* רוח חדשה – הבשורה הגדולה של הבחירות לרשויות המקומיות באה מבית שמש. ניצחונה של עליזה בלוך, היא ניצחונה של יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, על הקנאות, השנאה, הפלגנות. ניצחונה של המתינות על הקיצוניות והפנאטיות. ניצחונה של הציונות.
הצבעתם של חרדים רבים בעד אישה ובעד ציונית דתית, היא בשורה של ממש.
הלוואי שהרוח החדשה הנושבת מבית שמש, תשפיע על החברה הישראלית כולה.

* החרדים תומכים באישה להנהגה – ב-1955, בניסיון לחולל מהפך בעיר תל-אביב, שנשלטה באופן מסורתי בידי הציונים הכלליים (לימים – המפלגה הליברלית שהתמזגה בליכוד), העמידה מפא"י את השרה גולדה מאיר בראש רשימתה לעירייה. באותם ימים לא היו עדיין בחירות ישירות לראשות הערים (אלה הונהגו רק ב-1978). ואכן, הצעד עשה את שלו, ומפא"י נחלה ניצחון. גולדה מאיר אמורה היתה להיות ראש העיר.
אולם היא לא היתה ראש העיר. המפד"ל, בשיא ימי הברית ההיסטורית שלה עם מפא"י, טענה שמסיבות דתיות אישה לא יכולה להנהיג את הציבור. הם חברו לאגודת ישראל, והעבירו את תמיכתם לציונים הכלליים, שהפסידו בבחירות, ויחד הקימו קואליציה בראשות חיים לבנון.
מדובר במפד"ל, שהיום כל כך מתגעגעים למתינות שלה, בניגוד להקצנה היום, כביכול. ובכן, היום מכהנת שרה חילונית מטעם "הבית היהודי", הגלגול של המפד"ל. בחיפה, החרדים (!) התייצבו בהמוניהם בתמיכה באישה לראשות העיר. בבית שמש נבחרה אישה, נציגת הציונות הדתית, לראשות העיר בתמיכת רבים מן החרדים.
בפרספקטיבה היסטורית, אי אפשר לטעון שלא הלכנו כברת דרך משמעותית מאז.

* הזדמנות להסית – אמר ה"פרשן" רביב דרוקר בערוץ 10: "מדוע יום הבחירות הארצי והמקומי בישראל לא מאוחד? הרי זה יחסוך כסף ועלויות ויקל על הציבור. הסיבה לכך היא שבמגזר הערבי בבחירות המקומיות אחוזי ההצבעה הן 80 אחוז ואילו בציבור הכללי האחוז הוא 50 אחוז. לכן, הסיבה היא גזענות. הפחד של מפלגות הימין הוא שאם יהיו הבחירות באותו יום אזיי 80 האחוזים הללו יצביעו כבר גם לכנסת, כך שהאחוזים הללו יתורגמו ל-16, 17, 18 מנדטים לרשימה המשותפת. לכן הם רוצים לפצל."
מי ששומע את ה"פרשנות" רואה לנגד עיניו את ביבי מכנס את מועצת גדולי הגזענות לדיון חירום – איך לבלום את נהירת הערבים לקלפיות, ומגיע למסקנה שיש לפצל בין הבחירות לכנסות ולשלטון המקומי.
עד כאן הפייק "פרשנות". ומה האמת?
מקום המדינה עד בחירות 73' נהוג היה לקיים את הבחירות הארציות והמקומיות ביום אחד. ב-1975, בעת כהונת ממשלת רבין הראשונה, החליטה הכנסת ביוזמת המערך ובתמיכת הליכוד על שינוי שיטת הבחירות המוניציפליות והנהגת בחירות אישיות לראשות הרשות (חוק שהתגלגל כבר לקראת בחירות 73' אך לא הבשיל להחלטה). כחלק מן השיטה החדשה, הקדנציה המוניציפלית נקבעה לחמש שנים, ולא עוד כבעבר קדנציה בת ארבע שנים, במקביל לזו של הכנסת. מאז, הבחירות הן נפרדות, כשמועד הבחירות המוניציפליות קבוע בחוק.
האם דרוקר יודע זאת ומשקר? האם אינו יודע זאת וממציא? דבר אחד בטוח – הוא לא יחמיץ הזדמנות להסית, לחרחר מדנים בחברה, להעליל עלילות על המדינה ולגלגל בהנאה על לשונו את מילת הקסם "גזענות".

