על ספרו של בן-ציון יהושע
"סימורג – ציפור האש"
צביון 2018, 432 עמ'
אנסה להצדיק את הכותרת לרשימה זאת, אבל קודם צריך להביא בפני הקורא את סיפור המעשה בקיצור נמרץ כדי שיובן במה מדובר: בעיר הראת שבאפגניסטן, בראשית המאה ה-20, נולד אלישע-חי, בן לאב שנרצח באכזריות על ידי שודדים מוסלמים, כשאלישע-חי היה עדיין בבטן אימו. האלמנה חנה, היא אם לנוריאל, פנינה ובלור, ועתה גם של אלישע-חי הנושא את שמו של אביו המת.
הספר מתאר את ההוויה הנחשלת והאכזרית, שבה חיה הקהילה היהודית. בקהילה הזאת משיאים ילדות בנות שלוש-עשרה, ועד גיל שבע-עשרה הן מספיקות ללדת ארבע פעמים. המשפחה מחליטה עם מי תינשא הילדה (במקרה שלנו בלור הילדה היפה בת השתים-עשרה, מיועדת לשמעון, קצב גס רוח ודוחה, בן חמישים, אב לילדים רבים וסב לנכדים). במסגרת המקובל בקהילה הזאת, האב אלישע, לפני שנרצח, קבע שהבן שייוולד יישא לאישה את בת של חברו, שגם היא עדיין בבטן אימה. אלישע-חי שלנו כפוי לשאת לאישה את זילפה, ממנה הוא ממש סולד. בליל החתונה, הוא איננו נוגע בה, יוצא אל בית הקברות, ומוציא את עצמות אביו מהקבר בכוונה להביא אותם לקבורה בארץ ישראל.
שנתיים הוא חווה חיי עבדות תחת שלטונו של מנהיג שיירות קשוח ואכזר, שמביא אותו בסופו של דבר לחיפה. הוא מצליח לקבל הלוואה של 50 לירות מנדטוריות מאליס, אלמנה נוצרייה המקווה ללדת ממנו ילד, כי חשבה אותו לנוצרי (הוא הציג עצמו בשם כריסטוס). בכסף, זה הוא מקיים את נדרו לקבור את עצמות אביו בהר הזיתים. הוא חוזר חסר כול לחיפה, וזוג סוציאליסטים מסדרים לו עבודה כסוור בנמל, בתנאי שיהיה חבר הסתדרות. הוא מתקדם בעבודה, הופך להיות מנופאי, וברבות הימים, באמצעים לא כשרים, הוא צובר הון. הוא פותח משרד של עמילות מכס וחלפנות כספים במושבה הגרמנית שבחיפה. אישה יהודייה עשירה מאוד, פראו טרודה פיש, שעלתה מגרמניה, מגיעה אליו להחליף זהב במטבע מנדטורי, ואלישע-חי, שבינתיים ניכס לעצמו (גם באופן רשמי) את הכינוי ליאון פוקס, מחזר אחריה, ומצליח להפוך אותה לבת זוג, ואם לשני תאומים, הגם שהוא נמנע מלהציע לה נישואין.
ליאון פוקס משתמש בכספה הרב, בונה ארמון בכרמל, ורוכש נכסים רבים, כשהוא רושם את כולם על שמו. יש לו קשרים בפקידות הגבוהה של המנדט הבריטי, כולל הנציב העליון בעצמו, ויוצר גם קשרים עם האצ"ל והלח"י. הוא מקבל ידיעות מהזונות בנמל, ומשמש מודיע לשני הצדדים – גם למחתרות, וגם לאנגלים. הוא קונה קרקעות מפלחים ערבים החייבים כספים לנושים, ומוכר להתיישבות היהודית, ובעקבות כך הוא מכנה את עצמו "חנקין המזרחי". אלא שלא לעולם חוסן: טרודה מקימה שערורייה כאשר היא תופסת אותו מתעלס עם הנני של ילדיהם, וממש יוצאת מדעתה כאשר היא נוכחת שמשפחתו (שלושים איש, אישה וטף) מגיעה מאפגניסטן לאחר 25 שנים של פירוד, ומתנחלת בארמון שלהם. הוא מואשם על ידי הבריטים שהביא לארץ עולים בלתי לגאליים, ועובר חקירות ומעצר; לכך מצטרפת מחתרת ההגנה, שסוחטת אותו כספית, תוך איום שיגלו את נאפופיו עם נשות הפקידות הבריטית, וכן לחשוף את העלמות המס שלו. בסופו של דבר, הוא מתרושש לגמרי.
