בהוצאת יוסף שרברק, 1989
פרק עשרים ואחד
העבד השחור, פורים
חלק שני

עשרה ימים לאחר פורים אירע הדבר.

התיישבותם המחודשת של איכרי פתח-תקווה על אדמתם שבה והביאה אותם בסכסוך עם שכניהם. ה"רבע" מנחלת טיאן, שהפתח-תקוואים שילמו את מלוא מחירו, נמצא עדיין ברשות כפרי הסביבה, לרעות בו את בקרם, ובדרכם אליו היו עוברים עם עדריהם את שדות המושבה הזרועים, ומשחיתים אותם. סיבה נוספת לסכסוך היתה שמתיישבי פתח-תקווה, בלכתם מיהוד לנחלותיהם, היו נאלצים לעבור בשדות ערביי הכפר יהודיה.
הרועים הערבים טרם התרגלו לעובדה שאדמת מלאבס אינה הפקר, והמשיכו לרעות את בקרם גם באדמה הזרועה. בייחוד עתה, באביב, עונת המרעה, כאשר האדמה העלתה שפעת ירק, נמשכו אליה הרועים מכּל עבר; אירעו מקרים של התכתשות עם האיכרים בשעות היום, בשדות המושבה. האיכרים הצליחו להניס את אויביהם. יום אחד התגברו על חבורת גנבים מבני יהודיה. אלה קיבלו את עונשם כאשר ספגו מכות נאמנות מיד הפתח-תקוואים, שכלל לא טרחו לפנות למשפט התורכי.
בראות הערבים כך, החלו להעלות בחסות החשכה את עדריהם על שדות המושבה, לרמוס ולהשחית את היבול.

"מה עושים?" – סנדר חדאד היה גבה-קומה, בנו של נפּח מעיירה קטנה ברוסיה. הערבים בסביבה כינו את סנדר בשם חַוַּאגָ'ה סְקַנְדַר, עתה בא אל ביתו לשל יהודה, להתייעץ.
"אני שואל את עצמי איך דאוד אבו-יוסף היה נוהג במקרה כזה." ענה יהודה.
"מתנפלים עליהם ומכים?"
"לא סתם. אנחנו נאסוף את החברֶ'ה הצעירים במושבה, את כל בני-החיִל, ונצא לארוב לגנבים בלילה. כך למדתי מאבו-יוסף בערב השמירה הראשון שלי איתו."

כתריסר צעירים, ובראשם סנדר ויהודה, יצאו בלילה לארוב לרועים ולתפוס את עדריהם. הם הרחיקו אל גבול המושבה, ובאשמורת אחרונה, סמוך לכפרי הערבים, נלחמו עם עשרות רועים שחזרו, בלא חשש, עם בקרם השבע מן המרעה הלילי. ההפתעה היתה גמורה: האורבים לא השתמשו בנשק חם אלא במהלומות בלבד. סנדר הצטיין בגבורתו, וממנו למד יהודה באותה שעה פרק חדש בהלכות שמירה והתקפה: "איזהו גיבור? זה שאינו פוחד מלספוג מכות, אבל יודע גם לחלק מכות!"
לבסוף נסוגו רוב הערבים והתפזרו לכל עבר, ואיכרי המושבה לקחו בשבי נערים אחדים, בקר וחמורים. עוד באותו בוקר הוליכו את כל הכבודה הזו לבניין הסראייה ביפו, להסגירה למשטרה התורכית.

