בהוצאת יוסף שרברק, 1989
פרק עשרים ואחד
העבד השחור, פורים
חלק ראשון

ריק היה מסביב. רק בקתות אחדות, ודרכי-עפר, הובילו מן המושבה לשדות הרחוקים. לא נשמע שום רעש, רק ציוץ אנקורים וקול גלגלי-עגלות רחוקים. לפעמים צעקת-זירוז לבהמה החורשת או קריאה רחוקה משדה לשדה. ללאה וליהודה היה עתה חדר אחד ומטבח בביתם שברחוב פינסקר [21], הכול מעץ לבן והכול משופשף ומנוקה היטב. יהודה היה מביא סבון נבלסי (שכמי) מיפו, והוא היה מצויין.
לאה עמדה ליד השולחן, עליו היה קרש גדול מהוקצע, לשם הכנת הבצק. היא גילגלה במעגילה עלי-אטריות. התפריט היה דל, ואת מעשה הבצק שיהודה אהב, היתה לאה מכינה באופנים שונים: קיצוצים גדולים מרובעים ברביכת קמח בשמן, אטריות דקיקות ופתיתים מרובעים, פְּלֶצַאלַך, שהיתה מטגנת בשמן ומוסיפה לו מים, והיה טעמם כטעם הֶלְזִיל, צוואר תרנגולת ממולא.
היא גילגלה וגילגלה והירהרה בעובר שבבטנה. היו אלה חודשים ראשונים להריונה הראשון והיא היתה מאושרת. יהודה צדק. לחינם דאגו הוריה על כך ששבע שנים היא נשואה, בת עשרים ושלוש, רזה כמקל, וטרם ילדה. חברותיה הירושלמיות כבר מוקפות ילדים. "כשנחזור לאדמת פתח-תקווה, תלדי," כך אמר לה יהודה בביטחון כל השנים. ואכן, עוד בהיותם ביהוד הרגישה בחיים החדשים המפרכסים ברחמה. עכשיו צריך יהיה לקנות פרה. היא עדיין צנומה כל-כך. אולי החלב בשדיה לא יספיק? היהיה זה בן או בת?
לפתע שמעה צעדי רגליים יחפות, ועל המפתן עמד הכושי, העבד של שיח' אבו-רַבַּח, גבוה כעוג מלך הבשן, לבוש לא כפלאח אלא בכוּתוֹנת לבנה ארוכה, שקצותיה תקועים באבנטו, ושוקיו הענקיים, השעירים – ערומים.
"מַיֶּה יַא-מַעַלִמְתִּי, מַיֶּה – " – מים גבירתי, מים... – ביקש, ועיניו נשואות לכד הלח אשר על אדן האשנב, בפינת החדר.
לאה היתה מבוהלת מאוד. עיניו דבקו בה ובכד באש שחורה – אבל היא ניגשה בצעדים שקטים לאשנב, והוא הולך אחריה, ונתנה לו את הכד. הוא תפס בו בידו האחת, הרימו מעל לראשו, שירבב ראשו אחורנית, וזרזיף-מים קלח ישר לפיו הענקי בלי שייגע בכד.
לאה פנתה ללכת, פתאום שלח את ידו השמאלית אחורנית וצבט בעכוזה. היא לא הוציאה הגה. קפצה ותפסה את המעגילה הארוכה, וב"קְנַאק!" – בחבטה אחת – שברה את הכד מעל לראשו. המים נשפכו ברעש גדול סביבו. היא החלה לחבוט בו במעגילה חבוֹט וחבוט. שמעה את החבטות יורדות על גופו, שכותונתו הלחה דבקה בו. היא היכתה עד שנשברה המעגילה ובידה נשארה שארית קטנה. הכושי עמד נדהם ורטוב, ולא הניע איבר. אך פתאום ראתה משהו נדלק בעיניו – וידעה, כעת יתקפנה!
בו-ברגע נשמע קול חריקת גלגלים. מן הדרך [לימים רחוב פינסקר] התקרבה עגלה. הכושי קפץ מעל לשברים, ונמלט.
יהודה נכנס, ולאה, כל עוד רוחה בה, סיפרה לו מה שקרה. היא חשבה שיהודה ירדוף אחריו. אך לא! – הוא הביט בה רגע – תפס אותה במותניה. דקה היתה כקנה ומשקלה מועט, למרות הריונה. הוא הרים אותה מעל לראשו והחל לרקוד איתה ולצעוק: "גיבורה, גיבורה שלי – יעל אשת חֶבֶר הקֵיני!"
"מטורף! הנח לי – " צעקה לאה. "עוד מעט תנהג כמו הכושי הזה! אתה יותר גרוע ממנו!"
יהודה הורידה לאט-לאט, הסתכל בשברים שמסביב והימהם:
"כעת ישלם על חוצפתו!"
הוא התיר את הסוס מיצוליו ודהר ישר לשיח' אבו-רבח. לעיניו, כך סיפר כשחזר, כיבדו את הכושי במנת פַלַקוֹת, הצלפות במקל-חִיזרן (במבוק) על כפות-רגליים. מנה הגונה.
בערב אכלו השניים פְּלֶצַאלַך מעלי-הבצק אשר הספיקה לאה לגלגל לפני ששברה את המעגילה.
"אקנה לך מעגילה של כסף!" התלוצץ יהודה, "ובפעם הבאה לא תישבר אם יתקיפו אותך!"
ואילו אחרי הארוחה קראה שוב לאה בקול גדול:
"תפסיק, יודה! אתה יותר גרוע מהכושי הזה..."

