שלושה ימי זיכרון ממלכתיים קבעה מדינת ישראל בלוח השנה העברי – יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל ויום הזיכרון לרצח רבין.
לימי הזיכרון הללו רובד עמוק יותר מעצם הצו לזכור – את הנספים לשואה, את חללי צה"ל או את רבין. רובד העומק של יום השואה, הוא המסר של החובה לקיים ריבונות יהודית בא"י לנוכח האלטרנטיבה של חיים נטולי עצמאות וריבונות בגולה. רובד העומק של יום הזיכרון לחללי צה"ל, הוא ההכרח להיאבק על הריבונות היהודית בא"י וההכרה במחיר הכבד שקיומה של ריבונות זו דורש מאתנו, בשל העובדה שאנו חיים בסביבה שאינה מוכנה להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בא"י. רובד העומק של יום הזיכרון לרצח רבין, הוא התובנה שאין קיום למדינת ישראל אם לא תהיה דמוקרטיה איתנה ושהאיום הפנימי של שנאת אחים ומלחמת אחים מסכן את המדינה לא פחות מהאיום החיצוני.
על אף מאמצים ניכרים של גורמים מסוימים, ימי הזיכרון לשואה ולחללי צה"ל הם עדיין ימי סולידריות ואחדות לאומית. יום הזיכרון לרצח רבין הפך להחמצה; דווקא הוא הפך ליום המלבה את השנאה.
במקום שיהיה זה יום שבו נעלה על נס את הדמוקרטיה הישראלית, נערוך חשבון נפש משותף על הסכנות האורבות לה ונוקיע יחד את המגמות הפוגעות בה, דווקא היום הזה מעצים את הקרע, ואת המגמה שבה ה"אנחנו" אינו החברה הישראלית, אלא "המחנה". במקום חשבון נפש לאומי, או למצער פנים מחנאי, דובריו של כל מחנה מכים "על חטא" על חזה המחנה האחר.
טוב היה אילו בנאומו בכנסת נתניהו היה מגנה את דבריו של ח"כ יוגב, שקרא לעלות על בית המשפט העליון בדי-9 וציפי לבני היתה מוקיעה את דבריו של פרופ' עמירם גולדבלום, מראשי שלום עכשיו ומרצ, שקרא לעלות בטנקים על ההתנחלויות. אם אנו מחולקים למחנות, ניתן לצפות למסר מנהיגותי, שבו כל מנהיג נלחם בקיצונים שבמחנהו, ומנסה ליצור במחנהו אווירה המוקיעה את הקיצוניות, לא נגררת אחריה.
למרבה הצער, האירועים הממלכתיים יוחדו להגברת השנאה והקיטוב. מחיאות הכפיים לנאומה של נועה רוטמן בטקס בהר הרצל, נבעו דווקא מהמסר הקיצוני, המתריס, התוקפני של הנאום.
האם לא נכון היה, במעמד זה, לדבר על ההכרח לכבד את ההכרעות הדמוקרטיות, גם כשלא אוהבים אותן, ולכבד את הזכות להיאבק נגדן באופן דמוקרטי, במסגרת כללי הדמוקרטיה? האם לא נכון היה, דווקא במעמד זה, להוקיע את מי שהלך בשבוע שעבר למועצת הביטחון של האו"ם והפציר בה לפעול בכל האמצעים נגד מדינת ישראל, כדי לכפות עליה מדיניות המנוגדת לרצון אזרחיה? יש להניח שהוקעה כזו לא היתה נענית במחיאות כפיים.
יום הזיכרון לרצח רבין מתרחק משנה לשנה מן הרוח הראויה לו. מן הראוי שנֵענה לקריאתו של הנשיא לבחון מחדש את תכניו ומהותו.
פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

2. צרור הערות 24.10.18
* תאריך תפוגה – בתקופת המאבק נגד נסיגה מהגולן, עלו מצד אישים שונים רעיונות לחכירת הגולן מידי הסורים ל-50 או 100 שנה. יש לציין, שהרעיונות הללו באו מבעלי רצון טוב, אנשים שניסו למנוע בכך את הנסיגה מהגולן. אנו שללנו מכל וכול את הרעיונות הללו. לא היינו מוכנים להתפשר על פחות מהריבונות הישראלית המלאה על כל הגולן.
הדרישה הירדנית לבטל את ההסדרים המיוחדים הנוגעים לשטחים החקלאיים בערבה ובאזור נהריים, נובעים בעיקר מכך שחלפו 24 שנים, ובתום השנה ה-25 יפוג תוקפם של ההסדרים.
כן, 25 שנה הן תקופה שחולפת. חולפת כהרף עין. גם 50 שנה. גם מאה. בהסכמים כאלה השעון מתקתק ומתקרב בכל יום לתאריך התפוגה שלהם. זו חוכמה קטנה למשכן את עתיד ילדינו ונכדינו, העיקר שירווח לנו עכשיו.
אני מקווה שהממשלה תנהל מו"מ נמרץ ונוקשה למניעת אסונם של חקלאי הערבה ועמק הירדן. יש לישראל הרבה מנופי לחץ על ירדן, ולירדן יש הרבה מה להפסיד, אם תפגע בישראל. גם אנחנו יכולים להסתפק אך ורק במה שמחייבות אותנו האותיות הקטנות של הסכם השלום, ויש לא מעט שיברים שביכולתנו לסגור.