כאשר נודע הדבר ביהודיה, יצאו כל בני הכפר כאיש אחד, מאתיים כפריים מזויינים באלות, והתנפלו על המושבה אשר מרבית מגיניה לא נמצאו בה. לאושרם של הנשים והילדים נשארו במושבה שלושה גברים עזי-נפש: לֵיבּ סלומון, בנו של יואל משה, זאב בלומנפלד והרב פרומקין. המתנפלים היכו כל מי שמצאו ברחוב. שברו חלונות בבתים, עקרו עצים רבים, צעירים, שניטעו ברחובות, והוציאו שלל – כלים מתוך הבתים. הרב פרומקין קרא לנשים ולילדים לסגת ולהתאסף אצלו ב"חוֹשׁ" – חצר הבית המבוצר שבאחוזת לחמן, במרכז המושבה.
ליב וזאב עמדו בפתח החצר ובידיהם חרבות שלופות, שנשארו בידיהם ממשחק הפורים, ובהיאבקות קשה עם המתנפלים לא הניחו לאיש מהם לחדור אל החצר המוקפת חומה.
רק הרב פרומקין, אשר דאג קודם-כל לאחרים ובדק שמא נותרו אישה או ילד בחוץ – לא הספיק להגיע לחצר במועד הנכון. הוא רצה להתגנב פנימה דרך הפִּשׁפָּשׁ האחורי – ואז תפָסוהו המתנפלים והיכו אותו מכות נאמנות. למרות המכות שספג, קרא כל הזמן לנשים שבפינות החצר:
"אל תפתחנה את השער! הנחנה להם להכותני, אל תפתחנה ואל תפחדנה! אני אעמוד בזה!"
כך צעק מעבר לגדר-החומר, עד שהתעלף מרוב מכות. הערבים, שחשָׁבוהו למת, הניחו לו. בראותם שלא יצליחו לחדור אל חצר האחוזה, וכי הנשים, ושני הגברים בפּתח – איתנים בדעתם שלא לפתוח את השער, אפילו מוּטל אחד מהם מת בחוץ – תפסו המתנפלים באין-מפריע את עדר הבקר של המושבה, בן מאתיים ראש, ולקחו אותו עימם אל כפרם כדי להובילו ליפו, אל הממשלה התורכית, בתואנה שמצאו אותו רועה בשדות יהודיה...

אחד מאנשי המושבה, מן הזקנים, הצליח להימלט ממנה בתחילת ההתנפלות ובא ליפו, להודיע לגברים על ההתקפה. מיד מיהרו כולם לחזור לבתיהם כשהם מלאי חרדה. יהודה עשה את כל הדרך החוֹלית החורפית מיפו לפתח-תקווה, לרגלי גבעות הכורכר של באב-אל-הַוַּה – בדהרה על סוסו, במשך עשרים דקות בלבד! – לא לחינם מיהר כפי שלא דהר מעודו – לאה ובִתם התינוקת, ציפור'לה, נמצאו לכודות במושבה. מה עלה בגורלן! הוא האשים עצמו על טיפשותו, שבשמחת הניצחון על המארב הלילי – נשכחו ממנו ומחבֵריו כללי זהירות ראשוניים, והם הותירו את המושבה ריקה ממגיניה!

במושבה מצא הכול לאחר מעשה, אך לרווחתו לא היתה ההתנפלות נוראה כל-כך. שמשות אחדות נופצו, עצים נעקרו מהשורש. אבל פורמקין נפצע באורח פחות חמוּר מכפי שנראה בתחילה. מתברר שהשׂים עצמו מתעלף, בכוונה – כדי שתוקפיו ייבּהלו ולא ימשיכו לְענותו כבן-ערובה וללחוץ בכך על הנשים שתפתחנה את שער החצר. ואכן, התכסיס הצליח – הערבים, שחשבו כי הרָגוהו, מיהרו לברוח מן המקום.

הנשים והילדים היו שרויים בפחד מוות, וכאשר הגיעו הגברים לחצר הבית שבאחוזת לחמן, דבקו בהם בהתרגשות ובכי. יהודה חיבק את לאה והתינוקת שבידיה. אחשוורוש ואסתר-ושתי, שהיו בין הבאים מיפו, הציעו לחגוג מעתה בכ"ד באדר, מדי שנה, פורים שני בפתח-תקווה, לזכר הרווח וההצלה שעמדו ליהודים מידי ההמנים והאגגים מיהודיה.