[את המעשה סיפרה לאה ראב לבתה אסתר וזו העלתה אותו לימים על הכתב והוא כלול בכרך "כל הפרוזה" שלה]

*
לאחר חודשים אחדים נולדה ללאה בתה הבכורה, ציפורה, שנייה ליהודה אחרי מנחם-שלמה, בנו-בכורו בן השמונה מהודעס הירושלמית, בעלת טחנת הקמח המכונה סִת-אִל-טַחוּנֶה.

*
למרות קשיי החיים היה מצב רוחם של הפתח-תקוואים טוב. אנשים חופשיים וצעירים היו, ומלאי חום-נעורים. המקום היה קטן וכולם שווים לשמחה, לצער ולעוני. אפילו מעשי קונדס לא חסרו.
הגיע חג פורים תרמ"ו, 1886.
היו במושבה צעירים אחדים, שידעו משהו מהאופרטות של גוֹלְדְפַאדֶן, שהיו מאוד פופולאריות, וכן ראו תיאטרון בארצות-מוצאם. על-פי יוזמתם נערך משחק פורים, פּוּרִים-שְׁפִּיל, אשר כמוהו לא ראתה פתח-תקווה, ואולי גם לא תראה עוד.
סנדר חדאד רכב באישון-לילה לירושלים, להביא משם נייר מוזהב לקישוט התלבושות. חולקו תפקידים. אחד היה מרדכי הצדיק, צנום כגרוגרת. אחד המן בן-חיל, לבוש בגלימה אדומה. רק בתפקידי הנשים התקשו הבמאים. אך רווח והצלה עמדו להם ממנדֶל, בחור כבן עשרים, בנו של אברהם קופלמן, שהיה רחב-גוף ולץ ידוע, כאביו, ועתה תבע לעצמו בתוקף שני תפקידים – של ושתי ושל אסתר המלכה. בקשתו ניתנה לו כי היה מוחזק לידען בהלכות נשים...
[הם לא ידעו עדיין שאת פתח-תקווה יסדו נשים והן שמילאו בה כל תפקיד חשוב בה עד שכמעט לא היה צורך בגברים! – כפי שמראה המחקר הפמיניסטי המודרני של ראשית המושבה! – אב"ע].
מלבדם היו עוד ארבעה שומרי-ראש למלך, לבושים כצ'רקסים ומזויינים בחרבות אשר שאלו מן הבידואים מכריהם.
הכול היו מרוצים, לבד מאחד, אשר מחה נמרצות על שהשאירוהו בלי תפקיד. למען השלום המציאו בשבילו תפקיד נוסף, מעין שר-הפנים או וַּזִיר, כנהוג אצל התורכים. הלבישו אותו בגדי-פאר ונתנו בידו מקל כבד, שחור, שגולת-כסף בראשו. מקלות כאלה היו בידי הקוַּאסים, שומרי-הראש של הקונסולים בירושלים וביפו. מדי עבור הקונסול ברחוב, היה הקוַּאס הולך לפניו, מקיש במקלו ומפַנה לו את הדרך.
וכך היה עתה – מדי עבור איש מפמליית המלך אחשוורוש, היה הוזיר מקיש במקלו על הרצפה ושר את הפזמון שחוּבּר לשם כך:

"שוּרוּ, הביטו, קונסולאטים,
איש החצר הופיע!"

