"מעולם בסכסוך אנושי, לא חבו רבים כל כך, הרבה כל כך, למעטים כל כך" אמר צ'רצ'יל על הטייסים הבריטים בקרב על בריטניה במלה"ע ה-2.
אם יש קבוצה בישראל הראויה להגדרה דומה, אלה הם לוחמי יחידת הקומנדו 101; יחידה של 50 לוחמים, שפעלה במשך 5 חודשים בלבד, ב-1953, ושינתה את פניו של צה"ל.
ישראל, מדינה קטנה, ענייה, חלשה וחבולה, לאחר מלחמה ארוכה וקשה, שבה איבדה אחוז מאוכלוסייתה – 6,000 איש, הסתערה על אתגר גדול וקשה, ובתוך שנים ספורות הכפילה את עצמה פי שניים וחצי בפליטים שורדי השואה מאירופה ובעולי ארצות ערב. מדינה קטנה, בגבולות שאינם בני הגנה, מוקפת אויבים חורשי נקם, שנערכים ל"סיבוב שני" שימחק את תוצאות חרפת 1948. מדי לילה הסתננו מחבלים לישראל, הציתו, מיקשו, ירו ורצחו אזרחים וחיילים.
צה"ל היה חלש, ויחידותיו הורכבו בעיקר מעולים חדשים, בבליל שפות, ללא שפה משותפת בינם לבין עצמם ובינם לבין מפקדיהם, ללא הכרת הארץ. צה"ל כשל בהגנה על הגבולות. יחידותיו שנשלחו לפעולות גמול, כשלו ברוב המקרים, ברחו ברגע שהתגלו, לא עמדו במשימה. כישלון רדף כישלון. צה"ל איבד לחלוטין את ההרתעה.
על רקע זה הוקמה היחידה הקטנה, ששינתה את ההיסטוריה. היחידה הוקמה למטרה אחת – פעולות גמול, באופי של לוחמה זעירה, מעבר לגבול. היחידה נבנתה בשיטת חבר מביא חבר. הערך המרכזי שהוטבע ביחידה, היה שאין דבר שאינה יכולה לו, אין משימה קשה מדי, לא מתפשרים על ביצוע המשימה. שרון בנה את היחידה במינימום משמעת חיצונית, ללא טרטורים, ברוח של התנדבות ומשמעת עצמית. כל האימונים, הניווטים והסיורים נעשו מעבר לגבול. כל פעולות היחידה הסתיימו בהצלחה, עם פצוע אחד בלבד. בחלוף חמישה חודשים, מוזגה היחידה עם גדוד הצנחנים 890, שעסק בעיקר בהקמת בית הספר לצניחה והיה אלוף מצעדי צה"ל, כגדוד ייעודי לפשיטות מעבר לגבול, ברוח יחידה 101, בפיקודו של שרון. רוח היחידה התפשטה בכל רחבי צה"ל ושינתה אותו. תוצאות השינוי התבטאו בניצחונות המזהירים של צה"ל במלחמת סיני וששת הימים.
במלאת 65 שנים ליחידה, אירחה חטיבת הצנחנים את לוחמיה שעדיין עימנו ובני משפחותיהם לכנס מיוחד. זכיתי, וכחתנו של לוחם היחידה אריק שליין ז"ל, השתתפתי באירוע.
ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר הירצה על ההיסטוריה של היחידה, על הרקע להקמתה ועל השפעתה האדירה על צה"ל. לוחמי היחידה, שכילד גדלתי על שמותיהם וכינוייהם – קאצ'ה, טרזן, פיניה, דנדי ואחרים, סיפרו את סיפורי המורשת של היחידה. קאצ'ה הציג מוצגי ארכיון, ובהם אקדח פרבלום גרמני, עליו חרוטים צלבי קרס, שהסיר מגופתו של קצין לגיון ירדני, באחת הפעולות.
קאצ'ה סיפר על פשיטה להר חברון – ארבעה לוחמים בני כעשרים, בפיקודו של מאיר הר ציון, שצעדו בליל שלג 44 ק"מ, ללא מכשיר קשר, ללא כוח חילוץ וביצעו את המשימה במלואה. הוא סיפר שבבית אליו פשטו, היה חדר ובו אישה וילדים. כמובן שהם לא פגעו בהם לרעה ואף הרגיעו את הילדים. כעבור כ-35 שנה הוא פגש באחד הילדים.
מה הסוד שלכם? שאלו קציני הצנחנים הצעירים, וקאצ'ה השיב: "קודם כל הרגשת האחריות של כל אחד מאיתנו. זאת מילת המפתח. הדבר השני, רמת האימון שנוסכת בחייל ביטחון ביכולת שלו לבצע. וכמובן מוטיבציה."
פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