* לא יהלך אימים – ברכות לצ'יקו אדרי, למינויו כמפכ"ל המשטרה. אני סמוך ובטוח, שהשנתיים שנתניהו השקיע במסע הסתה ושיימינג נגד המפכ"ל היוצא, לא יהלכו אימים על המפכ"ל החדש. הוא ימשיך את דרך קודמו – נאמנות למדינה, לחוק ולאינטרס הציבורי ולא נאמנות אישית לבוס הגדול, בניגוד לאינטרס הציבורי. אני סמוך ובטוח שבדיוק כך היו נוהגים שני המועמדים האחרים, אילו נבחרו.
אני מקווה שהוא ילמד גם משגיאותיו של אלשייך, יהיה זהיר יותר בהתבטאויותיו הפומביות ולא יספק תחמושת לחורשי רעתו, שהם חורשי רעת שלטון החוק בישראל.
אדרי לבטח מודע לכך, שאם הממשלה תדבק במדיניות ההכלה וההבלגה על הטרור החקלאי, מתוך פחד מפני אינתיפאדה של ערביי ישראל, "סביבתו של" תפיץ בציבור שמועות על המחדל וחוסר האונים שלו ועל היותו מפכ"ל כושל, שבמקום להילחם בפשיעה הוא עסוק בתפירת תיקים נגד ראש הממשלה.

* נגד תרבות כסת"חית – עם ההודעה על מינויו של צ'יקו אדרי למפכ"ל, נשמע קול מחאה נגד המינוי, כיוון שאדרי היה מפקד מחוז ירושלים בזמן רצח שירה בנקי, ואף קיבל הערה פיקודית על תפקוד המחוז באירוע. ביקורת דומה נמתחה על מינויו של אביב כוכבי לרמטכ"ל, בשל העובדה שגלעד שליט נחטף בגזרה שתחת פיקודו כמפקד אוגדת עזה.
מדובר באנשים שפעלו בצבא או במשטרה עשרות שנים, קיבלו אינספור החלטות ולבטח עשו טעויות. בתפקידים כאלה, לשגיאות יש מחיר בחיי אדם. ואף על פי כן, אין אדם שאינו שוגה. וכאשר שוקלים קידומו של קצין או מינויו לתפקיד, יש להתייחס למכלול פועלו, ולא לכישלון בודד. תרבות של עריפת ראשים אינה תרבות של ארגון לומד ואינה תרבות של נטילת אחריות. נהפוך הוא, זו תרבות שעלולה להוביל לבריחה מאחריות, לפחד לקבל החלטות ולכסת"ח.
הדחה, מניעת קידום או אי מינוי אינם צריכים להיות ענישה על שגיאה בעבר, אלא הערכה על תפקוד בעתיד. כלומר, אם הכשל המדובר מצטייר כבעיה בצורת החשיבה, ביכולת התפקוד תחת לחץ, בהתאמה לתפקיד – עליה להוביל להדחה (או להפנייה לתפקיד שדרישותיו שונות). קצין שהוכיח את עצמו בתפקידיו ובתפקודו באתגרים שניצבו בפניו וכשל במקרה נקודתי, גם אם מחיר הכישלון הוא בחיי אדם – הכישלון אינו מוחק את הצלחותיו, ויש למדוד את מכלול עברו. הוא האיש שיידע יותר מכל אחד אחר ללמוד מטעויותיו ולהפיק מהם את הלקחים.