צריך לציין שהסקירה שערכתי לעיל חוטאת בתמציותה לעלילת הספר שהיא באמת מסועפת, מלאת מהפכים והפתעות, ועל הרוב מרתקת מאוד.
ועתה להצדקת נוסח הכותרת:
מסתבר שאלישע-חי, שעד כמעט גיל בר-מצווה כונה "ערל" (עמ' 87-86), כי לא הצליח ללמוד לקרוא, עם התעשרותו המהירה (על כך בהמשך), הוא נעשה משכיל במידה כזאת שאפשר רק לקנא – מדבר דארית-פרסית, ערבית, עברית, אנגלית, צרפתית וגרמנית (עמ' 232, 267). דארית היא אמנם שפת ארץ הולדתו, וערבית יכול היה ללמוד מהסוחרים שעמם רכב בשיירות במשך שנתיים. גם אנגלית אפשר להניח שלמד בהיותו בקורס מנופאים באנגליה, אבל גרמנית וצרפתית?! בפגישה בפנסיון של הגרמנייה ברטה בירושלים הוא מדבר איתה גרמנית רהוטה, והוא גם מספיד את טרודה בגרמנית (עמ' 408) – סביר? ממש לא! המחבר חש, כנראה שהגזים, והוא מזכיר שטרודה מתקנת לו את השגיאות בגרמנית ובאנגלית (עמ' 285).
מסתבר שאלישע-חי סיגל לעצמו יש מאין השכלה חובקת עולם – הוא מכיר את כל המלחינים הקלאסיים (עמ' 240), מצטט את ד'יזראלי (עמ' 259), את אלברט איינשטיין (עמ' 268), מכיר לפרטיה את פרשת רצח דה-האן (עמ' 269), מצטט את עומר כייאם (עמ' 310), את סיפורו של עז-א-דין אלקאסם והסולטאן עבד אל-חמיד (עמ' 341), מצטט את נפוליאון (עמ' 343), הוא שר אריה מ"כרמן" של ביזה (עמ' 354), מצטט את לנין ואת בוקצ'יו (עמ' 360).
מסתבר שהשכלה חובקת עולם היא מנת חלקם גם של שאר הגיבורים: המורה בנימין, שהפך לרב של ישיבת "רזין דרזין", ושמו החדש הוא ר' מנשה בר נסים הכהן, מדבר באנגלית אוקספורדית (עמ' 278 ואילך); טרודה קראה ביוונית את אפלטון ואריסטו, קראה בלטינית את קיקרו וּורגיליוס, בגרמנית את גטה והיינה (אותו היא ממש מצטטת – עמ' 302), את שקספיר באנגלית, את בלזק, פלובר וזולא בצרפתית, וניסתה את כוחה גם לגבי סרוונטס בספרדית (עמ' 285); אווליה, הנני של התאומים, מצטטת את דקרט בלטינית ובצרפתית, את "חלום ליל קיץ" ואת "רומיאו ויוליה" באנגלית (עמ' 310); פרנץ-יוזף ואליס-חנה, התאומים של אלישע וטרודה, יודעים לשיר שירים טירוליים כי הרי היו שם בטיול (עמ' 396; מתי זה התאפשר? הרי האירוע המסופר כאן מתרחש לאחר האנשלוס, ערב מלחמת העולם השנייה!), פרנץ-יוזף הפעוט מצטט גם הוא את רנה דקרט (עמ' 321).
בכך לא מתמצים האירועים האגדיים של אלישע ומשפחתו – בטיול שהוא עורך עם טרודה ביפו, תל-אביב וירושלים הם פוגשים בזה אחר זה את הרב עוזיאל והרב קוק, את יוסף אליהו שלוש, את ש' בן-ציון שלוב זרוע עם בנו נחום, את י"ח רבניצקי, את דיזנגוף על הסוס, את ברכה צפירה ואסתר גמליאלית ששרות את נחום ורדי, משה וילנסקי, מרדכי זעירא, אלכסנדר פן, לוין קיפניס. ולא רק זאת, ליאון נזכר שלפני שח"נ ביאליק יצא לניתוח בחו"ל, הוא עצמו נהג להגיע ל"אוהל שם" לעונג שבת בתל-אביב (עמ' 248-245, 252); ואם לא די בכך, כשליאון וטרודה מבקרים בפנסיון הייקי של ברטה בירושלים – הם פוגשים את מרטין בובר ואת תלמה ילין (עמ' 265).