* האוטומט השוקניסטי – פשקוויל המערכת של השוקניה מצדיק את החלטתו של המלך עבדאללה להפסיק את ההסדרים המיוחדים בערבה ובנהריים, ומאשים בכך את ישראל, כמובן, בשל התנהגותה בשטחים ובעיקר בעזה. לא מפתיע. השוקניה תומכת אוטומטית בכל צעד אנטי ישראלי וישראל אשמה תמיד, בכל. למשל – בעזה. ישראל נסוגה מכל עזה ועקרה את כל יישוביה, והיא אשמה בכך שהיא מגֵנה על הגבול שאליה נסוגה, מפני התוקפנות והטרור היוצאים מעזה. אז למה שלא תהיה אשמה גם בצעדים אנטי ישראליים של מלך ירדן?

* תחרות פופוליסטית – ראש הממשלה מנסה להוביל מהלך לפינוי הפולשים מחאן אל-אחמר בהסכמה, שתחסוך מאיתנו את הנזק המדיני הכרוך בפינוי בכוח. לא בטוח שהוא יצליח, אך זהו מהלך אחראי, המשרת את האינטרס הלאומי של ישראל.
חברי הקבינט בנט וליברמן מזנבים בו, בחוסר אחריות, מתוך תחרות פופוליסטית על ה"בייס".

* פרופלורים – בנאומו באירוע זיכרון ליצחק רבין בבית הנשיא, תקף נכדו של רבין, יונתן בן ארצי, את נתניהו. הוא גינה את נתניהו שכינה "משעממת" אזרחית שמחתה נגדו. הוא צודק. אכן דבריו של נתניהו לא היו דברים של מנהיג, לא דברים ראויים לראש ממשלה.
מה שהזכיר לי, שכאשר חבריי ואני נאבקנו נגד הניסיון לעקור אותנו ולסגת מהגולן, ראש הממשלה רבין אמר עלינו: "הם יכולים להמשיך להסתובב כמו פרופלורים, הם לא מזיזים לי את קצה הקרסול."

* הצילו מהמציל – בעקבות דברים שכתבתי נגד פעולותיו השפלות של מנכ"ל "בצלם" נגד מדינת ישראל, כתבו לי שהוא עושה זאת "כדי להציל את מדינת ישראל." האמת היא, שיותר מכל עלינו להיזהר מאנשים שבטוחים שהייעוד שלהם הוא להציל את מדינת ישראל, והמטרה מקדשת את כל האמצעים. השבוע אנו מציינים 23 שנים למעשה נתעב של אדם כזה.

* נפיל – האמירה האספסופית: "הכלב המצורע הייטנר או איך שקוראים לפוחלץ הזה הוא חסר תקנה," היא ממש מחמאה מפי טוקבקיסט שקובע: "חגי אלעד הוא נפיל, גיבור."
ועל כך אמר הנביא ישעיהו: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר." (ישעיהו ה, כ).

* צורך דחוף – ח"כ איתן כבל גינה את המנוול חגי אלעד על פועלו נגד מדינת ישראל, וכינה את מעשהו "מעשה נתעב." בתגובה, פרסם גדעון לוי פשקוויל בו קרא "למחיקתה של מפלגת הרקב הרעיוני שלהם מעל פני האדמה." את מחיקת מפלגת העבודה הוא הגדיר "צורך דחוף."
אם חלילה גדעון לוי ושכמותו יהיו פעם בשלטון, המפלגה היחידה שתורשה לפעול היא הרשימה המשותפת.

* פסק דין חשוך – אנו כבר רגילים לכך שהשוקניה משתלח בבית המשפט העליון, "המשת"פ של אקיבוש" וכו' וכו'. ובכל זאת, הופתעתי, כאשר התפרסם פשקוויל נגד בג"צ דווקא בשל פסק דינו בנושא לארה אל קסאם.
"פסק דין חשוך," הגדיר אותו אורי וייס. למה? כיוון שבפסק הדין השופטים דיברו ברוח חוק החרם, וביטלו את איסור הכניסה של אל-קסאם בטענה שהיא התחרטה ושינתה את דעתה. ולכן זהו "פסק דין חשוך, המכפיף את השיח האקדמי לצנזורה."
כיוון שבית המשפט קבע ששר הפנים יוכל לגרש אותה אם יתברר שהיא ממשיכה לפעול ברוח BDS הוא פגע בזכויותיה הלגיטימיות. אלו זכויות? "האם למשל לאל-קאסם יהיה מותר לתמוך בכך שפושעי מלחמה ישראלים יועמדו לדין בהאג? האם יהיה לה מותר לתמוך בעמדה שהקמת ההתנחלויות היא פשע מלחמה?" באמת, נורא.
נשבע לכם שלא המצאתי את זה.

