על האנתולוגיה "עורי שפת עבר –
אלפיים שנות שירה על השפה העברית"
מאת לאה צבעוני
הוצאת צבעונים 2018, 484 עמ'
קראתי לרשימה זאת בשם "מפעל חיים" כי נראה לי שמפעל מונומנטאלי כביר ממדים כמו זה שלפנינו מתנסה בו אשת/איש-רוח רק פעם בחיים, ולאחריו – עם הסיפוק הגדול – גם עייפות גדולה פוקדת אותה/אותו.
בספר שלפנינו מכונסים 870 שירים מאת 547 משוררים, שתאריך לידתם נע בין המאה החמישית לספירה – ל-1995, שירים שנכתבו בעיקר בעברית, אבל גם ביידיש, ערבית-יהודית, אנגלית, רוסית, צרפתית, סלובקית, ספרדית ופורטוגלית, כשהנושא הוא השפה העברית, שפה שאין לה אח ורע בלשונות העמים בשרידותה כלשון ספר במשך 1700 שנים, ובתחייתה כלשון חיה במאה ושלושים השנים האחרונות.
ד"ר לאה צבעוני, מחברת האנתולוגיה, היא בלשנית, שחיברה ספרי הדרכה בדיוקי לשון, מו"ל ועורכת קפדנית ומוערכת (ראו את שירה של בתה, יעל צבעוני, המתארת בהומור את קפדנותה של אימה בעריכת ספרים ואת שמירתה על טהרת השפה העברית – עמ' 461). היית מצפה שמפעל כביר כגון זה שלפנינו יופק על ידי גוף ציבורי, או למצער, שיהיה ממומן על ידי גוף ציבורי, או מצנט, והנה, האנתולוגיה הזאת מומנה על ידי העורכת והמו"לית עצמה, עם סיוע (די זניח לטעמי) מצד קרן יהושע רבינוביץ' וקרן אקו"ם.
יש תחום שהמעיינים בספרים מן המין הזה דשים בו בלי תשומת לב מיוחדת, ואני מתכוון לאפאראט – זה אמנם מעין ספח לעיקר, אבל צריך לתת את הדעת להשקעת העבודה הגדולה של המחבר/ת כדי להקל על הקורא את ההתמצאות בספר. המחברת של ספר זה טרחה לציין את שנת הלידה של המשוררים שבאסופה, ולגבי אלה שהלכו לעולמם – את שנת הפטירה, היא מציינת את המקורות מהם הובאו השירים (17 הוצאות ספרים אישרו את הזכות לפרסום שירים באנתולוגיה, הגם שלא כולן ויתרו על תמלוגים, כנ"ל לגבי אישורים מאקו"ם. מכל מקום, ללא הסכמתם – הספר לא יכול היה לראות אור), את שם המשורר המופיע בכתובים, ואת שמו בתעתיק עברי עדכני. בסוף הספר ימצא הקורא את רשימת השירים בסדר אלף-בית, רשימת המשוררים והמתרגמים בסדר אלף-בית ללשונותיהם השונות.
עצה טובה מייעץ בהקדמה פרופ' (אמריטוס) משה בן אשר, חתן פרס ישראל (1993) ופרס א.מ.ת. (2012), נשיא האקדמיה ללשון העברית – שנזהר מלהזכיר שמות של משוררים ולצטט משיריהם, שמא עצם האיזכור יעליב את אלה שלא הוזכרו. עצה טובה, אבל באמת לא ניתן להביא סקירה, ולו מזערית, של הספר הגדול הזה בלי להזכיר שמות יוצרים ושמות יצירותיהם.
החטיבה הראשונה בספר משתרעת על פני כ-450 שנה, הלא היא תקופת הפיוט שלפני תור הזהב בספרד, מוזכרים משוררים ידועים כמו יניי, אלעזר קליר, סעדיה גאון ואהרן בן משה אשר (המאה העשירית), ממשפחת אנשי המסורה בטבריה, שכצפוי מאדיר את 22 האותיות של השפה העברית, ומסתבר שבעקבותיו הלכו עשרות משוררים שהעלו על נס את ייחודן של אותיות האלף-בית: משה אבן עזרא, שלמה שרביט הזהב, ח"נ ביאליק בשיר "מורנו חסילא ו"אלף-בית", שאול טשרניחובסקי ב"אלפא ביתא דשאול", וגם קדיש יהודה סילמן, אליעזר שטיינברג, נ"ה טור-סיני, זלמן שניאור, ש"י עגנון, לוין קיפניס, מלכה חפץ טוזמן, חיים בן-ציון אילין ברניק, עמנואל הרוסי, אפרים תלמי, אברהם אליעזר ברטורא-ברגמן, ב' מרדכי, עודד בורלא, אבא קובנר, דן פגיס, נעמי שמר, יעל מדיני, מאיה אגמון, מרים דרור, סבינה מסג, רוביק רוזנטל, אפרים סידון, ליטל דיין. מרים ילן שטקליס הוסיפה נופך של הומור בשיר הילדים שלה על אלף-בית. ועל הומור בנושא הרציני שלפנינו – ראו להלן.