בכך לא מסתיימים הפלאים האגדיים שבסיפור המעשה: אלישע-חי שמגיע לחיפה רעב ללחם, שנאלץ לגנוב מסלי הגבירות שהוא נושא עבורן על גבו, הופך במהירות הברק למיליונר – הוא עולה במהירות מדרגת סוור לדרגת מנופאי, מנהל עבודה, עמיל מכס. עם הידע שרכש בעבודתו בנמל הוא מצליח לבצע קומבינות (למשל, קידום פירוק אונייה תמורת שוחד, קנייה באפס כסף סחורה מוחרמת, ומכירתה ברווח וכד') שמעשירות אותו בצורה מופלגת, והופכות אותו למיליונר. הוא קונה ארמון על הכרמל, המאובזר בשכיות חמדה מכל העולם, כולל שתי בריכות שחייה (בהמשך נאמר שאת הארמון קנה מכספה של טרודה, שמגיעה ארצה זמן רב אחרי ההתעשרות המהירה של אלישע-חי; ראו עמ' 286). הוא קונה מגרשים מפלחים ערבים ומוכר לישוב העברי, בונה אינספור בתים, רוכש אינספור חנויות, מפקיד הון בבנקים בארץ ובחו"ל. עושרו הוא מופלג כל כך עד כי הוא זומם לקנות את הכרמל כולו ולרשום בטאבו על שמו (עמ' 229-220). מין התעשרות פלאית כזאת ובמהירות מטאורית – מתאפשרת, לדעתי, רק באגדות.
וכן, למחבר יש חשבון פתוח עם הסוציאליזם שרווח בראשית המאה העשרים ביישוב בארץ, שבלעדיו באמת לא היו נוסדים מאות הקיבוצים והמושבים, מקומות לידתו של כוח המגן בארץ. נציגי הסוציאליזם בספר שלנו הם יוסיפון ופאפו, המתוארים כקריקטורות ממש (הם מופיעים בנשף גאלה במכנסיים קצרים, חולצה כחולה ושרוך אדום...): הם עסקנים פוליטיים שלא עבדו מעולם, חסידים שוטים של רוסיה הסובייטית וסטלין (ממש לא! חסידי רוסיה וסטלין היו נושאי שרוך לבן, ולא שרוך אדום, ובן-גוריון, לא רק שלא היה בולשביק, הוא היה סוציאל-דמוקרט עם הכוונה פוליטית כלפי המערב). השניים נהנים מארוחות הפאר אצל אלישע-חי – הוא ליאון פוקס, אבל תוך כדי בליסה, הם מתגרים ב"הקפיטליסט", ולימים סוחטים אותו ומאיימים על חייו. יוסיפון ופאפו הם גם גזענים ומכנים אותו בשיחה שביניהם – "פרענק פארעך" (עמ' 293-292, 307-306; ראו גם הכינוי "שווארצע חיה" בעמ' 330). זכותו של המחבר לחשוב כך, אבל כיוון שהדברים חוטאים לאמת, הם גם גרמו לכך שהדמויות פלקאטיות, ולא ממש משכנעות.
למחבר יש נטייה לגלוש מלוז העלילה לפיסות מידע שבדוחק אפשר לומר שהן נחוצות. אביא בעניין הזה דוגמאות בודדות: פנינה רודפת אחרי אחותה בלור שבורחת ביום חתונתה. למרות שהיא רצה חסרת נשימה, היא יודעת לפרט בדיוק את כל מראות ברחובות ובשוק שבהם היא עברה (עמ' 111). טרודה מחליטה להתוודות בפני ליאון פוקס על פרשה עלומה בחייה, כאשר בהיותה באימון ספורטיבי, היתה לה פרשה מסעירה עם ספורטאי נוצרי, ונכנסה ממנו להריון. היא מתארת את התשוקה הסוערת שדבקה בשניהם, אבל אינה שוכחת לתאר בפרוטרוט את הפלורה והפאונה ביער בו התרחש האירוע... (עמ' 370 ואילך). בכל הזדמנות מבליט המחבר, אם צריך ואם לא, את הידע שלו בפלורה ובפאונה של המקומות המוזכרים, ההיסטוריה והגיאוגרפיה שלהם וכד' (לדוגמה – עמ' 13-12, 72-71).
המחבר חש חובה לתאר בפרוטרוט, ובשמות המקוריים, את כל המאכלים והמשקאות שהגיבורים אוכלים ושותים. הפירוט הזה מופיע עשרות פעמים בספר, ובאמת אינני יודע לשם מה זה נחוץ (ראו עמ' 10, 83, 84, 160, 209, 238, 241, 265, 276, 309, 315, 396, 418, רשימה חלקית).