המשחק נערך לראשונה בליל קריאת המגילה, בביתו המרווח של זרח ברנט. היה זה מחזה מרהיב-עין! הכול התנוצץ בשלל צבעים וזהב. החרבות שיקשקו והאקדחים הוצמדו למותניים, ועל הכול ניצחו בעלי התפקידים הראשיים. גוּלת הכותרת – אסתר יַעלת החן, הגדולה והרחבה כענק. את המחזה חיברו או התאימו הבמאים לפי מבחר מנגינות יהודיות, וולַכִיוֹת, ומארשים של תזמורת הצבא התורכי בירושלים.
הפתח-תקוואים, נשותיהם וילדיהם, ישבו בחדר הגדול כשהם לבושים בבגדיהם החגיגיים. המקום הואר במנורות-נפט, בסיסיהן נוצצים בברק מתכת והלהבות מהבהבות בראשי-הזכוכית. במרכז החדר, על במה מאולתרת, עמד מרדכי הצדיק ושר לר' אסתר כבד-הגוף, הנלקחת אל בית המלך:

"אסתר'ל עטרת ראשי
את מחלצותייך ליבשי,
וביפי פנייך הזעירים
שחרי פני מלך המלכים.
ואם ישאלוך: מי את, יַא אוּחְתִי!
ענֹה תעני: שבט בנימין משפחתי.
אסתר משבט בנימין,
והמאמין יאמין..."

בסוף המשחק יצאו הכול אל הרחוב וירו באקדחיהם לאוויר העולם. אחר כך רכבה כל הלהקה ליהוד והציגה את המחזה לפני ה"אינטיליגנציה" היהודאית, לשמח גם את ליבם של תושבי ה"מרכז הרוחני", רבנים, מורים וסופרים, מטובי אנשי-הרוח בארץ-ישראל.

*
למחרת היום המשיכה הלהקה בהצגותיה פעמים רבות, בעוברה מבית לבית. השתייה היתה כדת. ר' אסתר'ל הענק צעד מעדנות והרים מדי פעם את שולי לבוש-המלכות שלו, מאחור, לעיני נשים נדהמות, וילדים שהגיבו בתשואות.

לבסוף הגיעה השמחה לדרגה כל כך עילאית עד שאחשוורוש המולך על מלאבס הסיר מעליו את כל הבגדים החמודים, נשאר רק בחַלָט, בחלוק שלו – יום חמסין היה היום ההוא – והחל לרוץ בקבקבי-עץ ברחוב חובבי-ציון, שלא היה אלא דרך-עפר כבושה, ולהכריז בקולי-קולות:

"הקשיבי פֵּיסֶח-תִּקְוֶה! הקשיבו יהודים! אני עולה לירושלים! לעיר הקודש אני עולה כדי להוריד את הפֶּחָה התורכי מגדולתו... הקשיבי פיסח-תקוה... אוי, אוי, אני מרחם עליכם... אוי, אוי, ילדיי המסכנים, נתיני מדינתי שלי, אני אציל אתכם מידי התֶרְכְּלֶ'ה שִׁיקְסֶה!... ומידי המן-פחה... ומידי הרבנית ושתי מבריסק ירום-הודה... ומידי היַאנִיצַ'ארִים עקומי-החרבות... ומידי המַאְ'מוּרִים לוקחי-הבקשיש... שמעו פֵּיסֶח-תקוואים, נתיניי הנאמנים, אני, שֻׂלְטַאן עַבְּדֶל-מַגִ'יד, מזמין אתכם לקושטא לתפילת סַלַאם-אִל-מַלִיכְּ בארמוני בְּיִלְדִיז קְיוֹסְק..."

והשמיע, מתנודד, קול גיהוק אדיר שבא מרוֹטֶל היין שהערה אל קרביו.
בקושי רב עלה בידי חבריו להשיגו אך אחשוורוש העליז, שולטאן פורים-שפיל מפתח-תקווה, לא השתתק. "כולם לכרוע ברך ולהריע אחריי!" – פקד:

"פָּדִישָׁהִמִיז צ'וֹק יָשָׁסוּן!
מלכנו יאריך ימים!"

והוא לא נרגע משֵׂאת מידבּרותיו, בלוויית גיהוקים אדירים – עד אשר ארבעה שומרי-ראש המלך, נראים כצ'רקסים ומזויינים בחרבות, ועימם וזיר ובידו מקל שחור עם גוּלת-כסף – תפסו את שולטאן-פורים והטבילוהו, לבוש בחלוק-בלבד, הַטבֵּל היטב בשוקת הבהמות של המושבה, ליד הבאר, בתחילת רחוב חובבי-ציון. וכאשר רבץ על-כורחו במים, צורח ומכה, ליקקו הסוסים את שְׂער ראשו ואחוריו.

וצהלו, בחמסין, כאילו גם הם שיכורים.

המשך יבוא