פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי
שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"
עם תמונות הסופרים
"לארץ אבותינו"
לזלמן דוד לבונטין
1885, 1924, 1950
פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 20.10.1972
לפני 46 שנים
זלמן דוד לבונטין (1856-1940) עלה לארץ פעמיים. בראשונה עלה מרוסיה בהיותו בן עשרים ושש, באביב 1882, יסד ביפו את "ועד חלוצי יסוד-המעלה", עסק בחיפושי אדמות לקנייה והיה עם משפחתו ואחרים בין ראשוני העולים על "ארד אל עיון קרא", היא אדמת ראשון לציון, לפני תשעים שנה, ושימש כראש הוועד הראשון שלה.
שנה ושמונה חודשים שהה לבונטין בארץ, ומסיבות משפחתיות נאלץ לעזוב את המושבה החדשה ולחזור לרוסיה; שם עבד בבנקים בערים שונות ולא הפסיק את פעילותו בתנועת "חיבת ציון". בקונגרס החמישי (1901) הציע הרצל להזמין את לבונטין לנהל את "אוצר התיישבות היהודים" בלונדון, וכעבור שנתיים הסכים למנותו כמנהל של אפ"ק (אנגלו-פלשתינה קומפני) ביפו. לבונטין חזר לארץ-ישראל לאחר שנעדר ממנה עשרים שנה (1883-1903) ופתח את הבנק הלאומי ביפו ועמד בראשו יותר מעשרים שנה, (עד 1924). בתפקידו זה אף עזר בהלוואות לבוני בתיה הראשונים של תל-אביב, לאיכרי המושבות, יסד קופת-מלווה בארץ והפיץ בה את הרעיון של הקואפרציה האשראית. הוא נפטר בתל-אביב ב-1940.
רשמיו היותר מעניינים וציוריים הם מסיורי קניית הקרקעות שעשה עם יוסף פיינברג בשנתו הראשונה בארץ. וכן זיכרונותיו מן השנה הראשונה לייסוד ראשון לציון. בפרקים אלה מתגלה בו ניצוץ של מספר, ואילו בשאר הפרקים מתגבר בו העסקן, לעיתים גם העסקן הדואג (אך אינו יחיד בדאגה זו) להערכה נכונה של פעולותיו בהיסטוריה היישובית, ולפולמוס עם מנגדיו.
עסקי תיווך וסרסרות קרקעות היו רעה חולה למן ראשית ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל, וזיכרונותיו של לבונטין מלאים אותם ואת סכסוכיהם. (עד היום שמור עימי כתב-יד של "מחזה" משנת 1914 בשם "הבורס", שכתבו בימי בחרותו בפתח-תקוה דודי ברוך בן עזר (ראב) וחתם עליו בשם "הג' ר' עיפס שאינו לוקח דמי סרסור," וגיבוריו בשמות בדויים – כתריסר סרסורי קרקעות מתושבי המושבה. דודתי אסתר ראב מספרת כי ה"מחזאי", אחיה, שהיה גם בעל כישרון-משחק, נהג, בנוח עליו הרוח, לעמוד בביתם במגרעת החלון הרחבה, ששימשה לו בימה, ולהציג בזה אחר זה את כל "סרסוריו").
את הנסיעה המעניינת ביותר עשה לבונטין ב-1882 מיפו לאשדוד ולעזה, יחד עם יוסף פיינברג, מתוך מחשבה לקנות שם את האדמות שעליהן היתה עתידה להתיישב הקבוצה שיסדה אחר-כך את ראשון לציון. שני נוסחים לתיאור המסע. הנוסח בספר "לארץ אבותינו" הוא, כנראה, המאוחר יותר, ועבר עריכה יסודית (כך על כל פנים במהדורה השלישית שבידי). ואילו התיאור המקורי, הארכאי והספרותי יותר של המסע, מצוי בחמשת פרקי "תמונות וצללים", שפירסם לבונטין ב-1886 במאסף "כנסת ישראל" אשר הופיע בווארשה. רוב הסיפורים מחיי הארץ באותה תקופה, כסיפוריהם של זאב יעבץ ויהושע אייזנשטאדט ברזילי, היו מעין "סיפורי-מסע" כאלה, והחפץ לעמוד על טיבו של הז'אנר הארץ-ישראלי הזה וקסמו המיוחד, ישווה את הרצאת הדברים ב"לארץ אבותינו" במהדורתו השלישית עם התיאור המקסים ורב-ההרפתקה והאכזוטיקה של אותו מסע ב"תמונות וצללים".
