* להחזיר את ההרתעה – אפשר לתמוך במדיניות נתניהו בנושא העזתי או להתנגד לה, אך אי אפשר להכחיש את העובדות: הוא מונע בראש ובראשונה ממטרה אחת – מניעת מלחמה. ולכן, אם נידרדר למלחמה, תהיה זו מלחמת אין ברירה, במובנה הפשוט ביותר, במובנה הקלסי – התגוננות מול מתקפת האוייב.

אני מפריד בין המושגים "מלחמת אין ברירה" ל"מלחמה בלתי נמנעת". המושג "מלחמת אין ברירה" הוא תיאור המצב בפרוץ המלחמה. אין זה אומר שאי אפשר היה למנוע אותה.

לא היינו מגיעים למצב הנוכחי, אלמלא שחיקת ההרתעה הישראלית. ב"צוק איתן" יצרנו הרתעה, שהחזיקה מעמד ארבע שנים. ההישג הזה נשחק כולו ב-7.5 החודשים האחרונים, במדיניות ההבלגה וההכלה, בעיקר על טרור ההצתות (או בשמות החיבה המכובסים שלו – עפיפונים ובלונים). ההימנעות מהגדרה ברורה שדין "עפיפון" כדין רקטה, היתה מחדל ביטחוני וכשל מוסרי. אילו הגבנו כראוי, היינו שמים קץ להסלמה הזאת לפני כשבעה חודשים, בלי להיגרר אל סף מלחמה. אילו החזרנו את ההרתעה, יכולנו כבר מזמן להגיע להסדרה ראויה (עקרונית אני בעד הסדרה, אך מעמדת הרתעה), ואם לא – לא נורא.

ה"סבב" הזה חייב היה להסתיים בהחזרת ההרתעה, וזאת באמצעות מכה אמיתית, קשה וכואבת, כזאת שהאוייב טרם הכיר. הפסקת האש היא חרפה.

* מכה קשה לשם שינוי – ארגוני המחבלים ברצועת עזה הודיעו שמבחינתם הם העבירו לישראל את המסר, ואם היא תפסיק את האש, יהיה שקט. הקבינט קיבל את המסר, ירד על הברכיים והסכים להפסקת האש.

עזות המצח הזאת, היא תוצאת השערורייה שהיתה כאן ב-7.5 החודשים האחרונים, ששחקה עד דק את ההרתעה הישראלית. הם הציתו את שדות הנגב המערבי וישראל "הכילה" והבליגה. הם חדרו לשטחי ישראל, השליכו מאות מטענים, בקת"בים ובקבוקי תבערה, פגעו בגדר. ואחת לכמה שבועות פתחו במתקפת רקטות, וכאשר התגובה הישראלית החלה לסכן אותם הם הפסיקו את האש, וישראל – בעקבותיהם. הם שלטו בתהליך ואנו נגררנו. והפסקת האש הייתה רק הפסקת ירי רקטות למספר שבועות – ההצתות והפגיעות בגדר נמשכו, וישראל המשיכה להכיל ולהבליג וחוזר חלילה.

הפעם היתה הזדמנות לשנות את כללי המשחק. היה עלינו להנחית עליהם מכה שתסב להם הרס והרג בקנה מידה סיטונאי. מכה שתגרום להם להתחנן להפסקת אש, הפעם הפסקת אש אמתית, מוחלטת.

ובמקום זאת – שוב. הם קבעו את הכללים ואנו נגררנו.

הפסקת אש? הסדרה? בהחלט כן. אבל רק מעמדה של הרתעה. וכדי לשקם את ההרתעה, צריך היה להכות בהם.

* אוטובוס מלא – איך היינו פועלים אילו האוטובוס שהותקף היה מלא בנוסעים? זה מה שהיה עלינו לעשות עכשיו.