* מלחמת בוץ – מעולם לא הצצתי בתכנית של איל ברקוביץ' ואופירה אסייג, אפילו לא לשנייה. אני מכיר את התכנית רק מהפרודיה ב"ארץ נהדרת", אך "יודעי דבר" אמרו לי שהחיקוי מדויק.
כשקראתי את תכתובת הציוצים של אסייג עם יאיר נתניהו, הבנתי שאכן, מדובר באישה גסה, בעלת סגנון נחות ועלוב. היא ויאיר נתניהו ממש מתאימים זה לזה – אותה תת רמה, אותה עליבות, אותו קבס. שני ערסים. לכן, אין טעם לנסות אפילו לשכנע אותם להעביר את מלחמת הבוץ העלובה שלהם "לפרטי". שניהם נהנים ממנה. וגם מירי רגב.

* סכנה לשלום העולם – הסכם INF – הסכם פירוק הנשק הגרעיני לטווח בינוני, שנחתם ב-1987 בין ארה"ב לבריה"מ, הוא סמל לסופה של המלחמה הקרה. היה זה הסכם חשוב מאוד לשלום העולם. היה זה הסכם בין שני מנהיגים דגולים ואחראיים – רונלד רייגן ומיכאיל גורבצ'וב.
בניגוד להחלטתו של טראמפ לצאת מהסכם הגרעין האיראני, שהיא החלטה המשרתת את שלום העולם, כוונתו של טראמפ ואיומו לצאת מה- INFמסכנת את שלום העולם. הפעם טראמפ אינו מפנה עורף למורשת הפייסנית של אובמה, אלא למורשת הניצית של רייגן שהביאה להסכם החשוב.
יש לציין, שטראמפ אינו הראשון שמאיים בפירוק ההסכם. קדם לו פוטין, שאחת לכמה שנים מאיים בכך.

* מתרחבים נחיריי – חיים באר הוא הסופר האהוב עליי. כל ספר שלו, וקראתי את כולם, הוא חגיגה של ממש. כך גם "קשר לאחר – מסעות, בתים ואנשים בירושלים".
והנה פסוק, המיטיב כל כך לבטא אותי, שאני כל כך מזדהה אתו: "בכל מקום שאני נקלע אליו בנסיעותיי לחוץ לארץ, מתרחבים נחיריי כשריח ארץ ישראל עולה באפי." גם באפי.
יש הרואים בכך "פרובינציאליות", אז הנה, אני נתלה באילן גבוה.

* ביד הלשון: מְצַחֵק – שירו הנפלא של מאיר אריאל "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" נפתח כך:

"קורא 'איים בזרם' מאת ארנסט המינגווי
תרגם את זה יפה אהרן אמיר
אז עוד מעט הוא יְצַחֵק אותה על המיטה הרחבה שלו
והוא אחד העצובים בעיר."

לא צריך הרבה דמיון, כדי להבין את כוונת המילה יְצַחֵק. ומי שאינו משוכנע, יגיע כעבור שני בתים ל"זונה זקנה שותה איתו."
מאיר אריאל נהג לתאר תיאורים מיניים בשפה נקייה. בצדק, לטעמי, הוא נמנע מסגנון גס ובוטה לתיאורים אלה, והעדיף את החדות והחן של "זרועות וצווארים" – הקהל מבין כבר את הכוונה, או לכל היותר "צחוק ועילוסין."
וכאן הוא השתמש בשפה מקראית. פעמים אחדות מופיע הביטוי "מְצַחֵק" במקרא, והפרשנים פירשו אותם בקונוטציה מינית (יש גם פירושים אחרים).
כך גם בפרשת השבוע, פרשת "וירא". "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק."
חלק מן הפירושים הלכו לכיוון של פגיעה מינית של ישמעאל ביצחק. כך גם במקומות נוספים שבהם: "וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים, וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן, וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ."
וכאשר אשת פוטיפר הטרידה את יוסף ואח"כ טפלה עליו תקיפה מינית היא אמרה: "רְאוּ, הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ. בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי. וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל."
אורי הייטנר

אהוד: ברומאנים שלי לא מצחקים אלא מזדיינים. לכן אני נחשב לסופר "פורנוגרפי" וגם נידח. אבל אם הייתי סופרת, הכול היה בסדר בכתיבתי גם מהבחינה ה"פורנוגרפית".