש בין הקונים החדשים לבין חבורת המייסדים, שרובם המכריע אנשים מתונים בדיעותיהם, דוגמת יהודה.
לאחר שנכשלו הירקונים, הושפעו מאסונם רבים מקרב הירושלמים וראו בכך הצדקה לחששות ולאזהרות שרווחו אצלם מלכתחילה כלפי מפעל ההתיישבות.

זאת ועוד – שנת תרמ"ב הקרֵבה ובאה, 1881/1882 – היתה שנת שמיטה. הרבנים הירושלמים ההקנאים ראו מלכתחילה את קניית החלקות בפתח-תקווה כעניין של מילוי מצווֹת התלויות בארץ כגון תרומות ומעשרות, או סידור פרנסה לעניים. הם לא ראו בזה מפעל של התיישבות לאומית. לכן החליטו כי בשנת השמיטה יופקרו השדות ואין רשות לשום מתיישב יהודי לחרוש ולזרוע את אדמתו. לרוע המזל, דעתם חייבה את כל המתיישבים, שרובם החל להיוואש כבר מישיבתו במושבה, עקב כל שאר הצרות.

כך נגזר דינה של פתח-תקווה בירושלים. יהודה וחבריו, שלא היו חילונים אבל ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות על חסדי החלוקה – היו במיעוט ודעתם לא נשמעה. מצוות הדת חזקה על הרבנים החרדים ותקיפי ה"כוללים" בירושלים יותר מחלום התחייה על שיבת העם לחיות חופשי על אדמתו.

*
ליום הכיפורים של שנת תרמ"ב, שלהי 1881, נותר בקושי מניין של מתיישבים בגבעה. לחג הסוכות נשארו בנחלה רק שלושה אנשים: ר' דוד מאיר גוטמן, לאזאר ראב ובנו יהודה. את הנשים שלחו עוד קודם לכן חזרה לירושלים, על אף מחאותיהן.

בסוף הקיץ שבה לאה וחלתה בקדחת. נוסף על כך – טרם הצליחה להרות. בחורה מבוגרת כמוה! – בת תשע-עשרה ובמלוא-כוחה – הלא יכלה להיות ולדנית אלמלא הקדחת שהתישה אותה – זו היתה דעת הוריה, והם התעקשו שתחזור לתקופת-זמן לירושלים, תאכל ותבריא באווירה הטוב של העיר. רְזונהּ הפחיד אותם. "אם לא תעלי בשר על עצמותייך – לא תהרי לעולם!"
ליהודה היו פחות חששות בנושא. בנו מנחם-שלמה, שהיה עתה כבן ארבע, גדל בירושלים אצל הודעס, אשתו הראשונה.
בפתח-תקווה, ההולכת ונחרבת, לא היו תנאים לגידול ילדים. יהודה האמין שהמושבה תיבָּנה והוא יחזור להיות איכר – אך ידע שהשנים הקרובות תהיינה קשות מאוד. צריך לבנות הכול מההתחלה. ועוד ידע כי רק אחרי שיתבססו, יהיה אפשר לחשוב על הוֹלדת ילדים.

*
לנגד עיני מייסדה הנדהם, ר' דוד מאיר גוטמן – הלכה המושבה בת השלוש ונחרבה. הדבר החל עם כישלון הירקונים. הערבים השכנים עקבו בעיניים פקוחות אחר המתרחש בשני היישובים. עוד קוםד לכן עיבדו חלקות רבות כאריסים ותרמו בכך לערעור מצב הביטחון במושבה הזעירה. לקונים שלא גרו בפתח-תקווה, וקיבלו תמורת ההחכרה חלק מהיבול, לא היה איכפת שהמושבה תהיה פרוצה לכל גנב ושודד, שלעיתים היה המעבד את אדמתם! עתה החלו שכנים אלה לפשוט בגלוי על השדות, הרכוש ואחר-כך גם על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן החלה לחזור לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים, ובייחוד הירקונים, כמעט נמחו כליל.