לחטיבת הפיוט ניתן לשייך גם את שירו של האי גאון (1038-939), המאדיר את שפת הקודש כמלכה לעומת שאר השפות שהן כשפחות.
החטיבה הבאה היא חטיבת משוררי תור הזהב בספרד, והיא מתחילה בדונש בן-לברט (990-920), כשמורגשת בשירו, המוקדש למנחם בן סרוק, השפעת הפרוסודיה הערבית – שכן השיר בנוי במבנה קלאסי של אזור. אזכיר כאן רק את "האריות בחבורה": ר' שלמה אבן גבירול, שמתרכז בשירו בדקדוק ובטעמי המקרא, יהודה הלוי שמעמיד את השפה הברורה לעומת שפות העילגים. יהודה אל חריזי, מחבר המקאמה "תחכמוני", מודה שקיבל השראה מהמשורר הערבי אל חרירי, וכי כוונתו להאדיר את לשון הקודש בה דיבר האל אל נביאיו, וכמו רבים לפניו ואחריו, הוא מקונן על קפיאתה של השפה משום שבני ישראל למדו לדבר בלשונות העמים. לחטיבה הזאת ניתן אולי לשייך גם את ישראל נג'ארה שחי בארץ ישראל כמאה שנים אחרי גירוש ספרד, ואת שלום שבזי שחי בתימן במאה ה-17.
החטיבה הבאה שייכת לתקופת ההשכלה, והראשון המוזכר באסופה הוא דוד פרנקו מנדס, איש אמסטרדם (1792-1713), שהשפיע על אבי תנועת ההשכלה, הלא הוא נפתלי הרץ ויזל. שניהם מבכים את ירידת כבודה של לשון הקודש המדומה לבאר מים חיים. מחרה ומחזיק אחריהם שלום הכהן, המעריץ את ויזל וחוזה לשפה העברית ימים שלא תהיה גלמודה, וייסכר פיהם של המלעיזים שיום מותה קרב. משה מנדלסון, הנחשב לשמש העולה בתקופת ההשכלה, משבח בשירו את שפתם העשירה של משוררי ימי הביניים, ולועג לחרזנים בני דורו, ועל שפתם הנלעגת. אדם הכהן מכתיר את השפה העברית כאם כל השפות, והוא משוכנע שהאל יחדש את נעוריה. שמואל דוד לוצטו מבכה את אובדן תפארתה של הלשון המתוקה כצוף, בעטייה של הגלות. האסופה מזכירה את שיריהם של רבים נוספים מתקופה זאת, שכולם משבחים את יופייה של השפה, שהיא לשון קדומים, אם כל השפות. בשירתו של מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל) אנו פוגשים את הקריאה "עורי נא עורי, שפה עברייה," שממנה, כנראה, נבחר השם לאסופה כולה (ראו גם את שירו של אברהם ברוך מני, בו נמצא הפסוק "עורי שפת עבר", וכן "עורי עורי בעוז" בשירו של שלמה צאלח שלמה גבאי).
בחיר משוררי ההשכלה הוא י"ל גורדון, ולמרות המרד שלו כנגד הממסד הדתי של ימיו (שנעשה עוד יותר חשוך בימינו...) –הוא עדיין מדבר על שפת קודש, אך גם מתייחס אליה כאל שפת לאום, שאסור לה לגווע. ברגע של ייאוש הוא שואל "למי אני עמל?" ומקווה שהשפה האהובה תרוחם – "אחותי רוחמה".
אברהם בן מאיר לוריא מזדעזע מכך שהשפה הקדושה נזרקה לאופל צלמוות, ובני ישראל העדיפו את הז'רגון (יידיש). בתקופה שבין סוף המאה ה-19 לראשית המאה ה-20 מוזכרים שיריהם של אברהם גולדפאדן, יהודה ליב לוין (יהל"ל), שלמה מנדלקרן, שאול עבדאלה יוסף, י"ד פרומקין, דוד אלקאים ורבים אחרים.