בעזה מתאכסנת המשלחת בבית האדון רפש. מסתבר שאדון רפש זה הוא יהודי מומר (ב"לארץ אבותינו" ניתן שמו המקורי: שפירא). ואדון רפש, העוסק גם הוא בסרסרות קרקעות, מכריז ברגע של התגלות בפני אורחיו:
"לא אכחש מכם אדוניי, כי אמנם עזבתי מקור-מחצבתי, אבל בכל-זאת ליבי הומה אהבה וידידות לעם ישראל, ואם רק לא תכחשו מאיתי מטרת נסיעתכם, הנה אוכל להועיל לכם רב. זה שנים אחדות לשבתי פה. יודע אנוכי שפת הארץ, תושביה, נימוסיה וחוקיה. הבידואינים יושבי פלך עזה יכבדוני עד מאוד והנני פה כאב וראש לכל הערבים מקטנם ועד גדולם. הפלך עזה הוא כיכר רחבת ידיים ואנוכי כבר השמעתי דעתי לפני הקונסול האנגלי כי הפלך הזה הוא היותר מוכשר להתיישבות היהודים ובכל לבבי ונפשי חפץ אנוכי להיות לכם לפה ולעמוד על ימינכם." ("כנסת ישראל", 582-583).
בתיווכו של האדון רפש, שהוא האדם האירופאי היחיד בעיר עזה, נפגשים לבונטין ופיינברג עם "הנשיא הבידואיני" איברהים:
"כשתי שעות לפני חצות היום יצאנו מעזה ללכת דרומה, וכשעה אחת אחר חצות באנו עד הכפר דיר-בלך היושבת כשעה אחת מחוץ הים, מוקפת סביבה שדות דשנים ועצי תמרים למכביר. – ואחר-כן עברנו הלאה ונלך בדרך כארבע חמש שעות הלוך וסבוב שדות ושכונות בידואינים ונבוא עד נחל גרר לפנות היום.
אוהל הנשיא איברהים אחוז ביתדות חזקים מעורות גמלים ומקושט באדרי שער חטובות אטון מצרים ופרס. בבואנו האוהלה, הציעו על הרצפה כסתות וכרים משוזרים שש ותכלת. ערבי אחד הגיש לפנינו מקטרת האשישה [כנראה נרגילה. – אב"ע] והשני לקח את המדוכה וישם בה זרעוני הקהוה וישב על פתח האוהל וידך במדוכה את זרעוני הקהוה הידק היטב והיכה במדוכה להשמיע קול, אשר יבשר בזה אל יתר גרי האוהלים, כי אורחים סרו אל אוהל הנשיא למען יבואו גם המה לקדם את פניהם. – כעבור רגעים אחדים באו עוד שלושה ערבים מעוטפים במעילי הבידואינים ובנשלם נעליהם מעל רגליהם, דרשו לשלומנו וישבו על-ידינו.
– האורחים האלה – אמר הנשיא איברהים אל הערבים – כמה אנשים גדולים ונשואי-פנים, והפחה בעזה אף האדון רפש ביקשוני ללוות אותם בדרך ולשוט עמדם פה.
– ברוכים יהיו לאלוה! – ענו הערבים.
– אף לא מהאנגלים הכופרים המה, בלתי אם מבני-ישראל – הוסיף הנשיא לספר להם.
– אנחנו ובני-ישראל – אחים אנחנו, חי מחמד! – ענה האחד...
– לו היו פה אירופיים, כי אז בטח הוטב מצבנו פה – ענה הנשיא בהביטו בפנינו ובפני רעיו הערבים.
– אבל נשיאנו – קרא אחד הערבים – האירופיים יביאו כפירה בנו ויטו את יושבי העיירות מדרך האמת.
– אל תדבר כדברים האלה, עבדל פתח – ענה השני – לא כל התמרים בני גובה אחד!