לאזאר חלה בכליותיו. בקיץ הִירבּה לאכול אבטיחים מתוקים שגדלו במִיקשה אשר בנחלתו של ר' דוד. עסיסם האדום היטיב עימו. לאחר שנסתיימה עונת האבטיחים גברו עליו כאביו ונאלץ גם הוא לנסוע לירושלים. מאותה שנה חי בירושלים וכבר היה חלוש ביותר, ולשוב לפתח-תקווה לא היה יכול. למחייתו התפרנס מעשיית יין, כפי שלמד בסנט אישטוואן מן האיכרים ההונגריים, ומכר אותו לחנויות. הוא נפטר בירושלים בשנת 1896, כבן שישים ושמונה, ונקבר בהר הזיתים.

עתה נשארו במושבה הנטושה רק ר' דוד ויהודה. היה עצוב. על שניהם היה להשגיח לסירוגין על הנחלה, שהוחכרה כולה לערבים, ועל מעט הבניינים והרכוש שנותרו בגבעה. אפילו עבודה של ממש לא היתה להם. השניים ניסו לעצור את הגנבות והביזה. עדיין טרי היה זכר דאוד אבו-יוסף ואוהלו ליד הבאר, יעקב מימון, ועמידתם של המתיישבים מול ההתנכלויות. עדיין היו קשרים טובים עם חלק מן השכנים. אך מה ערך לגבורות העבר, כאשר שני יהודים בלבד, מבוגר וצעיר, יושבים בכל בקעת פתח-תקווה?
באמצע חורף תרמ"ב, 1882 – עבר ר' דוד ליפו, שם המשיך להפיץ את תוכניתו לשיקום המושבה ולא נואש מחיפושיו אחר קונים חדשים לחלקות, שנותרו להלכה בבעלות חברת "פתח-תקווה", אם כי למעשה חזרו לרשות הערבים תמורת חלק מן היבול. הוא, הגביר, שכל אדמות פתח-תקווה רשומות על שמו, מהיותו נתין אוסטרי – היה שקוע בחובות כבדים. כדי לפרוע אותם נאלץ למכור את מגרשיו ושאר נכסיו שבירושלים.
לימים מסר ר' דוד, האיש אציל-הנפש שבזכותו קמה המושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל, את כל הרכוש שהיה רשום על שמו – לאֶרְלַנְגֶר, הַפָּקיד הראשי של הברון רוטשילד בארץ-ישראל. ר' דוד היה חשׂוּך-בנים, ואלמלא עשה כן היו עוברות האדמות, אחר מותו, לידי הממשלה, על פי החוק העות'מני. את החובות הרבים שחבו לו קוני הקרקעות היהודים, חלקם עניים וחלקם רמאים – לא ניסה מעודו לתבוע. בשנים הבאות ידעו הוא ואשתו מחסור, עד כדי רעב, שעה שהתגוררו ביהוד והתקיימו על אכילת תאנים בלבד. הוא נפטר ביפו בשנת 1894, מתוך עוני ובדידות, והובל לקבורה בירושלים.

*
יהודה נסע לירושלים. שם שב ושכר דירה לו וללאה והם גרו בה עד סוף קיץ תרמ"ב (1882). שוב עסק בכתיבת מכתבים לועזיים ובהוראת השפה הגרמנית לבני עשירים. לאחר שלוש שנות פתח-תקווה – בלע עתה ספרים ועיתונים. היה לו פנאי להיפגש עם ידידיו המשכילים, מבאי-ביתו של פרומקין. לרכּוֹש ידידים חדשים, קרובים לרוחו, כשמעון רוקח, שעתיד להיות ממייסדיה של נווה-צדק, השכונה העברית הראשונה מחץ ליפו, שממנה צמחה לימים תל-אביב. יחד היו מטיילים אל מחוץ לחומת העיר, וממשיכים לטוות תוכניות ליישוב הארץ.
החזרי חובות והתחייבויות על תשלומים מתקופת פתח-תקווה הראשונה לא העיקו על יהודה, צעיר המתיישבים, ה"שלימזל". לו-עצמו לא היתה נחלה במושבה.