בהשתדלותם של באי-כוח חובבי-ציון, ושל סגן-הקונסול האוסטרי פאסגל ביפו והקונסול הכללי גראף קאבוגה בירושלים – שלחו התורכים שוטרים והם אסרו כעשרים מאנשי יהודיה, ואת עדר הבקר החזירו למושבה.
עתה היו הדעות חלוקות באשר להמשך. נערכה אספה בביתו המרווח של ר' זרח ברנט. קם אחד מחבורת המייסדים, אדם מנוסה במנהגי-הארץ, ואמר:
"יש להתייחס להתנפלות כאל סכסוך רגיל בין שכנים על זכות-מרעה. סכסוכים כאלה מתרחשים לעיתים קרובות בכפרי הערבים, בינם לבין עצמם. צריך ללכת בדרך הרגילה והמקובלת ולסיים בעשיית 'סוּלְחָה'."
"מה זו 'סולחה'?" שאל אחד האיכרים החדשים.
"טקס כריתת ברית-שלום בין הצדדים."
אך החדש שהיה, כחבריו, מר-נפש בעקבות ההתנפלות, לא ידע את ניסיון קודמיו במשפט הממושך והיקר עם טיאן, ואמר:
"לא! לא 'סולחה'. צריך לתבוע את המתנפלים למשפט. העניין עקרוני – צריך לשבור את התנגדות הערבים להתיישבות שלנו, שאם לא כן יעורר הדבר פחד בגולה, ולא יבואו עולים חדשים לגור במושבה!"

החלה פרשה של משפטים, בעזרת הקונסולים, שעלתה הון רב, כמו בפעם הקודמת, מפני הצורך הקבוע לשחד במתְּנות הבקשיש את השופטים. עוד נתברר כי הסכסוך בין פתח-תקווה ליהודיה נעשה לחלק מן היריבות העתיקה בין שתי המשפחות הערביות המיוחסות ביותר ביפו – אִל-חוּסֵינִי ואִל-חַאלְדִי. החוסיינים היו יותר משׂכּילים; רבים מפקידי הממשלה התורכית, ביפו ובירושלים, באו מבְּניהם. הם תמכו ביהודים ולקחו את עניינם של בני-המושבה תחת חסותם. ואילו החאלדים היו קנאים, ובעקבות יריבוּתם העקבית לחוסיינים, קמו להיות לפה ולעזר לפלאחי יהודיה.
המשפט נמשך שבועות וחודשים ואכל את כספם של הפתח-תקוואים, עד אשר נוכחו כי מוטב לסיים את הסכסוך בדרך המקובלת ולעשות שלום עם אנשי הכפר יהודיה. באחד הימים נתאספו אנשי המושבה ואנשי הכפר, זבחו זבחים וכרתו ברית אחים ביניהם, וככה הסתיים ה"משפט".

[מה שלא הפריע, 35 שנים מאוחר יותר, במאי 1921, לערביי יהודיה להשתתף אף הם בהתקפה על פתח-תקווה, שלמרבה המזל נעצרה בזכות הפצצתם על-ידי מטוסים בריטיים שהוזעקו מרמלה. ולאחר זמן לא רב לחגוג שוב "סולחה" עם הפתח-תקוואים, עד אשר במלחמת השחרור ב-48' נפטרה פתח-תקווה מעונשם ועל מקומם קמה העיר יהוד].

ואולם המאורע לא עבר ללא רושם. גם הגל החדש של המתיישבים במושבה, הביאליסטוקאים, נוכח שאין להישען על הממשלה התורכית ומוטב שלא להגיע כלל למשפט אלא לסמוך על עצמם וכוחם. ואילו הערבים למדו שלא כדאי, בסופו-של-דבר, לגרום צרות למושבה.

המשך יבוא