סימורג ציפור האש
[בבית הסופר, תל-אביב, 22.10]
הספרות העברית. העוסקת בחייהם של יהודים בארצות המוסלמיות והערביות. התברכה בעשרות השנים האחרונות בשורה של יוצרי פרוזה שציירו מפה מרתקת של החיים האלה.
אפשר להזכיר את "מישל עזרא ספרא ובניו" של אמנון שמוש על קהילת היהודים בחאלֶב. את "חופן של ערפל", ו"ויקטוריה" של סמי מיכאל, על בגדד. את "בעיר התחתית" של שמעון בלס על בגדד. את "מפריח היונים" של אלי עמיר על בגדד. את "קיץ אלכסנדרוני" של יצחק גורן-גורמזאנו על אלכסנדריה – ואפשר גם להרהר מה היה עולה בגורלם של היהודים אילו נשארו לחיות במקומות האלה – אבל הספרים האלה, ואחרים, העשירו את מפת הספרות העברית בתיאור חיי הקהילות הללו; ויש להדגיש כי כרטיס הכניסה היחיד של הספרים האלה לפנתיאון של הספרות העברית הוא כישרונם של הסופרים, וכי כאן לא היה צורך בשום מפתח עדתי או בסילוף של ההיסטוריה, שעליו חוזרים מדי פעם סופרים ועסקנים ממדרגה שנייה שמקווים להיבנות מאפלייה תרבותית שכלל אינה קיימת.
הנישה או הפינה של בן-ציון יהושע היא בעיקר חיי היהודים הקרויים "מזרחיים" בשכונות ירושלים, והלאה, לאחור, חיי הקהילה היהודית באפגניסטן. בדרכו הוא מאיר ומתאר דמויות וחיים שאינם מוכרים בדרך-כלל לקורא העברי, ובכך הוא שובה את ליבו של הקורא ומעניק לו סיפורים מרתקים וגם משעשעים לעיתים.
225 העמודים הראשונים של ספרו "סימורג ציפור האש" מעניקים לקורא העברי חווייה מרתקת של ספרות כתובה למופת על חיי הקהילה היהודית העתיקה באפגאניסטן. חיים שדומני כי לא זכו לתיאור בהיקף כה רחב בספרות העברית. חיים אשר נקראים מצד אחד כאגדה על שבט יהודי מרוחק, אגדי כמעט כמו עשרת השבטים האבודים, ומצד שני אלה חיים רוויים צער, מאבק, עלילות ומעללים שמתוארים בצורה מאוד ריאלית, לעיתים קרובות אכזרית, לא כאגדה אלא כעדות לחיים.
כלומר, יש כאן צירוף מעולה של הילה של אגדה וריחוק מצד אחד – ושל תיאור ריאליסטי מאוד מצד שני, תיאור של סבל ושל חיים, הרחוקים מאוד מן העולם המודרני, מירושלים, מארץ-ישראל ומן היישוב העברי ההולך ומתבסס בה.
במרכז הסיפור עומדת דמותו המקסימה של הנער אלישע-חי, שאביו הרוכל נרצח בידי שודדים מוסלמיים, ואילו הוא גדל כילד מרדן ועצמאי שאינו מובן לקבל עליו את המגבלות של הדת ושל חיי הקהילה היהודית.
אופיו המרדני מביא אותו לנטישת משפחתו ועיר-מולדתו, הֶרַאת, ולפרשה של נדודים קשים ומסוכנים עד שהוא מגיע לארץ ישראל, לחיפה, ונעשה מפעיל עגורן בנמל, שנפתח בשנת 1933. כלומר אלישע-חי הגיע לארץ-ישראל אולי שנים אחדות לאחר פתיחת הנמל, והתקופה המתוארת בחלק השני הרומאן היא של שתים-עשרה שנים לערך, מ-1936 ועד 1948.
אבל מכאן ואילך, מעמוד 225 ועד סופו של הרומאן בעמוד 432, כלומר, כל מחציתו השנייה של הספר, הולכים העניינים ומסתבכים, והאמינות של הרומאן פוחתת, וייתכן שהיה כדאי לסיימו בהגעתו של אלישע-חי לחיפה, ולדלג קדימה לפרקים האחרונים של הספר, שבהם מתוארת הגעתה של שארית משפחתו, ובעיקר אימו ואשתו העגונה, מאפגניסטן לארץ-ישראל.
הבעייה בתיאור חייו של אלישע-חי בחלקו השני של הספר היא שגם הוא וגם התקופה הארץ-ישראלית מתוארים בגודש רב מדי. יותר מדי דברים ביקש בן-ציון יהושע לדחוס לתוך רקמת החיים הזו, וכאן אי אפשר לכבוש את ליבו של קהל הקוראים באגדות כמו אלה המתרחשות באפגניסטן הרחוקה והבלתי-מוכרת. השתנותו המוחלטת של אלישע-חיי למר ליאון פוקס העשיר הגר בווילה על הכרמל, וחייו עם היהודייה הגרמנייה טרודה, כל אלה פחות משכנעים מחלקו הראשון של הרומאן, ומדובר ברומאן ריאליסטי על החיים בארץ-ישראל עד להקמת המדינה.
הנער אלישע-חי, שלא זכה לשום השכלה מסודרת, ושהעלה את עצמות אביו לקבורה בירושלים, מתרועע עם שועי הארץ וצמרת השלטון והמשטרה של המנדאט הבריטי בחיפה ונעשה לאיש עשיר ורודף-בצע המתכחש לעברו, ולמשפחתו שהשאיר מאחוריו. ההתפתחות הזו נראית לא מתאימה לאופיו ולתכונותיו של אלישע-חי כפי שהוצגו בחלקו הראשון של הרומאן, ומעניין אם אכן היתה דמות בשר-ודם מעולי אפגניסטן שחייה היו דומים לאלה של מר ליאון פוקס – כי לעיתים המציאות עולה על כל דמיון.
בחלקו האחרון של הרומאן מתרחשים מאורעות ידועים מחיי היישוב העברי ומקשריו עם הערבים ועם הבריטים, והקורא הבקיא באותה תקופה מאבד לעיתים את הקשר ביניהם לבין המסופר ברומאן. למשל, איך בנו של ליאון פוקס מטרודֶה הייקית, בן שהספיק כבר להיות קומוניסט, הוא כבר גם פלמ"חניק.
וחרף כל ההערות הביקורתיות הללו יש לברך את בן-ציון יהושע על שזיכה אותנו בספר שרק הוא היה יכול לכתוב אותו, לכתוב בעבודת-נמלים ידענית וארוכת-שנים, עבודה שמבקשת להעמיד סביב קורות חייו של גיבור אחד, והוא אלישע-חי – להעמיד בלב הספרות העברית את קיומה והווייתה של קהילת יהודי אפגניסטן ואת חייהם החדשים בארץ-ישראל.
אהוד בן עזר