המשך יבוא

נספח 1
קביעת מקום "הירקונים" בפתח תקווה
על גדת הירקון הדרומית
בין בית המניע ממזרח לבין האזור של גשר ביילי הישן שעל הירקון, פרדס מכנס
[על פי צילום המקור]

ב"ה יום כ"ד תשרי תש"ה 11 אקטובר 1944
אנחנו הח"מ מזקני המושבה, יצאנו במכונית אל גדות הירקון בחצר העיריה ביחד את ר' עקיבא ליברכט, כדי למצוא ולסמן המקומות בו העמידו ובחרו להם קבוצת הירקונים את מקום מגוריהם בבתים מי באהלים ומי בחפירה בגדות הירקון. כן השתתף אתנו המהנדס העירוני מר השמשוני עם המפה הכללית של פתח תקוה. במקום המגרשים של אז נטוע כעת פרדס השייך להאחים מכנס, ועל החלק המזרחי יסדה חברת ההשקאה ע"י חברת החשמל את המכון של המשאבות. והצינורות וחפצי[?] הם [השייכים, מחוק] למפעל ההשקאה.
עברנו ביחד ע"י השלולית המובילה להירקון, ובין העצים של הפרדס קבענו כמה מקומות של הבתים בזמן ההוא, כמו הבית של יעקב חיל, סלדט, אלתר וינקלר ומשה ריינהרד. כן קבענו כמעט את המקום בגדות הירקון – בהשלולית – את החפירה כמו מערה שחפר בעצמו ובה התיישב אברהם – קוטליאר – דַוָד עם בתו האהובה צוֹסוֹקה, ואחרי מחלת קדחת ממארת פרחה את נשמתה במערה זו.
אנחנו הראנו להמהנדס הנ"ל ביחד עם הא' גד מכנס שהיה במקום את כל המקומות. והוא המהנדס רשם במפה וסימן המקומות לזכרון לדורות. כן ביקשנו לסמן בברזלים את מקומות הבתים חשובים הנ"ל אחרי שתקענו סמוכות של עץ באופן ארעאי וה' מכנס ובנו הבטיחו לנו לקיים הדבר. לפי מיטב זכרוננו גרו שמה לבד אלו הנ"ל שרשמנו את מקום הבתים גם ה' שמשון גוטליב, אבא ומוטיל סלנט, וחבריהם. יצחק יעקב מוורשה, מנש שוחט, יהושע גולדשטיין ור' אריה זאב גרינשטיין שהיה הפועל אצל משה רינהרד.

יהודה בן עזר (ראב) א ווינקלער משה שמואל ראאב בן עזר
הנוכחים
עקיבא ליברכט צ. [ציון] השמשוני

צילום מהדו"ח האורגינלי, דף 23א קביעת מקום ריכוז הבניינים של "הירקונים"

[עוד על דף הצילום, תוספת אחר החתימות:]
אודי!
הסבא שלך [יהודה] בן 85, הסבא שלי בן 81, אלתר וינקלר ועקיבא ליברכט
דוד ראב בן עזר
9.7.07