י"ל פרץ (1915-1852) הוא מבין פורצי הדרך לתקופת התחייה, מדבר בשירו על יופייה של השפה שהפכה נוכרייה עבור עם ישראל. בדור הזה מופיעים רבים אחרים, ביניהם נ"ה אימבר, מ"מ דוליצקי, מ"צ מאנע, דוד פרישמן, שמעון פרוג, יהודה גרוזובסקי, יצחק אפשטיין ואחרים.
לוז תקופת התחייה מתחיל בש' בן-ציון וח"נ ביאליק, שהמחברת בחרה לאסופה מכל יצירתו דווקא שיר ביידיש – "דאס לעצטע ווארט". הלל לשפה ימצא הקורא גם ב"עמא דדהבא" של שאול טשרניחובסקי. אריה ליב יפה מאמין שבארץ הצבי תצלצל שפתנו כפעמון הכסף. אנו פוגשים פחות להט דתי כלפי השפה, ודגש יתר על הצד הלאומי. ברוח זאת כתבו גם אורי ניסן גנסין, קדיש יהודה סילמן, אליעזר שטיינברג, זאב ז'בוטינסקי, יעקב כהן, שמשון מלצר. את הקו הזה מחזק יהודה קרני, הרואה בחזרה לעברית מרפא לאומה, ומברך על כך שהעברית, שהיתה שפת תפילה, נעשית לשון חומרית. זלמן שניאור ואביגדור המאירי מברכים על שפת הדיבור העברי בתל-אביב, בעקבות גדוד מגיני העברית.
בתקופה הזאת (עד אמצע המאה ה-20) מוזכרים רבים וטובים, ביניהם: יעקב שטיינברג, אלישבע (יליזבטה איוונובה ז'ירקובה-ביחובסקי, נוצרייה שעלתה לארץ וכתבה עברית), אבשלום פיינברג, רחל, יצחק לבני, דויד פוגל, ישורון קשת, אסתר ראב, אברהם רגלסון, שמעון הלקין, יצחק למדן, עזרא זוסמן, שמעון לוזון, יוכבד בת מרים, אמיר גלבוע, שלמה טנאי.
בשיר מרנין לב מתארת נורית יובל, יוצרת בת זמננו, איך הסבתא נלחמה כנגד הלעז ונגד בליל השפות שאליהן נקלעו בני ישראל בשבעים גלויות, והנה נכדיה שהתחנכו על משנתה החמורה, הם מתכתבים עם מחשבים תוך שימוש במונחים אנגליים.
כצפוי גם אבשלום קור כועס על כך שבתל-אביב, העיר העברית הראשונה – רוב השלטים הם בלועזית. על חתירה למילים עבריות במקום מונחים לועזיים כותבת גם מירי דבי קריצלר.
על המעבר המתבקש מיידיש לעברית כתבו אורי צבי גרינברג, יעקב גלטשטיין, ש' שלום, אבות ישורון. ויש גם משוררים שחוזרים אל מאפיינים דתיים ביחסם לשפה, הלא הם שלמה צאלח שלמה גבאי, אהרן צייטלין, דוד בן סלימן צמח, מלכה לי, אברהם ברוידס.
מכמיר לב הוא שירו של חיים לנסקי המשורר הגולה לגולג של סטלין, כשהוא מביע התפעלות אמונית ממש לנס שקרה לו כשהשפה העברית הגיעה אליו מהירדן אל נהרות הדון והנייבה.
חנניה רייכמן שר בנינוחות על השפה הצברית שהיא מעבר לעברית. על העגה כותב גם זרובבל גלעד. יעקב אורלנד זועם על הסלנג (דאווין, ערסים, בבל"ת – וכו' מילים שממלאות את המילון של דן בן אמוץ ונתיבה בן-יהודה), ומגנה את הלעזים שחדרו לשפה. כמוהו מגנה את הלעזים גם דן אלמגור, הגם שהשפה שלו רכה יותר.
בין מגיני השפה הבוטים, כצפוי, הוא יונתן רטוש, הקורא לעקור מהלב כל ביטוי נוכרי. ייתכן שמנחם בן הולך בעקבותיו ומציע כי מי שחי בארץ ישראל ודובר עברית, ייחשב לישראלי בלי קשר לדת ולמוצא. ולמרות הדמיון, עלי מוהר נמצא בקוטב הנגדי למנחם בן – ב"שיר השיירה" (המושר כל כך יפה על-ידי אריק איינשטיין), העולים היהודיים (!!!) מכל הגלויות בבואם ארצה מחיים את השפה.