* ריקוד ציני על הדם – בבחירות 2013 הצבעתי למפלגת העבודה, חרף המחלוקת שלי עם דרכה המדינית, בזכות העובדה ששלי יחימוביץ' עמדה בראשה. הזדהיתי עם הדרך החברתית שהיא מציעה ואהבתי את המקום המרכזי שבו היא הציבה את הנושא החברתי על ראש שמחתנו. ראיתי אותה כמנהיגה של יושרה ואמת.

מאז היא הנחילה לי לא מעט אכזבות, אך רשומה (פוסט) צינית ונבזית שהיא הוציאה בבוקר יום שני, היא מבחינתי גט כריתות.

"מותו בקרב של סא"ל מ' מעמיד באופן מזוויע עוד יותר את חוק הלאום הגזעני והנתעב, הקובע כי אזרחים כמו מ' ז"ל, שאינם יהודים, הם אזרחים סוג ב'."

איזו רשומה נתעבת ובזויה! איזה ריקוד ציני על דמו של קצין ולוחם בצה"ל, שהקדיש את חייו להגנה על מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי. כמה אפשר לחזור על השקר והעלילה, כאילו חוק הלאום "קובע כי אזרחים כמו מ' ז"ל, שאינם יהודים, הם אזרחים סוג ב'"? שקר גס. לא זו בלבד שהחוק אינו "קובע" דבר כזה, אלא שגם אלה שטוענים שלמרות שהוא לא קובע זאת ניתן לפרש אותו כך – גם הם שקרנים.

מבחינתי, שלי יחימוביץ' חצתה את הקווים האדומים, והציבה את עצמה כפוליטיקאית צינית מן הרמה הירודה והנחותה ביותר. אין בישראל אזרחים סוג ב' אבל יש פוליטיקאים סוג ג'.

* טרור ה-BDS – הכתבה החשובה ביותר בעיתוני סוף השבוע היתה ב-"7 ימים", כתבתו של אמיר שואן "קשר דם", שחשפה את הקשר והזהות בין ארגוני BDS המתהדרים בהיותם "ארגוני זכויות אדם... שוחרי שלום... התנגדות בלתי אלימה" ושאר שקרים – לבין ארגוני טרור רצחניים, ובהם החזית העממית לשחרור פלשתין, חמאס ומשמרות המהפיכה האיראניים. הנתונים בכתבה מתבססים על ממצאי הפעילות המודיעינית של "המערכה", כוח המשימה המיוחד למלחמה בטרור הדה-לגיטימציה לישראל, במשרד לעניינים אסטרטגיים. החשיפה הזאת חשובה מאוד, למאבק משפטי וכלכלי נגד הגורמים המדינתיים והפילנתרופים המממנים את התועבה.

וחשוב לציין, שהישראלים התומכים ב-BDS, ויש כאלה, למרבה החרפה, תומכים בכך גם בחזית העממית ובחמאס. הטרור הפיזי והתודעתי הן שתי זרועות של אותה מפלצת, הנלחמת נגד קיומה של מדינת ישראל.

* שאלות קשות – אלה שבמשך שנתיים מנהלים מסע הסתה נגד משטרת ישראל ושיימינג נגד המפכ"ל, קופצים פתאום כנשוכי נחש כאשר בוגי יעלון מותח ביקורת על המשטרה ועל חקירת פרשת הצוללות.

יש לי אמון במשטרה, בפרקליטות, ביועמ"ש ובמערכת המשפטית. אין לי ספק שכוונותיהם לטובה, שהם מעוניינים בחקר האמת.

אולם אין גוף שהוא חף מטעויות, ולכן אין בדמוקרטיה גוף שהוא חסין מביקורת. גם המשטרה. יש מקום לביקורת על המשטרה, כמו על כל גוף אחר, ובלבד שזו ביקורת עניינית ומנומקת, ולא תאוריות קונספירציה מטורללות וסיפורי מעשיות אינפנטיליים על "קשירת קשר נגד רוה"מ, תפירת תיקים" וכל הקשקושים וההבלים הללו.

בוגי יעלון הציב סימני שאלה מהותיים, רציניים ונוקבים על חקירת הפרשה, ומן הראוי שנקבל עליהם תשובות הולמות.