* אלמלא מסר את המידע – תסריט. לידי אלשייך היה מגיע המידע על המועמדים למפכ"לות, והוא לא היה מעביר אותם לבדיקת היועמ"ש.
למחרת הנושא היה מודלף, וכל אלה שהעילה להתנפל עליו היתה שהעביר את המידע – היו מתנפלים עליו בעילה שהסתיר מידע חיוני ערב המינוי.
למה הם עושים זאת? אלשייך כבר לא מעניין אותם. המטרה שלהם היא להלך אימים על מחליפו.

* הפרוטוקולים של זקני החקלאות – "הארץ" הציג השבוע תאוריית קונספירציה מטורפת, מעין "הפרוטוקולים של זקני החקלאות", המכחישה את הטרור החקלאי, וטוענת שמדובר בהמצאה של החקלאים רודפי הבצע, כדי לקבל כסף מן המדינה וחברות הביטוח. רק תחליף את המילה "חקלאים" ביהודים, וזה ישמע כל כך מוכר.

* ועוד "מחקר" – ברוח "אישתון" [כתב "הארץ", ליאור קופולוביץ] ו"הארץ" – אכתוב "מחקר" לפיו אין באמת הצתות בגבול עזה, אלא זאת המצאה של יישובי העוטף כדי לקבל פיצויים.

* חשופים בשטח – בגיליון האחרון של "ידיעות הקיבוץ", מופיעה כתבה גדולה על הטרור החקלאי, שכותרתה: "חשופים בשטח." הכתבה הוכנה ונכתבה טרם תחילת קמפיין הפרוטוקולים של זקני החקלאות, אותו "תחקיר" קונספירטיבי של "הארץ", לפיו אין טרור חקלאי, אלא זו בדייה של החקלאים שנועדה לסחוט פיצויים מהמדינה.
לצערי, הכתבה לא עלתה עדין לרשת. אני מקווה שהיא תעלה וכמובן שאעלה אותה. אציג כאן מספר נתונים מהתקופה האחרונה: הצתת המשרד של חברת ג"ג (גליל גולן) – חברת בת של החברה לפיתוח הגליל, המעבדת קרקעות ומגדלת בקיבוצי הגליל והגולן, באגמון החולה.
כעבור זמן קצר הצתת קומביין, טרקטור ושתי מזרעות באותו מתחם.
הצתת קומביין ומקצרה בכניסה לקיבוץ אשדות יעקב.
הצתת בית האריזה רפקור בראש פינה – שלוש פעמים.
הצתת בית האריזה פלסגד ליד קיבוץ גדות.
הצתת בית האריזה ביסוד המעלה.
הטבעת טרקטורים כבדים של הקיבוצים סאסא ויראון במאגר קולחין ליד צומת גומא.
עקירת מטע אבוקדו שרק ניטע בקיבוץ רוחמה.
חיתוך שיטתי של כל הרשתות שעטפו את בלות הכותנה בשטחי קיבוץ נען.
הצתת שני קומביינים של קיבוצים בנגב.
ואולי המשפט המשמעותי ביותר: "והרשימה עוד ארוכה." כתבה זו התמקדה בקיבוצים, אך המושבים סובלים מאותו טרור.
הצטערתי לקרוא גם בכתבה הזאת את ההשלמה עם רמת טרור חקלאי מסוימת, באמצעות הפרדה בין הטרור החקלאי ל"פשיעה חקלאית 'רגילה'... שכללה גניבת תוצרת חקלאית או בקר ולפעמים גם טרקטורים" ובנגב – "הדרום והנגב סובלים כל הזמן מגניבות של טרקטורים חומרי הדברה, תוצרת חקלאית וציוד השקיה," כאילו זו תופעת טבע שיש להשלים אתה.
עוד שתי תופעות שעלו מהכתבה, הן הציניות של חברות הביטוח, שמצד אחד משיתות סכומי עתק למיגון ולביטוח הכלים החקלאיים, עד כדי הפיכת הביטוח לבלתי אפשרי, בוודאי לחקלאים פרטיים אך גם לקיבוצים, ומצד שני, הערמת קשיים וסבכים בירוקרטיים כמו הימנעות כלשהי מתשלום אם החקלאי לא יוכיח שהנזק נגרם בזדון. וגם כשאין ספק שהוא נגרם בזדון, לכאורה אין הוכחה לכך. כתוצאה מכך "החקלאים התייאשו מהגשת תלונות על פשיעה חקלאית, והמשטרה מדווחת שיש ירידה בפשיעה בשנה האחרונה."
זו בראש ובראשונה אוזלת יד של הממשלה.