גאון השירה הארץ-ישראלית הוא, כמובן, נתן אלתרמן, שמברך על העברית שבשלטי החוצות, וגם על השגיאות שבהם. הוא מברך על העברית הנלמדת בשוק, שהרי היא לא נועדה רק לספר. הוא מתפעל משמואל הנגיד שלימד את בנו יהוסף בן התשע את השפה, והילד הגיע לרמה כזאת עד כי הצליח להעתיק את שיריו של אביו. הוא מתפעל, כמו רבים אחרים, מהתעוזה של אליעזר בן-יהודה לדבר רק עברית בימים שבארץ שרר מגדל בבל של שפות.
יוסי גמזו מתאר איך פגש בחלומו את אליעזר בן-יהודה, שהתלונן על מצבה של העברית. וידוע מאוד שירו של ירון לונדון על אליעזר בן-יהודה שחולם בלילה על מילים חדשות בעברית, והשפה אינה מכירה את עצמה בהפציע השחר.
יהושע טן-פי מקשר בין הנאמנות לעברית ובין הנאמנות לשטחי ארץ ישראל – ויתור על "ארץ ישראל השלימה" כמוה כוויתור על נכס השפה. כידוע, דעה פוליטית דומה היתה גם לנתן אלתרמן, למשה שמיר ולחיים גורי, המופיעים, כמובן מאליו, גם כן באסופה זאת.
האסופה מביאה שיר של גבריאל פרייל שמתקשר בדרך עקיפה לנושא, אבל הוא עצמו נושא להערצה, ובין משבחיו (פרייל הוא משורר עברי שחי רוב ימיו בארצות הברית) – אבא קובנר, נתן יונתן וישראל בר-כוכב.
הומור הוא מצרך נדיר כשמדברים על מעריצי השפה העברית, ובכל זאת יש אחדים שנוקטים דרך זאת: שיריו המחויכים של אלתרמן "מעשה בחיריק קטן" ו"מעשה בפ"א סופית" – וחבל שלא הובאו שירים אלה במלואם. גם שיריהם של משה שפריר ודן אלמגור יגרמו לקורא לחייך. נימה של הומור ימצא הקורא גם בשירה של רות אלמגור-רמון על התפתלויותיה של האקדמיה ללשון העברית אם לשים קמץ או פתח במילה "ארגז", ובשירו של יורם טהרלב המתאר כיצד למד עברית דווקא מהמורה למוסיקה – יהודה שרתוק.
יחיאל מוהר תוהה – אם אסור לקלל, כיצד יוכל להתבטא המ"כ כלפי הטירונים? כצפוי גם חיים חפר כתב את המקאמות שלו בהומור: מחמוד שלמד בבית ספר עברי חש זר בשני המגזרים. הומור נמצא גם בשירו של דני סנדרסון על הניקוד ועל מונחים דקדוקיים. תלמה אליגון-רוז מגחיכה את מערכת החינוך: ילד "שפוט" של התנ"ך פונה אל המורה בלשון תנ"כית, והמורה מוציאה אותו מהכיתה. צור ארליך מתאר בהומור את צרותיו של העורך הנתקל בבורות לשונית, ואת "הכורח" שחשים דוברי "העילית" להשתמש בלעזים ובסיומות "ארמיות".
הגם שבדור המדינה דיבור עברי בשוק ובמכולת כבר אינו סנסציה, בכל זאת המשוררים מרבים להתפעל מהתופעה ההיסטורית הבלתי רגילה הזאת, ולהביע רחשי אהבה כלפיה. בין המתפעלים – יהודה עמיחי, טוביה ריבנר, אמנון שמוש, אריה סיוון, משה בן שאול, עזריאל קאופמן, לאה נאור, גליה טופול, רבקה מרים, רפי וייכרט ועוד.
המשורר שהביע את אהבתו לשפה העברית בציורים מעולם הארוס הוא יעקב ברזילי: הוא רוקד עם האותיות שלה, מחזר אחריה, מקנא לה כנגד אלה שאינם מכבדיה. גם רעייתו, מלכה ברזילי, רואה בשילוב שבין אותיות לניקוד ריקוד של אהבה.