2. צרור הערות 31.10.18

* למען אחדות ישראל – האבל והיגון הכבד המשותף לכולנו, עקב הטבח הנורא בבית הכנסת, בתפילת השבת, בטקס ברית המילה בפיטסבורג, מחייב אותנו לשינוי – הכרה ישראלית מלאה בכל הזרמים ביהדות. זה הדבר המתחייב מהיותנו מדינת הלאום של העם היהודי. מן הראוי שנכניס את ההכרה הזאת כתוספת לחוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

* הקלות הבלתי נסבלת – השילוב המזוויע בין אנטישמיות שטנית לבין הקלות הבלתי נסבלת שבה כל פסיכופט בארה"ב יכול להשיג נשק אוטומטי ולצאת למסע רצח, גבתה חייהם של 11 יהודים, בתפילת השבת בבית הכנסת.

* סיבוב שני בגולן – בוקר יום הבחירות. דבר ראשון בבוקר – נהרתי לקלפי. מימשתי את זכותי האזרחית. מילאתי את חובתי המצפונית. עשיתי את הטוב, הישר והראוי לעתיד הגולן. בחרתי במיכל רייקין לראשות המועצה.
החדשות הטובות – מיכל זכתה במקום הראשון מבין המועמדים בסיבוב השני. לצערי, לא היה בכך די כדי לנצח בסיבוב הראשון. בעוד שבועיים – סיבוב שני.
כעת הפשלנו שרוולים ואנו כבר בעיצומו של קמפיין נמרץ, כדי שבעוד שבועיים מיכל תיבחר לראשות המועצה.

* הוותיק ביותר – ראש הרשות הוותיק ביותר בישראל הוא שלמה בוחבוט, ראש עיריית מעלות תרשיחא. בוחבוט עומד בראש הרשות מאז 1976, כשמעלות תרשיחא היתה עדין מועצה מקומית, כלומר הוא מכהן בתפקיד כבר 42 שנים.
אם הוא ייבחר לקדנציה נוספת, הוא עשוי לשבור את שיא הוותק בישראל, אותו מחזיק אברהם קריניצי, ראש העיר הראשון של רמת גן, שנהרג בתאונת דרכים לאחר 43 שנים בתפקיד.

* אנו אוהבים אותך מולדת – בשיעור מולדת בכיתה ג' בבית הספר "תל-גנים" בר"ג, לימדה אותנו המורה בינה את "שיר בוקר" של אלתרמן וסמבורסקי.

בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת
וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,
אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,
בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.

אנחנו שרנו את השיר בהתלהבות. ואהבנו את המולדת. ואנו אוהבים אותה גם היום.
אני מניח שרבים מבני גילי יכולים לחתום על הפסקה האוטוביוגרפית הזאת, ורק לשנות את שמה של המורה ואת שם בית הספר.
שר החינוך באותם ימים היה יגאל אלון. סגנו היה אהרון ידלין. שניהם ממפלגת העבודה. שניהם קיבוצניקים. זאת היתה רוח החינוך באותם ימים. זאת היתה רוחה של תנועת העבודה.
בפשקוויל של רוגל אלפר בשוקניה, הוא התייחס לשיר הזה: "איזה שיר לאומני מחליא של נתן אלתרמן."