* אנטישמיות שחור אדום ירוק – אחת התופעות הקשות בחברה הישראלית, אם לא הקשה שבהן, היא המרת הסולידריות הלאומית בסולידריות מחנאית; ראיית המחנה או ה"שבט" כגורם העליון אליו האנשים נאמנים, ואליו הם מפנים את האכפתיות שלהם. אחת התוצאות של התופעה, היא ההיגררות של "המחנה" אחרי הקיצונים בתוכו, שעוברים מן השוליים למרכז.
תופעה נלווית לזו, חמורה במיוחד, היא סולידריות-על, עם "המחנה הגלובלי". כלומר עם השמאל או הימין הבינלאומי, וגם כאן התופעה מלווה בהיגררות אחרי הקיצונים שבהם.
אני קורא אנשי ימין ישראלים שהם ממש חלק מאיזה אינטרנציונל ימני, עד כדי תמיכה במפלצת הגזענית האנטישמית מכחישת השואה לה-פן, ואנשי שמאל ישראלים שהם חלק מאיזה אינטרנציונל שמאלני, עד כדי תמיכה בצורר היהודים מנהיג הלייבור קורבין ובמטיף האנטישמי החמור ביותר לאחר מלחמת העולם השניה – רוג'ר ווטרס. ה"אנחנו" שלהם הוא יותר עם לה-פן / קורבין, מאשר עם יריביהם האידיאולוגים בישראל.
זה דבר נורא ואיום. הוא בא לידי ביטוי גם בהתייחסותם לאותה אנטישמיות – הם לוחמים גדולים באנטישמיות, כל עוד היא מהמחנה האחר ומכבסים ומייפים את האנטישמיות כאשר היא מן המחנה הנכון.
אבל האנטישמיות היא אותה אנטישמיות – אותה מחלה נוראית שכל אדם הגון חייב להילחם בה. זו אותה אנטישמיות, המתפצלת לצבעי השחור (הימין הרדיקלי הנאו-נאצי) האדום (השמאל הרדיקלי האנטישמי) והירוק (האסלאם הרדיקלי האנטישמי). מלחמה לנו באנטישמיות על שלושת צבעיה.
השמאל הרדיקלי ממקד את האנטישמיות שלו במלחמה נגד הביטוי הקולקטיבי של היהודים – המדינה היהודית. הוא מציג את עצמו "רק" כ"אנטי ישראלי" וכ"אנטי ציוני". הימין הרדיקלי מתייחס לעתים לישראל כ"אויבה של אוייבי" בשעה שהוא ממקד את גזענותו במוסלמים, וכך הוא מסווה את האנטישמיות שלו ב"פרו-ישראליות", כביכול. עלינו לחשוף את השקרים האלה, ולא להיות אידיוטים שימושיים שלהם.
אלה בינינו שמתחברים לאחד משני סוגי האנטישמיות הארורים, שכחו מה זה להיות יהודים ומכרו את נשמתם לשטן.