דרישת שלום חמה
מנוני
ארכיון פתח תקווה ע"ש עודד ירקוני

נספח 2
אהוד בן עזר: מתוך אחרית הדבר למהדורה החדשה
של "התלם הראשון", הספרייה הציונית, 1988
עיוות אחר שנכנס להיסטוריה של היישוב, לתוכניות הלימודים ולשירי-הזמר הוא עניין קנייתה של האדמה הראשונה בפתח-תקווה, נחלת קאסאר, ערבי נוצרי מיפו, בקיץ תרל"ח / 1878.
רמי יזרעאל מביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון, שמהם עולה כי במשלחת הראשונה, שיצאה לבדוק את אדמת הכפר אימלבס שעמדה למכירה, השתתפו רק שלושה אנשים: יואל משה סלומון עצמו, הרד"ג – הלא הוא ר' דוד גוטמן – ואדם ששמו זאכרי, או זכרי אפנדי, סוכנו או פקידו של הסוחר היפואי טייאן, בעל הנחלה הקרוייה על שמו, שאף היא נקנתה לימים בפתח-תקווה.
ביומן אין זכר ליהושע שטמפפר ולזרח ברנט, כגירסת עורכיו של ספר היובל [הראשון, משנת 1929] בעמוד ט"ו. יואל משה סלומון, אומר יזרעאל, אף לא הזכיר ברמז את ד"ר מזוריקה, שאיים, כביכול, על שלושת הקונים לבל יעזו לרכוש את האדמה. ביומן גם אין שום ידיעה, שיואל משה סלומון נותר במשך כמה ימים לבדו בקרב הפלחים על-מנת לאמת את השמועות בעניין הקדחת, כמסופר בספר היובל [הנ"ל].
לבסוף נרכשה תחילה נחלתו של קאסאר, הלוא היא "הגבעה", "כיכר המייסדים" דהיום. רק בשנת 1879 נקנתה נחלת טייאן, והתיישבו עליה ה"ירקונים".
דברי-אמת ניכרים אפוא דווקא ביומנו המקורי של סלומון, שנשתמר בחלקו בכתב-ידו. בעל ההון היה ["העולה החדש"] דוד [מאיר] גוטמן, ולכן נדמה שסלומון שימש לו גם מתווך, בהיותו בן הארץ ומעורה בקרב תושביה. מכל מקום, הגביר גוטמן נכווה מאוד בניסיונות הרכישה הקודמים, כעדות יחיאל מיכל פינס במכתב משנת תרל"ט [1879] המובא בספר היובל [הנ"ל, וראה עמ' 207 ב"התלם הראשון"].
מניין צצה אפוא פרשת הרופא היווני, ד"ר מזוריקה, היוצא, כביכול, עם משלחת של קוני הקרקע ומזהיר אותם מפני הקדחת, כפי ש"תיעדו" אותה צאצאיו של יואל משה סלומון בספר היובל [הנ"ל]?
שמו של הרופא היווני, המזהיר את תושבי פתח-תקווה מ פני הירקון, מופיע בכתבה של יעקב גולדמן, שנתפרסמה בשנת תרמ"ה / 1885. וכך כותב [רמי] יזרעאל:
"מתוך ההקדמה עולה שגולדמן הולך בתלם שבו הלכו כבר סלומון ופינס, בעיקר בכל הנוגע לתיאור פרשת הפולמוס החברתי. כקודמיו ראה גם גולדמן את תחילת הדרך בפרשת יריחו [ניסיון קניית אדמות שלא הצליח אך נתן למושבה את שמה, "מעמק עכור לפתח-תקווה"] והאדיר את חלקו של סלומון. מכאן ואילך עומעם חלקו של גוטמן בכל פרשה. תיאורו הוא שהניח כנראה את היסוד למסורת הידועה על אזהרת הרופא היווני לשלושת הקונים, כפי שעוצבה לאחר מכן בידי טוביה סלומון בספר היובל (עמ' י"ז). כאן לראשונה מוזכר ד"ר מזוריקה, המזהיר את היושבים מפני הירקון, אלא שאצל גולדמן מדובר ב"ירקונים" ואצל טוביה בשלושת המייסדים – – –
גם אליאב סוקר את פרשת הסכסוכים בקיץ תר"ם / 1880 בין "אנשי הגבעה", המייסדים, לבין ה"ירקונים", המבקשים להתיישב על גדות הירקון.
המייסדים, ובראשם גוטמן וסלומון, "הביאו ביוזמתם את ר"י ריבלין לפתח-תקוה, וזה ניסה לשכנע את החדשים, בעזרת הרופא ד"ר מזוריקי, לבל יקימו את בתיהם במקום הנגוע בקדחת."

[מתוך "התלם הראשון", מהדורת 1988, מתוך אחרית הדבר מאת אהוד בן עזר, עמ' 206-208. בהוצאת הספרייה הציונית. הערות השוליים והביבליוגראפיה המלאה מצויים בכרך עצמו].