* משוב מרגש – הוזמנתי להרצות בפני פורום ביישובי המועצה האזורית משגב, ביום שלם שהוקדש ל"התקווה". האם ראוי לשנות את ההמנון הלאומי? להתאים אותו לכך שיכיל ויבטא את כל אזרחי המדינה, גם שאינם יהודים?
כשהוזמנתי, נעניתי מיד, אך אמרתי למארגנת שאני מצטער צער עמוק על כך שהנושא הזה שנוי במחלוקת ויש דיון כזה. אמרתי זאת גם בפתח דבריי. הסברתי שהשאלה אינה אם לשנות את ההמנון, אלא האם לשנות את דמותה של המדינה שההמנון מסמל את מהותה וייעודה. בר הפלוגתא שלי המחיש את דבריי, שאין זה דיון ספרותי, אלא על מהות המדינה, כאשר הוא טען שקם כאן עם ישראלי, של כל מי שגר בארץ הזאת, שצריך לבטל את חוק השבות ולקלוט כל מי שרוצה להגר לכאן, בלי קשר למוצאו. וכמובן שצריך המנון אוניברסלי.
למחרת בבוקר קיבלתי טלפון ממשתתפת ביום הזה, שממש ריגש אותי. היא אמרה לי שבשיחת הסיכום, לא אדם אחד ולא שניים אמרו שדבריי גרמו להם לשנות את דעתם. מישהו שבבוקר דיבר בלהט על הצורך לשנות את ההמנון, חזר בו בעקבות דבריי.
אין משוב גדול מזה. כן, שווה היה להקדיש זמן-שבת יקר בהתנדבות.

* 65 שנה ליחידה 101 – חמי, אריק שליין ז"ל, שנהרג לפני 9.5 שנים בתאונה חקלאית בגיל 80, היה לוחם ביחידה 101. בזכות עובדה זו, זכיתי ליטול חלק במפגש לוחמי היחידה (בתור נהגהּ של חמותי, סבתא שלומית).
היה זה אירוע מרגש ביותר. הדבר המרגש ביותר היה לשהות במחיצתן של אותן אגדות שעליהן גדלתי (הגם שרבים מהם אני מכיר אישית). היום הם חותרים בנחישות לעבר ה-90 ויש מי שכבר חצו את המשוכה הזאת (היחידה הקטנה הזאת היתה שילוב של סדירים ואנשי קבע שחזרו לצורך זה לצבא, כמו אריק שליין). ותיקי היחידה שלפו מכיסיהם את הסמרטפונים, כדי להשוויץ בתמונות הנינים שלהם.
גיסי הביא איתו מפה בריטית מתקופת ה-101, שמצא בבית הוריו, ועליה סימונים. הוא הציג אותה לוותיקי היחידה. "טרזן", שאריק היה מפקד החוליה שלו, זיהה שזו המפה שעמה הלכה החוליה לבצע חסימה ליד נעלין, בפעולת קיביה. החוליה נתקלה בחוליית אוייב וחיסלה אותה.
האירוע היה בבית ליד, כאורחי חטיבת הצנחנים, ובהשתתפות קצינים מהחטיבה. החטיבה נמצאת כעת בתעסוקה בגבול עזה, ולכן מיספר הקצינים היה מצומצם. בראשם עמד סמח"ט הצנחנים. האירוע היה בחדר האוכל של גדוד 101, ששמו אינו מקרי, כמובן. האירוח בגדוד זה היה סגירת מעגל בעבורי, כי זהו גלגולו של גדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח, שבו שירתתי (אז הוא ישב בבית סחור).
האירוע כלל הרצאה של פרופ' יואב גלבר, סיפורי לוחמים של קאצ'ה, טרזן, פיניה, דנדי ואחרים – גיבורי היחידה, והתייחדות עם אלה שכבר אינם עימנו. האירוח היה כיד המלך, בעיקר מן הפן הגסטרונומי.
על תוכן ההרצאה והסיפורים אכתוב בנפרד.
היוזם, המארגן והרוח החיה, קאצ'ה, הבטיח בסוף האירוע שב-2023 יתקיים אירוע לציון 70 שנה ליחידה, עם כל הנכדים והנינים.

* ביד הלשון: שְׁחוּר – העיתונאי הוותיק משה שלונסקי אמר ביום שישי, בפינת הספורט של "בילוי נעים" בגל"צ, שעל מכבי חיפה בשנים האחרונות מוטל שְׁחוּר.
מה זה שְׁחוּר? שְׁחוּר הוא כישוף שָׁחוֹר, שנועד להזיק לאנשים המכושפים.
אורי הייטנר