– כן הדבר – ענה השלישי – כבר מילתי אמורה, כי בני-ישראל אחים המה לנו."
(שם. עמ' 585-587).
סוף דבר אין קניית הקרקע הזאת יוצאת לפועל, וראשון לציון נוסדה באדמת עיון קרא, ולא בסביבת דיר בלח אשר ברצועת עזה.
ואולם עוד לפני שבאה על סיומה פרשת קניית אדמות המושבה, נפגשים לבונטין ופיינברג בירושלים עם פרופסור הופמן, "אבי המושבות של האשכנזים הווירטמברגים בארץ-הקודש".
ב-1882 היו בארץ ארבע מושבות של הטמפלרים: בירושלים, בחיפה, ביפו ובשרונה. הופמן מסביר לאורחיו את מהות ההתיישבות בארץ-ישראל (את ההקבלה בין התיישבות הטמפלרים לציונות ניסיתי לתאר בספרי "אנשי סדום" וכנראה אשמתי היא, אם איש מן המבקרים לא שם לב לפרט קטן זה):
"הפרופסור הופמן סיפר לנו דברי-ימי התייסדות המושבות האלו ואת כל המעצורים והמכשולים שהיו לפניו על דרכו. נוכחנו לדעת, כי ההתיישבות בארץ-הקודש לא תוכל להיות התיישבות כנהוג בארצות לא נושבות אשר תמשוכנה אליהן את הרעבים ללחם או את האצים להתעשר מארצות שונות, כי אם רעיון רוחני דרוש שיהיה לרוח החיה באופני הסיבה הזאת, והרעיון הרוחני שנטע מר הופמן בחוכמתו בלבבות בני עדתו, הוא שעמד לעבור על כל המכשולים שהיו לפניו. הרעיון הרוחני, הוא שעמד לו לייסד מושב שרונה, במקום כזה שהאדמה היתה אדמת חול והאוויר היה רע מאוד ויגזור על ימין ועל שמאל ויאכל חלק גדול מהבאים שמה; וכל זאת עשה רק למען הראות, כי אמת בפי הנביאים שחזו: 'יהיה השרון לנווה צאן'." ("לארץ אבותינו", עמ' 50).
ואי אפשר לסיים רשימה זו בלי להביא את השיר ששרו לבונטין וחבריו בשנה הראשונה בראשון לציון, לאחר הניסם מן השדה רועים ערביים בחשכת הלילה:
– יהודה, יצחק, מחמד! – קראתי לשני נערי היהודים ומשרתי הערבי, אשר נמו שנתם באורוות הסוסים, – קומו מהרה וחיבשו הסוסים ונרכב חיש מהר ונצא השדה.
לא עברו חמישה רגעים וכבר ישבו שבעה אנשים מאיתנו על הסוסים, מזויינים זה בקנה-רובה וזה בחנית וזה במקל ונרכב אל שדותינו. לקול שריקותינו ודהרות סוסינו נפוצו הערבים ובהמותיהם לכל רוח; רדפנו אחריהם ונשיג שני רועים וחמש בהמות ונשוב אל המושב בשמחת ניצחון.
ובקול תרועה זימרנו הפזמון הידוע:
"אדיר הוא ולא ינום. / בחור הוא ולא ישן / שדי! / שדי! / הן בעיר והן בכפר / הן בבקעה הן בהר / תצילנו מכל צר!" (שם. עמ' 93-94).
1. תמונות וצללים מחיי החלוצים הראשונים והאיכרים באה"ק מאת זלמן דוד בן יהודה לייב לעוואנטין. מתוך: "כנסת ישראל", יוצא לאור על ידי שאול פנחס ראבינאוויץ, וארשה תרמ"ו, 1886. עמ' 577-588.
2. ז. ד. ליבונטין: לארץ אבותינו. דברי ימי המסע והעבודה בשנות תרמ"ב-תרמ"ג. מהדורה ראשונה, וארשה, תרמ"ה, 1885. מהדורה שנייה מתוקנת, ת"א תרפ"ד, 1924. מהדורה שלישית, הוצאת מסדה, תל-אביב, תש"י, 1950. 158 עמ'.