עד כה פירטתי את הסתייגויותיי מהדרך שבחר המחבר לעצב את הרומן שלו, אבל באמת צריך להודות שהרומן ניחן בסגולות לא מבוטלות. החלק הראשון של הרומן המתאר את החיים בעיר הראת שבאפגניסטן, שבה קהילה קטנה של יהודים צריכה להתמודד עם סביבה מוסלמית אכזרית ועוינת. התיאורים הקשים מעוררים את השאלה איך הצליחו אחינו במקומות הקשים האלה להחזיק מעמד ולדבוק באמונתם. מפקד המשטרה בהראת הוא גם קטגור, גם שופט וגם תליין שתולה אנשים בלב חוצות, כורת ראשים, או יד ורגל – לעבריינים, וכל זה לעיני הציבור שבא לחזות במחזה המזעזע. לפי הנוהג, אֵם הנרצח (במקרה זה – אימו של אלישע, ששודדים עינו ורצחו אותו – על כך בהמשך), רשאית לנקר לרוצח את העיניים ולדקור אותו בפגיון חלוד. בעצתו של הווקיל חג'י אליהו מירזא (על דמותו בהמשך), היא נמנעת מהנקמה המזעזעת הזאת כדי לא לתת עילה למוסלמים לערוך פוגרום ביהודים. איש שרצח את אחותו ואת אהוב ליבה בקילשון, לא רק שאיננו נתבע לדין, אלא אף מקבל מטבע זהב כגמול על מעשהו (עמ' 165). בעולם הזה של מרכז אסיה קיימת תופעה של חטיפת אנשים לשם מכירה כעבדים וכשפחות מין (עמ' 183). המצב המבהיל הזה הולך ונעשה מוטרף לחלוטין במרד של צ'ה סקאב בשאה האפגני, מרד שמחזיר לאפגניסטן את האיסלאם "האמיתי": הורסים בתי ראינוע, שורפים מכוניות המעיזות לנסוע בלי סוסים, הורסים בתי ספר (עמ' 167-166).
מסתבר שהיהודים הפנימו את האכזריות והנחשלות של הסביבה: לידת בת נחשבת לאסון, ומוטב שהאם והבת ימותו בלידה (מסתבר שליאון פוקס המודרני לא נגמל מאמונות תפלות, ומהעדפת בנים על בנות, ראו עמ' 297); הקהילה מאמינה בשדים ורוחות, ובמקבץ אדיר של אמונות תפלות (עמ' 55-53); החינוך (לבנים בלבד, הבנות אנאלפביתיות) מושתת על הצלפות ופאלאקות, כשבניהם של העשירים חסינים ממכות עקב שוחד שהוריהם משלמים למלמד ולח'ליפה (הוא העוזר; ראו עמ' 55-53); את הבנות משיאים בכפייה מיד עם קבלת המחזור, לפעמים משיאים ילדה בת שתים-עשרה לסבא לנכדים (עמ' 98; 102). בשל אמונה תפלה מורטים את שיער הכלה האומללה במצח, ושמים במקום השיער דיסקית מוזהבת. חובה להראות ברבים את הסדין המוכתם בדם לאחר ליל הכלולות.
ומדהימה היא העובדה שבמקום שתהיה סולידריות של נשים מדוכאות, העטויות בבורקה ובצ'אדור מכף רגל ועד ראש, הן דווקא ממררות את חייהן של הנשים הנמצאות בדרגה נמוכה יותר: ג'ובר, חמותה של חנה (אימן של נוריאל, פנינה, בלור ואלישע-חי) ממררת את חייה של כלתה, ודורשת שתיענש ואף תוכה על-ידי בעלה; הבנות הגדולות של שמעון הקצב, החתן המיועד לבלור, ואשר התחתן בלית ברירה עם פנינה אחותה, ובכן הגיסות האלו משפילות את פנינה והופכות את חייה לגיהינום. הווי דומה מתרחש אצל נשות המסגד (ג'ומעה מסג'ד), לשם בורחת בלור ביום המיועד לכלולותיה עם הקצב הזקן (על כך בהמשך).
