על ספרה של תקוה וינשטוק

"ידידינו בגן החיות"

צבעונים 2018, 52 עמ'

במלאת שבעים שנה למדינת ישראל רבים וטובים מזכירים אירועים, אישים ותהליכים היסטוריים ופוליטיים שפקדו את היישוב. בחלק גדול מהכתבים האלה ימצא הקורא גם לא מעט נוסטלגיה לצניעות, שהיתה נורמה חברתית, בעקבות אנשי מעלה כמו יצחק בן-צבי וקדיש לוז, לרוח הפטריוטיות שפיעמה בלב כל שכבות העם, נוסטלגיה להסתפקות במעט, ויש אפילו מוזיאונים ביישובים רבים בארץ המתארים את ההסתפקות במעט בימי הצנע בשנותיה הראשונות של המדינה. גם הספר שלפנינו עניינו נוסטלגיה של חלוציות בתחום האהוב כל כך על ילדים, ועל מי שמרותק אל עולם החי – נוסטלגיה אל ימיו הראשונים של גן החיות ביישוב העברי שלפני קום המדינה, ובשנותיה הראשונות.

מי שפתחה לנו אשנב אל העולם המרתק הזה היא תקוה וינשטוק, שהיתה כתבת בעיתון "משמר לילדים" בשנים 1950-1949. היא הביאה מדי שבוע רשימה על מה שקורה בגן החיות, כשהיא מדווחת פרטי פרטים: שם בעל החיים, מאין הגיע לארץ, איך הוא מתנהג, איך מאכילים אותו, מה הוא אוכל, איך עובדי גן החיות מטפלים בהם וכד'. המחברת מביאה בספרון שלפנינו פרטים על תחילת העיסוק בבעלי חיים בשבי. מסתבר שהחלוץ הוא הרב ד"ר מרדכי שורשטיין, שהיה רב ראשי בקופנהגן, ועלה ארצה. ב-1935 פתח חנות לחיות בתל-אביב, והוא העניק לה את השם "גן חיות". לא להאמין, אבל בחנותו היו גם חיות טרף – אריות, נמרים, ברדלסים. מובן שהשכנים לא רוו נחת מההולכים על ארבע שמרעישים, ומדיפים ריחות לא נעימים.

ב-1938 הקצתה העירייה 25 דונם בקצה הצפוני של העיר (היום הוא מרכז העיר), וב-1942 מונה ברוך גופר למנהל הגן. גם שם (במערב בניין העירייה) הפך המקום למטרד של רעש וריח, וב-1980 הועתק גן החיות לספארי שברמת גן.

הפרקים בספרון שלנו מתארים את החיות ואת התמודדות המטפלים בהם, כשגן החיות היה עדיין בסמוך לעירייה. מסתבר שג'וני, מאלף החיות, ואשתו נורה, היו כל כך מסורים לדיירים בגן החיות עד כי הם עצמם שכנו בגן הזה, והיו מוכנים לכל אירוע, וכאלה לא חסרו. בספר מתוארים רגעים דרמטיים, בהם נכנסים המטפלים, בעיקר ג'וני, לכלובים, וברגע של אי זהירות הם מותקפים על ידי הדובים, הנמרים, התמסחים. טרפיון הנמר התנפל על ג'וני, כי ליטף את אחותו הנמרה, והשאיר לו למזכרת צלקת ליד העין. הדובים התקיפו את ג'וני, וילדים שהגיעו לבלות בגן חשבו שמציגים לפניהם הצגה, וקראו קריאות עידוד. בתושייה של מאלף חיות הצליח ג'וני להינצל.

דוב ערמומי אחר ניצל אי זהירות, וברח מהכלוב. בגלל מסוכנותו, לא היתה ברירה אלא לירות בו. גם קוף רזוס מצליח להימלט, נשך ילדים, ובלית ברירה נאלצו להורגו.

שני עובדי הגן נפלו לתוך הבריכה של התמסחים, ושוב תושייה הצילה אותם מלהיות טרף לחיה האימתנית הזאת. את כלוב השימפנזים מחממים בחורף בתנור חשמלי. הם כנראה דחפו קש לתוך התנור, והמקום התלקח. התוצאה – שני הקופים נפגעו, ורק אחד שרד.

אני מודה שנדהמתי לקרוא שמטפלים בחיות הטרף נכנסים לכלובים כדי לנקותם וכדי להביא לחיות אוכל. הייתי בטוח שבעת כזאת מעבירים את החיה הטורפת למקום סגור עד סוף הטיפול. מסתבר שטיפול בגן החיות הוא מקצוע מסוכן, ובאמת צריך לאהוב מאוד את בעלי החיים כדי לבחור בעיסוק המיוחד הזה.

הספר גדוש בסיפורים מרתקים על קורותיהן של החיות, על אורח חייהן, על פחדיהן ואהבותיהן. בכל פרק יש תמונות מהימים ההם, בהם מצולמות החיות והמטפלים: מטפל מניק גור אריות, מטייל עם נמר בגן, מתחבק עם נמר, מאכיל דוב ענק. חבל שהמחברת לא דאגה לרשום מתחת לכל תמונה מה שם המטפל, שם החיה, מה הפעולה שהמטפל מבצע. מיספר מילים מתחת לתמונות יכלו להוסיף להנאה הגדולה של הקוראים הצעירים, וגם הבוגרים.

וכן, מחשבות עולות בראשו של קורא ספרון זה, והן על כך שאהבה לחיות, והרצון לראות את אלו הנדירות והרחוקות – גורמים לכורח לכלוא אותן בשבי.

משה גרנות