בכיוון הארוטי פונה גם יונה וולך המכנה את השפה העברית "סקסמניאקית", כי בניגוד לאנגלית היא עומדת על דיוק בין זכר לנקבה בשמות גוף, במספרים ובפעלים. מיכל הירש-נוי רואה בשילוב שבין אותיות לניקוד – חיבור של אהבה כמו בין בני זוג. אביחי קמחי מאוהב בעברית כמו שמאוהבים באישה.
המשורר דוד אבידן היה הקיצוני שביוצרים שעברו הליך של חילון כלפי השפה – הוא מחליט שהשפה העברית איננה אהובה, ובוודאי שאיננה מבע אלוהי – היא בעיניו אחוזתו הפרטית!
משוררים רבים באסופה מתארים את המאבק הנערך בנפשם בין העברית ובין שפות האם, או השפות שרכשו לאורך חייהם. לרשימה זאת אמנה את משה בסוק, זיאמה טלסין, משה סרברו, לאה גולדברג, יצחק גנוז, איתמר יעוז-קסט, יהודה גור אריה, רירי סילביה מנור, יואל נץ, רינה לוינזון, שלמה אביו, אהוד מנור (לא על עצמו, כמובן, אלא על מי שעדיין חולם בספרדית), יוסף כהן-אלרן, קרן אלקלעי-גוט, מלכה נתנזון, רבקה תפארת חקק, בלפור והרצל חקק, רינה גינוסר (בשמם של העולים מפולין), דליס אללוף-מימון, שושנה ויג, איריס אליהו כהן, פבל מובשוביץ (רשימה חלקית).
יש המתכחשים לאהבתם לשפה העברית, ומראים אפילו סימנים של התנכרות, ביניהם נמנה את ארז ביטון שמפגין עם עברית הפרברים כנגד עברית של רוול, שמעון בוזגלו שמשפחתו העדיפה להגר לצרפת, מתי שמואלוף שכותב גרמנית באותיות עבריות, ואלמוג בהר המכנה את העברית שפה חירשת, ואת הערבית כשפה המסתתרת מאחורי תריסי העברית. סמי שלום שטרית מביע התנגדות לעברות השמות, ורועי חסן שמאמין כי אישה אנאלפביתית, שיודעת ליצור שירה ממצרכי מזון, עשויה להדהים אפילו את אליעזר בן-יהודה.
קבוצה קטנה, אך מעניינת באסופה היא קבוצת הישראלים דוברי הערבית מזה דורות, שיוצרים גם בשפה העברית, אלה הם נעים עריידי, סלמאן מצאלחה, ותאמר מסאלחה שמקונן על כך שהנכבה גירשה את השפה הערבית.
באסופה יש מספר לא מבוטל של שירים שעניינם השפה העברית, אבל הם כתובים בשפות אחרות, כפי שצוין ברישא של רשימה זאת. רוב השירים הם ביידיש: אליהו בחור, מארק ורשבסקי עם השיר מכמיר הלב על הרבי שמלמד ילדים קטנים אלף בית כשהאח בוערת; מוריס רוזנפלד, יצחק קצנלסון, אליעזר שינדלר, מלך ראוויטש, המצטדק שאינו כותב בלשון קודש, כי הוא משורר עממי, והעם אמון על היידיש; מרים אולינובר המתפארת שסבתה דווקא ידעה לקרוא בסידור, שלא כמו השאר בעזרת הנשים; קדיה מולודובסקי המזכירה מורה לעברית שתלמידיו נספו בשואה, מלכה לי, מאיר בן אורי (יידיש באותיות לטיניות), משה סרברו המצטדק שהיידיש, ולא העברית, זורמת בו כמו חמצן; אברהם סוצקובר, שגם כן מזכיר כיצד מורה מלמדת ילדים בגטו, והם הולכים ומתמעטים באקציות.
מבין השירים הכתובים בשפות אחרות, אזכיר אחדים: היינריך היינה, אלזה לסקר-שילר, פול צלאן (גרמנית), ג'והן מילטון, צ'ארלס רזינקוף (אנגלית), גיום דה סאלוסט דו ברטאס, דוד סידרסקי (צרפתית), מרג'ורי אגוסין (ספרדית), שמעון פרוג, ד' סתר (רוסית), מרדכי בן יחייא בצ'אייב (תאג'יכית-יהודית).
אני מודה שהכברתי מילים, ועם הקורא הסליחה, אבל באמת אפילו לא גירדתי בקצה הציפורן את השפע שהספר הזה מציע לאוהב הספרות והשפה העברית. ספר מעורר התפעלות – מפעל חיים.
משה גרנות