* אנטיציונות = אנטישמיות – הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי. מהותה – שכמו כל העמים, גם העם היהודי הוא בעל זכות להגדרה עצמית ולמדינה ריבונות בארצו. מי שמתנגד לציונות, הוא מי שחושב שהזכות הטבעית הזאת קיימת לכל עם ועם חוץ מעם אחד, העם היהודי. לכן, כל אנטי ציוני הוא אנטישמי גזען. יש כאלה, שכדי להצדיק את הסתירה הבלתי ניתנת לגישור בין הלהג הליברלי שלהם, המכיר בזכות ההגדרה העצמית, לבין שלילת זכות זאת רק מן היהודי, פשוט מכחישים את קיומו של העם היהודי. ההכחשה הזאת, אף היא גזענות ואנטישמיות מובהקת.

* ננעץ את רמחינו – "ננעץ את רמחינו בחזותיהם [של האויבים]... ונראה את דמם שנשפך ואת ראשיהם הערופים." המשפט הזה מוכר לכם מאיזשהו מקום? לא? לא יכול להיות. הרי זה משפט שלקוח מתוך ההמנון הלאומי שלנו, "התקווה". הרי כל ילד ישראלי גדל על המשפט הזה, לא? לא ידעתם? הרי זה השיר שנוגן, אוי לחרפה, בשני טקסים באליפות הג'ודו באיחוד האמירויות...
ה"ציטוט" הזה, כביכול מתוך "התקווה", לקוח ממאמרו של אחד ממנהיגי מפלגתו המתונה של אבו-מאזן, פת"ח. מופק מטר, חבר במועצה המהפכנית של פת"ח ובעל טור ביומון הרש"פ אל-חיאת אל-ג'דידה, ציטוט כביכול מן "התקווה", במאמר בו תקף את איחוד האמירויות וקטאר על אירוח נבחרות הג'ודו והתעמלות המכשירים הישראליות בארצותיהם.
הנה קטע מתוך המאמר, כפי שתורגם באתר ממר"י: "לאחינו, הקהל באצטדיונים [בהם מתקיימות] אליפות העולם בג'ודו ובהתעמלות [מכשירים], [אציג] את מילות ההמנון הקולוניאליסטי הכובש הגזען הטרוריסט הישראלי שאתם מקשיבים לו בלא לעשות דבר. אתם מקשיבים למוסיקה שלו לנוכח החיוך הרחב ביותר על פניה של הקיצונית מירי רגב, שרת התרבות והנוער [כך במקור] במדינה שפועלת להחריב את התרבות של הנוער בפלסטין... ייתכן שתשמעו חלק [מהישראלים], שביניהם חיילים שרצחו ילדים וצעירים פלסטינים, חוזרים [ושרים] את [המילים] הבאות באוזניכם, ויתכן שתייחלו שאוזניכם תחרשנה בטרם מילים אלה יגיעו אליהן. אתם תשמעו מהם המילים הבאות [כל השלוש נקודות (...) הן במאמר המקורי]:
"'כל עוד בלב פנימה נפש יהודי... השואפת קדימה, אל המזרח תקוותנו לא נעשתה ... חלום בן אלף שנים על אדמתנו... ארץ ציון וירושלים... שירעד [כל] מי שהוא אויבו... שירעדו כל תושבי כנען, שירעדו תושבי בבל, שהשמיים שלהם יהיו אפופים בפחד ובאימה כאשר ננעץ את רמחינו בחזותיהם... ונראה את דמם שנשפך ואת ראשיהם הערופים... או אז עמו הנבחר של האל [יגיע] לאשר רצה האל.'
"התבשרו, אחינו [הערבים], שכן 'דאעש היהודי' הגיע לארצותיכם אך [הפעם] עם דגלו הכחול, בזמן שאתם תיהנו מ[ההמנון ובו תיאורי] הרמחים הנעוצים בחזותיהם של בני כנען ו[מתיאורי] הראשים הערופים!"
כך, ההנהגה הפלשתינאית זורעת שנאת נצח לישראל וליהודים.