* תרגיל בדמיון מודרך – אני מציע לחסידיו של נתניהו לצאת עימי לתרגיל בדמיון מודרך. בואו נדמיין לעצמנו סיפור תיאורטי. ראש ממשלה מכניס לעיסוק בסוגיות הכמוסות והרציניות ביותר של ביטחון המדינה אנשים שלא אמורים להיות להם יד ורגל בנושא, בשל היותם מקורביו ואנשי סודו. הכול יודעים שהסיבה האחת והיחידה שהם עוסקים בנושא היא עובדת היותם מקורביו ואנשי סודו. הם גם מוכרים את עצמם באמצעות מרכולת היותם מקורביו ואנשי סודו.

ומתברר שאותם אנשים הפכו את קודש הקודשים של ביטחון ישראל למדמנה של שחיתות ושוחד. ואין הוכחה שראש הממשלה ידע על כך.

עכשיו. נניח שלאותו ראש ממשלה היו קוראים יאיר לפיד, אבי גבאי, ציפי לבני, בוגי יעלון או גדעון סער.

מה הייתם כותבים? עם יד על הלב. אל תשיבו לי. השיבו לעצמכם, לבד, בשקט, בבית, מול המראה. השיבו לעצמכם בכנות.

* ראש המועצה של כולנו – רציתי בכל מאודי בבחירתה של מיכל רייקין לראשות המועצה האזורית גולן. אין לי ספק שהיא המנהיגה המתאימה ביותר לתפקיד. הגולן החמיץ הזדמנות גדולה, לראש מועצה משכמה ומעלה.

אך זו הדמוקרטיה ואנו מכבדים אותה. חיים רוקח קיבל את מרבית הקולות, והוא ראש המועצה החדש, ראש המועצה של כולנו. אני מברך אותו על ניצחונו. הצלחתו – הצלחת הגולן. כחבר מליאת המועצה, אסייע לו ככל יכולתי.

* גבורת החלוצים – הרציתי בפני חניכי מכינת "נחשון", שהיו בגולן בשבוע לימוד שנקרא "קמפוס גולן", על סיפור ההתיישבות בגולן. קיבלתי מהם מייל, עם תגובות חניכים להרצאה, שהיו מאוד יפות ומרגשות. תגובה יפה במיוחד: "כל קמפוס גולן דיברנו על הגולן מהמקום של מורשות קרב, ולראות גם את הצד השני, של ההקמה של כל היישובים וההתיישבות בגולן גורם לי להבין שאין רק דרך אחת להיות גיבורים, וכמה אמיצים היו צריכים להיות המתיישבים הראשונים בגולן."

* אל תקחו ממני דוגמה אישית – הפעם אני מציע לא לקחת ממני דוגמה אישית. בשבועות האחרונים אני אומר לעצמי, שוב ושוב, שבהזדמנות אני צריך להתחסן נגד שפעת.

בהזדמנות.

... ובינתיים השפעת הקדימה את ההזדמנות.

* ביד הלשון: נתיב העשרה – למרבה הצער, יישובים בישראל עולים לתודעה הציבורית בנסיבות קשות ומצערות.

ביום שישי הצליח מחבל לחדור לישראל, ולהצית חממה במושב נתיב העשרה. עלות הנזק – מאות אלפי שקלים.

מושב נתיב העשרה עלה לקרקע ב-1973 בחבל ימית שבצפון סיני. בנסיגה מסיני, 1982, הוא נעקר ולאחר מכן קם מחדש בצפון הנגב המערבי, במועצה האזורית חוף אשקלון, סמוך לגבול עזה. לאורך השנים סובל היישוב מפיגועי טרור רבים – פצמ"רים, רקטות, ירי נק"ל, מטענים והצתות, והוא איבד חברה ופועל תאילנדי.

שמו של המושב מנציח את זכרם של עשרה לוחמי צה"ל שנהרגו בתאונת מסוק בסיני, באזור אל עריש, ב-1971.

אורי הייטנר

אהוד: איחולי רפואה שלמה לאורי הייטנר.