לבן-ציון יהושע יש ידע אדיר בכל הקשור לקהילה היהודית במרכז אסיה ולשבטי הפושטו הסובבים אותם, והמאמינים כי הם צאצאי עשרת השבטים, ועל כך פירסם ספר מונומנטאלי בשם "מאחורי מסך המשי" (2013), ולכן תיאוריו את העולם הזה הם אמינים ומרתקים. יש בחלק הזה של הרומן קטעים מצמררים, כמו תיאור ההתעללות של השודדים באלישע הרוכל הנודד (עמ' 44-41). יש בחלק הזה גם תיאורי טבע עוצרי נשימה, כמו תיאור של עיט הטורף עז (עמ' 16-15). בחלק זה עוצבו מספר דמויות מלבבות כמו הווקיל חג'י אליהו מירזא, המתווך בין הקהילה לשלטונות, איש המעורב בהצלת כל מי שנמצא בצרה (מבריח את בלור שהתאסלמה ואת בעלה אל מעבר לגבול הפרסי, וכנ"ל הוא פועל עבור המורה בנימין הנקלע במאורעות דמים, וחייו בסכנה). הווקיל הוא איש שוחר קדמה, והוא ממש אנטי-תיזה למולא מלמד, איש חשוך, מלא שנאה כלפי המורה בנימין, שמצליח – שומו שמיים! – ללמד ילדים מבלי להרביץ להם. אגב, הדמות הזאת עוצבה בעקבות דמות אמיתית של מורה ירושלמי ממוצא אפגני שהגיע להראת בכוונה לתרבת את הקהילה הנחשלת. האיש בשמו האמיתי נפתלי אברהמוף, מוזכר בספר "מסך המשי" הנ"ל.
דמות יפה אחרת היא דמותו של חג'י סעיד המואזין הזקן, הקולט את בלור המיואשת באהבה גדולה במסגד, וגורם לאיסלומה ולנישואיה למואזין צעיר בשם חביבולה. הוא חש עצמו יהודי בנשמה, ובין השאר צם ביום כיפור ומבקר בסתר בבית הכנסת. הוא מציל את הזוג מחמת הזעם של המוסלמים והיהודים גם יחד, ומסייע להם, כמו הווקיל, לעבור את הגבול לפרס. הזוג מגיע לירושלים, חביבולה מתגייר, והם הופכים לחרדים קיצוניים בחסידות "תולדות אהרן".
ואיך אפשר שלא להזכיר את דמותה של חנה, האם האולטימטיבית, שהגורל התאכזר אליה – בעלה נרצח, הבן ברח עם עצמותיו, ונעלם בליל חתונתו, בתה מתאסלמת – והיא ממשיכה לנהוג באצילות מעוררת השתאות, וסולחת לאלישע-חי ששיקר לה, והתנכר לה ולכל המשפחה במשך 25 שנים.
וכן, למרות שביקרתי את החלק השני של הרומן, צריך להודות בהישג לא מבוטל שלו: למרות שלאלישע-חי – הוא ליאון פוקס – יש קופה גדולה של שרצים מאחוריו, הקורא חש כלפיו סימפתיה. הוא הרי מעגן את זילפה המסכנה, מרוקן את קבר אביו, ולאימו לא נותר מקום להזיל עליו דמעה, הוא לווה כספים, ואינו מחזיר, הוא משיג עושר בתחבולות עורמה, נואף עם נשות הפקידים הבריטים, ואפילו עם האומנת של ילדיו, הוא גוזל את כספה של טרודה, ורושם את הנכסים על שמו בלבד, הוא מונע את עלייתה של משפחתו ארצה מחשש שתתגלה ערוות נחשלותה בפני הפקידות הבריטית הסנובית – ואף על פי כן, הקורא חש כאב על ההידרדרות שלו מבחינה פיננסית וחברתית, הוא כואב את התרחקות ילדיו ממנו (פרנץ-יוזף הקומוניסט בנעוריו – בהמשך הוא מתפכח – נקלט בקיבוץ ובפלמ"ח, ואליס-חנה בורחת מהבית, מתאהבת בחייל וולשי, ויורדת עמו מהארץ), כשהוא נסחט על ידי ההגנה ועל ידי עבריינים שמהם נאלץ ללוות כספים, כי הבנקים חסמו אותו – אין לקורא דרך להימלט מרחשי השתתפות בצער על גורלו. הקורא עוקב אחרי האסונות הניתכים עליו: מחרימים את ארמונו, והופכים אותו לבסיס אימונים של ההגנה, העבריינים שורפים את מכוניתו ואת משרדו במושבה הגרמנית, ולבסוף דוחים אותו מהעבודה בשער העלייה בטענה שהוא קפיטליסט. כאשר בסוף הספר הוא עולה על העגורן המושבת והחלוד, אני מודה שאני עצמי חששתי שחס וחלילה המחבר עומד לתאר כיצד הוא עושה שם מעשה של ייאוש.
באשר לשם הספר "סימורג", ציפור האש האגדית הזאת מוזכרת מספר פעמים בספר כאשר הגיבורים נמצאים במצוקה קשה, ומייחלים שציפור פלאים זאת תבוא ותציל אותם (ראו עמ' 60, 102, 375, 389).
נראה שהקורא ייצא נשכר מקריאת הספר, גם אם הוא יסכים עם הביקורת המחמירה שלי.
משה גרנות