* סיפור אחר – עונג שבת שלנו היה צפייה בסרט הנפלא של אבי נשר "סיפור אחר". העלילה והמשחק ממש משובחים. שילוב של דרמה ומתח עם הומור, והרבה חומר למחשבה על משפחה, על היכולת או אי היכולת לקבל את בחירות הילדים שלנו, על מה שבין שפיות ואי שפיות ועל הסוגיה של "האמת והשלום", כלומר האם ומתי מותר לשקר. הדמויות אינן דיכוטומיות, וניתן להזדהות עם הדמויות כאשר הן משני צדי המתרס. ויותר לא ארחיב, לבל אחטא בקלקלן (ספוילר). מומלץ ביותר!

* שופופוביה – למי מאיתנו אין איזו הפרעה? שלי היא שׁוֹפּוֹפוֹבְּיה. אני חוטף חררה מחנויות (מלבד חנויות ספרים) ומקניות. כשאני נכנס לחנות אני מתחילָ להזיע, ואחרי חמש דקות להפריש קצף. והגרוע מכל – חנויות בגדים.
הבעייה היא שאשתי מסרבת לקנות לי בגדים במעמד צד אחד. אז כשאין ברירה ואני חייב, היא לוקחת אותי, ובחנות אנו כמו אימא וילד קטן. "יש לך בשבילו... ?" – בקיצור – פדיחה, לא? אז זהו, שכנראה לא. לפי תגובת המוכר, נראה לי שהם רגילים לזה. אז אולי זה נורמלי?

* ביד הלשון: אבן הראשה – החדשות החמות של הבחירות המוניציפליות, הן בחירתן של עינת קאליש רותם ושל עליזה בלוך לראשות הערים חיפה ובית שמש (בהתאמה). טוב שיותר ויותר נשים מצטרפות למעגל ההנהגה, וגם אני תומך באישה, מיכל רייקין, לראשות המועצה האזורית גולן (יש אצלנו סיבוב שני).
יש לי רק בעייה אחת. כעת נשמע יותר ויותר את הפיגוע הלשוני בחסות האקדמיה ללשון – "ראשת". ההחלטה של האקדמיה להתיר את השימוש במילה "ראשה" היתה החלטה פופוליסטית, לעוות את השפה למען אג'נדה פוליטית.
אנו אומרים מנהיגה, נשיאה, מלכה, קיסרית, שופטת, רבה, אלופה, קצינה, מנהלת, נגידה, שרה, ובראשי תיבות – מנכ"לית, מפכ"לית ורמטכ"לית.
אבל "ראש" אינו צורת הזכר של תפקיד, אלא איבר בגוף, שאין לו צורת נקבה, כפי שאין צורת זכר לבטן או לרגל. ראש הממשלה הוא האיש העומד בראש הממשלה, או האישה העומדת בראש הממשלה. הרי היא אינה עומדת בראשת הממשלה.
אדרבא, אם האקדמיה רוצה לתת ביטוי לשוני לאישה העומדת בראש הממשלה, האופוזיציה או העיר, שתאתגר את עצמה ותמציא מילים חדשות לתפקידים הללו, ולא תְּפגֵעַ בעברית.
פעמים רבות כתבתי על כך, ותמיד צץ איזה חכמולוג שבתגובה לטענתי שאין בעברית חיה כזאת "ראשה" (להבדיל מראשן), "הוכיח" לי שאנו אומרים "אבן הראשה".
אבל היא הנותנת. הראשה אינה שם עצם, אלא תואר של עצם ממין נקבה – אבן. כפי שאנו אומרים הדרך הראשית (אגב, דרך ניתן לומר גם בלשון זכר).
אבן הָרֹאשָׁה היא החוליה העליונה בקשת שנבנתה באופן מסורתי. האבן הראשה היא האבן האחרונה המונחת בראש הקשת, והיא המייצבת אותה.
אורי הייטנר